בין אושוויץ לוומבלי / גרטמן אי
בין אושוויץ לוומבלי / גרטמן אי

 

למרות שנות נורמליזציה ארוכות ביחסי ישראל-גרמניה, בתחום הספורט גרמניה שומרת בעיני הישראלי על תפקיד "עמלק", והדימויים התקשורתיים שלה מתייחסים למורשת הפאשיזם

 

אייל גרטמן

אייל גרטלר ממכון קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים

 

בשנת 1954 זכתה נבחרת מערב גרמניה בגביע העולם בכדורגל לאחר שגברה 3:2 על נבחרת הונגריה, במשחק בגמר שהתקיים בברן. נבחרת הפלא ההונגרית, שהיתה הנבחרת הפופולרית והפייבוריטית כמעט בעיני כל, כשלה במשחק. מדינת היהודים הצעירה, שנוסדה שש שנים קודם לכן, עקבה אחרי טורניר הגמר בדריכות. בהעדר נבחרת משלה באליפות, היתה נבחרת הפלא ההונגרית למושא הערצתם של ישראלים רבים. פרנץ פושקש ואחרים היו מושא להערצה בקרב הישראלים המבוגרים והצעירים כאחד. הצעירים, כדרכם של חובבי ספורט צעירים, נצמדו לאייקוני הכדורגל ההונגריים דרך עטיפות מסטיקים, קלפים, כתבות בעיתוני ספורט ושירים תקופתיים.

ההפסד לגרמניה בנסיבות טרגיות לכל חובב כדורגל (שער בדקות הסיום של המשחק), מול נבחרת שאותה הביסה הנבחרת ההונגרית 6:3 בסיבוב המוקדם של האליפות, לא מיקד את תשומת הלב, כפי שניתן היה אולי לצפות. לעומת זאת, זכייתה של נבחרת גרמניה בכדורגל במשחקי אליפות אירופה בשנת 1996 זכתה לביקורות קשות, תוך קישור מיידי לאירועי השנים הנוראות של מלחמת העולם השנייה. איצטדיון הכדורגל ומבלי בלונדון הושווה למחנות ההשמדה של אושוויץ וטרבלינקה, והשחקנים הגרמנים הושוו למכונות מלחמה או לקציני אס-אס.

במאמר זה אסקור את דמותה של גרמניה בעיני הציבור במדינת ישראל לאורך השנים, דרך הסיקור העיתונאי את זכיותיה של נבחרת הכדורגל הגרמנית באליפויות העולם ובאליפות אירופה בכדורגל.

*

תשע שנים לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית, היתה אוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה מושפעת ממלחמת העולם השנייה. שואת יהודי אירופה היתה בעיני מנהיגיה של התנועה הציונית זרז או נימוק להחשת הצעדים להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 היא זו שקבעה, בצורה לגיטימית ופומבית, את זכותם של היהודים למדינה משלהם. השואה היתה אחד הנימוקים המוסריים שהוכיחו, בעיני הנהגה הציונית, את חשיבותה של הקמת מדינה עצמאית ליהודים - מדינה שתגן על העם היהודי מפני אנטישמיות, שתאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מוחלטת וללא תלות חיצונית כלשהי.

המגעים הרשמיים בין שתי המדינות החלו שבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בן גוריון הבין יפה את חשיבות הקשר עם גרמניה, למרות משקעי העבר הכבדים. מצבה הכלכלי הקשה של ישראל בשנותיה הראשונות, בצירוף ההנחה כי לא לאורך זמן תהיה גרמניה מוחרמת על ידי מדינות העולם ולא יהיה אפשר להתעלם ממנה ככוח דיפלומטי-פוליטי, חיזקו את דעת בן גוריון לא להיכנע לדרישות האופוזיציה, וחרף הפגנות אלימות לחתום על הסכם השילומים עם גרמניה, בספטמבר 1952.

למרות הצורך הפרגמטי בחידוש הקשרים עם גרמניה, לא יכלה הנהגת המדינה להתעלם מרגשות הציבור הישראלי-יהודי. אירועי השואה היו טריים, מוחשיים, והם היקשו על רבים מהישראלים לקבל את העובדה שמדינת ישראל מקיימת קשרים עם מדינת "הצורר הנאצי", זמן כה קצר אחרי הקטסטרופה. היחסים המלאים עם הרפובליקה המערב גרמנית כוננו 13 שנים לאחר חתימת הסכם השילומים. בשנת 1965 הוקמו שגרירויות בבון ובתל אביב והיחסים עם מערב גרמניה נעשו גלויים ורשמיים.

אוכלוסייתה של מדינת ישראל הייתה מורכבת מהיישוב היהודי הישן בארבעת ערי הקודש, מהיישוב שהתפתח מסוף המאה ה19- עם ההתעוררות הלאומית היהודית-ציונית באירופה, ומשארית הפליטה שבאה לישראל עם הקמתה של המדינה. עד לגל העלייה מארצות צפון אפריקה, שהחל בתחילת שנות החמישים, היתה מרבית אוכלוסייתה מושפעת בצורה ישירה משואת יהודי אירופה: ניצולים רבים עלו לארץ, לתושבים רבים אחרים היו קרובי משפחה שנספו או ניזוקו מרדיפת היהודים.

הנהגת היישוב ידעה להכיר בחשיבות שימור זיכרון השואה ליצירת אזרח ישראלי חדש, בעל ערכי זיכרון משותפים. מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היתה כור היתוך ליהודי התפוצות. זרם העלייה ההמונית כלל לא רק את ניצולי השואה, אלא גם יהודים רבים מארצות ערב וארצות צפון אפריקה. העולים החדשים נאלצו לשכוח את זהותם הישנה, ולשנס מותניים בבניית המדינה הצעירה, תוך שימת דגש על הזהות העצמית, הישראלית-יהודית החדשה.

מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי משמשים מרכיב משמעותי בהתהוות הזהות הציונית-ישראלית. הזיכרון הקולקטיבי של אירועים אלה שימש כבסיס להתהוותה של מדינת ישראל עם הקמתה. טבעי היה כי מקימי המדינה ישתמשו בגרמניה כגורם חשוב המעצב את הזיכרון והזהות הקולקטיביים. אפשר היה לצפות כי בספורט תהיה גרמניה מעין דמון. מכיוון שהיהודים נצטוו "לזכור ולא לשכוח" הרי שהתמודדויות ספורט מוחשיות בין ישראלים לגרמנים יכולים להיות כר נרחב לסטריאוטיפים שיעזרו בבניית זהות קולקטיבית וזיכרון משותף.

 

                                         *

 

שנתיים לאחר המאבקים הסוערים שהיו בישראל על חתימת הסכם השילומים עם גרמניה, זכתה מערב גרמניה בגביע העולם בפעם הראשונה. ניצחון זה נחשב בעיני רבים כאבן דרך ראשונה לשיקומה של גרמניה, חלק מ"הנס הכלכלי" שלה לאחר המלחמה. ובכל זאת דימויה של נבחרת הכדורגל המערב גרמנית בשנות החמישים מוצג באופן עדין (עדיין): "אם ההונגרים שומרים בצנעה על הכנותיהם, הרי שהגרמנים מרעישים עולמות ומתנהגים כשחצנים וטוענים כי הגביע ייפול לידיהם" (מעריב 6.7.1954). העיתונות הישראלית התמקדה בכשלון הנבחרת ההונגרית האהודה יותר מאשר בניצחונם של המערב גרמנים. ניתן להניח כי האיפוק נובע מכמה גורמים: שנות ההדחקה של ניצולי השואה בישראל, מדיניותה האמביוולנטית הפרגמטית של מדינת ישראל, החותרת לאיזון המתח בין רגשות הציבור לבין הפרגמטיות הנחוצה לקשרים עם גרמניה, והסגנון של עיתונות הספורט בשנות החמישים.

בין חתימת הסכם השילומים ועד לחילופי השגרירים (1952-1965) התפתחו הקשרים הכלכליים בין ישראל למערב גרמניה. מגעים אלה לא נתפסו בציבור כמגעים "חמים". הם הוצגו כמגעים "פרקטיים" וקורקטיים, מגעים המנוצלים לטובתה של מדינת ישראל ולהכאה על חטא של העם הגרמני המוכן לשלם על נזקי העבר. משום כך קשרי תרבות, אמנות וספורט פומביים נאסרו על ידי ממשלת ישראל.

הוקמה ועדה בין-משרדית שתפקידה היה לאשר או לדחות פניות ליצירת קשרים מתחומים שונים (לימודים, מסחר, תרבות) עם גרמנים. הוועדה התירה בעיקר קשרים  עם גרמנים צעירים, שלא חוו את השואה. אלה נתפסו ככשרים, והוועדה התירה חילופי נוער וסטודנטים בין ישראל לגרמניה. תחרויות ספורט רשמיות נאסרו בטענה שהציבור אינו מוכן לראות את דגל גרמניה מתנופף רשמית ופומבית על אדמת ישראל. בתקופה זו התקיימו ביקורים של קבוצות וארגוני ספורט בישראל, ללא הופעות ותחרויות גלויות ורשמיות. הספורטאים באו למפגשי קירוב לבבות ולהכרת המדינה.

לאחר שכוננו יחסים מלאים עם גרמניה, לכאורה לא נדרשה עוד הוועדה הבין-משרדית. ובכל זאת היא המשיכה בעבודתה. היא פורקה רק בשנת 1968, כשהתברר שהיא אינה רלוונטית עוד, ושישראלים רבים חדלו לפנות אליה. בהמשך לפירוק הוועדה, בראשית שנת 1969  - ארבע שנים לאחר חילופי השגרירים - היתה גרמניה מותרת לביקור ספורטאים ישראלים.

אחרי שגרמניה הותרה לקשרי תרבות וספורט פומביים היה מטען הרגשות כלפיה לנחלתו של הציבור הרחב ללא התערבות הוועדה. קבוצת כדורגל גרמנית השתתפה במשחק הפרידה לחלוצה האגדי של נבחרת ישראל, נחום סטלמך שפרש מכדורגל, וקבוצות ישראליות רבות נסעו, החל מקיץ 1969, למחנות אימונים בגרמניה; קבוצת הכדורגל "בורוסיה" מנשנגלאדבך קיימה משחקי ידידות עם נבחרת ישראל. גרמניה נעשתה לגיטימית ופומבית.

רצח 11 הספורטאים בכפר האולימפי של מינכן באולמפיאדת 1972 החזיר את תודעת גרמניה והשואה לציבור הישראלי. ממשלת ישראל שיבחה את החלטת הגרמנים לפעול בכוח. ישראלים הפגינו מול שגרירות גרמניה כמחאה על אוזלת היד, ובעיתונות נקשרו הקשרים בין העבר הנאצי לטרוריסטים הפלשתינאים. "רוצחים אלה ששפכו את דמם הטהור של בחירי הספורטאים הישראלים על אדמת מינכן חייבים להושיבם על ספסל הנאשמים כפושעי מלחמה. כאלה הם. אין שום הבדל בינם לבין מוריהם הנאצים" (לוי יצחק הירושלמי, מעריב 7.9.1972).

ההולנדים נחשבים לעם אוהב ישראל, עם שעזר ליהודים בזמן השואה. דעה זו נשענת על העובדה שרבים מחסידי אומות העולם היו הולנדים. למעשה, היתה המפלגה הנאצית ההולנדית הגדולה באירופה (למעט בגרמניה עצמה). גם אנה פראנק הוסגרה לנאצים בעקבות הלשנה, שהיתה נפוצה בקרב ההולנדים בזמן המלחמה. אבל בגמר הגביע העולמי ב1974-, שבו הפסידה הולנד לגרמניה 2:1, היתה נבחרת הכדורגל של הולנד בעיני הישראלי כמעט כנבחרתו שלו. זו היתה נבחרת אטרקטיבית ומצליחה המציגה כדורגל שובה עין, ובהעדר נבחרת משלה (ישראל לא העפילה לטורניר הגמר) זכתה הנבחרת ההולנדית לתמיכה חסרת תקדים כמעט של הציבור הישראלי-יהודי.

הכישלון ההולנדי, בדומה לזה ההונגרי בשנת 1954, זכה לתשומת לב מיוחדת בציבור. מהניצחון הגרמני התעלמו. העובדה שישראל מקיימת יחסים עם גרמניה המערבית כמעט עשור שלם השפיעה ודאי על דעת הקהל הישראלית ועל דימויה של גרמניה. המדובר במעורבות הגרמנית לטובת ישראל במלחמת יום כיפור (הולנד סירבה להתיר נחיתת מטוסים שיועדו לישראל בשטחה, וגרמניה המערבית הסכימה), המעורבות הנמשכת של גרמנים בספורט הישראלי, ויציאה של ספורטאים ישראלים לגרמניה, לאימונים ולרפואת ספורט.

14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, כשהולנד גמלה לגרמניה על הפסדה וניצחה אותה בחצי גמר אליפות אירופה, שהתקיימה אף היא על אדמת מערב גרמניה, הישראלים "ניכסו" לעצמם את הנבחרת ההולנדית, שוב, ללא תשומת לב לגרמניה ולעברה. מרקו ואן באסטן היה ילד בן תשע כשהולנד הפסידה לגרמניה בגמר הגביע העולמי של 1974. "זה מה שהוא אמר אתמול: ההפסד ב74-' לא יוצא לנו מהראש. למרות שאנחנו רוצים לנצח כל משחק, למשחק מול מערב גרמניה יש אצלנו משמעות מיוחדת. עם מערב גרמניה יש לנו חשבון פתוח, ואנחנו צריכים לסגור את החשבון הזה. אין הרבה ישראלים שלא יסכימו אתו" (צבי קופמן, מעריב, 22.6.1988).

בשנת  1984 באה נבחרתה האולימפית של מערב גרמניה למשחק רשמי בישראל, בטורניר הקדם-אולימפי. מארגני המשחק חששו מהפרעות של הקהל הישראלי בעת נגינת ההימנון הגרמני. גם אם הדגל המערב גרמני (שחור-אדום-זהוב) לא זוהה עם השלטון הנאצי, מנגינת ההימנון (שמלותיו שונו לאחר המלחמה; הוא מנוגן מהבית השלישי ללא המלים) עוררה חשש להפרעות. ראשי ההתאחדות לכדורגל, שרצו להמשיך ולהשתלב במסגרת האירופית, חששו מקבלת פנים עוינת לנציגי התומכת הנלהבת ביותר בשילוב ישראל באירופה, ונערכו בכוחות מתוגברים למנוע הפרעות. אבל המשחק עבר ללא הפרעות מיוחדות.

בשנת 1987 באה נבחרת הכדורגל הגרמנית למשחק ידידות, בהזמנת ההתאחדות לכדורגל בישראל. נציגי בית"ר בהתאחדות החרימו את המשחק בעת נגינת ההימנון הגרמני. מלבד זאת לא ניכרה עוינות כלפי השחקנים הגרמנים.

 

                                         *

 

זכייתה השלישית של נבחרת הכדורגל הגרמנית בגביע העולם היתה בשנת 1990. הפעם היה זה תחת הדגל של גרמניה אחת. שנה קודם נפלה חומת ברלין ושני חלקי גרמניה אוחדו. באליפות זו, שהתאפיינה בכדורגל לא אטרקטיבי ומשעמם, בחר הציבור הישראלי להזדהות עם גרמניה במשחק הגמר מול ארגנטינה. נבחרת הולנד לא השתתפה בטורניר, והציבור הישראלי "תיעב" את משחקה הברוטלי של נבחרת ארגנטינה. הנבחרת הגרמנית עדיין הוצגה כמכונה, "משינה", ששחקניה ממושמעים והיא משחקת כדורגל ממושמע וחסון. "כן, אני ער לקשיים שבהענקת תמיכה לגרמנים, אבל אם למשך שעה ושלושת רבעי נוכל לנתק עצמנו מכל דבר אחר ולהיכנס לבועת כדורגל טהורה, נגלה כי ניצחון גרמני הלילה ישרת את הספורט המרתק ביותר בתבל, ואת המפעל הגדול ביותר בעולם הספורט" (אבי מלר, מעריב, 8.7.1990).

כתב ספורט ישראלי אינו יכול להזדהות עם נבחרת גרמנית בלי להתנצל ולנמק את אהדתו בהסברים הדומים לאלה שנתן בן גוריון לחיוניות הסכם השילומים. הנימוק שניצחון גרמני יהיה לטובת הכדורגל סיפק את הציבור הישראלי. מעתה מאילך תתואר נבחרת הכדורגל של גרמניה במכבסת המלים הישראלית. היא תושווה לצבא, וטקטיקת הכדורגל שלה תתואר כקרה, מחושבת, ממושמעת, המבצעת בדייקנות פקודות מדויקות. "חוסן מנטלי יש לגרמנים בשפע. מדובר בנבחרת אפורה בלי כוכבים גדולים. חיילים ממושמעים, עושים מה שאומרים להם" (אמיר אפרת, ידיעות אחרונות, 17.6.1996).

הציבור הישראלי בשנות התשעים היה בשל להתמודד עם דמותה של גרמניה גם בתחומים אחרים. ניצולי השואה התמעטו, והשואה היתה לחלק ממורשת הזיכרון המונצח בספרים וסרטים, בלי קשר ישיר לגרמניה העכשווית. הדורות שגדלו בישראל ספגו את ידיעותיהם על השואה ממערכת החינוך ומסוכני התרבות האחרים, כמו התקשורת.

אך במונדיאל 1998 תוארו הגרמנים כאיום ממשי. מעשי הבריונות שלהם פורטו בהרחבה בעיתונות הכתובה. האנגלים הוצגו כחוליגנים והגרמנים כניאו-נאצים. הנבחרת הגרמנית תוארה כמשחקת בברוטליות ומדגימה משמעת של קציני אס-אס או גסטאפו, האוהדים תוארו כ"קומנדו בוכום".  הקטגוריה המיוחדת של גרמניה בזכרון הקיבוצי הישראלי באה לידי ביטוי ביחס השונה שניתן לנבחרות אחרות, שלכולן היה אפשר ליצור קישור עם עבר שלילי במלחמת העולם השנייה. בניגוד לרוב הכתבים, שהתייחסו באהדה לאנגליה, הולנד וקרואטיה, הסופרת והעיתונאית עירית לינור, שהיתה אמנם עקבית באיבתה לגרמנים, ידעה להכיר גם בהיסטוריה האנטישמית של קרואטיה. דעתה של לינור כפי שנוסחו בשורות הבאות היתה אפוא חריגה: "וזה שלא פרצתי בצרחות שמחה אחרי הניצחון הקרואטי. זה קרה בגלל שהקרואטים הם עוד עם אנטישמי שהוציא מתוכו לא מעט רוצחים, והיה יותר טוב אם המכסיקנים היו עושים את העבודה הקדושה של כתישת גרמניה במקומם" (ידיעות אחרונות, 6.7.1998).

הירחון "שם המשחק" קיבל את פני אלופת אירופה שבאה לשחק בשנת 1997 בכתבה אחת: "איכס - מדוע אנחנו שונאים את הגרמנים". לצורך השוואה לגרמניה הובאו בכתבה משחקים של נבחרות לאומיות אחרות (קרואטיה, אנגליה, צרפת, הולנד). והנה מתברר כי ההתייחסות לקטעים בעייתיים ביחסי העבר של מדינות אלו ליהודים פחותה לאין ערוך מזו של יחסי גרמניה והיהודים. מדינות אלה שימשו כהמחשה לשנאה "שלנו" כלפי הגרמנים. בכתבה היתה אפילו העדפה של איראן, האיום הממשי על ישראל, על פני גרמניה, דמון העבר (שם המשחק, פברואר 1997).

גרמניה אחרי 1945 נתפסה בישראל כ"עמלק", אויב הדמוני של העם היהודי. הישראלים החדשים נצטוו כאמור "לזכור ולא לשכוח" והשואה הפכה חלק אינטגרלי מדמותו של הישראלי החדש. והיא נותרה בדמות עמלק. תחילת המגעים על השילומים וההכרה של גרמניה (המערבית לפחות) במדינת ישראל כנציגת העם היהודי היתה נקודת תפנית ראשונה ליצירת קשר עם העם הגרמני. לאחר חתימת חוזה השילומים איבדה מעט מערב גרמניה את "שטניותה", שכן לאורך השנים  רווחה במדינת ישראל הדעה ש"כל העולם נגדנו", ובתוך כך הוקהתה דמותה השלילית של גרמניה.

כאויבים החדשים סומנו עתה מדינות ערב, בריה"מ ומדינות הגוש הקומוניסטי. איומי ההווה תפסו את מקום החשבון ההיסטורי. ההגבלות על היהודים בבריה"מ ובמדינות הגוש המזרחי, המלחמה הקרה וההזדהות עם ארה"ב, הביאו אף הם לתחושות איבה כלפי בריה"מ והקומוניזם. עם תחילת המגעים עם שכנינו (ביקור סאדאת בירושלים, ועידת מדריד והסכמי אוסלו) והתמוטטות הגוש הקומוניסטי, נוצר חלל ריק שיש למלאו "בדמות אויב". שינוי המפה הפוליטית בישראל  ועליית גוש הימין, איחוד מזרח ומערב גרמניה, ההתעוררות הניאו-נאצית במזרח שהביאה לגל פגיעות בזרים, וכמובן, מעורבות חברות גרמניות במלחמת המפרץ -­ החזירו את גרממניה לתפקיד אויב, ה"נחוץ לנו כדי להתקיים", כפי שהוכח בסקרי דעת קהל של מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית.

שתי דוגמאות העוסקות במזג האוויר ממחישות היטב את ההבדלים בין שנת 1954 לשנת 1998:

 "גרמניה איננה הקבוצה הטובה בעולם, אך קבוצה זו לימדה לקח את כל התותחים הגדולים בהצגת המרץ המדהים שלה ובהסתגלות לכל התנאים האקלימיים" (יהודה נביא "מדוע ניצחו הגרמנים - הרהור סיכום באיצטדיון השומם בברן", ידיעות 8.7.54)

"במונפלייה היה חם אתמול כמו במכסיקו סיטי, אווירה כמו בגוואדלאחרה, אבל לגרמנים זה לא משנה. שימו אותם במדבר סהרה ותריצו אחריהם חמישים כלבי דוברמן, זה לא יזיז להם. הכלבים יברחו לבד, המדבר ידליק מזגן. הם כל כך פיזיים עד שנראה שבכל גליץ' שלהם יוצאים ניצוצות. בועטים בהם ויש רעש של פח. המטרה קודמת לכל, כולל לרגל" (אייל לוי מעריב, 30.6.98).

התפתחות הספורט במאה העשרים והחשיפה התקשורתית והציבורית שהוא זוכה לה עשו אותו לכלי חשוב במשטרים פוליטיים המבקשים לעצב מדיניות, לזכות בהכרה בינלאומית (כפי שעשתה מזרח גרמניה לפני האיחוד, שבה הספורט היה חלק ממערכת ההסברה), כדי להקנות ערכים לתושביהם ולשאר העולם (כפי שנעשה באולימפיאדת ברלין ובמדיניות הספורט של מדינות הגוש הקומוניסטי). הספורט המשקף את מרקם הרגשות וההזדהות יכול לחשוף תשתיות עומק של לאומים. אין ספק שזכרון השואה פועל בישראל בהרבה מתחומי חיים. ככל שחולף הזמן, שימור הזיכרון נעשה באמצעות כל כלי וכל סוכן אפשרי. גם סיקור הספורט המשווה בין אושוויץ לוומבלי פועל לשימור זיכרון השואה.

 

מקורות:

צימרמן, משה, עבר גרמני-זיכרון ישראלי, תל אביב, ‏‏2003

היילברונר, עודד  וצימרמן, משה (עורכים) יחסים נורמליים, ירושלים, 1993.

צוקרמן, משה, שואה בחדר האטום, תל אביב 1993.

שגב, תום, המיליון השביעי, תל אביב, 1991

זרטל, עידית, האומה והמוות: היסטוריה זיכרון ופוליטיקה, אור יהודה, תשס"ב

דינר, דן, "גרמניה" כמלת צופן בהערכה העצמית הישראלית. מתוך: נתנזון רובי, צמרת הגר ( עורכים ) ישראלים וגרמנים האמביוולנטיות שבנורמליות, תל אביב, תש"ס. ע'מ 47-51.

Wolffsohn, Michael, Eternal Guilt? Fourty Years of German-Jewish-Israeli Relations, New York1993       

 Booth, Douglas, Sport History: What can be done?, In: Sport Education and Society Vol 2 1997 pp. 191-204

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד