הפואמה הפדגוגית של יורם שמחה
הפואמה הפדגוגית של יורם שמחה
הפואמה הפדגוגית של יורם שמחה

 

אני בא מבית ספר שתלמידים נלחמו כדי להתקבל אליו, לבית ספר שאני צריך לשכנע ילדים למה בכל זאת יהיה להם בו טוב, והם יושבים מולך ובוכים, כי הם לא רוצים להיות פה, כי התיכון בעיר שלהם זרק אותם @ אני לא יאנוש קורצ'ק, אומר מנהל בית הספר התיכון נעמת בהוד השרון, אבל את המהפכה שלו הוא עשה

 

רוביק רוזנטל משוחח עם יורם שמחה

 

נולדתי בשכונת פרדס כץ בבני ברק לפני 37 שנה. יש לשכונה דימוי של  מצוקה ופשע, אבל לא הרגשתי בזה כילד. תמיד חשבתי שזו סטיגמה לא נכונה שהודבקה למקום שאני גר בו. הקבוצה הקרובה אלי לא התאימה לדימוי של השכונה. החברים הטובים שלי עד היום הם החברים מהשכונה, אחד איש מחשבים והאחר מהנדס. למדתי בבית הספר "יסודות", שלא היה ברובע היותר קשה של השכונה. לצידו היה בית הספר "קוממיות" שבלב-לבה של השכונה ובו המציאות היתה קשה יותר.

אני בא מבית שגדלו בו שלושה ילדים,  אני הבן האמצעי, להורים יחסית צעירים, מעמד בינוני פלוס. אבא היה קבלן יהלומים, אמא  אחות במקצועה. עד היום אני לא מבין למה הם נשארו בשכונה. הם יכלו לצאת, אבל משהו החזיק אותם, והם שם עד היום. הערך של הלימוד היה מאוד חזק בבית. היה כבוד לבית הספר, כבוד למורים. קיבלנו חיזוק על כך שהיינו תלמידים מאוד טובים. ההורים השקיעו בכל דבר שהיה קשר לבית הספר, כל ספרי הלימוד היו מוכנים ב1- בספטמבר, ואם יש לך תעודה טובה וציונים טובים קיבלת מתנה. גדלתי בבית שלא מדברים הרבה אבל עושים. אני זוכר  שכן ערירי ששנים התארח אצלנו בערב שבת, או ילד במצוקה שגר אצלנו שנתיים בעקבות סיפור טרגי במשפחה. גדלנו על זה, ולא במקרה שלושתנו יצאנו עובדי קהילה כאלה ואחרים. אחותי עוסקת בתחום בריאות הציבור, ואחי היה עובד פנימייה.

אהבתי מאוד את בית הספר. הוא היה מאוד מוזנח פיזית, אבל אהבתי אותו. יש לי זכרונות מאוד טובים מהמורים, וכמה מהם אני פוגש עד היום בכנסים והשתלמויות. פגשתי לא מעט מורים בשנותי בחינוך, שבאו לתקן את העולם כי להם היה רע בתיכון, והם יראו לכל העולם איך צריך ללמד. אצלי זה אחרת. יש לי המון הערכה למורים שלמדתי אצלם, אנושית וגם מקצועית.

 

                                          *

 

שירתי בחיל האוויר בנ"מ, חמש שנים, שנתיים בקבע, בתחומי שלישות ומפקדה ביחידות קרביות. גם כמ"פ מפקדה עבדתי עם אוכלוסייה לא פשוטה, הייתי מעין עובד סוציאלי לטבחים והאפסנאים ואנשי החימוש, התנסות חינוכית של בחור בן 20. אחר כך למדתי כימיה שלוש שנים. די חיפשתי את החינוך אבל חיכיתי שמישהו יקרא לי. ואז התגלגלתי אל אבינעם גרנות, שהקים בית ספר חדש ברעננה. פגשתי אותו, הוא היה תקוע עם שלוש כיתות כימיה בלי מורה, ואני בחור בן 26 בערך, ופשוט נכנסתי לזה, בלי תעודת הוראה, אבל עם המון נכונות.  נשאבתי פנימה כאילו הבית ספר הוא כל חיי, ביליתי בו הרבה שעות, השתתפתי בתהליך של יצירת בית ספר שמגבש זהות, ובניית תפקידים ורוח בית-ספרית.

לימדתי כימיה, שהוא מקצוע בעייתי. אחת ההערות השכיחות שאני מקבל היא "כמה שנאתי את המורה שלי לכימיה מהתיכון". אני לא קוסם. הייתי בלא מעט כינוסים של מורים לכימיה, ומצאתי שם אנשים חכמים ממני בתחום, אנשים שחקר המדע בנפשם. לימדתי  בראשית הקריירה לצד דוקטורנט לכימיה, כשלי היה רק תואר ראשון. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שהתלמידים לא מחפשים אותך כידען גדול, אחד שעונה לכל שאלה, אלא קודם כל אדם שיודע להיות מורה בכל הרבדים של החיים בכיתה. אחד שיודע לקבל גם את זה שאינו התלמיד הכי טוב בכיתה, ולהבין שכימיה זה לא בראש שלו. ואם תלמידה קישקשה משהו במחברת אני אומר לה, ואו, איזה יופי את מציירת. מורה צריך לתפוס כל תלמיד ברגע הנכון שלו, ולדעת ולהאמין שיש רגע כזה לכל אחד. יש גם כאלה שהמדע מעניין אותם, ששואלים למשל איך עושים היתוך גרעיני למרות שאני לא יודע את התשובה, ואני אגיד להם שאני לא יודע, אבל אפנה אותם למקום שבו יוכלו לבדוק את זה.

בשנה הראשונה להוראה נורא פחדתי. מעולם לא עמדתי מול כיתה, אבל פתאום עבר בתוכי משהו, ואללה, אני נהדר, אני ממש מורה טוב. בדיעבד, עשיתי המון טעויות בתור מורה, גם דידקטיות וגם חינוכיות. למשל, כתבתי מבחנים נורא קשים, הייתי המורה המתחכם, וגם נתתי ציונים נורא נמוכים. גיליתי אחר כך שזו טעות אופיינית למורים חדשים. עם השנים אתה לומד לקבל את הסקאלה היותר אמיתית להערכה של תלמידים. מצד שני, באתי מאוד מוכן לשיעורים. תמיד היה לי קלסר ביד, עם רישומים ומערכי שיעור, ולקח לי ארבע שנים להיפרד ממנו. קיבלתי על כך תגובה טובה מן התלמידים. ובכלל, יש המון יתרונות למורה צעיר. אני מאמין במורים צעירים, בוודאי בתיכון. זה עושה טוב לתלמידים.

בשנה השנייה במטרו וסט לקחתי על עצמי להיות מחנך כיתה,  י' צרפתית. היתה שנה מאוד קשה. גיליתי בדיעבד ששמו לי שם את כל היתומים ובני הגרושים, ציפו כנראה שאני, כגבר, אהיה אבא לילדים, יאנוש קורצ'ק. זה היה קשה. היו לי חלומות, שאני אעשה אותם לכיתה שלא ראו מחנך כמוני. חלמתי על מדורות ושירה בציבור, אבל גיליתי שלא כל מה שאני רוצה קורה, ומה שאני רוצה זה בכלל לא מה שהם רוצים. ההבדל בינינו היה אמנם רק  11 שנים, אבל תפיסת המחנך שלי ושלהם היתה שונה. ניסיתי לעשות השלכה של התיכון שלי אליהם, והייתי צריך להתעורר מזה. עשר שנים זה כבר דור. בשבילי כנער בית הספר היה כל העולם כולו, כולל פגישות אחרי הצהריים ונסיעה לפארק הירקון. היום בשביל התלמיד בית הספר הוא חלק מתוך סל הדברים שהוא עושה כל יום. כולם שם הולכים לחוגים אחרי הצהריים, והמחנך הוא עוד אחד הבוגרים שהם פוגשים במהלך יומם.

הייתי צעיר ובכיתה היו כמה מקרים קשים. העבודה עם ההורים העמידה אותי בסיטואציות שלא הייתי מוכן להן. היה שם, למשל, ילד שאיבד לא מזמן את אביו. הייתי צריך לשבת עם אלמנה ועם ילד שהתהפך כולו, ולא היו לי תשובות מקצועיות. השנה הזו סחטה אותי רגשית ועזבתי אותם בסוף השנה. כשהודעתי שאני מסיים הם כתבו לי מכתב שבו שאלו למה אני עוזב אותם. מבחינתם הייתי נהדר, אבל אני מבחינתי הרגשתי שאני לא עושה את זה מספיק טוב.

 

                                         *

 

התמקצעתי בהגשה לבגרות ובתחום הטיולים, לאט לאט הפכתי להיות חלק מההנהלה של בית הספר, והתמניתי לסגן מנהל. אחרי שנתיים, לאחר שהכיתה הזו סיימה את בית הספר, קיבלתי  שוב כיתה י', והיו לי שלוש שנים נהדרות, שאתן התחלתי וסיימתי עד הסוף. עכשיו באתי לחינוך בוגר יותר. אם שיעור חינוך לא הצליח נרדמתי בלילה ולקחתי את בעיות הילדים בפרופורציה. הבנתי את מכלול עולמם טוב יותר ולמדתי ליהנות מזה.

היה הבדל מאוד בולט בין שתי הכיתות שחינכתי. במחזור הראשון היו לי 30 בנות ו10- בנים. במחזור השני היו 30 בנים ו10- בנות, על פי השפה הזרה: הבנות בחרו צרפתית, הבנים ערבית. בדיעבד היה לי הרבה יותר קל לחנך כיתת בנים. היתה לי  תקשורת הרבה יותר קלה וזורמת עם הבנים. הייתי כתובת. ביליתי חמישה ימים מהבוקר עד חמש בערב בבית הספר, והייתי סגן מנהל, ומבחינתם זה היה "אנחנו לומדים אצל יורם, הוא יגן עלינו, אפשר לסמוך עליו, והוא גם נמצא כל יום בבית הספר". ודאי לא הייתי המחנך עם שעות החינוך הכי מוצלחות, או של ההפעלה הכי אטרקטיבית, לא הייתי המחנך שמכין בריסטולים וכרטיסים כל הלילה, ואני גם לא בטוח שהתלמידים נורא מתים על זה. אם יש לך תקשורת טובה עם ילדים, כל דבר יהיה בסיס לדיון בריא.

היה רגע קשה, כאשר תלמיד בכיתה חלה [R1] בסרטן. הוא נעדר הרבה. לא ביקשתי מהילדים לבוא ולבקר אותו כי עברו עליו תקופות קשות, אבל הם ידעו שאני בכל יום שישי אחר הצהריים אצלו כשהוא מאושפז. כל אחד היה אחראי לדאוג לו במקצוע אחר, לאסוף לו את החומר. זו היתה התגייסות כיתתית לטובת משהו, ויצאו מזה הרבה דברים טובים גם ביניהם. לצערי הוא נפטר כשהגיע לגיל 20.

אחר כך הייתי מורה וסגן מנהל. בית הספר גדל והתרחב, והפכתי להיות מטפל המורים בבית הספר, 130 מורים ועובדים. ההוראה הפכה מינורית יותר, 6-7 שעות בשבוע. אולי הפסדתי משהו מהמעבר המהיר שלי מחינוך לניהול. אני שמח שנפלה בחלקי הזכות להקים את מטרו וסט, אבל ההתפתחות שלו האיצה את ההתפתחות שלי אולי מהר מדי. רציתי להיות רכז שכבה אבל מוניתי מיד לסגן מנהל, ואני מרגיש שפספסתי כאן משהו. למעשה ויתרתי על החינוך, על שעות הוראה. בשבילי הכניסה לכיתה היא שעת חסד. תחושה של כיף. אולי אם הייתי צריך ללמד שבע שעות הוראה רצופות לא הייתי מדבר ככה. אני רואה את השחיקה של המורה, מזדהה עם הקושי שלו. אני רואה את המורים מגיעים לחדר המורים מהשיעור, את המורה החיוורת עם כתמי הגיר והתיק הכבד. זה לא מראה מלבב.

אני לא מהמורים שדורשים מעצמם להחזיק תלמידים במתח לאורך כל השיעור. גם במקצועות שאני מלמד לא לקחתי על עצמי שליטה על כל 45 הדקות. אני אומר לפעמים למורה, את נורא מתאמצת ומתעייפת, את צריכה לתת לעצמך רבע שעה בשיעור, וזו גם רבע שעה לתלמידים. זה דבר שיותר קל ליישם במקצועות מדעיים. אפשר לתת  זמן לתרגילים, הסבר ותרגול, לבקש מתלמיד שיכין הרצאה, אחרת אתה פשוט נגמר. זה גם נותן זמן להתבוננות על הכיתה ועל השיעור. אולי במקצועות הומניסטיים זה יותר קשה, אבל גם כאן ראיתי מורים שאצלם המושכות תמיד ביד והם מנווטים את הדיאלוג, ואחרים שיש להם דינמיקה שמעבירה חלק מהשיעור לרשות התלמידים.

 

                                         *

 

לבית הספר שאותו אני מנהל היום בהוד השרון הגעתי לפני שנה וחצי. זהו מרכז חינוך השייך לרשת חינוך נעמת, בית ספר לתלמידי י' עד י"ב שקולט תלמידים שנפלטו ממסגרות רגילות מכל התיכונים באזור רחב, הכולל את  שרון ושומרון את כפר סבא ופתח תקווה, בסך הכל 29 יישובים, סך הכל 187 תלמידים. התלמידים האלה רואים בבית הספר מפלט אחרון. הם לא באים אליו מאהבה אלא כברירת מחדל. החסכים שלהם הם מכל מיני כיוונים. חלקם עם בעיות בבית, חלקם עם  לקויות למידה קשות וקלות. יש ביניהם עולים חדשים וותיקים. כולם חילוניים, מעט יותר בנים מבנות, רבים יוצאי עדות המזרח.

מבחינתי זה היה מהפך. אני קם והולך מבית ספר שמנת לבית ספר שהוא אנטי-תזה מוחלטת שלו. עזבתי משרד גדול, עם שולחן תיק ענק, ואני יושב כאן במשרד צר, בבית ספר הנראה כמו שכונת קרוונים. הלכתי למכרז לניהול בית הספר כי רציתי לשנות. תמיד אמרתי  לעצמי, אמנם אני מורה טוב, ואיזה ציוני בגרות נהדרים יש לי, אבל בעצם זה לא כל כך פייר. בסופו של דבר, אני ברעננה, ואם אני לא אעזור לתלמיד להגיע להישגים, מישהו אחר יעזור לו. אולי בלי שאני אדע הוא לקח 10 שיעורים בבגרות. ומה החכמה ללמד כשהתלמידים מקשיבים בשיעור? יש להם חינוך טוב מהבית. אמרתי לעצמי, שאם אני רוצה לראות זווית נוספת של החינוך אני חייב לראות מקום אחר, וקמתי ועשיתי מעשה.

בית הספר בהוד השרון הועתק מכפר סבא, וזה המחזור ה26- שלו. הוא החל כבית ספר לתפירה ומטפלות של נעמת לבנות, אבל עבר שינוי. הוכנסו בו מגמות לבנים, מולטימדיה וגרפיקה ותקשורת וגם הכוונה לבגרות. אנחנו עובדים הרבה על התדמית שלו, כי היא צריכה חיזוק.

מה שאני אוהב בבית הספר הזה שהוא החזיר אותי לעמדה של הטיפול בבודד. בניגוד לבית הספר הגדול, כאן אני מאמין שהמנהל הוא מנהיג, הוא דמות מפתח בחצר, ועומד במבחנים שונים. יש בסביבה תיכון נוסף עם פרופיל דומה, תיכון עמל. לאחרונה היה כאן אירוע אלים. האירוע התפתח אחרי הצהריים ועבר לבוקר, והתלמידים כבר קבעו להמשיך אותו בצהריים. הבנתי שמשהו קורה, וגם קיבלתי טלפון מהמנהלת בעמל, "יורם, תגיע מהר, המשטרה כבר בדרך". מסתבר שהיו מכות בין "חוליית הקווקזים" אצלי ל"חוליית הגרוזינים" בעמל - אני מצטט את התלמידים, אלה המושגים בהם הם משתמשים. היה תהליך שלם. התלמידים הלכו הביתה וחזרו עם ההורים,  ולמחרת עצרנו בעשר את הלימודים וכל בית הספר התכנס לשיחה עם המנהל.

פתחתי בכך שסיפרתי להם על מה שקרה באותה עת בבת ים, מקרה קשה של ההתעללות בנערה. דיברתי על כך שהפריע לי אישית שעשרות מהם נהרו לכיוון האירוע, ואף אחד לא חשב להיכנס אלי ולהגיד לי שהולך לקרות מקרה אלימות. דיברתי על ההבדל בין חובת מסירת מידע והלשנה, אצלם זה כלל לא ברור. אם אתה נכנס למנהל אתה מסומן. יש כאן קודים של עולם אחר. המנהל הוא לפעמים בחזקת ממסד, וקשר השתיקה חזק מאוד. לפעמים אתה נאלץ לנהוג  כמו חוקר נוער, שמנסה להפריד ולמשול, ומחפש תחבולות איך לשבור אותם.

 

                                         *

 

לא תמיד אני מרגיש שדרכי ברורה בטיפול באירועים האלה. כל אירוע מזמן אותי לבחינה מחודשת. פעם אני אומר שהשיחה והנגיעה ללבם תעשה משהו, פעם אני אומר, ניכנס בהם, אני אשלח כיתה שלמה הביתה, אולי זה יעבוד. בית הספר הזה מזמן לי אירועים מסוגים שונים הקשורים בהפרות משמעת. מורה יכולה להסתובב אל הלוח, ומישהו זורק נפץ באמצע הכיתה. המורה פונה אלי ואני חייב להגיב, אבל קשר השתיקה בכיתה מוחלט. המורה זיהתה שני תלמידים שעומדים לפניך ועושים הצגה נהדרת, ואולי הם גם אומרים אמת, אני לא יודע. בתיכון מטרו וסט קרה שתלמיד גנב כסף מארנק של תלמידה. איתרתי אותו בקלות, הכנסתי אותו למשרד, אמרתי לו, יש לך רבע שעה להחזיר לי את הכסף, עכשיו תצא מכאן. תוך שתי דקות הוא חזר עם הכסף ובבכי מר. פה זה לא ילך לי בקלות. הם מכירים את כל זה. לחלקם יש קצין מבחן, חלקם היו מעורבים במקרים של תיקים במשטרה. אני קטן עליהם.

דיברתי עם התלמידים על מתמטיקה לבגרות. הם אמרו לי, הגזמת יורם, אני משכונה כזאת, שזה פדיחה שם לעשות בגרות. סיפרתי להם שאני מפרדס כץ, וקיבלתי כבוד. הם כבר ידעו את זה בעקבות אירוע אחר. לאחר טיול אנחנו מפזרים את התלמידים בצמתים. אחד הילדים ירד בצומת גהה, והילדים סיפרו שהוא "גר בפרדס כץ, אבל מתפדח ויורד תחנה קודם". ניצלתי את המשך הנסיעה באוטובוס כדי לדבר על זה. אמרתי להם, אתם יודעים שגם אני גדלתי פה? הם נשארו פעורי פה. גם המורות לא ידעו. חשבו שהמנהל שלהם נולד בהרצליה, היכן שהוא גר היום.

ההוראה  כאן הרבה יותר קשה מאשר ברעננה. אני מלמד מתמטיקה, יחידה אחת. נורא קשה להעביר כאן שיעור. שום דבר לא ברור. לא ברור שאם הם באו לשיעור שלי היום הם יבואו מחר בבוקר, ואני אומר לעצמי, אני המנהל והם לא מגיעים, מה קורה אצל מורים אחרים? פתאום הבנתי שההצלחה לא תלויה רק בי. עובדה שמה שהצלחתי לעשות ברעננה בתחום ההישגים הלימודיים אני לא מצליח לעשות כאן. עולם אחר.

אני מנסה לראות מי המורים המצליחים כאן, וגיליתי שיש לכך מפתח. המושג כבוד מאוד חזק פה. מורה שמכבד אותם, גם אם יאחרו רבע שעה הוא לא יגיד להם "אל תיכנסו לכיתה", כי בכך הוא פגע בכבוד של התלמיד, השאיר אותו בחוץ בקור, ועכשיו התלמיד לא יבוא עשרה שיעורים. תלמידות באות ואומרות לי שמורה מזלזל בהם כי הן לא תלמידות מספיק טובות. המורה הזה שרוף.

דווקא כאן, מורה שלא מטיל משמעת ברזל יגיע  יותר אל התלמידים. שלושת המורים המצליחים לעבוד עם הילדים הם אלה שמסירים את כל אותם קודים של המורה הקשוח, הרודן השומר על המשמעת. אותו מורה שיקבל אותם כמו שהם, שיתקשר אחר הצהריים וישאל למה לא הגעת לא כנזיפה אלא כדאגה, ויהיה מוכן לשבת עוד שעה אחרי הלימודים, הילד יאמר לו שוב ושוב תודה, תן לי כבוד, ואני אחזיר לך פי עשר. זה חזק אצלם, וחזק מאוד אצל ההורים שלהם. אני לא השריף הקשוח בעיניהם, אני לכל היותר עבריין צעצוע. אני אומר להם כמנטרה, אני מאמין שצריך לכבד אתכם כמו שאתם, ולעזור לכם עד הסוף.

אני חושב עם זאת שאני מאוד סמכותי בעיניהם. הסמכות באה לידי ביטוי  בכך שאם אתה מדבר אתם בשקט, אפילו בלחש, אתה מתחקר אותו על אירוע קשבה, הוא יורד לטונים שלך, והשיחה מסתכמת בכך שאתה מגיע מחר ומתנצל לפני המורה, והוא אומר אין בעיה. בצעקות זה לא הולך, הוא צועק יותר חזק ממך. אם אני יורד עליו הוא יירד עלי בחזרה. הוא לא פוחד ממני באמת.

צריך להבין שהילדים בדרך כלל מגיעים לכאן בנקודת משבר, שממנה אפשר רק לצמוח. נערים שבחטיבה לא נכנסו לאף שיעור, מוצאים עצמם כאן תלמידים לכל דבר, כי הם מבינים שאנחנו רציניים אתם. יש כאלה שגם אנחנו לא עוזרים להם והם נפלטים מכאן. אבל יש תלמידים שרואים שאנחנו רציניים אתם, שהם מקבלים יחס אישי. ההורים רואים שבית הספר מתייחס ברצינות, מרים טלפון כאשר ילד נעלם, והם מצטרפים לתהליך.

 

                                         *

 

אני שלם עם המהפכה שעשיתי אבל לא רואה בה מהפכה נצחית. הייתי רוצה לחזור מכאן לבית ספר אחר. אני רוצה לקצוב את שנותי כאן, חסרה לי העובדה שאני לא רואה את הכיוון השני, שאני לא מלמד כימיה, שאני לא נפגש עם הנוער של המסלול המדעי, שאני לא יכול לזמן לכאן הרצאה ממכון וייצמן כי זה לא מה שמדבר אליהם. אבל אני עובר כאן חוויה מאוד מעניינת, משהו שלימודים זה לא העיקר בו אלא ההשקעה בפן החברתי. אני בא מבית ספר שתלמידים נלחמו כדי להתקבל אליו, לבית ספר שאני צריך לשכנע ילדים למה בכל זאת יהיה להם בו טוב, והם יושבים מולך ובוכים, כי הם לא רוצים להיות פה, כי התיכון בעיר שלהם זרק אותם. בית הספר הזה חידד לי את הראייה שילד צריך ללמוד בקהילה שלו, עם כל הקושי. כשבית ספר אומר לילד, אתה לא בסדר, לך תיסע בבוקר חצי שעה מאריאל ומפרדסיה כי אנחנו לא יכולים למצוא לך פתרון זה  די נורא בעיני.

אבל אני מאמין עם זה, שאנחנו מצילים נפשות. יש כאן צוות נהדר שמשדר המון חום ואהבה, מורים עם מסירות כמעט אינסופית. אולי נדרשת מהם פחות השקעה בהכנת שיעורים ובדיקת מבחנים ועבודות, והכיתות יותר קטנות, אבל הם לא עובדים פחות קשה באמת. בסוף הם מעריכים את זה. ובכלל, אני לא מאמין בסיסמאות. כשישבתי במכרז לניהול בית הספר הזה שאלו אותי מהו האני מאמין החינוכי שלי, וביקשתי הסברים לשאלה. לא כי רציתי להישמע מיוחד, אלא מפני שאני מאמין שחינוך איננו  הצהרות גדולות, אלא רצף של  רגעים קטנים.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד