מרוצים? לכו תסתכלו בראי! / אור
מרוצים? לכו תסתכלו בראי! / אור

מרוצים? לכו תסתכלו בראי!

שביעות הרצון הנפרזת של המורים מעצמם, כפי שהתגלתה בסקר בגליון "פנים" 24, היא הצד השני של המטבע העובר לסוחר במערכת החינוך: חוסר אותנטיות

 

אורנה לנדאו

אורנה לנדאו היא עיתונאית

 

גיליון "פנים" מס' 24, ובו סקר בקרב מורי ישראל, התפרסם בעיתוי משמח במיוחד. ממש באותו שבוע דווח ב"הארץ" כי כשני שלישים מתלמידי כיתה ח' נכשלו במבחן הסקר במתמטיקה, וכשליש מהם אינם קוראים או שאינם מבינים את מה שהם קוראים. שבועות ספורים קודם לכן התברר כי ישראל היא מהמדינות שבהן רמת הידע במתימטיקה היא מן הנמוכות, והנמוכה מקרב המדינות המתקדמות. כמה שבועות אחריו רעשה הארץ ממיקומה הנמוך של ישראל הבנת הנקרא ובמקצועות נוספים. כאם לילדים מערכת החינוך הייתי ודאי נתקפת דאגה אלמלא התברר, באותו סקר ב"פנים", שהמורים מרוצים דווקא: רובם הביעו שביעות רצון  ממקום עבודתם, מההנהלה, ומרמת הלימודים. יתר על כן, למחציתם כמעט לא היו תלונות על השכר, על הצפיפות ועל מעמד המורה. ואם המורים מרוצים, סימן שהכל בסדר. לא?

במחשבה שנייה, זה בדיוק מה שלא בסדר. כי כל כמה שהנתונים על רמת הלימודים הנמוכה מטרידים, מטרידה יותר העובדה כי 81% מהמורים מרוצים ממנה. וכל כמה שמטרידה העובדה שראש הממשלה ושרת החינוך לא מצאו לנכון להתפטר, כפי שראוי היה שיעשו בעקבות הנתונים, מטרידה בהרבה העובדה שגם שנתם של המורים לא נדדה, לא הפעם. כנראה גם לא בפעמים קודמות.

אתם מרוצים? כאם שבנה לומד במערכת הנפלאה הזאת אני הרבה פחות מרוצה. גם ההורים של החברים של הבן שלי לא מרוצים. והורי חבריו של בני השני (הוא אמור להיכנס למערכת שאתם כל כך גאים בה בשנה הקרובה) לא משמינים מנחת. לו יכולתי לפגוש בציבור המורים הגדול  שהשתתף בסקר (600 במספר!) הייתי, כך אני חוששת, תופסת אותו בצווארו ומטלטלת אותו טלטלה הגונה (בעיית האלימות, שעליה התלוננו המורים, כנראה מתחילה מהבית). אולי טלטלה כזאת היתה מערערת במעט את תמונת העולם המשובשת שציירו לעצמם עובדי אחת המערכות הכושלות ביותר בישראל, מדינה שלא חסרות בה מערכות כושלות.

ממה אתם מרוצים? באיזה גן עדן של שוטים אתם חיים? המשכורת שלכם נמוכה, מעמדכם עוד נמוך ממנה, את מלאכתכם החשובה אתם עושים (לאו דווקא באשמתכם) על הצד הפחות טוב, תלמידיכם מזלזלים בכם, וכשפוגשים בהם כמבוגרים הם מתגלים ברובם כאזרחים אדישים וכבני אדם בעלי אופק ועולם ידע מוגבלים ביותר. אגב, גם אתם בחלקכם מצטיירים כאלה. לא לשבוע רצון מעצמכם אתם צריכים.

 

                                          *

 

לפני שבועות אחדים נכחתי בסדנת מיון למורים לבית ספר בהקמה. המורים שבאו לסדנה התבקשו להכין הפעלות של חמש דקות. מורה אחת, בשנות הארבעים לחייה, אשה גדולת ממדים ושופעת חיוכים, הציגה את ההפעלה שלה: היא תלתה ברחבי הכיתה את מילות השירים "יושב על הגדר", "אני שוכב לי על הגב" ו"אני ואתה נשנה את העולם". שאר המשתתפים התבקשו לעמוד מתחת למילות השיר המאפיין אותם ולדון בבחירתם.

לאן הלכו כולם בסדנת מיון לקבלת עבודה? ל"אני ואתה נשנה את העולם", כמובן. ודאי ניחשתם. ואולי ידעתם. מאנשים רבים שחלקתי אתם את רשמיי התברר לי, כי ההפעלה הזאת מקובלת בתנועות נוער. הפעלה שחוקה, אמר לי מישהו. כולם מכירים אותה.

אבל אני, אחת שלא שייכת למערכת, לא הכרתי את ההפעלה הזאת. "אני חושבת", סיכמה המורה את הפעילות, "שכולנו כמעט הלכנו ל'אני ואתה נשנה את העולם' כי מורים הם ציבור אידיאליסטי שרוצה לשנות ומאמין בכוחו של השינוי". אוי, כמה שהיא היתה מרוצה מעצמה! אוי, כמה שהמורים האחרים, שהינהנו בראשיהם בהתלהבות, היו מרוצים מעצמם!

ואולי, שאלתי (אוף, מה זו הגישה השלילית הזאת!), אנשים בסדנת מיון למקום עבודה לא יכלו אלא לגשת לשיר הזה? האם אפשר בכלל לעמוד ליד "אני שוכב לי על הגב" ולא להיפסל מיד? והאם התלמידים בכיתה שבה יש הפעלה כזאת יכולים להעיד על עצמם שהם מעדיפים, כך סתם, לשכב על הגב, מי יודע, אולי אגב עישון סיגריה או סם בלתי חוקי,  בלי להסתכן בשטיפת מוח ובנדנוד בלתי פוסק?

בוודאי! אמרה המורה המרוצה והביטה בי בתימהון. אנחנו לא שופטים אף אחד. אנחנו לא ביקורתיים. התלמידים יוכלו להזדהות עם מה שירצו.

ההפעלה הזאת, הסבירה בהמשך, נועדה לשיעור חברה העוסק בפעילות התנדבותית (פעילות, שאם זכרוני מהתיכון אינו מטעה אותי, מוגדרת כ"התנדבות חובה"). בהיותי, כך אני חוששת, ביקורתית ממנה, לא השתכנעתי בכך שכל בחירה היתה לגיטימית בסיטואציה שתוארה, וגם לא בכך שציבור המורים נהה כעדר לעמוד תחת המלים "אני ואתה נשנה את העולם" בגלל היותו ציבור אידיאליסטי ומלא  אמונה. בעיניי, היתה ההפעלה הזאת דוגמה מדאיגה לשתי תופעות הרווחות במערכת. על שביעות הרצון הנפרזת כבר דיברתי. על חוסר האותנטיות אדבר עכשיו.

 

                                          *

 

בפרוזדור בית הספר התל אביבי שבני למד בו אשתקד הוצגה תערוכת עבודות של תלמידי כיתה ו'. נושא העבודות היה תלת-ממד. במסגרת לימודי המתמטיקה התבקשו תלמידים לבנות יצירות תלת-ממדיות מנייר (מטריצות, נדמה לי, קראו לזה).

המתנתי לפגישה עם מנהלת בית הספר והבטתי בעבודות. לעין הלא מיומנת, הלא מקצועית, של לא מורה, רוב העבודות היו קופסאות (בדרך כלל קופסאות נעליים) שנחתכו באמצע בסכין יפנית. משני צדי החתך צוירו ידיות ולמעלה הופיעה הכתובת "ארון". לומר את האמת, לא התרשמתי. אני כולי תקווה שעד שיגיע לכיתה ו' יוכל גם בני, בעל שתי הידיים השמאליות, לחרוץ קופסת נעליים ולקרוא לה ארון. אני מקווה שיוכל לעשות גם דברים קצת יותר מורכבים מזה. מורכבים אפילו מכסא או שולחן שנעשו באופן דומה.

לצד יצירות הנייר והקרטון הוצגו מחברות העבודה של התלמידים. התערוכה היתה חלק מ"תהליך", והמחברות שהוצגו תיעדו את "תהליך הלימוד" המשמעותי שעברו התלמידים, וכללו, מלבד תוכן עניינים (של ארבע שורות), הקדמה (בממוצע, כנ"ל) תיאור תהליך העבודה (גזרנו, חתכנו, ואם ממש השקיעו, אז גם שרטטנו בעזרת סרגל) ו"אינטרוספקציה". כמובן, דיפדפתי מהר לאינטרוספקציות, מוקסמת מהמלה ארוכה, המסובכת, הלועזית, המבטיחה כל כך. וזה, בציטוט מהזיכרון, מה שהופיע באחת האינטרוספקציות:

"במהלך תהליך העבודה למדתי שאין דבר העומד בפני הרצון. ענבל ואני היינו אמורות להיפגש לעשות את העבודה אבל כל אחת מאתנו היתה עסוקה. בסוף מצאנו זמן ונפגשו ועשינו את העבודה. למדתי מזה שאם משתדלים אפשר למצוא פתרונות. וגם למדנו איך בונים ארון ממטריצות נייר".

תאמר המורה המרוצה: מרגש, נכון? הנה, הילדים חוו חוויה משמעותית תוך כדי לימוד חומר משעמם לכאורה כמו גיאומטריה! הם למדו לשתף פעולה, לתכנן, לקבוע לעצמם יעדים והשיג אותם. הם למדו מה זה אינטרוספקציה ואיך מתעדים את תהליך הלימוד. וחוץ מזה, הם למדו איך בונים ארון מקרטון.

תגיד הלא-מורה, הלא-מרוצה: עצוב, נכון? הנה הילדים למדו, כבר בכיתה ו',  שמצפים מהם לשקר כל הזמן, ואפילו לקרוא לזה בשמות ארוכים. הם למדו שאפשר לחתוך כמה פיסות קרטון ולהציג את זה כמעשה רב. הם למדו שהם צריכים להעמיד פני לומדים גם כשאינם לומדים כמעט דבר. הם למדו - לא, את זה הם כבר ידעו קודם - מה המורה רוצה לשמוע, ושאת זה בדיוק צריך לומר לה. הם למדו לזייף, להיות מזויפים. למדו לא ללמוד, לא לחשוב. למדו לקמבן קומבינות, לחרטט ולקשקש.

אני בוטחת לגמרי בדור התלמידים הפיקח הזה, שבבוא היום, בעוד שנה שנתיים, גם הם יתייצבו ליד מילות השיר "אני ואתה נשנה את העולם", כי הם למדו, עד כיתה ו', מהו העולם הזה, ושפשוט יותר לשחק לפי החוקים המטופשים שלו מאשר ללמוד אותו לעומקו (נגיד, בישיבה על הגדר) ואולי לשנותו, או לא. השבוע, כאשר אני כותבת את הדברים, יסיימו התלמידים הפיקחים האלה את לימודיהם בבית הספר היסודי, ואין לי ספק שצפויות להם גדולות ונצורות (עם זאת, אני חוששת להישגיהם בבחינה בהבנת הנקרא. כי אף על פי שהם יודעים מה זה אינטרוספקציה, ברוב המחברות שהוצגו בתערוכת העבודות היו שגיאות כתיב רבות. אני לא באה בטענות. הילדים למדו כל כך הרבה ולא נורא אם הם לא יודעים לאיית).

 

                                         *

 

ומה לאם בפתח חדרה של המנהלת? אלה ממשתתפי הסקר שבירכו על מעורבות הורים ישמחו לשמוע כי הפגישה עם המנהלת נועדה לבדוק אם אפשר להציע לילדי החטיבה הצעירה, שכבר יודעים את הא-ב, פעילות העשרה, כדי שלא ישחיתו את זמנם בצביעות האות ג' בשעה שהם כבר קוראים להנאתם באנציקלופדיות. כי בכיתת הגן של בני, שמנתה קצת יותר מ20- ילדים, היו ארבעה שכבר היטיבו לקרוא ועוד רבים שמזהים את כל אותיות הא-ב ויכולים לכתוב כמה מלים. איך מצליחה המערכת, מהתחלה מבטיחה כל כך, להצמיח דור של הדיוטות,  לה בלבד הפתרונים.

כך או כך, יפה עשתה המנהלת שנדרשה לסוגיה והופיעה לפגישה ברצון, מצוידת במחנכת וברכזת השכבה, ולבסוף אף הציעה פתרון:

במקום שהילדים המתקדמים יותר ישתעממו, בשביל מה יש בגן ארנבת ושרקן שמסריחים את הכיתה? יפיקו מהם הילדים תועלת לימודית. בהתחלה, שיעשו "תצפית חקר" ויתעדו את הרגליהם ומעשיהם של בעלי החיים החביבים הללו. בהמשך, שיכינו לחבריהם לכיתה "הרצאת עמיתים" ובה ידווחו להם על ממצאיהם. ולבסוף, שיעשו "אינטרוספקציה" ויראו מה למדו.

אני נשבעת בהן צדקי שהמונחים המופיעים במרכאות נאמרו כלשונם. אני נשבעת שהיו עוד כמה מונחי ז'רגון כאלה ששכחתי. כמובן, הודיתי למנהלת בחום על היוזמה והעניין שהיא מגלה. בחוץ, בחצר המשחקים, עמדנו, אני והמורה (הנחמדה מאוד)  ושוחחנו בלשון בני אדם:

המורה: אז אנחנו נתווה תוכנית כמו שדיברנו...

אני: כלומר, שיסתכלו על הארנבת ויגידו מה הם רואים...

המורה: את חושבת שזה יעניין אותם?

אני: האמת? לא כל כך.

המורה: כן, האמת שגם לי זה נראה די משעמם.

בגלל שהמורה שלנו באמת נחמדה, המדענים הקטנים לא יצאו לדרכם המחקרית. במקום זה הם למדו כמה שיעורים על חלל וכוח המשיכה (הימים ימי אילן רמון). אחר כך הגיעו החגים והם חזרו לצבוע אותיות להנאתם, או לשבת בפינה ולקרוא קומיקס. הם היו רק בגן חובה והמורה שלהם היתה חכמה דיה לא להפריע להם ללמוד.

 

                                         *

 

כן, גם לאנשי האקדמיה והמנגנון מגיעה טלטלה הגונה. בשעה שמשרד החינוך מצופף כיתות, מקצץ שעות, מוותר על העשרה וחותך בחינוך המיוחד, המנגנון שלו מנופח בכותבי תוכניות חדשות, ביועצים אקדמיים מפמפמי ז'רגון ובשאר מחרבי המערכת ומהרסיה. על אסון השפה כמכלול נכתב. גם על שיטת ההוראה של המתימטיקה ופשיטת הרגל שלה. לימודי התנ"ך הפכו לזוועה כיאסטית. הדקדוק היה כזה מאז ומעולם. בארץ ששפתה עברית צומחים תלמידים שנכשלים שנה אחר שנה במבחני הבנת הנקרא, שלא מסוגלים לזהות דימוי (סליחה, אלוזיה) בסיסית בספרות, ושנתקפים שיתוק כל אימת שהם נתקלים בספר התנ"ך.

 התלמידים לא אשמים בזה. אשם בזה הממסד האקדמי על שלוחותיו במשרד החינוך. ממסד שהצליח להלך קסם על ראשי המערכת במלים הארוכות והנפתלות שהוא משתמש בהן, מלים שאין אחריהן הרבה, ולעתים תכופות אין אחריהן כלום. האקדמיזציה המשחיתה של המערכת אינה אלא תוצר עגום של רמתם הבינונית של כוחות ההוראה, והנכונות שלהם, כבוגרי מערכת החינוך, לזייף.

 בהיותם ממש כתלמידיהם, חסרי ביטחון בידיעותיהם וברמתם האינטלקטואלית, צייתנים וקונפורמיים, הם משתפים פעולה עם מי שנראים להם כעולים עליהם בתבונתם, בתקווה להפוך ל"פרופסיה" נחשבת. "דנה קמה" עבד 30 שנה ויצא מהאף? למה לא לעשות תצפית חקר על הילדים ולראות אם הם לומדים לקרוא בשיטת השפה כמכלול. אם אחר כך, באינטרוספקציה, יתברר שלא, אפשר  לספק עוד עבודה לעוד צוות יועצים אקדמי שיתווה עוד תוכנית להוראת הנקרא. בבוא היום נשמח לקבל גם מהם הרצאת עמיתים ולשמוע את האינטרוספקציות המפוצצות שלהם.

תודה לאל שיש עוד מורות כמו אניטה לווינשטיין, שדיוקנה הובא בגיליון שעבר, שסגרה את דלת כיתתה בפני המנגנון ולימדה קריאה בדרכה שלה. אמנם "היה לה קשה כי המפקחים באו לכיתה והייתי צריכה לעבוד על עצמי איך ללמד לעיניהם", אבל לווינשטיין לא נכנעה, והודות לעקשנותה ולדבקותה בשכל הישר, תלמידיה יודעים מן הסתם לקרוא. לא, אין להמעיט בגודל המעשה של לווינשטיין ושל מורות אחרות שמתנגדות בסתר לדיקטטורת הז'רגון שהשתלטה על מערכת החינוך. דיקטטורה שמעבר לנזקים שהיא מסבה להוראה, פוגעת פגיעה קשה ביכולת של מורות להיות הן עצמן,  ולהעביר לתלמידים את המסר החשוב בדבר זכותם שלהם להיות מי שהם. בהתנהלותן החשאית, החתרנית, הן שומרות גחלת התבונה במערכת שהתבונה ממנה והלאה. אם הן רק היו קצת פחות מרוצות, אולי היו יוצאות וצועקות בראש חוצות את מה שהן מיטיבות לדעת. אז הכל היה נראה אחרת.

לפני שנתיים וחצי לערך פירסם העיתונאי מנחם בן, ממבקרי מערכת החינוך בעיתונות הישראלית, מאמר ביקורתי ומשעשע על שיטת השפה כמכלול. באותה תקופה, השיטה עדיין משלה בכיתות הלימוד בארץ, ובן נתבשר מפי המחנכת של בתו כי במחצית שנת הלימודים היא עדיין לא יודעת לקרוא. במאמרו סיפר בן  כיצד ישב עם בתו במשך שבוע ולימד אותה בסבלנות, כדרך שלמדו קוראי עברית מדורי דורות, כי אלף עם קמץ היא אה, ואלף  עם חיריק אי. שבוע של "דנה קמה" וגם בתו של בן ידעה קרוא וכתוב.

השאלה היא אם כן, איך זה שמה שמתגלה מאליו לכל הורה בר דעת נסתר מעיניהם של מומחי משרד החינוך. ועוד חשוב מזה: אם די בהשקעה לא גדולה  ללמד ילד רגיל לקרוא, מדוע לא מצליחה המערכת, שמעסיקה מורות המוכשרות לכך במיטב השיטות הפדגוגיות ולפי מיטב התיאוריות ההתפתחויות, לעשות אותו הדבר? הרי במקום להושיב את 40 ילדי הכיתה במעבדת המחשבים מול התוכנות של "יש לי סוד" (אוי, כמה עלו אותם מחשבים ותוכנות!) או אפילו במקביל (אם כבר בזבזנו את הכסף, שלפחות נהנה ממנו), יכלו המורות לפנות דקות ספורות מזמנן לכל ילד וללמדו לקרוא. או לחלופין, כפי שעשו במשך מאות בשנים, ללמד את כל הכיתה ביחד, פרונטלית, דנה קמה, וסוף לפיאסקו.

הדברים הללו לא מתרחשים בגלל שני גורמים. הראשון הוא כמובן הצפיפות בכיתות, שהופכת כל סוג של למידה לבעייתית ביותר. השני הוא העובדה המצערת שלימוד קריאה בשיטות ה"ישנות" הוא, איך לומר את זה בעדינות, משעמם מאוד. למעשה, לשיטה הפונטית יש רק יתרון אחד על שיטת השפה כמכלול, עם כל תוכנות המחשב ותוכניות הטלוויזיה והמלים היפות: בסוף, אחרי שעוברים תהליך משעמם ולפעמים קשה, לומדים לקרוא.

וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, נמצא השבר במעמדו של המורה: בחוסר היכולת שלו לתבוע מילד, ויהיה בן 5, בן 8 או בן 15, לעשות משהו שלא מתחשק לו לעשותו. כאשר בעיות משמעת הן הקושי המרכזי בעבודת מורים, קל להבין מדוע השתתפו המורים בקשר השתיקה על הכשל בהנחלת ידע בתחומי דעת שונים: זה היה קל יותר ומסוכן פחות מעימותים עם ילדים חסרי גבולות, מפונקים ולפעמים גם אלימים.

אז המורה נותן לילדים לשחק במחשב ולצבוע אותיות. הילד מצליח ונהנה, והוא מרוצה. וגם המורה מרוצה. לפעמים המורה רוצה לתת לילד תחושה שהוא לומד משהו, אז הוא אומר לו לבנות ארון מקרטון ולכתוב על כך מחברת תצפית. הילד עושה מה שמבקשים ממנו (אם הג'ודו שלו והכדורגל של החבר שלו לא מתנגשים בתוכניות) והמורה נופל  מהכיסא מרוב התפעלות, ושוב, שניהם מרוצים. אין הרבה לימוד בתהליך הזה. יש רק ריצוי ההדדי וריצוי עצמי וזיוף והוראת הזיוף וכל זה מוצדק במאמרים אקדמיים ארוכים, זרועי מלים לועזיות, שמבטיחים שבעולם העתיד כולם יכולים להיות אנלפבתים, כי ממילא הכל כבר נמצא באינטרנט, וכל מה שצריך ללמוד זה איך להפעיל את העכבר. תגידו מה שתגידו על השיטה של השפה כמכלול, היא סיפקה אין-ספור שעות מול המחשב. או אם לצטט אמא אחת: הילד לא למד לקרוא, אבל העבודה עם העכבר מאוד טובה למוטוריקה העדינה.

במערכת החינוך לא מתלהבים מילדים שבאים לבית הספר כשהם כבר יודעים לקרוא, אבל לדעתי יש להורים סיבות טובות ללמד את ילדיהם; והצלחה בבחינות אינה מהחשובות שבהן. אני מניחה כי ילדים ילידי הארץ להורים ילידי הארץ ילמדו בסופו של דבר לקרוא, מי טוב יותר, ומי טוב פחות. אבל הוראת הקריאה בבית, על ידי ההורים, מזמנת לילדים חוויות מהסוג שמערכת החינוך המרוצה והמרצה עושה כל מה שביכולתה לחסוך מהם: חוויות מהסוג המתסכל (למשל, השווא הארור שנשמע בכל פעם אחרת, או החולם שמתבלבל עם השורוק). לימוד הקריאה מפי מבוגר שאינו חושש לסמכותו ואינו נדרש לרצות אף אחד הוא הזדמנות מצוינת ללמד ילדים שיש דברים לא נעימים, שצריך לעשות על מנת להגיע למטרה מסוימת. את המושג "צריך", או במתכונת הרכה יותר, "כדאי", כנראה אין מי שילמד אותם בבתי הספר.

ואיך ילמדו? כשהמערכת שוקדת להפיס את דעתם של הורים ואינטרסים פוליטיים שונים, קל הרבה יותר להוריד חלק מהחומר לבגרות מאשר להתעקש על כך שהילדים ילמדו. פולחן הילדות, זה שבעטיו גם נגרמות בעיות המשמעת שהמורים בסקר מתלוננים עליהן בצדק, הוליד מערכת המקדשת את ההנאה והקלות. הרבה מהמורות הן בהחלט נעימות וחביבות וחמות, ותבוא עליהן הברכה בשל כך. אבל הן לא מצליחות, בדרך כלל, להיות חביבות ונעימות ובו בזמן להעמיד לתלמיד אתגרים אינטלקטואליים, לתבוע ממנו מאמץ ולהקנות לו ידע.

וכך, אם פעם שרו "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים, בטל היה מעבודה חופשי מלימודים..." הרי היום אותו מיכאל, שקוראים לו בוודאי שון, יכול להתבטל מלימודיו עד גיל 18, בברכת מורותיו, שמרוצות מרמת הידע האפסית שהוא רוכש, ומחברתן הנעימה של עמיתותיהן ומההנהלה שדלתה תמיד פתוחה. הן לא יעבירו ביקורת כדי לא לתסכל, ובכך גם יימנעו מלעודד את התלמידים לחשיבה ביקורתית. הן לא יציבו מטלות קשות כדי לא להפחיד, ובכך ידכאו את השאפתנות הטבעית של ילדים. הן לא יציבו שאלות קשות וגם תלמידיהן יהיו פחות ופחות סקרניים. השיבולים הגבוהות יקוצצו (בנעימות) או, במרבית המקרים, פשוט ירכינו ראש. כך טוב יותר  למערכת. כך נעים יותר לכולם.

 

                                         *

 

ודווקא יכול היה להיות אחרת. המורים יכלו לחולל את השינוי. הם יכלו להציב בראשם מנהיגות אחראית ואכפתית (רצוי מנהיגות שלומדת כדי להשיג את התארים שלה ולא קונה אותם בכסף). מנהיגות כזאת היתה צריכה לתבוע תביעות מפליגות מהמדינה: שיפור שכר המורים, ולא באחוזים ספורים, ודאי; אבל גם הקטנת הצפיפות בכיתות והקצאת תקציבים לאוכלוסיות מיוחדות. חלק מהכסף לכך יימצא ודאי באמצעות קיצוץ המנגנון המנופח של משרד החינוך, ביטול יחידות בזבזניות וויתור על תוכניות לימודים חדשות ומיותרות.

ציבור המורים גם צריך להפסיק לנהוג כקבוצת אינטרס מצומצמת ולפעול לשיפור מעמד המורה לא באמצעות סיסמאות פרסומת, אלא בהעלאת רמתו, שכן מעמד מורים היום נגזר מרמתם. מורים קצת פחות מרוצים היו צריכים להפגין מול שערי המכללות בחופשת הקיץ ולתבוע העלאה של רף דרישות הקבלה. הם היו צריכים לעודד כניסה של מומחים מתחומי שונים למקצוע ההוראה. הם היו צריכים לוותר על הגמול הכספי בעד השתלמויות חסרות ערך ותארים מפוקפקים. הם  היו צריכים לנהוג כאליטה כדי להפוך לאליטה.

אז, רק אז, יוכלו מורים לתבוע מההורים ומהתלמידים לקבל את סמכותם.

אז יופקדו בידיהם אמצעים להשלטת משמעת.

אז יזכו בשכר טוב יותר.

אז יהיו בטוחים דיים להתייצב מול אנשי האקדמיה ולקבוע בעצמם איזו מההמצאות החדשות מתאימה לצרכיהם.

ואז יוכלו ללמד.

ולהיות מרוצים.

באמת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד