גאוות היחידה של לנה רחוטין
גאוות היחידה של לנה רחוטין
גאוות היחידה של לנה רחוטין

שבח עובד לפי המודל שהכרתי מבית הספר באוקראינה ובלנינגרד. הבאתי משם הרגלי רצון ללמוד, כי בלי זה ובלי משמעת אי אפשר להגיע לשום דבר. זו בושה וחרפה שהתלמידים בישראל מגיעים למקומות אחרונים באולימפיאדות ולבגרות מגיעים רק 50% מהתלמידים. אני מתה לראות את המדינה שלי כמדינה למופת. אני עדיין אידיאליסטית

 

לנה רחוטין

 

נולדתי ב1954- ברוסיה, בסנט פטרבורג, כך קראתי תמיד לעיר לנינגרד, ושם גדלתי. אחר כך עברנו לאוקראינה עם המשפחה, לעיר דנייפרופטרובסק. אבי  קיבל עבודה באוניברסיטה, הוא היה פרופסור לפיזיקה. גם אמא עבדה, מהנדסת. למדתי בבית ספר לפיזיקה ומתמטיקה מגיל שבע. זה היה בית ספר מאוד יוקרתי, הטוב ביותר. שם למדתי עד כיתה ג', ואחר כך עברנו לאוקראינה. בבית ספר כזה הילד מתחיל מגיל רך להתעניין בדברים. איך העולם נבנה, איך הכל מתפתח. אני זוכרת את בית הספר, ואת המחנכת שלי  מכיתה ד' עד י"ב, אני עדיין בקשר הדוק אתה.

שיטת הלימוד שם בנויה על הרבה משמעת, הרבה שיעורי בית. ברוסיה, מכיתה א' תלמידים לומדים ללמוד, לומדים להשקיע, לעבוד קשה. כשהם מגיעים לכיתה ד' הם כבר בנויים על הבנת חומר הרבה יותר רציני, ומתקדמים הרבה יותר טוב. היחס ללימודים הוא אחר, המוטיבציה להצליח אחרת. בארץ, לצערי הרב, יש הרבה משחקים בבית ספר יסודי, וכשמגיעים לחטיבת ביניים הילדים לא רגילים לעבוד קשה.

דנייפרופטרובסק היא עיר גדולה מאוד על הנהר דנייפר. בתקופה הצארית היא נקראה יקטרינוסלב. שם התקבלתי לבית ספר טוב מאוד, וכשסיימתי אותו בהצטיינות, עם מדליה, התקבלתי לאוניברסיטה. בית הספר היה מאוד תחרותי, היו המון אולימפיאדות ותחרויות בפיזיקה ומתמטיקה. האווירה התבססה קודם כל על מוטיבציה להצליח, על הצטיינות. ילדים שלא הצליחו עברו לבתי ספר אחרים, וכך נוצרה דיפרנציאציה לפי יכולת התלמידים. אני חושבת שצריך לתת לכל ילד למצות כמה שיותר את יכולתו, ואם התלמיד מסוגל להגיע להישגים הכי גבוהים בתחום מסוים, צריך לתת לו אפשרות לבחור בבית ספר הכי מתאים ליכולותיו.

היו הרבה שיעורי בית, כל יום לפחות ארבע שעות. הייתי באה הביתה ויושבת ללמוד. ברוסיה מקובל גם שתלמידים בוחרים בחוגים. קמים ללמוד בשמונה בבוקר, ואחר הצהריים לומדים בבית ספר נוסף. אני הלכתי לבית ספר למוזיקה כמה פעמים בשבוע, ובבית ניגנתי וגם קראתי ספרים. היו שלמדו ספורט, ציור, תולדות אמנות. קראנו הרבה ספרים, אבל זה לא שייך לארץ או לרוסיה אלא לתקופה. זה היה דור אחר. לא היו מחשבים. הקריאה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים.

כילדים היינו חברים בתנועת הפיונירים, החלוצים, ואחר כך בקומסומול. כולם הלכו, זה היה חלק מן השיטה הקומוניסטית. אחר כך, מי שרצה להתקבל למפלגה ולהיות קומוניסט המשיך, ואני דווקא ויתרתי על זה. בבית הספר הכל היה אידיאולוגי. חשבנו שהשיטה הקומוניסטית היא הכי טובה. גדלנו על ספרים ושירים. לא למדנו מרקסיזם, אבל קיבלתי מנה די גדולה באוניברסיטה. חגנו את האחד במאי ואת השביעי בנובמבר.

 

                                         *

 

בגיל 17 הלכתי לאוניברסיטה, ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. לא הייתי כנראה ילדה שמקשיבה להורים. אבא שלי אמר לי אז: במשפחה שלנו יש רק פיזיקאים, ואת צריכה להמשיך בתחום הזה. יש אנשים עם מקצועות טובים, יש אנשים עם מקצועות לא טובים, וישנם אנשים בלי מקצוע, וככה הגדיר את מדעי הרוח. הייתי די נחושה ועקשנית, וחשבתי שהדברים האלה שייכים לדור אחר.

דנייפרופטרובסק היתה עיר יהודית עם קהילה מאוד חזקה, ובמסגרת תחום המושב. כמעט לא היה זכר לחגים יהודיים בבית. ידענו, אבל לא חגגנו. ההורים לא היו ציוניים. הם התעניינו במה שהתרחש כאן, במיוחד אחרי ששת הימים, אז דיברו על ישראל בגאווה ובהתרגשות. היום אני מבינה שתמיד היתה אצלנו זיקה רבה לארץ ישראל. אבל הם לא דיברו אז על עלייה.

בתקופת האוניברסיטה עבדתי במקביל במוזיאון, בתור מדריכה, והתחלתי ללמוד עיתונות. יש לי שני מקצועות. אני גם מורה להיסטוריה ולאזרחות וגם עיתונאית. גם ברוסיה עבדתי ברדיו, וכאן אני ממשיכה. הייתי מנהלת מרכז גדול לנוער, משהו שמגשר בין בית ספר למתנ"ס בשיעורי עזר וחוגים. היינו במצב כלכלי יציב טוב, ולא סבלנו מההידרדרות שכבר החלה אז. להפך, דווקא המצב הפוליטי באותה תקופה היה טוב, כי היו אשליות שהכל משתנה לטובה. התחלנו ללמוד עברית לפני שהחלטנו לעלות ארצה.

ההחלטה להיות מורה באה די בפתאומיות, כי תמיד במשפחה שלנו חשבנו שחייבים להמשיך מה שעושה דור ההורים, ואין לנו מורים במשפחה. אני בכלל עוף מוזר במשפחה. כשהייתי תלמידה בכיתה ט וי' חשבתי על ספרות, כתבתי הרבה שירים בעיתון ושלחתי וזה פורסם. בסוף כיתה י' חשבתי להמשיך כהיסטוריונית בתחום המוזיאון והארכיון. רק אחר כך, כאשר למדתי בפקולטה, התחלתי פתאום לחשוב על בית ספר כמקום מעניין. בתור סטודנטים הגענו לבתי ספר, היתה לנו פרקטיקה, היינו צריכים לעבור ולעזור למורים. ראיתי מקרוב, התרשמתי וחשבתי שאולי באמת אמשיך בבית ספר ולא במוזיאון. כשסיימתי הגעתי להחלטה שאני רוצה לנסות לעבוד בתחום הזה.

באוקראינה הייתי מורה 15 שנים. זה משהו אחר לגמרי מאשר כאן. זה מתבטא בכך  שהייתי "ילנה ארקדינה", פנו אלי בדרך המכובדת ביותר, אם כי לזה אין לי סנטימנטים. לא אכפת לי להיות לנה, אילנה, מה שתרצו, רק תלמדו ותהפכו לחניכים טובים. לימדתי בכיתות ז' עד י'. זה היה מאוד דומה ללימודים שלי כילדה. אותה שיטה. שום דבר לא השתנה מזמן שהייתי תלמידה בעצמי. למורה בארצות האלה יש הרבה פחות בעיות משמעת מאשר למורה בישראל. היה כבוד רב למורה, כבוד פשוט שבולט לעין, משמעת ומוטיבציה ללמוד, ורצון של תלמידים להצליח. אני יודעת שיש תלמידים גרועים בהרבה וחלשים בפריפריה, אבל אני בת מזל, גדלתי כילדת שמנת והייתי מורה בבית ספר טוב. אין שם דבר כזה שילד אומר שלא עשה שיעורים. זה היה מקרה חריג, והוא התנצל כמה פעמים לפני השיעור. עשינו בדיקות שיעורי בית כל שיעור. מי שנתפס שלא עשה שיעורי בית היה מקבל נכשל, וזה היה נורא ואיום.

ילדים יהודים למדו טוב במיוחד, כי ידעו שכדי להצליח בחברה זרה צריך להיות הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. זאת היתה שאיפה של כמעט כל ילד יהודי, להיות יותר טוב מהילד שלידו, אחרת היו לו הרבה פחות סיכויים להצליח ולהתקבל בפקולטה יוקרתית. לא היה נומרוס קלאוזוס, אבל הוא היה יהודי. בפקולטה שלי הייתי יהודייה יחידה. מה שהיה קרוב לאידיאולוגיה היה אסור ליהודים. ברפואה היתה תחרות גדולה. יהודים בגלות ידעו כתחושת בטן שצריכים להצטיין.

היו הרבה שעות עבודה. הייתי שם מורה להיסטוריה ואזרחות, והנושא האידיאולוגי היה מאוד רלוונטי. שם הבנתי כמה אבא שלי צדק כשאמר שהיסטוריונים הם אנשים בלי מקצוע. בתחום הזה אפשר היה אז לקחת ספר לימוד ולמחוק סעיפים או תמונות של אנשים שחיו ונעלמו. טרוצקי היה אסור ולכן נמחק. עשו מההיסטוריה דבר נוח ואקטואלי לאותו שלטון. הייתי צריכה להשלים עם זה, אבל תמיד היו לי קונפליקטים. האווירה בכיתות היתה טובה. היה נהוג לשוחח בכיתה, ותמיד אהבתי את זה. היתה אווירה מיוחדת עם הכיתות שלי. היה קשר הדוק בין הורה למורה, פגישות סדירות.

ההורים תמיד רצו לדעת איך הילד מצליח ואם הוא עושה שיעורי בית, ולחצו על ילדים. לפעמים הרגשתי שלחצו יותר מדי, וילדים סבלו מזה. היו הורים שמאוד רצו, למרות שלא היו יהודים, שהילד יצליח. למשל, אבא שעבד במפעל ואמא שהיתה גם בעלת מקצוע מאוד לא יוקרתי, והם רצו שהילד יממש מה שהם לא הצליחו לעשות. הילד לא פעם פרץ בבכי כשקיבל ציון נמוך, ופחד אפילו שאבא  עלול להרביץ. דיברתי לא פעם עם אותו אבא, והסברתי לו שילד ישקיע הרבה יותר אם ירגיש אווירה אחרת ויחס תומך ולא לוחץ,  ובאותו מקרה הצלחתי קצת להוריד את הלחץ מהילד.

 

                                         *

 

עלינו ארצה ביוזמתנו, בעלי והבן הקטן, בשנת 1990. ההחלטה התקבלה בחודש אוגוסט, ובחרנו בכוונה בתאריך יום המהפכה, השביעי בנובמבר, שבו נעלה ארצה. עלינו לארץ והלכתי ללמוד. עברית ידעתי כבר מאוקראינה, ושמעתי  שבמכללה הדתית תלפיות בתל אביב פותחים קורס להיסטוריה וליהדות. רצתי מיד לשם, הייתי בסך הכל כחודש בארץ. היו שם הרבה אנשים ותיקים יותר ממני בארץ, והיו בחינות כניסה. פחדתי. חשבתי שאולי לא אצליח להתקבל לשם, אבל ידעתי שאני חייבת להתקבל, שאין לי ברירה. למדתי בתלפיות והתחלתי לעבוד באולפן בבני ברק לעולים מבוגרים, שם לימדתי היסטוריה ומסורת. בתלפיות קלטתי הרבה דברים שלא ידעתי, והיתה  גם תקופה שבעצמי רציתי וניסיתי לשמור על המסורת.

במקביל עבדתי ברדיו רק"ע של קול ישראל ברוסית. הגעתי למנהלת ואמרתי שאני רוצה לעבוד ויש לי כמה רעיונות לתוכנית לנוער. עשיתי חידון בנושא ציונות, מסורת וחגים. זה היה מאוד מאוד חשוב לאוכלוסיית עולים. עד היום יש לי שתי תוכניות. אחת שהתחלתי אז, והשנייה, שאני מאוד אוהבת, נקראת מקורות, על תולדות הציונות והקמת המדינה. אני מחברת שאלות, מעבירה חידון ומאזינים פותרים את השאלות, והכל ברוסית. אני מזמינה גם הרבה דוברי עברית ומראיינת אותם, ומספרת בתוכנית לנוער על קליטת אנשים בחברה.

כעיתונאית מקול ישראל הגעתי יום אחד לבית ספר שבח, כדי לשדר כתבה  על בית הספר. באותה תקופה שבח היה בית ספר חלש מאוד, וביקשתי לספר על ילדי העולים, שהיו כאן רבים. ראיינתי את האנשים, עולים ומורים. המנהלת באותה תקופה היתה רבקה צוק. לאחר השידור הבאתי לה קלטת  והיא שאלה, תגידי,  הנה  בתוכנית סיפרת על בית הספר בצורה כל כך מעניינת, כאילו את יודעת משהו על מערכת חינוך. אמרתי, כן, עסקתי בתחום הזה 15 שנים ברוסיה. היא  שאלה מי אני ואם אני רוצה להמשיך ואמרתי, אני מאוד רוצה, אבל עד כמה ששמעתי קשה מאוד להתקבל לבית ספר. ובאמת, מכל המורים העולים שסיימו את מכללת תלפיות אני היחידה שעובדת בהוראה. קשה למורים בני שלושים וארבעים להשתלב כאן במערכת החינוך.

השנה היתה 1992 ורבקה הביאה אותי לשבח להיות מורה. בשנה שאחריה נפתחו בשבח כיתות מופת, והיא  שאלה אם אני רוצה להיות מחנכת. אמרתי שכל השנים שהייתי מורה הייתי גם מחנכת, ובוודאי שאני מתה לקחת כיתה. היא נתנה לי כיתה ז', ועם אותה כיתה הלכתי עד י"ב. אני חושבת שבישראל זה מקרה חסר תקדים, שמורה מלווה כיתה אחת מז' עד י"ב. זו היתה כיתה גדולה, 38 ילדים. היום הם כבר מסיימים את הצבא, וכשהם כבר היו חיילים היו באים לכאן לבית הספר ליום הזיכרון. אני אתם בקשר הדוק, הם מגיעים לשיעורי חברה בכיתות שלי ומספרים על הצבא.

מהפכת מופת שינתה את פני בית ספר שבח מקצה לקצה. רבקה צוק עשתה את המהפכה והיתה מנהלת עוד כמה שנים אחר כך. המהפכה התבטאה בכך שנפתחו כיתות עולים חדשות, ולבית הספר הגיעו יוצאי ברית המועצות לשעבר ששמעו על פרויקט מופת.  מיד ידענו שמאוד חשוב לא רק ללמד מקצועות ריאליים, אלא לחבר את התלמידים לחברה הישראלית, להיסטוריה, ולשים דגש על מקצועות הומניים כמו תנ"ך, היסטוריה, שפות. בית הספר הזה התחיל לצעוד לאט לאט, וניסה להוכיח למערכת החינוך בארץ שהוא יכול להיחשב ליוקרתי, לשנות את תדמיתו המאוד נמוכה לבית הספר החזק ביותר. תלמידים שהגיעו למדו פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים.

שבח עובד לפי המודל שהכרתי מבית הספר באוקראינה ובלנינגרד, אבל תמיד ידעתי שיש שם שדברים חיוביים ושליליים, ומיד החלטתי שאני לוקחת משם רק את הדברים הטובים ביותר, ומשלבת עם הטוב במערכת החינוך כאן בארץ. הבאתי משם הרגלי רצון ללמוד, כי בלי זה ובלי משמעת אי אפשר להגיע לשום דבר. זו לא משמעת ברזל. כשנותנים לתלמיד אפשרות ללמוד בכיף, זה בעיני מגדיר את מערכת החינוך בארץ. אבל זו בושה וחרפה שהתלמידים בישראל מגיעים למקומות אחרונים באולימפיאדות ולבגרות מגיעים רק 50% מהתלמידים. אני מתה לראות את המדינה שלי כמדינה למופת. אני עדיין אידיאליסטית. אני דורשת, וזה מתבטא בהרבה שיעורים בבית. אני דורשת משמעת בכיתה, דורשת לא לדבר בזמן השיעור, לעשות שיעורי בית. ולא רק אני. זאת אווירה בית-ספרית. לא פלא שיותר מ90%- מהבוגרים שלנו מגיעים לבגרות. יש הרבה עולים שיורדים מהמטוס ובאים הנה, כי שמעו על בית הספר כבר ברוסיה.

היום שבח מופת הוא בית ספר אחר. הוא הוכיח לחברה הישראלית שמדובר בבית ספר יוקרתי מאוד, וממנו מתקבלים לכל מקום, לאוניברסיטאות, לטכניון, למקומות  ראשונים באולימפיאדות בינלאומיות. שבח זכה בפרס חינוך, ואין ויכוח שזה בית ספר טוב. אבל אחוז הרוסים בו הוא רוב מכריע, למרות כל המאמצים של בית הספר לשבור את התדמית. נשברה הסטיגמה של בית ספר מקצועי, אבל נשארה עליו  הסטיגמה שזה בית ספר רוסי, ותלמיד ישראלי טוב אומר, יש בתי ספר אחרים, למה להיכנס לבית ספר רוסי. אותם הישראלים שמגיעים בכל זאת  נהנים, אבל הם מעטים.

אם תגיד לתלמידים שלי שהם נמצאים בגטו רוסי ושזה בית ספר רוסי תקבל בתגובה כעס. הם יגידו לך שזה מקומם, והם מרגישים עצמם כישראלים לגמרי. לפני כמה שנים זה היה אחרת. לפני חמש שנים דיברו כאן הרבה יותר נערים ברוסית, הנערים היו פחות משולבים בחברה הישראלית. היום הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, וחבל שלא כולם מבינים את זה. בית הספר עבר את התקופה של הגטו.

אני בקשר עם ההורים של התלמידים. אפילו כשתלמידים מסיימים את בית הספר אני מקבלת טלפונים מההורים, והם מודים לי אישית. הסביבה ההורית היא סביבה שמאוד רוצה לתלמידים הצטיינות והשגיות הרבה. בין חבריי וקרובים יש הרבה ותיקים משנות השבעים, ואני מסתכלת על הילדים שלהם, אלה שנולדו כאן  ומצב המשפחה הרבה יותר יציב, אין לתלמידים האלה לפעמים רצון עז להצליח.  הם כבר מקבלים כמובן מאליו הטבות מההורים, יודעים שיקבלו את הסכום לנסוע לארצות הברית, להסתובב בעולם, להמשיך את הלימודים. אצל בני העולים מהעלייה של שנות התשעים  אווירה דומה לזו שהיתה ברוסיה. שם היו צריכים להצליח בגלל החברה הזרה, וכאן בכלל קשיי מהגרים.

אני לא אגיד שלשבח מופת מגיעים רק אלה שאנחנו גאים שהזרמנו לחברה הישראלית. יש גם כאלה שאולי לא מצליחים מסיבה זו או אחרת, הגיעו עם מקצועות שלא כל כך הכרחיים כאן, אנשים שסובלים מבעיות קליטה. גם בניהם מגיעים לבית הספר. אנחנו לא בוחרים בתלמידים ובהורים מפלח מסוים בלבד, ובית הספר עושה שמיניות באוויר לעזור לחלשים, גם דרך עזרה כלכלית במלגות, וגם בדרך פסיכולוגית, בשיחות עם ההורים. מה שחשוב הוא לחנך את הילדים האלה, כי דרך הילדים אפשר להגיע להורים, ולהפך. אולי לפי המודל הרוסי הילדים האלה היו צריכים להיפלט לבתי ספר פחות טובים, אבל אנחנו משקיעים בהם. אנחנו לא מקבלים ילדים שנולדו עם שמע ישראל ועם חגים ומסורת והיסטוריה וגאווה לאומית. אנחנו מקבלים ילדים שהגיעו בלי רקע יהודי וציוני, או הגיעו עם רקע מאוד חלש, לפעמים נוצרי. אבל אנחנו חייבים לחבר אותם לחברה הישראלית וראינו בזה מטרה.

 

                                        *

 

לימדתי שתי בנות  שנהרגו באסון הדולפינריום, בין שבע בנות מבית הספר שהיו בהרוגים. זה היה אסון נורא.

בשמונה בבוקר, בשבת למחרת הפיגוע, כבר התכנסו מורים בבית הספר, והתחלנו לטפל במשפחות שנפגעו. היו הרבה פצועים, ילדים באו לבית הספר, מורים נסעו לבתי חולים. הגיעו למורים שלימדו בשנים קודמות. הגיעה רבקה צוק, המנהלת לשעבר. ביקרנו בבתי חולים. דיברתי עם החניכים. היה הלם והיה כעס והיה כאב, היה בכי. הגיעו גם פסיכולוגים לבית הספר. בנינו שיעורי חברה במקום ולימודים רגילים. שוחחנו עם ילדים, ניסינו לעזור לכל ילד לעבור ולהשלים עם מה שקרה ולא להישבר. זה היה מאוד חשוב. עד היום אנחנו מטפלים במשפחות.

בית הספר קיבל את זה מאוד קשה, אבל הוא הצליח להתגייס, להתאחד ולהתחזק בעקבות הפיגוע בצורה מדהימה, כי הבין שחייבים לתת תשובה, ותשובה היא בהמשכיות, ברצון שלנו להשקיע עוד יותר. הספרייה של בית הספר הוקמה בעקבות הפיגוע, בכסף שנתרם לבית הספר.

 

                                         *

 

אני רואה את עצמי מחנכת עד הפנסיה. במקביל אני מרכזת מרכז אמנויות וספורט, שוב לפי המודל הרוסי של פעילות אחר הצהריים. יש לי יותר מעשרים חוגים, ואני ממשיכה דברים שעשיתי ברוסיה. יותר מ700- מ1,500- תלמידי בית הספר משתתפים בחוגים, משעה שתיים עד שעה שש. יש לנו חוגים במוזיקה, תזמורת ג'ז, חוגים בתחום הריקודים. במסגרת מרכז האמנויות ילדים עושים בגרות במוזיקה, 15 יחידות, תיאוריה, סולפג'. מלמדים ועושים בגרות ובתולדות אמנות ובציור, ובתחום הספורט והשחמט. אפילו אירגננו תחרות בינלאומית הגיעו שחמטאים מפילדלפיה.

אני ומורים אחרים נותנים שיעורים לילדים שמתקשים בעברית ויושבים בשיעור עם כמעט דמעות בעיניים כי אינם מבינים את השפה. לא מבינה ואומרת בהפסקה גדולה, אשב אתך ואעזור לך. אני במיוחד גאה בחוג "סקרנות וידע", חידון שנולד ברוסיה והתפשט להרבה ארצות, גם הוא על פי מודל רוסי, חידון הנקרא שם "מה, איפה ומתי", ומיועד לתלמידים מאוד פיקחים שרוצים ללמוד כל הזמן  ולקדם את הידע ולדעת הרבה יותר. יש למועדון הזה סניפים בהרבה מקומות בארץ, של ילדי רוסים בעיקר. ניסיתי לתרגם את המודל ולהעביר לעברית, וזה  לא הלך.

לעמוד מול צעירים זה כיף. זו אפשרות להישאר תמיד צעיר. למה אני נראית כל כך טוב? כי אני כל הזמן עם צעירים. אני מרגישה שאני בגיל שלהם. לפעמים אני מרגישה הרבה יותר צעירה מהם, וזו תחושה מאוד נעימה. זה מה שאני מקבלת מן התלמידים במתנה על מה שנותנת להם. כי אני, מה זה אני אוהבת אותם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד