מגילת זכויות הילד מתארכת, קומת
מגילת זכויות הילד מתארכת, קומת

מגילת זכויות הילד מתארכת, קומת המורה מתקצרת

 

קומתו המתקצרת של המורה, כתוצאה מהתארכות מגילת זכויות התלמיד, מביאה לאובדן השפעתו. ואם לא ניתן להשיב את אשר נעשה, יש לתת את הדעת על מתן כלים וגיבוי למורים כדי שיאמינו ביכולתם לחנך

 

יצחק בראור

יצחק בראור הוא עורך דין, שימש כמנהל בית הספר "חורב" בירושלים

 

אחד המאפיינים החשובים של התקופה שתחילתה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, והיא נמשכת עד ימינו, הוא מעמד זכויות האדם, שבו חלה מהפכה של ממש. תהליך ההכרה בזכויות אדם נוספות נמשך כל העת. זכויות מתקופות קודמות  מורחבות על ידי מתן פרשנות מרחיבה להיקפן של הזכויות, וכן על ידי ניסוחן של זכויות חדשות, אשר מכירות בזכויות אדם קבוצתיות וקהילתיות ולא רק אינדיבידואליות.

ההתפתחות שחלה במעמדו של הפרט בתוך החברה והמדינה, בכל העולם, לא פסחה גם על ישראל. בשנים האחרונות נחקקו בכנסת ישראל שני חוקי יסוד המתייחסים לזכויותיו של הפרט. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, וחוק יסוד: חופש העיסוק, משנת 1994, שהביאו למה שכינה בית המשפט העליון בשם "מהפכה חוקתית". בשורה של פסקי דין חשובים ועקרוניים ביסס בית המשפט העליון את מעמדן של זכויות הפרט בישראל כזכויות-על, שיש בכוחן לגבור על חקיקה רגילה הפוגעת בהן.

חקיקה זו, ופסיקתו העקבית של ביהמ"ש, שינו בהדרגה ובהתמדה את הלך הרוחות בנושא זכויות הפרט. לא מפליא אפוא להיווכח שגם בכל הנוגע לזכויותיהם של ילדים, חל שינוי מהותי. בתחום  זכויות הילד נתחברה ואושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989, אמנה שאושרה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991. אמנה זו הביאה גם לפריחה של ארגונים שונים הדואגים לרווחתם של ילדים ולשלומם, ובהם המועצה הלאומית לשלום הילד.

 

                                         *

 

אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, שישראל חתומה עליה, משמשת לקברניטי החינוך בארץ כמקור להשראה וכמצפן, לקביעת צביונם ואורחות חייהם של מוסדות החינוך. בהוראות המקצועיות המופיעות בחוזרי המנהל הכללי של משרד החינוך, המתייחסות למשטרו ונוהגו של בית הספר, אנו מוצאים התייחסויות ישירות לאמנה זו.

כך למשל בחוזר המנהל הכללי מפברואר 2003, המתייחס לאורחות חיים במוסדות החינוך, נאמר בעמוד 4: "ברוח אמנת האו"ם לזכויות הילד, שמדינת ישראל חתומה עליה, חוזר זה מדגיש את זכותו של כל ילד להגנה מפני כל סוגי האלימות (סעיף 19 באמנה) וכן את זכותו כי המשמעת במוסד החינוכי תונהג באופן המתחשב עם הכבוד האנושי שלו (סעיף 28 באמנה)".

עיגונן של זכויות הילד כמקרה פרטי של זכויות אדם מוצא את ביטויו, מלבד בהוראות ונהלים של משרד החינוך, גם בחקיקה ראשית של הכנסת ובתקנות הנחקקות מכוחה. חוק זכויות התלמיד, התשס"א - 2000 מצהיר בסעיף 1 שבו כי "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד..."  בחוק זה נקבעת זכותו של כל ילד במדינת ישראל לחינוך ללא אפליה מטעמים עדתיים, חברתיים, או של השקפה פוליטית, וכן את אופיים של אמצעי המשמעת שינהגו בבתי הספר. בסעיף  12 לחוק מוזהר מוסד החינוך  לבל ימנע מתלמיד "לממש את זכויותיו כאמור בחוק זה או בכל דין אחר".

כדי לעודד דמוקרטיזציה של ההחלטות המתקבלות בבית הספר נאמר בסעיף 13 כי מוסד החינוך יעודד הקמת מועצת תלמידים "ולא יעשה כל פעולה למנוע את הקמתה". חקיקה זו פורסמה והובאה לידיעת ההורים והילדים ככל דבר חקיקה, אך החוק קובע בסעיף מיוחד כי הוראות חוק זה יובאו לידיעת התלמידים והוריהם בראשית כל שנת לימודים (סעיף 4 לחוק).

כדי להטמיע עוד יותר בקרב ציבור התלמידים והוריהם את השוני המתבקש במוסדות החינוך ליתר הדגשה של זכויות התלמיד כתלמיד, הוציאה המועצה הלאומית לשלום הילד קובץ זכויות וחובות התלמיד, על פי נושאים, שהופץ בקרב מוסדות החינוך וחולק לציבור. בדברי המבוא לקובץ נאמר כי הוא נועד לשמש "כלי עזר לתלמידים, לצוות בית הספר ולהורים המעוניינים לדעת מהן זכויותיו וחובותיו של התלמיד במוסדות החינוך".

אין ספק כי השוני הנדרש בא כדי למנוע ולשרש תופעות חמורות המתרחשות מפעם לפעם במערכת החינוך, אך לצד המטרות הנעלות שהיו לנגד עיניהם של כל הגורמים ששיתפו פעולה בהסדרת זכויותיו של הילד, ספק הוא אם נשקלו גם היבטים אחרים בדבר ההשלכות של חקיקה מעין זו על דרכי תפקודם של בתי הספר. בשביל הורי התלמידים הלומדים בו, נועד בית הספר לא רק להקניית ידע לילדיהם; הציפיות מבית הספר הן שהוא יעסוק גם בחינוך התלמיד ובעיצוב השקפת עולמו. בית הספר אמור להיות גם המקום שבו יוקנו לתלמיד ערכים שנוסחו באחרונה מחדש בתיקון חוק חינוך ממלכתי. סעיף "מטרות החינוך" שבחוק זה שונה מהסעיף הקצר והלקוני שנחקק בשנת 1953. נוספה לו רשימה ארוכה של ערכים ומטרות נאצלות בתחומים רבים. ביניהם נזכר החיוב לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו. כן נכתב כי יש להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים הדמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.

לנוכח ציפיות אלה  מבתי הספר, ראוי היה לתת את הדעת לשאלה העקרונית, האם שימת דגש על זכויות התלמיד תורמת למעשה החינוכי, או שמא יש בה כדי להביא לאובדן הכלים ההכרחיים לעבודתו החינוכית של המורה. עקב עריכת חשבון כזה היתה עשויה להתקבל מסקנה שיש בהדגשה של זכויות התלמיד  נזק רב יותר לכלל המערכת החינוכית ולהשגת מטרות החינוך, מאשר תועלת. להלן ננסה להבהיר את השפעתה השלילית של הגישה הדוגלת בהעצמת התלמיד בדרך של הגברת מודעותו לזכויותיו.

 

                                          *

 

בפרשת "שמע ישראל" הנאמרת שלוש פעמים בכל יום מוטלת בין שאר חובות החינוך על האב, חובת "ושיננתם לבניך". האב הוא המורה של בנו בעיני התורה. עליו, כאב וכמורה, מוטלת החובה ללמד ולחנך את בנו. הטלת חובת החינוך על האב יוצרת זהות בין דמות האב ובין דמות המורה. כאשר ברבות הימים הוחלפה הדמות המחנכת של האב בדמות המורה, עדיין ינק המורה את סמכותו ואת השפעתו מן העובדה שהוא בא מכוחו של האב ומטעמו. בעבודתו החינוכית הוא ממלא את רצונו ואת חובתו של האב. מכאן נבע הצורך בהתאמת השקפותיו ומאווייו החינוכיים של האב ליכולתו של המורה ולהשקפותיו. האב חייב, מאז, למצוא לבנו מורים ומחנכים שעם השקפותיהם ומטענם החינוכי הוא מזדהה. ככל שמטרות החינוך של האב ברורות יותר, וככל שמעורבותו בחינוך ילדיו רבה יותר - כך הוא יקדיש יותר זמן למציאת המורה ולמציאת בית ספר שיתאים לילדיו.

התלמיד שהובא אל המורה כדי ללמוד ולהתחנך, ידע והבין שעליו לראות כל העת ברקע, מאחורי דמותו של המורה העומד מולו, את דמותו של אבא, ומכוח הזיהוי ביניהם הוא גזר את היחס המתבקש ממנו כלפי מורו. במסגרת מערכת היחסים שהתפתחה בין התלמיד לבין ממלא מקום אביו נוצרו מוסכמות, שאף עוגנו בהלכה היהודית כהלכות, מה מותר ומה אסור לתלמיד ולמורה ביחסים ביניהם.

וכך מוצאים אנו ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה: פרק א' הלכה א'): "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא... ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא האב. אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים".

בהמשך (פרק רביעי הלכה ד'), אנו מוצאים: "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה". הרמב"ם אף מדרבן את התלמיד המתקשה: "וכן לא יאמר התלמיד הבנתי ולא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס רבו ורגז, יאמר לו רבי! תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה".

על הזיהוי שבין האב והמורה אנו גם למדים  מן האיסור החל על התלמיד לקרוא בשמו של המורה, ממש כפי שאסור לו לקרוא לאביו בשמו (הלכות תלמוד תורה פרק חמישי הלכה ה'): "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו"... ולגבי הבן ביחסו לאביו (הלכות ממרים פרק שישי הלכה ג'): "אי זה מורא ואי זהו כבוד, מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו...".

יש, אם כן, ללמוד על מערכת היחסים המתבקשת והנדרשת בין תלמיד ומורהו מטיבה של מערכת היחסים המתקיימת בין האב לבנו. במסגרת המשפחה פנימה, ברור לנו שלא ניתן ליצור שוויון, ואפילו מצג של שוויון, בין האב לבנו. הנטייה הטבעית משחר ימי האדם היא שבין אב לבנו קיימת לפני הכל מרות, והיא הבסיס ליחס ביניהם. מכוחה של המרות מחייב האב את בנו בציות.

גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות - תשכ"ב 1962, המסדיר את יחסי הורים-ילדים בתוך המשפחה, נקבע כי  "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו לימודו הכשרתו לעבודה ולמשלח יד..." (סעיף 15), וכן כי "הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם..."(סעיף 16). המרות של האב על בנו, וחובת הציות של הבן לאביו, נובעות מן האחריות הכבדה הרובצת על כתפיו של האב לחייו לשלומו ולהתפתחותו של הבן. אחריות זו מעניקה ליחסי אב-בן את כל המשמעות העמוקה הגלומה בהם. זו אינה חובה גרידא אלא, כלשונו של החוק, חובה שהיא גם זכות.

לו היה חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נחקק בימים אלה,  מן הסתם היתה מופיעה בו רשימה מפורטת למדי של זכויות הקטין שעל האב לכבדן. ואולם בשנת 1962, כשנחקק החוק, בחר המחוקק לבטא את דאגתו לזכויותיו של הקטין בדרך של ניסוחן כחובות הורות המוטלות על האב. גם אז, הרבה לפני ניסוחה של אמנה לזכויות הילד, דאג המחוקק לכבודו ולרווחתו של הקטין, אך כנראה העדיף ניסוח המקנה לקטין את זכויותיו מבלי לפגוע אגב כך במעמדו הסמכותי של ההורה, משום שבהענקת זכויות לקטין עצמו נוצר מעין שוויון בין הבן ואביו. הבן יכול מעתה להתייצב אל מול אביו ולתבוע את זכויותיו, כשווה מול שווה. בכך מאבד האב מכוחו ומסמכותו ואולי גם מיכולתו למלא אחר חובותיו לדאוג לשלומו ולחינוכו של בנו. בהליכתו בדרך זו הלך המחוקק בעקבותיה של ההלכה, שאף היא נמנעה מלהציג את החובות המוטלות על האב כלפי ילדו כזכויות של הילד כלפי הורו.

כך אנו שונים במשנה במסכת קידושין (פרק א' משנה ז'): "כל מצוות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין". במשנה זו מוגדרות זכויותיו של הילד כ"מצוות הבן על האב", היינו מצוות הנוגעות לבן המוטלות על האב. בביאור החובות הללו עוסקת הסוגיה שבתלמוד הבאה מיד לאחר משנה זו, ומונה את החובות הבאות: "למולו, לפדותו (פדיון הבן הבכור) וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים" (לשחות).

נראה שלא בכדי הועדף ניסוח המטיל חובות על האב כלפי בנו על פני הניסוח המקנה לבן זכויות כלפי אביו. הענקת זכויות לבן כלפי אביו מעמידה אותו כשווה מול שווה מול אביו. אין כל חשיבות אם מספר זכויותיו של הילד קטן ממספרן של זכויות אביו כלפיו. העיקרון של הענקת זכות לילד, היוצרת חובה אצל האב, יוצרת את השוויון במעמד. מכאן עד לאובדן המרות והסמכות הדרך קצרה.

 

                                     *

 

אין מי שיערער, כך נדמה, על הפיחות הניכר שחל במעמדו של המורה בזמננו לעומת מעמדו לפני כמה עשורי שנים. רבים מדברים, מתוך נוסטלגיה והתרפקות על אותן שנים, על דמויות "המורים של פעם". ההשוואה, הנעשית לעתים קרובות על רקע המצוקה בהווה, בין המתרחש בין כתליו של בית הספר היום, לבין שהתרחש בעבר,  מביאה בדרך כלל לאמירות ולהצהרות על הפער האיכותי ברמת העוסקים במקצוע ההוראה. אם יש בסיס למסקנה זו ואם לאו, יש כאן התעלמות מן הגורם של הקטנת סמכויותיו של המורה וגימודו היום לעומת העצמתו בעיני התלמיד בימים עברו.

דמויות המורים מן העבר נחרתו בזיכרוננו על רקע יראת הכבוד שאנו היינו חייבים בה כלפיהם מכוח מעמדם בעיני הציבור בכלל, ובעיני הורינו בפרט. יראת הכבוד היתה טבועה בתלמיד, שחש וחווה את הפער שבינו לבין המורה בכל מפגש ביניהם. הריחוק מתוך כבוד בין התלמיד למורהו הורגש בכל מקום, גם כאשר הם נפגשו שלא במסגרת הלימודים בבית הספר. היתה זו יראת כבוד אמיתית שנשענה על מישור היחסים שבין הורי התלמיד לבין המורה. הגיבוי שניתן למורה מצד הורי התלמיד, שראו בו שותף להקניית ערכים והשקפת עולם, הביא להפנמה של דמות המורה אצל התלמיד כמחליפו של ההורה וליחס שהלם מעמד זה. המפגשים שהתקיימו בין הורים לבין מורים התקיימו באווירה של הערכה כלפי המורה-המחנך, והאשראי שניתן למורה היה רב. על רקע זה, יכול היה המורה לעסוק גם בחינוך במשמעותו הרחבה, משום שלדבריו ולתביעותיו הערכיות נמצא הד בבית ההורים, וכך הפך המסר החינוכי הערכי למסר בעל עוצמה מכוח היותו אחיד ועקיב.

בשנים האחרונות, בעידן הזכויות המתרבות והולכות, לא נותר הרבה מהתמונה האידיאלית הזאת. מפרסומים בכלי התקשורת אנו למדים על אווירה אחרת שהשתררה בין כתליו של בית הספר. את מקומן של ההערכה והכבוד כלפי המורה תפסו התנשאות, חוצפה ואלימות מילולית ופיזית. המורה אינו זוכה עוד לאשראי כלשהו. להפך, בדרך כלל מגולגל נטל ההצדקה על המורים הנאלצים להסביר להורים, במעמד התלמיד הנוכח, את ההיגיון ואת הצידוק שבאמירותיהם, בתביעותיהם החינוכיות ובדרישותיהם הלימודיות.

במקום שיח חינוכי בין הורים לבין מורים, שהוא מרכיב הכרחי לאורך שנות החינוך בבית הספר, התפתח "שיח זכויות". במקום לדון בחובותיו של התלמיד כלפי המערכת האמורה לחנכו וללמדו, דנים כל העת בזכויותיו, שמשמעותן הפשוטה היא צמצום חובותיו ההתנהגותיות והלימודיות. כך נשמט  והלך הבסיס למעמדו של המורה, עד שלא ניכר דמיון בין דמותו בעבר לבין זו שניצבת היום לפני התלמיד. קומתו המתקצרת של המורה, כתוצאה מהתארכות מגילת זכויות התלמיד, מביאה לאובדן השפעתו.

באופן פרדוקסלי מערכת החינוך, זו המוסיפה זכויות לתלמיד חדשות לבקרים, לא מנמיכה בהתאמה את ציפיותיה מן המורה. אדרבה, לאורן של תופעות קשות בחברה הישראלית עולה הציפייה ועולות התביעות מבתי הספר, שפירושן תביעות מן המורים, להתמודד עם מגוון התופעות ולהביא לשינוי מגמה. המגמה החדשה תבשר את התגשמותו של החזון של מדינה יהודית-דמוקרטית מתוקנת ונאורה, שבה אזרחים מחונכים ומודעים לחובותיהם, המצעידים אותה אל קדמת הרשימה של המדינות המתורבתות והמפותחות בעולם. לאור התביעות המתרבות מחד גיסא,  אל מול הצטמצמות כלי ההשפעה של המורה נוכח אובדן סמכויותיו מאידך גיסא - מה יעשה המורה ולא יישחק?

וכך עוזבים רבים וטובים את העיסוק כפוי הטובה בהוראה ומשאירים את השדה החיוני הזה לאלה שניחנו בעיקר בכושר הישרדות ולאו דווקא בכישורים יותר נחוצים לעשייה החינוכית, כמו רגישות, עקביות, נחישות ודבקות במטרה.

התחום ההולך וננטש על ידי הכוחות המעולים, מתמלא על ידי דמויות מסוג חדש. אלה הם מורים התולים את כל יהבם המעמדי בתלוש המשכורת. אין הם מצפים להערכה ולסיפוק, היכולים לשמש תמורה מספקת למאמציהם,  אלא מצפים רק לתמורה כספית הולמת, שתפצה אותם על הקשיים והתסכולים, המתח וכפיות הטובה שבשגרת ימיהם. השביתות התכופות במערכת החינוך, הבאות להבטיח את שיפור שכר המורים ותנאי עבודתם, זוכות לשיתוף פעולה מצד המורים גם כאשר ברור לחלקם כי השבתת בתי הספר תשחק עוד יותר את מעמדם ותגרום להם עוד יותר קשיים בעבודתם החינוכית, מה שיחייב שוב הגדלת התמורה להשקעתם וחוזר חלילה. גם תופעת תביעת השכר והשביתות הנלוות אליה היא תוצאה של שיח הזכויות.

 

                                    *

 

לו היו הזכויות המגיעות לתלמיד מוענקות לו באמצעות ניסוחן כחובות על המורים - היה מעמדו של המורה דווקא מתעצם והולך. זאת משום שהיתה נמנעת בכך השוויוניות שנוצרה בין המורה ותלמידו, וגם משום שהנשיאה בעולן של חובות מגדילה את קומתו של הנושא בהן. ראש הממשלה, למשל, אינו זוכה ליוקרה משום שלרשותו תנאים טובים והוא זוכה לגינוני מלכות, אלא משום שהכל יודעים מה רבה האחריות המוטלת על כתפיו. אחריות כבדה זו היא המעניקה לו את ההערכה והכבוד שהוא זכאי להן.

לו הבינו זאת המורים, היו שמחים לקבל על עצמם עולן של חובות נוספות ובלבד שיזכו למעמד ולהשפעה שהיו בעבר נחלתם של העוסקים בהוראה.

יצירתו מחדש של פער בין תלמיד למורהו, ובין הורה למורה, היא משאת הנפש של כל מי שיודע שאין חינוך בלי סמכות. אין מדובר בפער לשם ריחוק מעולמו ומתחושותיו של התלמיד, אלא בפער טבעי, הנובע מהפער הקיים בפועל ביניהם, המאפשר למורה לצמצמו או להרחיבו מתוך בחירה, ומתוך שיקולים של יכולת ההשפעה על תלמידו. אלמלא שיח הזכויות היה הפער הזה מתקבל באופן טבעי על ידי התלמיד, ורק בשל הזכויות הוגבה התלמיד באופן מלאכותי, על כתפי הוריו, עד שהוא מישיר מבט לעיניו של המורה.

חייבת להימצא דרך לתקן את מה שעיוות השיח בדבר זכויותיו של התלמיד. אם לא ניתן להשיב את אשר נעשה יש לתת את הדעת על מתן כלים וגיבוי נאותים למורים, כדי שיאמינו שביכולתם לעשות את מה שאיוו לו כשבחרו במקצועם: לחנך!

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד