לא חוליגן, לא אור לגויים, כדור
לא חוליגן, לא אור לגויים, כדור

 

כאשר הספורטאי הישראלי וסביבת הטיפוח המסייעת לו יכירו בחשיבות טיפוח תרבות ספורט, כפי שהם מכירים בחשיבות היכולות הגופניות וההישג,  יהיה אפשר להתחיל לדבר על תרבות ספורט בישראל

 

רוני לידור

ד"ר רוני לידור הוא מרצה בכיר בפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה ובמכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט

 

הספורט הפך בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה20- לעיסוק פופולרי ביותר באוכלוסייה בישראל, הצעירה והבוגרת. ילדים וילדות בכיתות היסוד של בית הספר היסודי מצטרפים לחוגי ספורט ופעילות גופנית שמציעים אגודות ספורט, מועדוני ספורט ובתי הספר. נערים ונערות בגיל ההתבגרות הופכים את העיסוק בספורט לתחביבם העיקרי ומשקיעים בו שעות רבות של אימונים יומיומיים משפרי יכולת מתוך ויתור על תחביבים אחרים, ובעיקר על פעילות חברתית עם בני גילם. בוגרים ובוגרות מאמצים ענפי ספורט כמו משחקי כדור וטניס כמקור פרנסה ומפתחים קריירה הבנויה על מצוינות ספורטיבית.

ציבור פעיל זה של ספורטאים, צעירים ובוגרים, ממקד את תשומת הלב של רבים אחרים בחברה הישראלית, שנהנים לצפות בביצועיהם ולהעריך את המאמץ הפיזי המושקע על ידם במשחק ובתחרות. מספרם של אלו הצופים באירועי הספורט בארץ, בעיקר באמצעות שידורי הטלוויזיה הישירים והמוקלטים, עולה משנה לשנה.

למרות הפופולריות הרבה של הספורט בישראל, אין הספורטאי נתפס כסוכן תרבות בחברה הישראלית. הוא מצטייר בעיני הצופה כמי שמפגין את כישוריו הגופניים על מגרש הספורט, על מסלול הריצה ובבריכת השחייה, תוך מאמץ להגיע כל פעם מחדש לאיכויות גבוהות של ביצוע גופני. הפגנת המאמץ הגופני יכולה להיות חלק מתחרות אישית, כמו התעמלות וכמה ענפים באתלטיקה, או חלק מתחרות קבוצתית, כמו משחקי כדור, שבה יש מאבק פיזי בין מתמודדים להשיג שליטה על המתרחש, שתוביל לניצחון. על הספורטאי הישראלי לעמוד בציפיות הסביבה ולספק את הסחורה, ובעיקר על המגרש. 

מאמר זה מעלה שתי טענות. האחת, ספורטאי העלית הישראלים הם מומחים בתחומם ויש להעריך את ביצועיהם, בתחום שלו הם מקדישים שנים רבות של התמחות, אלפי שעות של אימונים ומאות שעות של משחקים ותחרויות. כפי שמשורר מוערך לפי תוצרי כתיבתו, רופא לפי תוצרי אבחונו ואיכות הטיפול שהוא מעניק לחוליו ושופט לפי שיקולי הדעת שהוא מביא בחשבון בקבלת החלטותיו, כך יש להעריך ספורטאים לפי ביצועיהם בתחום עיסוקם. אין לצפות מהספורטאי הישראלי, כפי שאין לצפות מהספורטאי האירופאי או האמריקאי, שיגרור את מומחיותו מחוץ למגרש; שם, הוא אדם ככל האחרים.

שיקולי הדעת של הספורטאי הישראלי, שמאפיינים אותו בפעילותו הספורטיבית, אינם בהכרח אלה המלווים אותו כאשר הוא פועל בסביבות אחרות. הכדורגלן הישראלי יכול להצטיין על המגרש ולהיכשל בהתנהגותו מחוצה לו, כפי שמפקד בצבא הישראלי יכול להנהיג היטב את חייליו, תוך מתן דוגמה אישית ושימוש בחשיבה אסטרטגית בפעילותם המבצעית, אך להיכשל בהתנהגותו עם הסובבים אותו במשרד ולהימצא אשם בהטרדה מינית של מזכירתו. יתירה מזאת, מעטים הם הספורטאים שניתן לראות בהם מודל התנהגותי בכל התחומים. טענה זו נכונה גם לרופאים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים.

הטענה השנייה: אם קיימת בעיה בציבור הישראלי שמונעת ממנו לראות את הספורטאי הישראלי כסוכן תרבות, היא אינה נעוצה באינטליגנציה של הספורטאי הישראלי אלא בהיעדר תרבות ספורט, כזו הקיימת בארצות אחרות ובתרבויות אחרות. תרבות ספורט, כפי שהיא נתפסת בחברה האמריקאית ובמרבית החברות האירופיות, כמעט לא תימצא בחברה הישראלית. הספורטאי הישראלי לא הוכשר להיות סוכן של תרבות מקומית, לא משום שאינו רוצה בכך, אלא משום שסביבת הטיפוח אמנם מכשירה אותו להגיע למצוינות ספורטיבית באימון, המשחק ובתחרות, אך מזניחה, כמעט לחלוטין, את טיפוח התנהגותו מחוץ למסגרות אלו של פעילות. כפי שיש לטפח את דפוסי ההתנהגות המוטורית של הספורטאי כדי להגיע לאיכויות ביצוע בספורט, כך יש לטפח כללי התנהגות ותרבות התנהגות המשלימים את אלה הנדרשים מהספורטאי באימון, משחק ותחרות.                     

המטרה של מאמר זה היא לספק תמיכה לשתי טענות אלה. ראשית, אספק רקע לדיון בשתיהן, תוך תיאור שני מקרים שהתרחשו בכדורגל הישראלי לפני כמה שנים. שנית, אדון בהרחבה במונח "אינטליגנציה ספורטיבית", תוך מתן דוגמאות ממשחקי כדור כמו כדורגל וכדורסל, הממחישות את החשיבה הנדרשת אצל כדורגלנים וכדורסלנים במהלך עיסוקם. שלישית, אציע ארבע סיבות מדוע אנו מתקשים לראות בספורטאי הישראלי סוכן תרבות. סיבות אלו קשורות, בעיקר, בסביבת האימון של הספורטאי הישראלי הצעיר המזניחות, במידה רבה, טיפוח כללי התנהגות מחוץ למגרש. 

 

                                         *

 

"אני מכיר הרבה מאוד נערות שהיו מוכנות לבוא אליהם בלי לשלם" (שלמה שרף, אלון ודורון 2001).

בשנים האחרונות נחשף הציבור הישראלי לשתי פרשות שהתרחשו במחנות האימונים של שחקני נבחרות ישראל בכדורגל, הבוגרת והצעירה. הראשונה, "פרשת נערות הליווי", התרחשה בחדריהם של שחקני הנבחרת הלאומית הבוגרת באחד הלילות לפני משחק של הנבחרת נגד נבחרת אירופית. לפי הדיווח בעיתונות הספורט, כמה משחקני הנבחרת הזמינו נערות ליווי לחדריהם. השנייה, "פרשית המין הקבוצתי", התרחשה באחד החדרים של שחקני הנבחרת הצעירה של ישראל. שוב, לפי דיווחי עיתונות הספורט קיימו כמה משחקני הנבחרת יחסי מין עם בחורה בעת התכנסותם לפני המשחק. בעוד שפרשת נערות הליווי נסגרה בחדרי חדרים, הרי שכמה משחקני הנבחרת הצעירה של ישראל הועמדו לדין בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל על השתתפותם באירוע. חלקם אף הושעו מפעילות בנבחרות ישראל לכמה שנים. 

פרשיות אלה זכו להד רב-עצמה בציבור הישראלי משום ששחקני הנבחרת הפרו את האמון שנתנו בהם בני משפחותיהם, מאמניהם, ההתאחדות לכדורגל בישראל, ואפילו רבבות הצופים שבאו לראות אותם "נותנים את הכל" על המגרש. שחקני הנבחרת הבוגרת והצעירה שוכנו בבתי מלון על חשבון "משלם המסים הישראלי" כדי שיוכלו להתכונן בצורה הטובה ביותר למשחקים. הם נדרשו להתמקד במטרה שעמדה מולם, ולהגיע למוכנות ספורטיבית אופטימלית ביום המשחק. בלי להיכנס לסוגיה הבלתי-פתורה אם קיום יחסי מין בלילה שלפני משחק או תחרות מפריע או מועיל לביצועי הספורטאי על המגרש, בשתי הפרשות נשבר קוד אתי של התנהגות נאותה ומקובלת בקרב ספורטאים הנמנים על נבחרות הייצוג של ישראל ומשמשים שגרירים של מדינה שלמה.

הכל מצפים מספורטאי ש"מדינה שלמה עומדת מאחוריו" להשתדל לעשות את המוטל עליו ולא להסתבך בפרשות מסוג זה, המדגימות חוסר רצינות ומשמעת עצמית לקויה. לאחר פרשת נערות הליווי, דאגה הנהלת ההתאחדות לכדורגל להקים ועדה ציבורית שתחבר קוד התנהגות אתי לשחקני הכדורגל הישראלים.

הפרשות אף גרמו לאנשי מקצוע בספורט הישראלי, כמו מאמני כדורגל וכדורסל, פעילי ספורט בענפים אלה ובענפים  אחרים, ופרשני ספורט בתקשורת הכתובה, המשודרת והאלקטרונית, לדבר "בקול רם" על כללי התנהגות מקובלים ומקובלים פחות בקרב ספורטאים ישראלים, בעיקר אלה של שחקני הכדורגל והכדורסל, על רמת האינטליגנציה שלהם ועל התרבות שהם מייצגים. עם זאת, הדיון הציבורי בפרשות המדוברות חשף גם את חוסר הידע של אנשי המקצוע הישראלים בכל הנוגע למונחים כמו "אינטליגנציה ספורטיבית" ו"תרבות ספורט". רדידות זו איפשרה לחלק מהשותפים לדיון להביע דעות ולתמוך בהנחות חסרות בסיס, כמו: "אין מה לצפות מהכדורגלן הישראלי. ממילא הוא חושב רק דרך הרגליים" ו"הכדורגלן הישראלי פחות אינטליגנטי מהכדורסלן הישראלי". לא מעט דוברים שרבבו משפטים כמו "כל המוח שלהם ברגליים, בעוד המוח שלנו בראש", שנאמרו על שחקני הכדורגל בישראל בהזדמנויות שונות על ידי אנשי ציבור, במקרה זה על ידי הרב עובדיה יוסף (אלון ודורון 2001).

הביקורת, בעיקר אחרי פרשות מסוג זה, היא רלוונטית ומתבקשת, אך על המבקרים להיות זהירים בניסוחיהם, כי הללו יכולים ליצור סטיגמות לכדורגלן הישראלי, שברובן אינן נכונות, ועלולות להטעות ציבור שלם של חובבי ספורט שסומך על הידע המקצועי שלהם. יש לבקר את התנהגותם, או חוסר התנהגותם, של ספורטאים ישראלים כשהם מיצגים את ישראל בתחרויות בינלאומיות, אבל יש לעשות זאת בניתוח ענייני של ביצועי הספורטאי המצופים ממנו על המגרש ושל דפוסי ההתנהגות המצופים ממנו מחוץ למגרש. אין בהכרח קשר בין דפוסי ההתנהגות של הספורטאי אחרי המשחק לאלו שהוא מפגין בהתמודדות הספורטיבית.        

 

                                     *

 

'"אלוהים נתן לי כישרון ברגליים וגם שכל" (אלון מזרחי, אלון ודורון 2001):

מהי אינטליגנציה ספורטיבית?

אינטליגנציה ספורטיבית מוגדרת ככושר חשיבתי של הספורטאי שבעזרתו הוא פותר בעיות בסביבת הביצוע וחושב באופן דינמי כיצד להתגבר על המכשולים העומדים לפניו (לידור, 1999, Davids & Williams, 1999). הספורטאי הנמצא בתנאי משחק ותחרות נחשף במשך הביצוע לגירויים רבים, חלקם רלוונטיים לביצוע וחלקם מיותרים או שתרומתם מזערית. יתרה מזאת, גירויים אלה נעים במהירות רבה בסביבת הביצוע ודבר זה מקשה מאוד על הספורטאי לקלוט מידע רלוונטי. במצבים כאלה בא לידי ביטוי הכושר החשיבתי של הספורטאי. כדי להצליח במשחק ובתחרות עליו לחשוב באופן דינמי, לפתור בעיות, להיות יצירתי ולהגיב בהתאם למתרחש בסביבת הביצוע.

האינטליגנציה הספורטיבית, כמו כל אינטליגנציה אחרת, למשל אינטליגנציה מילולית או מוזיקלית, היא ייחודית לעולם התוכן שהיא מייצגת. סופר טוב בעל מיומנות כתיבה מרשימה לא בהכרח יידע לפתור בעיות במתמטיקה או לנווט את מכוניתו בעיר זרה. שחקן קולנוע בעל מיומנות משחק מרתקת לא בהכרח ידע לתקן כיסא שבור. הספורטאי ניחן בסוג מסוים של אינטליגנציה שבעזרתה הוא מצליח לפתור בעיות ולחשוב מהר וביעילות רק בסביבות ביצוע ספורטיביות. סביר להניח, שכושר חשיבתי זה, המעניק לו יתרונות בסביבות ביצוע מסוימות, לא יסייע לו לפתור בעיות בתחומי עיסוק אחרים, המבטאים עולם תוכן שונה לגמרי. כלומר, האינטליגנציה הספורטיבית מאפיינת את מי שעיסוקו בספורט בלבד, כמו שהאינטליגנציה המילולית מאפיינת את מי שעיסוקו כתיבה או שירה.            

האינטליגנציה הספורטיבית מבטאת שלושה תהליכים שהספורטאי מיישם בעת האימון, המשחק והתחרות: פתרון בעיות, תגובה למתרחש ויצירתיות.

פתרון בעיות: הספורטאי נדרש לפתור בעיות כדי להתגבר על יריביו בדרך להשגת המטרה הן בענפים אישיים כמו אתלטיקה וג'ודו והן בענפים קבוצתיים כמו כדורגל וכדורסל. הספורטאי נדרש לפתור את הבעיה במהירות רבה, תוך תשומת לב לכמה גירויים עיקריים בסביבת הביצוע.

תגובה: הספורטאי נדרש להגיב למתרחש בסביבת הביצוע. במשחקי כדור, לדוגמה, תגובות הספורטאי שונות זו מזו ומגוונות, ולפעמים אף כאלה שהוא מבצע אותן לראשונה. ביצוע תנועות חדשות במשחק, שאיש לא ציפה מהספורטאי לבצע, יכול להקנות לו יתרון על יריבו בהתמודדות על כדור, על מיקום טוב יותר במגרש וכדומה. עם זאת, ביצוע תנועות חדשות היא מטלה קשה ועל אחת כמה וכמה כאשר מבצעים אותן בתנאי תחרות מאתגרים ובלתי נצפים. יכולת האלתור של הספורטאי, המתבססת על אינטליגנציה טבעית ולא בהכרח על אימונים, משפיעה רבות על יכולתו להגיב ביעילות למתרחש.

יצירתיות: כדי לפתור בעיות ולהגיב למתרחש סביבו, תוך התגברות על גורמים במשחק כמו יריב וסוג הגנה שנוקטת הקבוצה היריבה, על הספורטאי להיות יצירתי. נראה שהיצירתיות היא המשתנה החשוב ביותר בבואנו לתאר את האינטליגנציה של הספורטאי. מציאת פתרונות מקוריים לבעיות שצצות במשחק מאפשרת לספורטאי להפתיע את יריביו ולהשיג יתרון בהתמודדות אתם. אולם קשה, אם לא בלתי אפשרי, ללמד ספורטאי להיות יצירתי. רכישת ניסיון כתוצאה מתהליך ממושך של אימונים והתנסויות ייחודיות במשחקים ובתחרויות, עשויה לסייע לספורטאי לטפח יצירתיות. אולם נראה שתכונה זו מולדת יותר מאשר נרכשת, והילד גורר אותה עמו לספורט כאשר הוא מתחיל את אימוניו בגיל צעיר.                 

שלושה ההיבטים המשקפים את האינטליגנציה הספורטיבית, קרי, פתרון בעיות, תגובה ויצירתיות, קשים ביותר למדידה. אחת הבעיות שעומדות לפני חוקרים בפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ הגופני היא שקשה, ואולי בלתי אפשרי, למדוד את האינטליגנציה הספורטיבית של הספורטאי. כיצד ניתן למדוד את מידת היצירתיות של הכדורסלן עודד קטש או של הכדורגלן איל ברקוביץ? שניהם הגיעו לרמות הביצוע הגבוהות ביותר בספורט התחרותי, הן הישראלי והן האירופי, גם, ואולי בעיקר, בגלל יכולתם להיות יצירתיים ובלתי צפויים בתגובותיהם. האם ניתן לקבוע במדויק שאיל ברקוביץ הוא יצירתי יותר מראובן עטר, ומשום כך הצליח להגיע לאיכויות ביצוע גבוהות יותר?

ובמקרים אחרים, איך ניתן למדוד את תהליך קבלת ההחלטות של כדורגלנים כמו חיים רביבו, אבי נמני ואלון מזרחי, במצבי משחק שבו הפגינו ביצועים מוצלחים במיוחד והצליחו להתגבר על שחקני ההגנה שעמדו מולם, שאף הם, באינטליגנציית המשחק שלהם, ניסו לנטרל את פעולותיהם ההתקפיות? האם עומדים לרשותנו הכלים המדעיים להשוות את אינטליגנציית המשחק של הכדורסלן דורון שפר לזו של גור שלף?

פסיכולוגים של הספורט Davids & Williams 1999)), החוקרים תהליכי חשיבה ופתרון בעיות בקרב שחקני כדורגל וכדורסל מתקשים לספק כלים הולמים למדידה של אינטליגנציה ספורטיבית. חוקרים אלו מנסים ליצור סימולציות של משחק ותחרות בתנאי מעבדה מבוקרים, שבהם הספורטאי נדרש לצפות את המתרחש, לקבל החלטות ולפתור בעיות. לדוגמה, הספורטאי צופה בווידיאו המקרין לו מצבי משחק מסוימים. לאחר הצפייה, הוא נשאל שאלות על מה שראה, כמו לאן הכדור אמור להגיע, לאן שחקן התקפה מסוים אמור לנוע ומה אמור לעשות שחקן הגנה כדי למנוע את תנועת שחקן ההתקפה שעליו הוא שומר. שאלות אלו הן ספציפיות לעולם התוכן של הספורטאי. הוא מכיר היטב עולם תוכן זה ויכול לבטא בו את מומחיותו, שנצברה לאחר שנים רבות של אימונים מתוכננים ומוקפדים.

אין דרך אחרת ללמוד על האינטליגנציה של הספורטאי. כל חוות דעת אחרת על יכולתו של הספורטאי לחשוב במהלך הביצוע המוטורי, לעבד מידע הקשור בסביבת הביצוע, לקבל החלטות, לפתור בעיות ולהגיב למתרחש סביבו, שאינה מביאה בחשבון תהליכים אלו, אינה רלוונטית בתחום הספורט. לכן, הנחות כמו, "הכדורגלן הישראלי אינו אינטליגנטי" או, "הצלחה בלימודים היא מדד יעיל להעריך את האינטליגנציה של הספורטאי", אינן נכונות ומשקפות חוסר הבנה של המונח אינטליגנציה בספורט. לא יעלה על הדעת שמאמן כדורגל בספורט הישראלי יטען ש"השחקנים שלנו אינטליגנטים. כמעט לחצי מהם יש בגרות מלאה" (ויקו חדד, אלון ודורון 2001), משום שמחקרים מדווחים שהישגים בלימודים אינם בהכרח מנבאים טובים להצלחה ספורטיבית.

יתרה מזאת, הכושר החשיבתי הנדרש מהתלמיד בבית הספר שונה מזה הנדרש מהספורטאי בעת פעילותו הספורטיבית. ספורטאי צעיר בעל אינטליגנציה ספורטיבית גבוהה יכול בהחלט להגיע גם להישגים טובים בבית הספר; ספורטאי בוגר בעל אינטליגנציה ספורטיבית גבוהה יכול ללמוד בהצלחה במסגרות אקדמיות על-תיכוניות, כמו מכללות ואוניברסיטאות. עם זאת, הם גם יכולים להצליח מאוד על המגרש, אך להיכשל בהישגיהם הלימודיים והאקדמיים.

אל לנו להעריך את האינטליגנציה של הספורטאי הישראלי באמצעי הערכה לא הולמים. אין אנו מודדים אותה במישרין, וכנראה איננו יכולים לעשות זאת. עלינו להבין שיכולותיו הטובות של הספורטאי יבואו לידי ביטוי בתחום התמחותו הספורטיבית, וכנראה אך ורק בתחום ספציפי זה. מכאן יוצא, שקשה להשוות בין אינטליגנציה של ספורטאים מענפי ספורט שונים כמו זו של שחקני כדורגל ישראלים לעומת זו של שחקני כדורסל, השוואה המקובלת כל כך על פרשני הספורט. הן לכדורגלן והן לכדורסלן נדרשת היכולת לחשוב, לעבד מידע ולקבל החלטות במשחק. בשום אופן לא ניתן לקבוע, לפחות לא לפי שלושת הפרמטרים שהוצגו קודם לכן, ששחקני כדורסל אינטליגנטים יותר משחקני כדורגל. קביעה זו היא חסרת בסיס, ועושה עוול לציבור הכדורגלנים בישראל.

אם ניתן להשוות בין כדורסלנים לבין כדורגלנים, הרי שניתן לעשות זאת, לדוגמה, על פי ניתוח דפוסי התנהגותם לפני המשחק, במהלכו, ובעיקר אחריו. כל השוואה אחרת אינה רלוונטית, משום שלכל ענף ספורט הדרישות הייחודיות משלו.              

 

                                          *

הטענה השנייה המועלית במאמר זה היא שאין תרבות ספורט בישראל כפי שניתן לראות במקומות אחרים בעולם. הסיבה לכך נעוצה במגבלות הקיימות בסביבות הטיפוח, בעיקר אלה של הספורטאי הצעיר. כדי לטפח תרבות התנהגות ודפוסי התנהגות הולמים אצל ספורטאים ישראלים, יש לעשות זאת כבר בגיל צעיר כחלק מהקניית היסודות הבסיסיים של ענף הספורט. הספורטאי הישראלי צומח בסביבה שדוגלת, ובצדק, במצוינות בספורט על המגרש, אך מזניחה טיפוח עקבי וממושך של תרבות התנהגות ודפוסי התנהגות הולמים מחוץ למגרש. במלים אחרות, מצוינות בספורט הישראלי מודגשת כבר בגיל צעיר ביותר, אך יסודות תרבות ההתנהגות של הספורטאים ננטשים בערך באותו גיל.

מדוע מוזנח טיפוח דפוסי ההתנהגות של הספורטאי הישראלי? מדוע שמה מערכת ההכשרה הישראלית את כל כובד משקלה על טיפוח הישגיות במגרש? נראה שיש ארבע סיבות עיקריות לכך. 

האחת, הצוות המטפח את הספורטאי הישראלי כולל, ברוב המקרים, מאמנים בלבד. צוות הטיפוח חסר אנשי מקצוע כמו יועצים ופסיכולוגים, שתפקידם העיקרי הוא לטפח דפוסי התנהגות הולמים בספורט. אמנם מאמן הספורט יכול למלא משימה זו, אך עקב מעורבותו הרבה במלאכת האימון, אין הוא מתפנה לכך. באחד המחקרים המעטים שנעשו באוכלוסיה של ספורטאים ישראלים, ראיינו לידור ולויאן (Lidor & Lavyan 2002).) מאות ספורטאי עילית על תחילת דרכם בספורט. לטענת החוקרים, הספורטאי הישראלי מוכן לעשות הכל כדי לטפח את יכולותיו המוטוריות והקוגניטיביות ולהגיע לאיכויות ביצוע גבוהות ביותר. מערכת הטיפוח הכוללת מאמנים, מורים לחינוך גופני ופעילי ספורט, משתדלת לספק את התנאים הנדרשים לטיפוח מצוינות, אך לא תמיד מצליחה לענות על דרישות הספורטאים, בעיקר בהיבטים החינוכיים, החברתיים והפסיכולוגיים של תהליך הטיפוח הראשוני בספורט.

ספורטאי הצמרת הישראלים, בענפים אישיים ובענפים קבוצתיים, דיווחו שאין מערכת הספורט מסתכלת על הספורטאי הצעיר כעל ילד בעל צרכים אישיים המאפיינים את גילו ואת שלבי התפתחותו, אלא היא בוחנת אותו כספורטאי שנדרש להגיע להישגים גבוהים בפרקי זמן קצרים. לדעתם, אין המערכת מעמידה במרכזה טיפוח תרבות התנהגות ואין היא מתעקשת על שימוש בדפוסי התנהגות הולמים מחוץ לאימון ולתחרות. היא מתמקדת יותר בהישגיות ובתוצרים הנמדדים במד עצר ולוח תוצאות של תהליך הטיפוח.

הסיבה השנייה: תוכניות ההכשרה למאמנים בישראל דומות בתכניהן הן למיועדים לאמן ברמה תחרותית-הישגית, כלומר, בספורט המקצועני על רמותיו הגבוהות ביותר, והן למיועדים להדריך ספורטאים צעירים הנמצאים בראשית התמחותם המקצועית. יש להבחין בין האופן שבו מאמנים ספורטאי עילית לבין האופן שבו מאמנים ילדים ונערים. יש להתמקד באימוני ספורט לילדים, לנערים ולנוער גם, ולעתים קרובות, ברכישה של דפוסי התנהגות הולמים שישרתו את הספורטאי הצעיר לא רק במשחק אלא גם לפניו, ובעיקר אחריו. יש לחנך את הספורטאי הצעיר לאמץ דפוסי התנהגות אלו גם לאחר שניצח במשחק ובתחרות, אבל גם לאחר שהפסיד בהם. באימון ספורטאים בוגרים יכול המאמן לאמץ את גישת ה"ניצחון בכל מחיר" המעלימה עין, לפעמים, מהתנהגות לא הולמת של ספורטאים כל עוד הם מספקים את הסחורה ונמצאים במיטבם. יישום גישה כזו בעבודה עם צעירים תבליט את ההישגיות הנדרשת בספורט, אך תכחיד את ההתנהגות הרצויה בו.

 טיפוח כללי התנהגות הולמים, או תרבות התנהגות, הוא תהליך ארוך ומורכב הדורש תשומת לב רבה מכל המעורבים באימון הכישרון הצעיר. זהו יעד מוצהר של אימוני הספורט בגיל הצעיר, ויש להעמיד אותו במרכז העשייה הספורטיבית בשלבים הראשונים של ההתפתחות המקצועית של הספורטאי. התעלמות מיעד זה מקטינה את הסיכויים לעיצוב תרבות התנהגות אצל הספורטאים הישראלים.   

הסיבה השלישית: סביבת הטיפוח בספורט הישראלי מתמקדת בספורטאי בלבד, ומזניחה את הטיפול בבני משפחתו. הספורטאי הצעיר מבלה אמנם זמן רב בחברת מאמניו וחבריו לעיסוק בספורט, אך משפחתו היא התא החשוב ביותר להתפתחותו (Lidor & Lavyan 2002, לידור ושחר, 2002). בני משפחתו של הספורטאי, המשמשים לו משענת רגשית, פסיכולוגית וכלכלית יומיומית, נדרשים לעשות זאת גם בהקשר של עיסוקו הספורטיבי. הם אמורים לסייע לו להתמודד עם האתגרים שמעמיד לו הספורט, תוך שמירה על כללי התנהגות הולמים. הם אמורים לשמש לשון מאזניים בין דרישות המאמן, שלו השפעה רבה על עיצוב ההתנהגות של הספורטאי, לבין צרכיו של הילד, לא רק בתחום הספורט אלא גם בבית, בבית הספר, ובחברת בני גילו. כך, למשל, אם המאמן אינו מקפיד שהספורטאי ידגים דפוסי התנהגות הולמים משום ש"המטרה (השגת ניצחון) מקדשת את האמצעים", על ההורים למלא תפקיד זה.

במדינות רבות, כמו אנגליה, ארה"ב וקנדה, בעלות מסורת ספורט, הורי הספורטאים הצעירים נוטלים חלק בסדנאות שבהן הם זוכים להדרכה של מחנכים ויועצים כיצד לעזור לילדיהם להפגין דפוסי התנהגות הולמים, בעיקר במצבים של אכזבה ותסכול, שהם תוצר של ביצוע ירוד וכישלון ספורטיבי (לידור ושחר, בדפוס). מעורבות נכונה של בני משפחת הספורטאי הצעיר בעיסוקו הספורטיבי יכולה לסייע בהקניה של דפוסי התנהגות הולמים ובבקרה עליהם.                  

הסיבה הרביעית: הספורט בישראל אינו משווק לילדים או לבוגרים כמסגרת המאפשרת להם ליהנות, לשפר את יכולתם הגופנית והתנועתית, ללמוד מיומנויות מוטוריות חדשות, להכיר חברים חדשים, לחוות את ההתרגשות בספורט ורק אחר כך כמסגרת הדורשת מהם לנצח במשחק או בתחרות ולשפר את הכושר הגופני הדרוש בספורט התחרותי. אם הספורט היה משווק כפעילות התורמת לחינוך הילד, לעיצוב אופיו ולטיפוח התנהגותו, ללא קשר ליכולתו לנצח במשחק ובתחרות, היה אפשר לטפח תרבות ספורט במובן הרחב של המלה.

הספורט הוא חלק ממכלול עיסוקים שהאדם מעורב בהם. יש למצוא טוב יותר את הקשר בין הספורט לעיסוקיו הנוספים של האדם, כמו גם את תרומתו הפוטנציאלית של הספורט לטיפוח עיסוקים אלה. יש להבליט את תרומתו של הספורט, בעיקר בגילים הנמוכים, לטיפוח האופי של הספורטאי ולשיפור דפוסי התנהגותו לא רק בעולמו הספורטיבי אלא בזה הרחב יותר.              

כמו כל אדם בעל עיסוק כלשהו, אנו מצפים מהספורטאי הישראלי לדפוסי התנהגות ההולמים את אמות המידה של החברה הישראלית. דפוסי התנהגות אלו ניתנים לטיפוח במסגרות ההכשרה של הספורטאי הצעיר. חובתן של מסגרות טיפוח אלו היא לא רק לטפח את כישרונו של הספורטאי, אלא לעשות זאת באקלים מתאים שילווה אותו, את בני משפחתו ואת כל הקשורים אליו בתהליך הטיפוח במהלך כל הקריירה הספורטיבית שלו. אל לנו להסתפק בהכרה שלספורטאי הישראלי אינטליגנציה ייחודית משלו, שתסייע לו להצליח בעיסוקו הספורטיבי. עלינו לטפח את הספורטאי במסגרת חינוכית, תרבותית, הרגישה לצרכיו האישיים ולצורכי החברה שבה הוא חי.

טיפוח תרבות ספורט הוא צורך חיוני של מסגרות ההכשרה בספורט הישראלי. עליהן לטפח דפוסי התנהגות הולמים כפי שהן מטפחות כישורים מוטוריים הייחודיים לעולם התוכן של הספורטאי. תהליך זה טרם זכה לעדנה בספורט הישראלי. ייתכן שהספורטאי הישראלי עדיין טרוד במימוש ההכרה הציבורית ביכולותיו הייחודיות כספורטאי, ומשום כך מזניח טיפוח היבטים הנראים לו כלא-רלוונטיים לעיסוקו התובעני. כאשר הספורטאי הישראלי וסביבת הטיפוח המסייעת לו יכירו בחשיבות של טיפוח תרבות ספורט כפי שהם מכירים בחשיבות טיפוח יכולות גופניות וחשיבתיות הדרושות בספורט, יהיה אפשר להתחיל ולכתוב על תרבות ספורט בישראל. אי אפשר לדבר על תרבות ספורט אם לא נוקטים את הצעדים המתאימים לעיצובה כבר בשלבים ההתחלתיים של האימון הספורטיבי.    

       

מקורות:

אלון, מ' ודורון א'. (2001). הוצא מהקשרו: משפטי המחץ של הספורט הישראלי 2 (עמ' 156). בנימינה: גלורי היכל התהילה הישראלי.      

לידור, ר' (1999). חשיבה וקבלת החלטות בספורט. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

לידור, ר' ושחר, ב' (2002). 'ללכת לאימון? ללמוד למבחן? - עם מי אני יכול להתייעץ?': ייחודיות העבודה של היועץ החינוכי עם תלמידים-ספורטאים. הייעוץ החינוכי, יא, 47-27.

שחר, ב' ולידור, ר' (בדפוס). הגישה החיובית לאימון ספורטאים: היבטים תיאורטיים ומעשיים. בתוך ר' לידור ונ' פייגין (עורכים), 'זה רק ספורט?'- ההקשר החינוכי של הפעילות הגופנית בבית הספר ובקהילה. תל אביב: רמות.

Williams, A.M., Davids, K., & Williams, J.G. (1999). Visual perception & action in sport. London: E & FN SPON.

Lidor, R., & Lavyan, N. Z. (2002). A retrospective picture of early sport experiences among elite and near-elite Israeli athletes: Developmental and psychological  considerations. International Journal of Sport Psychology, 33, 269-289.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד