המרד והאמונה של רחל נוטיק
הסתדרות המורים בישראל
המרד והאמונה של רחל נוטיק

המרד והאמונה של רחל נוטיק

היא מתעקשת ללמד מדעים בבית ספר חב"די, מנסה למצוא מסלול עצמאי אבל מחזיקה מכתב מפתח אישי של הרבי מלובביץ ופועלת על פי כתביו; כשהפכה מנהלת חטיבת הביניים גילתה שחסרה לה ההתגודדות של תלמידות סביבה בטיול השנתי

 

רוביק רוזנטל משוחח עם רחל נוטיק

 

נולדתי לפני 37 שנה, וגדלתי בבני ברק. אבא שלי ז"ל היה בעל תשובה, מהולנד. אמא שלי שתחיה דתייה מהבית, מהונגריה. הם נפגשו בארץ, ואחרי שהתחתנו הבית הפך לבית חב"די. למדתי בבית יעקב, רשת של בתי ספר דתיים הפרושה בכל הארץ, תחילה בבית ספר יסודי בבני ברק, אחר כך בתיכון בתל אביב, ואחר כך בסמינר למורות וגננות.

בית ההורים היה מאוד מיוחד, מאוד פתוח ומאוד חם. אמא שלי אשה  אמיצה, מאמינה, ככה היא חינכה אותנו. גדלנו בבני ברק החרדית, אבל ההורים  נתנו לנו חינוך  ייחודי, פתוח, עם הרבה חיבור לעולם, ועם אווירה ציונית. למשל, לאחר מבצע אנטבה היה ברור ומובן מאליו שנלך לראות את הסרט שעשו על המבצע, למרות שזה מאוד לא מקובל בעולם החרדי. ביום הזיכרון עמדתי בצפירה בבית יעקב, דבר שהיה ממש איסור חמור. הייתי חריגה בהשקפה היותר מחוברת לארץ ישראל, גם כדור שני לניצולי שואה, וגם בכך שהייתי חב"דניקית. במשך השנים פיתחתי יותר את החיבור בין ההשקפה החב"דית והדעות של הרבי מלובביץ, שהיה מאוד אוהד את עניין  ארץ ישראל, לבין האווירה של הבית שהיתה ציונית, בעיקר בצד הרגשי.

 

                                          *

 

אמא שלי מורה לאנגלית, וביניהם הורי דיברו אנגלית, כשלא רצו שנבין. אמי היתה פעם ביחידות אצל הרבי, הוא התחיל לדבר אתה על חינוך, והיא נבהלה. היא חשבה שהוא יבקש ממנה לעשות הסבה להיות מחנכת ולא מורה לאנגלית. הוא חייך חיוך גדול ואמר לה שכל מורה הוא מחנך. עד היום התלמידות זוכרות אותה הרבה יותר מכל המחנכות שלהן. אבא שלי היה אדם שקט, מנהל חשבונות. באחת הפעמים שנסע לרבי לחודש תשרי לחגים, קרא לו המזכיר ואמר שהרבי רוצה שהוא יפתח תלמוד תורה חב"ד בבני ברק. אבא שלי, שלא היה  איש ציבור, היה המום, אבל הקים בהצלחה את תלמוד התורה וממנו קיבלתי הרבה מסירות והשקעה.

אחד הדברים שירשתי בבית, בעיקר מאמא אבל גם מאבא, היה אהבה לאדם באשר הוא. אפילו היו צוחקים עלי שיש בי נאיביות. כל בני האדם, בשלבים הראשונים של ההיכרות, נראים לי יפים ומקסימים, בלי הבחנה של גיל, מין וגזע. ההשקפה של חב"ד אומרת לתת כבוד לכל אדם. הרבי יצא בשנים האחרונות ללמד את הגויים שבע מצוות בני נוח, כדי שיידעו גם הם למלא את התפקיד שלהם בעולם.

כשהייתי בת 12, בגיל הבת מצווה, כתבתי מכתב לרבי מלובביץ שאני מבקשת ברכה. קיבלתי מכתב מפורט עם החתימה שלו. המכתב עשה לי איזשהו שינוי בחיים ונתן לי תחושת שליחות. הוא כתב לי לעסוק בהשפעה על הזולת, ושזה יביא לי אושר רוחני וגשמי. הרגשתי שאני מקבלת כוחות מיוחדים. אז גם קיבלתי יותר ביטחון לבטא בבית הספר שבו למדתי השקפות שונות מהמקובל, יצאתי למבצעים של חב"ד, ובכיתות יותר מאוחרות של התיכון התחלתי לעסוק בהדרכה.

 

                                         *

 

היו לי תהיות כנערה ביחס להמשך דרכי, ואם אני רוצה באמת להקים בית חב"די. עם אבא ואמא אפשר היה  להתלבט ולדבר על זה. לא חשבתי על מה שמחוץ לדת, אבל גם בדת יש כל מיני אפשרויות. הרי כנערה לא למדתי במוסדות חב"ד וראיתי דברים אחרים. במשפחה המורחבת שלנו יש הרבה דתיים לאומיים, ובדקתי גם את זה.  היום, כשאני אמא לילדים בוגרים, אני מלאת התפעלות והתרגשות מחדש מההורים שלי, שלא נבהלו. באיזשהו שלב הם בכל זאת קצת דאגו, כתבו לרבי ושאלו האם להעביר אותי למוסד בכפר חב"ד. התשובה של הרבי היתה מפתיעה: באמצע השנה חס וחלילה, ולאחריה יש לתת את הדעת. זאת אומרת שגם הרבי ראה שיש מקום לתת לי להתלבט ולהתחבט עם עצמי עד שאני אבחר את הדרך.

אחר כך, מתוך בחירה, ראיתי שאני כן רוצה להמשיך בדרך של חב"ד ולהקים בית חב"די. ככל שגדלתי היה לי יותר קשר עם הרבי, ועד היום הדמות שלו משפיעה מאוד על החיים שלי. הוא דמות חינוכית נערצת, בן אדם משכמו ומעלה, בעל השפעה עצומה על כל העולם, ונוסף לכך היה כאן חיבור לאופי שלי. אחרי שקיבלתי את המכתב מהרבי ראיתי שיש לי כוחות והשפעה, ורצון לטפל ולהדריך ילדים. תמיד הייתי דופקת בדלת השכנים לבקש את הילדים הקטנים להשתעשע אתם קצת ולהעסיק אותם. במשך השנים, כשעסקתי בהדרכה ובריכוז, ראיתי שאני מאוד מתחברת אל הילדים ומצליחה לדבר אליהם בשפה שונה.

אחד הדברים החזקים בחב"ד, שהרבי כל הזמן דוגל בהם, הוא החיבור של התורה לחיים. הרבי אומר שהתורה היא תורת חיים, הקב"ה הסתכל בתורה ואז ברא את העולם. גם אם דברים מתפתחים ומתקדמים, הרבי תמיד מוצא את ההקשר של ההנהגה היומיומית לכל ההתפתחות. זה מדריך אותי עד היום, כשאני מדברת עם התלמידות שלי, או עם המורות שלי כמנהלת. כשהייתי מורה סטאז'רית  הייתי צריכה להראות למורה המפקחת עלי את השיעור שהכנתי, שהיה בנוי על חיבור החומר לחיי התלמידות. מיד היא אמרה לי, לא מלמדים ככה, מלמדים את הפסוק ואת פירושי רש"י והרמב"ם, אחרת הבנות יוצאות מבולבלות. אמרתי לה, תראי, ככה אני רואה את הדברים, ונעזרתי כמובן בדברים של הרבי. תוכלי לתת לי את הציון לפי מה שאת מבינה. הבנות היו מרותקות, וגם היא גילתה במבחן אחר כך שהן הגיעו להבנה משמעותית ועמוקה של הדברים. גם היום אני מאמינה שצריכים לעשות חיבור בין החיים שלנו ודרך התורה והמצוות לבין מה שקורה בעולם.

 

                                         *

 

סיימתי תואר ראשון בייעוץ חינוכי בבית רבקה בכפר חב"ד ואני משלימה את התואר השני. בגיל 20 התחתנתי. בעלי הוא מבית חב"די מדורי דורות, נולד ברוסיה, גדל בנערותו ובבחרותו בארה"ב, ואחרי הבר מצווה נסע ללמוד בניו יורק אצל הרבי. היה שם 12 שנה וחזר כדי לפגוש אותי. הוא למד רבנות, דיינות, שחיטה. בשעות הבוקר יש לו כולל של רוסים והוא מלמד תורה, ואחר הצהריים סוחר בדברי סת"ם, מגילות וספרי תורה. הלכנו לגור בצפת, ומיד התחלתי לעבוד בחינוך.

אף פעם לא חשבתי שאגור בצפת, בקצה העולם. ההורים שלי קנו את הדירה בקרית חב"ד בהר כנען לפני שנים רבות. נסענו לשם בחופשות בקיץ לכמה ימים, וכשנפגשתי עם בעלי וסיפרתי לו שיש לנו שם דירה, הוא מאוד התלהב. הלכתי אחריו והצהרתי שזה לשנה אחת בלבד, ומאז אנחנו שם.

 ההתחלה היתה קשה מאוד. המרחק מהמשפחה, ממרכז הארץ. צפת היתה שממה מבחינה גשמית התפתחותית. היום, אחרי 17 שנה, אנחנו כבר כל כך מחוברים למקום, אבל אז היה קשה ביותר. שמעתי שיש בצפת פנימייה של חב"ד. בהתחלה מאוד התחשק לי לעבוד בפנימייה. הרגשתי שאני יכולה לעזור לבנות, ליצור אתן קשרים חמים. המנחה שלי בייעוץ אמרה לי: נולדת יועצת. בכל פעם שלמדנו מושגים ויישום שלהם סיפרתי שפעם עשיתי ככה, ולא ידעתי שקוראים לזה כך וכך.

 

                                        *

 

הלכתי לראיון, אבל התברר שמדובר בעבודה בשעות הלילה, שלא התאימה לי, והתחלתי בהוראה שנה ראשונה כמילוי מקום בבית חנה. אני הייתי תמימה וצעירה, בת 20, והיו שם ז'לובטיות, בנות ענקיות בגיל 18. זה היה די מפחיד. היו בנות מיישובים שמסביב לצפת, לא בהכרח מבתים דתיים. הן מאוד אהבו אותי אבל במבט לאחור, לפעמים ניצלו את התמימות שלי, והיו אומרות לי אמירות מביכות. למשל, "המורה, למה את חיוורת היום, נכנסת להיריון?" ואני, בחורה תמימה מבני ברק, מבית יעקב, שבעצמה מצפה להריון ראשון, הייתי מאוד נבוכה מהאמירות האלה. הן היו מגיעות אלי הרבה הביתה, עד היום הן באות הרבה, והפתיחות שלהן היתה מביכה מחדש, זו היתה תרבות שלא הכרתי.

בת כלשהי היתה מסתובבת בבית, פותחת את חדר השינה שלי ואומרת, "ואו, אין לכם מיטה זוגית? יש שתי מיטות נפרדות?" עד שלמדתי שכשתלמידות באות, צריך לסגור את חדר המיטות. בת אחת התפרעה ולא היתה מסוגלת לשבת בכיתה. אמרתי לה, "אני אהיה מוכרחה לדבר עם אמא שלך מחר, אני רוצה קצת לשמוע מה אתך בבית". היא אמרה, "אמא לא תוכל לבוא, כי מחר בבוקר היא בלול", ולקח לי שניות ארוכות לקלוט באיזה לול האמא נמצאת, הכרתי רק לול של תינוקות.

למרות שרוב הבנות שהגיעו אז לבית חנה לא היו חב"דיות, רבות מהן  הצטרפו למשפחת חב"ד והקימו בתים יפים מאוד. לא כולן מחזיקות מעמד. היתה תלמידה שהגיעה לפני כמה שנים, מאוד נרגשת ובוכה, היתה מבית חילוני איך שנקרא, אנחנו אומרים שאין דבר כזה יהודים חילונים, כולם קודש, והיא רוצה לחזור בתשובה ולהיות חב"דניקית. שוחחתי אתה מעט והסברתי לה את הקשיים, השוני והפער בתרבות החיים. היא  היתה שנתיים במוסד ועשתה הרבה מאמצים. באיזה שלב עברה לאולפנא, אבל עד היום כשהיא מדברת אתי היא אומרת: "אין בעולם כמו בית חנה, למרות שאני לא החזקתי מעמד". היום האוכלוסייה שלנו שונה. רובה אקסטרנית, ורובה קשורה ברמות שונות לחב"ד.

הן לומדות הכל, כולל מתמטיקה, כולל מדעים. כשהתחלתי את ניהול חטיבת הביניים לפני שלוש שנים, שמתי לב שאין הוראת מדעים. ניסיתי להכניס ונתקלתי בקשיים. היום אנחנו בתהליך מואץ להכניס מדעים. אני חושבת שאנחנו אמורים לחנך תלמידות עשירות בתחומי חשיבה ובתחומי ידע, תלמידות שיכולות להבין דברים שמתרחשים בעולם, ויכולות להעביר הלאה לילדים ולתלמידות  שלהן ידע בסיסי בכל התחומים. הרי השיטה של חב"ד ושל הרבי היא לא להתנתק משום דבר שקורה בעולם. אדרבא, הרבי אומר שכל מה שקורה בהתפתחות המדע בא לשרת את  עם ישראל. לכן הרבי בעד שיהיו אסטרונאוטים יהודים, ושיעסקו בחקר האטום. הרבי אף פעם לא הודה לבעל תשובה שעסק קודם בתחומים אחרים ורצה ללמוד כל היום בכולל. ברוב המקרים הרבי אמר, תמשיך לעסוק בתחום שלך, כרופא או אגרונום, ותקבע שעות ללימוד תורה.

אחרי האסון הנורא שקרה לאילן רמון, ישבתי בבית במוצאי שבת ואמרתי לבעלי, מה אומרים לבנות מחר. איך מחברים אותן למה שקרה מלבד עצם התחושה של כאב ואכזבה. בעלי סייע לי ואמר, בטוח שהרבי דיבר על החלל. אין תחום שהרבי לא התייחס אליו. התחלנו לחפש, ומצאנו דברים מדהימים. לקחתי קטעי עיתונות שהביאו ידע מדעי על החלל בשפה מובנת לעם וקטעים משיחות של הרבי, הבאתי למחנכות ואמרתי, בואו נחבר את הבנות לדברים. למשל,  הרבי מתייחס לנושא הדלק הרב שיש להעמיס על החללית, ועל כך שמכל הדלק המתרוקן מתנתק ונושר. אמרתי, הנה, גמרתי לטפל בעניין, זה הזמן להתנתק, וממשיכים קדימה.

יש במדעים עניינים שאיננו מקבלים. במקרה כזה אנחנו מזכירים לתלמידות שהיום המדע אומר כך וכך בנושא מסוים, כמו רעיון האבולוציה, וזה מנוגד לדעת התורה ואנחנו לא מקבלים את זה. עם זאת אנחנו לא נבהלים אם מפעם לפעם הבנות קוראות בעיתון שמצאו איזה ממצא ארכיאולוגי שקיים מיליון שנים. זה לא מדבר אליהן, הן יודעות שאנחנו לא מאמינים בזה. ספרות חילונית אנחנו מביאים בצורה מבוקרת. באותו הקשר של החלל מצאתי קטע משיר טיבטי, משהו חמוד שאומר בערך, "הלכתי ברחוב והיה בור, נפלתי לתוך הבור, כולם אשמים, אני מתוסכל וכואב. הלכתי ברחוב, ראיתי את הבור, נפלתי לתוכו, כולם אשמים. הלכתי ברחוב, ראיתי את הבור, הלכתי לרחוב אחר". קישרנו את זה בשיעור לכך שאדם צריך ללמוד מהניסיון ולא ליפול עוד פעם ועוד פעם באותו בור.

כאיש חינוך אני קוראת המון ספרות חילונית, ייעוץ, הוראה ומחקר, וגם ספרות גויית מתורגמת. המשוררת שמדברת אלי יותר מכל בספרות החילונית היא רחל.

 

                                         *

 

 הייתי מחנכת כיתה מהשנה השנייה בבית חנה, במשך עשר שנים. לימדתי לשון עברית וחיבור וקצת מתמטיקה, ומאוד אהבתי את החינוך. אחד הדברים שמאוד התלבטתי כשהמנכ"ל ביקש ממני לקחת את הניהול היה לעזוב את החינוך. היה לי מאוד קשה. חינוך בשבילי הוא להתחבר לבת במקום שהיא נמצאת בו, ולנסות ללכת אתה צעד צעד קדימה. הייתי המון זמן בעבודה וזה היה אחד הקשיים של הבית הפרטי שלי. בתור מחנכת  פתחתי את הבית שלי לתלמידות, יותר מאשר היום.

אחד הנושאים שמחנך צריך להיות ערני אליהם הוא התלמידים החלשים. יש לי נטייה טבעית מגיל צעיר להתחבר לקושי. עד היום זה מקשה עלי בניהול. קורה שמורה שולחת אלי תלמידה כדי שאני "אנער אותה". ואני נאמנה לתפקיד ולמחויבות כלפי המורות, ומבטיחה לה שאכן כך יקרה, ואז מתיישבת מולי התלמידה, ואני רואה את הילדה השלמה, לא רק את הילדה שאמרה פעם חמישית לא רוצה, או שהתפרצה בכיתה. אני רואה את הקשיים שלה, רואה את היופי הפנימי, רואה את היכולות שלה שלא באות לבידי ביטוי, ואז קשה לי להתייחס,  להיות נקודתית, להופיע כמנהלת מפחידה.

הרבי טוען שבחינוך צריך ללכת בנועם ובתוקף, אך לא בתוקפנות. להראות לתלמידים שאתה מאמין חזק בדברים שאתה מחנך להם, אבל היחס לשני צריך להיות בנועם. כשהייתי מורה הקשר עם התלמידות היה תמיד על בסיס של אמון. פעם ישבה מולי תלמידה אומללה מאוד מבית קשה מאוד, עם קשיים רגשיים ומשפחתיים. אתי כמחנכת התנהגה בסדר גמור, נהגה לבוא אלי הביתה והייתי מחבקת אותה, אבל היא שיגעה את כל המורות המקצועיות. הגיע שלב שאמרתי, עד כאן, אני חייבת להעמיד את הילדה במקום. קראתי לה, ישבתי מולה ואמרתי לה, אנחנו חייבים לעשות קצת סדר בדברים. היא היתה רגילה לסגנון דיבור אחר ממני, ליחס מבין ומכבד וסף התסכול שלה היה נמוך מאוד. אז התפרצה ממש בצעקות מולי ואמרה, "אני יודעת שאת שונאת אותי, אבל אני שונאת אותך יותר". ברגע הראשון הייתי קצת בהלם, ואחר כך אמרתי לעצמי, אני לא אפול בפח. היא יודעת טוב מאוד שאני אוהבת אותה, או לפחות אני יודעת את זה. אז אמרתי לה, "יהיה חבל לי אם את תשנאי אותי, אבל חשוב לי להגיד לך שאני מאוד אוהבת אותך". כל הרוח מהמפרשים יצאה לה והיא התחילה לבכות. אחרי שהרגעתי אותה יכולנו להגיע להסכם על ההתנהגות שלה.

יש ילדים שהחיבור אליהם יותר טבעי ונוח, אבל אני לא אומרת שעם כולם הצלחתי להתקדם ולהוביל. היו מקרים שהרחקנו תלמידות שראינו שההשפעה שלהן מאוד קשה על תלמידות אחרות. בדרך כלל, הכיוון הוא לא להשלים עם הקושי, אבל אני אומרת למורה, תסתכלי על מה שקורה מאחורי ההתנהגות, צריכים להיות סדר ומשמעת, אבל אנחנו יכולים לנסות להבין מה מביא לבעיות. ברגע שלא לוקחים דברים אישית אתה יכול לספוג כמעט הכל.

 

                                         *

 

שיחות פוליטיות כמעט שאין לנו. אחרי רצח רבין דיברנו על מה שקרה יותר בהקשר של נושא האלימות ולקיחת החוק בידיים, אבל בלי פוליטיקה. חב"ד נמנעת מפוליטיקה. היה מקרה שהרבי הורה להצביע למפלגה מסוימת, והוא אמר שזו הוראה חד פעמית.

בכל פעם אני אומרת למנהלת התיכון שאליו מגיעות הבנות אחרי החטיבה, שאנחנו עושים את החריש והם קוטפים את הפרות. הבנות אצלנו נמצאות בגיל ההתבגרות, יש הרבה רצון לפרוץ גבולות, לעשות אחרת, לשנות דברים. הן מודעות מאוד לדימוי הגופני שלהן. יש גם פה ושם בנות שנמשכות לקשרים עם בנים, ואנחנו מתייחסים לדברים ואומרים להן שזה לא בהתאם לחינוך שלנו. גם בנושא הזה אני אומרת כל הזמן לצוות החינוכי שלי, שהצורך הוא  טבעי ומובן מאליו, אבל בת שנמצאת במקום חינוך מסוים ומבינה ומתחברת לעקרונות החינוך, אמורים להיות לה הכוחות ליישם ולהישמע לכללי החינוך במקום. אם היא נופלת וחורגת צריכים לעזור לה, כי חסרים לה הכוחות שברמה העקרונית היא שואפת אליהם.

 

                                         *

הייתי עשר שנים מחנכת ובתוך זה שנתיים מרכזת חברתית. זה היה אמור להיות תפקיד מצומצם של ארבע שעות שבועיות, אבל כנראה מהר מאוד התחרטו על המינוי, כי פרצתי את כל התחומים שתחמו אותי בהם, והיתה פעילות מאוד גדולה ומאוד עניפה שנכנסה לתחומים חינוכיים ולא רק חווייתיים. בהזדמנות אחת  פגשתי את מנכ"ל בית הספר והתחלתי לשוחח אתו בתמימות, איך אני רואה את בית הספר, ואחרי שבועיים הוא הציע לי את הניהול של חטיבת הביניים.

הייתי די המומה, עם תינוקת בת חודש וחצי, והיו לי שתי התלבטויות עיקריות. התלבטות אחת היתה לעזוב את החינוך, שמאוד מאוד אהבתי, והיה לי קשר מאוד חזר אל הבנות. התלבטות שנייה היתה החשש להפסיד את המורות מהחברה שלי ואפילו העליתי רעיון סרק לנהל את החטיבה מחדר המורים. במידה מסוימת  אשר יגורתי בא לי. היום זו לא אותה חברות טבעית, יש היררכיה.

ההצעה באה אחרי גימל תמוז שהרבי הסתלק, ומאז אנחנו מקבלים הדרכה מהרבי דרך עשרות ספרי איגרות ומכתבים שכתב לאנשים. מצאתי אצלו אמירה, אם אתה יכול ללטש יהלומים, למה שיאפה לחם. מזה הסקתי בבירור שאני צריכה לקחת את התפקיד על עצמי, ומאז אני מנהלת זה שנה שביעית.

היו לי רגעים של משבר, לא מעטים, שבהם חשבתי לעזוב, גם בגלל הדילמה עם הבית. אמנם בעלי טוען שגם כשהייתי מורה וגם כשהייתי רכזת חברתית היתה המון השקעה, ומעודד אותי להחזיק בתפקיד, אבל בכל זאת, יש לי שמונה ילדים ברוך השם. הרבה פעמים חושבים שקשה בעיקר לגדל תינוקות כשעובדים בחוץ, אבל אני יותר ויותר רואה את הצורך של הילדים שלי בזמן בבית. תינוק אפשר לסחוב לכל מקום, מתבגר צריך ראש פנוי וזמן איכות.

יש רגעים לא פשוטים וקשיים בכמה תחומים. עבודת הניהול אין לה סוף. היא דורשת המון, לפעמים זה מעייף עד כלות הכוחות, וצריך לשמור על איזון עם ההשקעה בבית. קיים הקושי הפרטי שלי. בטבעי אני מאוד פרפקציוניסטית, אבל אני לא מתמקדת בתחום אחד ודי פרועה בחשיבה, וזה די מתסכל וקשה. הקושי הבסיסי הוא שאנשים במערכת סביבי פועלים וחושבים אחרת ממה שאני מאמינה. כדי להתקדם צריך ללמוד לשדר בגל אחד. הבירוקרטיה והניירת וההתנהלות המשרדית מכבידה ביותר, אבל מי שלא מוותר על החיבור האנושי מוצא את הזמן לזה. יש לי רשמית שעת אוזן קשבת לתלמידות, שעתיים בשבוע, אבל זה קצת מצחיק לומר כי הדלת שלי פתוחה. נכנסת לכיתות מדי פעם ומשוחחת עם הבנות אבל יותר עובדת על קשר אישי.

אני מתגעגעת לפעמים לחינוך. המכה הראשונה שלי כמנהלת היתה כשהלכתי לטיול שנתי, ופתאום אין כיתה שמתגודדת סביבי. הרגשתי בודדה ומסכנה, וניסיתי להידבר ולפתח קשר. לפעמים הן באות להתלונן על מורות וזה קטע מאוד רגיש ועדין, ואני תמיד מחנכת את הבת לא להגיד על מורה, דברי בגוף ראשון, תגידי, אני מרגישה כך וכך. ברגעים של קושי אני נזכרת במכתב של הרבי שאמר לי שיש לי כושר השפעה, וזה יביא לי אושר רוחני וגשמי, ושואבת עידוד להתגבר על כל קושי ומכשלה.

 

חדשות

8
28/08/2014
לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ה הסתדרות ...
8
27/08/2014
מסתיים הסכם ההנחה לתדלוק באמצעות כרטיס אשמורת ...
8
25/08/2014
בעקבות המצב הביטחוני מעמידה הסתדרות המורים לרשות ...
8
25/08/2014
מדובר במקרה אלימות קיצוני שאין לו במערכת החינוך ...
8
21/08/2014
אנחנו חיים במדינה ומסביבנו מאות אלפי טילים מדרום ...
עבור לתוכן העמוד