מ"שלילת הגלות" ל"טיפוח התודעה
מ"שלילת הגלות" ל"טיפוח התודעה

מ"שלילת הגלות" ל"טיפוח התודעה היהודית"

 

ב80- שנות מערכת החינוך הישראלי הגיע שלב הנירמול ביחס לגולה וליהדות, בהשפעת השואה והתהליכים החברתיים פנימה עברה מערכת החינוך עברה מיחס שלילי  קיצוני לגלות להבלטת החיוב שבתפוצות הגולה וביחס ליהדות  בכלל. מחקרי הזהות בנוער הישראלי מוכיחים את הצלחת הגישה הזו

 

יובל דרור

ד"ר יובל דרור, בית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב ומכללת אורנים:

 

האם בישראל עדיין מחנכים לשלילת הגולה כבשנים שטרם המדינה? איזו תודעה יהודית, אם בכלל, טיפחה ומטפחת מערכת החינוך אצל ילדים חילוניים בישראל? המאמר שלהלן נועד לענות על שאלות אלה, הקשורות, כמובן, זו בזו.

"שלילת הגלות" ו"טיפוח התודעה היהודית" מייצגים את שני הקצוות של רצף הזמן. הראשון הוא מונח חברתי וחינוכי מן ההגות הציונית. השני מתייחס ללימודי יהדות שהגה ויישם שר החינוך זלמן ארן בשנות ה50- וה60-, בעיקר במגזר הממלכתי. "התודעה היהודית" נוגעת גם ל"שיח" החינוכי-חברתי, ללימודי ההיסטוריה היהודית והציונית בכל השנים הנידונות וכן לשתי סוגיות רגישות במיוחד: השואה וייצוג יהדות המזרח בתוכניות הלימודים. הטענה העיקרית במאמר היא שהחברה והחינוך היו שלובים: תולדות הציונות, "השואה והתקומה", גלי העלייה, מפעלי ההתיישבות ומצב הביטחון הכתיבו גם את היחס לגלות - שהתבטא בתוכניות הלימודים (ת"ל) הפורמליות והבלתי-פורמליות (ב"פ).

גם לאידיאולוגיות הקשורות בכל אלה ולתרגומן הפוליטי היתה השפעה מכרעת על מערכת החינוך. ניתן לראות בבירור תהליך התפתחותי חינוכי וחברתי: משלילה בראשית התקופה הנידונה ל"נרמול" הדרגתי של היחס לגולה, להכרה בצדקת הציונות ולקבלת  קיומן של "ירושלים ובבל" כאחד.

 

                                       *

 

השיח החברתי והחינוכי על "שלילת הגולה" החל כבר בראשית הציונות, בתפוצות ובארץ-ישראל. י"ח ברנר ויעקב קלצקין שללו את הגלות בצורה נחרצת, לעומת א"ד גורדון ואחד העם, ששילבו בכך את החיוב שביהדות הגולה. השפה העברית ושימושיה לצורך החינוך הציוני בשיטת "העברית בעברית" השתלטו על החינוך העברי בארץ ובתפוצות.

ד"ר ברוך בן-יהודה היה מהמחנכים הבולטים בגימנסיה הרצליה, ולימים מנהלה. בשנות ה20- כתב "יומן פדגוגי" שהתפרסם כספר, ובו סיפר על "הקלוב המחלקתי" של תלמידיו מהכיתה השישית ובו קראו "חומר ציוני ויישובי" בהשתתפותו. השקפת העולם שהעביר לחניכיו בשיחות אלה היתה, על פי עדותו, מתונה - גורדוניזם ותורת "הפועל הצעיר" בשעתו; הוא לא דגל בקדושת מלחמת המעמדות והמרד כסימנה של תנועת הנוער, אך לעומת זאת ציין את "קדושת העבודה הנובעת ממקורות היהדות ומבוססת על... הזהות המוחלטת בין גאולת האדם על-ידי התפרקותו מטומאת הגלות שדבקה באורח-חייו" (עמ 28-29).

איש אחר של "הפועל הצעיר" באותן השנים היה שלמה שילר, מנהיג ציוני חשוב עוד בגליציה ומחנך ומנהל בגימנסיה העברית בירושלים בשנים 1915-1921. מבקריו של שילר יצאו נגדו על היותו מחייב הגלות, שכן דגל בפשרה, שבדיעבד אנו יודעים שהקדימה את זמנה: שלילת הגלות אך חיוב תרומתה ליצירת הציונות.

רות פירר (1985) חקרה את היחס לגולה בספרי הלימוד להיסטוריה ואת תפקידם כ"סוכנים של החינוך הציוני" בתקופות היישוב והמדינה. היא מחלקת את הספרים שחקרה בשנות היישוב לשניים. מראשית המאה עד 1930 הובלטו בהם היסודות הפסיביים באשר למקומו של עם ישראל בתולדות העמים, כולל הפוגרומים וקידוש השם. מאז ועד סוף שנות ה40- הופיעו גם ספרי לימוד שהדגישו את האקטיביזם הפוליטי והצבאי של היהודים בהיסטוריה הכללית, בנוסף לפעילות הכלכלית והתרבותית שצוינה תמיד בספרים אלה. ההיסטוריוגרפיה הפסיבית שללה את הגלות ואת רפיונם של יהודי הגולה כאחד; היא הבליטה לחיוב את היצירה היהודית בארץ בימי הבית הראשון והשני ולשלילה  את הגולה. כותבי הספרים מאסכולה זו ראו בגולה תקופת ביניים בעייתית בדרך לגאולה הרבולוציונית של "הבית השלישי" הציוני שיצר "יהודי חדש" - עובד אדמת העם העתיקה בארץ-ישראל, גיבור חיל המהווה את היפוכו של "היהודי הישן" הגלותי.

הכותבים על פי הגישה האקטיביסטית להיסטוריה שללו את הגלות אך לא את יהודי הגולה, שאותם העריכו כמי שיצרו את רעיון השיבה לארץ וכעתודה לעלייה אליה.  פירר מציינת שהגישה האקטיביסטית-אבולוציונית התחזקה במחצית שנות ה30-, בשל ההזדהות עם יהודי אירופה עם עליית הנאצים לשלטון, אך לא התבטאה בספרי הלימוד שעד 1948: אלה, חילוניים כדתיים, שללו את הגלות והגולה גם יחד. מערכת החינוך כדרכה איחרה בתגובתה לשינויים החלים בחברה הסובבת.

מאז מחקרה, שהתפרסם בשנת 1985, ראו אור מחקריהם של סיטון (1998) ודרור (2001), שהוכיחו שהתפנית לכיוון "האקטיביסטי" התבטאה במערכת החינוך כבר משלהי שנות ה30- ובראשית שנות ה40-, עם התפשטות הנאציזם באירופה ותחילת מלחמת העולם השנייה, ובטרם נודעו ביישוב ממדי השואה. סיטון מציינת שכבר בהרצאה המרכזית "ארץ-ישראל והגולה", בכינוס מועצת המורים בחנוכה תרצ"ד (1933), הציג ההיסטוריון ומכשיר המורים, פרופ' ב"צ דינור, את הדרך הנכונה לחינוך הציוני: שלילת הגלות בד בבד עם הכרת העם היהודי בכל תפוצות הגולה, כך שהתלמיד יידע שהציונות נוסדה בשביל העם היהודי וכדי שיעלה לארץ.

 על פי דיווחי המורים בשנים 1937-1939 הפגינו התלמידים אדישות, נתק וזלזול כלפי יהודי הגולה בזמן שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה; הם התנשאו כ"יהודים חדשים" שכאילו אינם בני אותו עם. בסיטואציה זו ניסתה "מועצת המורים" להתמודד עם הצורך לקשור את בני הארץ ליהודי הגולה. תחילה אורגנו "מבצעים" חד-פעמיים: התכתבויות אישיות ובית-ספריות עם ילדי הגולה, הכנת אלבומים של צמחי א"י מיובשים ו"תערוכת הנוער היהודי" בשנת 1939, שאליה הגיעו כיתות מבתי הספר. בתערוכה הוצגו בין היתר הקשרים בין היישוב בארץ לגולה. השיחות שהוצע למורים לקיים עם תלמידיהם  בעקבות התערוכה לא הספיקו, וחברי מועצת המורים הבינו שעליהם לפתח ת"ל מקיפה וממושכת יותר, שאת עקרונותיה בררו בכינוסיהם ובכתב העת שלהם, "שורשים".

בשנת 1939 נתפרסמה ב"שורשים" רשימתו של דינור "לבירור יסודותיו של החינוך הציוני", בעקבות הרצאה שנשא לפני פורום של "מועצת המורים". דינור הזכיר שרק "זרם העובדים" הנהיג תוכנית ללימודי הציונות, ובה ארבעה יסודות: אידיאולוגי-ציוני; היסטורי ארץ-ישראלי; חברתי-לאומי; סוציאלי-חלוצי. "מהו היסוד האידיאולוגי-הציוני? ראשית כל  שלילת הגלות - להכיר את הגלות, ללמד את התלמידים מה היא גלות לכל תופעותיה ממצרים ועד ימינו אלה... הציונות היא מרד בגלות, המלחמה בה".

דינור הוסיף לדבוק בגישתו הבלתי-מתפשרת לגבי שלילת הגלות, אך קשר את ערכי היהדות בגולה עם ערכי הציונות בארץ ברצף אחד, שאמנם יש בו בעיקר מרד, אך גם המשכיות.

ב1940- הוקדש קובץ שלם של "שורשים" לשאלת ת"ל לציונות בבתי הספר, וגם בו נידונו שלילת הגלות וחיוב הגולה. אהרון אורינובסקי הציג בו את העיבוד החדש והמאוזן לנושא "עם ישראל בגולה", שפירסמה "מועצת המורים" באותה שנה. שלושה מפרקי הנושא עסקו בחיוב שבגולה: המבנה הקהילתי, ערכי היהדות כ"מאורות ישראל סבא" וגם "היסודות הציוניים בספרות העברית החדשה" המתארת את היופי שבחיי היומיום בגלות והזיקה לארץ. שלושה פרקים אחרים עסקו בשלילי שבגלות: "שנאת ישראל", "גבורת עם ישראל" (קידוש השם והגירה ונדודים כתגובה), ו"מצב העם במאה ה19-" - כשלון ההתבוללות והתפתחות הפתרון הציוני לבעיית היהודים והיהדות.

בן-יהודה כתב שם: "שלילת הגלות אינה צריכה להעבירנו על דעתנו ולהביאנו לידי שלילת הגולה". אליעזר ריגר, מראשי הזרם הכללי, מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ו"מועצת המורים", פירסם ב1940- את ספרו "החינוך העברי בארץ ישראל", וגם הוא הציע דרך אמצע של לימוד התפוצות ו"חילופי תלמידים בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ", לצד חינוך ציוני שממנו ילמדו ש"אסור לעזוב את ארץ ישראל על מנת להשתקע בחוץ לארץ".

נראה שהוויכוחים על שלילת הגלות משנות ה20- התחלפו במשך שנות ה30- בפשרה של כל הממסד החינוכי לגבי שלילת הגלות וחיוב הגולה, שביטא שילר כשני עשורים קודם לכן, בטרם עלייתו לארץ. העובדה שגם דינור ובן-יהודה חזרו בהם משלילה קיצונית של הגולה מלמדת, שהיה בכך פתרון לדילמה החברתית והחינוכית המרכזית של היישוב. מחד גיסא, היישוב ראה עצמו כאוונגרד החלוצי, העילית המשרתת של העם היהודי, שהתרחקה מהגלויות ובזה ליהודיהן. מאידך גיסא, עליות המצוקה מפולין ומגרמניה לא איפשרו לחלוצי היישוב להתעלם ממצוקות משפחותיהם ובני עירם וארצותיהם שהותירו מאחור, ועל כן התרחב במשך השנים העיסוק החינוכי ביהדות וגולה.

 

                                   *

 

רק בנובמבר 1942 נודעו זוועות השואה ביישוב היהודי בארץ-ישראל. במחקר שנעשה על תגובת זרם העובדים לשואה (דרור 1992) נמצא, שבדומה לשני הזרמים האחרים עד הקמת מדינת ישראל ב1948-, לא נתפרסמו ת"ל שעסקו בשואה עצמה, אך לעומת זאת הועמקו לימוד הגולה והקשר עמה. התקיימו טקסים לציון השואה וההזדהות עם הגולה, נערכו מגביות והתרמות למען הגולה, השואה ובעיקר הקשר ליהודי הגולה הודגשו בגני הילדים באמצעות ציורים ושיחות, ובבתי הספר הובלטה "ידיעת הגולה" בלימודי הספרות וההיסטוריה.

בשנת 1945, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, פירסמה מועצת המורים למען הקק"ל שלוש תוכניות שנגעו גם בגולה, שתיים ללימוד הציונות והשלישית ללימוד ההיסטוריה היהודית והכללית. בהשפעת השואה חיבר אורינובסקי תוכנית חדשה לציונות, ששללה את פיזורו של העם והתבוללותו התרבותית בגויים, אך בעיקר הציגה את הערכים החיוביים שבחייו בגולה ואת היות היהודי הגלותי דמות אקטיבית הנאבקת על חייה בדומה למאבקי היהודי הציוני בא"י.

אברהם פלדמן חיבר ב1945- תוכנית בשם "לימוד האזרחות וידיעת העם בבתי הספר". הנחת היסוד שלה, שלימוד הציונות (והעם היהודי) מקביל ללימודי האזרחות בארצות אחרות בעולם, היתה מקובלת על מרבית חברי מועצת המורים. גם היא נועדה בעיקר לכיתות התיכון, אך בניגוד לתוכנית של אורינובסקי, מיקודה היה באקטואליה של העם והיישוב בהתבסס על העיתונות היומית.

התוכנית של ד"ר מיכאל הנדל ללימוד ההיסטוריה היהודית והכללית השוותה ביניהן תוך הדגשת מלחמת הקיום של העם היהודי, שעמד תמיד מחוץ לעולם הנוצרי והמוסלמי והתפתח לפי חוקים משלו. לאור השואה, שעדיין לא נתפשה במלוא משמעותה אלא כפוגרום אחד נוסף, ננקטה בתוכנית עמדה ציונית: היא נפתחה בהתנחלות השבטים בארץ כנען והסתיימה במקבילתה, ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל. עם זאת, כל פרקיה הבליטו את הייחוד היהודי בגולה בתקופות שונות.   

ב1945-, לאחר השואה ובמקביל לתוכנית המעודכנת להיסטוריה, נתוסף ללימודי הספרות פרק חדש בנושא השירה הלאומית, "שירת הגולה". המורים הונחו להבליט את החיוב ביצירותיהם של משוררי הגולה וסופריה, ולעמוד על חלומותיהם של הגיבורים לגאולה לאומית. השואה וסיום המלחמה הביאו, לראשונה בתולדות החינוך הציוני החילוני בארץ-ישראל, גם להכנסת תוכנית ייחודית "להגברת לימודי היהדות" דווקא בזרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, ובהשראת בכירי מחנכיו.

דמות המפתח בתהליך זה היה משה אביגל, ממפקחי הזרם וראשיו. עם היוודע אימת השואה בתום 1942 הוא כתב מאמרים ויזם כינוסים לדיון "בשעת החירום והמלחמה". רק שנה מאוחר יותר, בסוף 1943 ובתחילת 1944, התקיימו שני כנסים כלליים של מחנכים בזרם העובדים שעסקו בשואה, ולקראתם ובעקבותיהם הוצא חומר בכתב לשימוש המחנכים. אביגל תבע לשנות את "הפרופורציה בין יהדות לאירופיות" ולהדגיש את הראשונה, לשנות את "הפרופורציה בין ריאליסטיקה והומניסטיקה בחינוכנו", להבליט את "ההומניזם של היהדות", וכן לחנך לאור "אחדות הגורל של כל חלקי האומה למעמדותיה השונים ולזרמיה המרובים".

אביגל הקדיש את אחד מנאומיו, שהתקיים ב"כינוס הפדגוגי" בשנת 1944, ליובל ה60- של היסטוריון הגולה היהודית בן-ציון דינבורג (דינור). משה תלמי מכפר יחזקאל, מבכירי המחנכים בזרם, בירך אותו בשם הכינוס וחזר על הצעתו משכבר להכין תוכנית ל"הגברת לימודי היהדות" שתכלול מהתנ"ך שנוצר בארץ-ישראל אך גם אגדה, סידור ומחזור שהורתם בגולה.

"הוועדה הפדגוגית", הגוף המקצועי הבכיר שזרם העובדים הקים ב1933- , קיימה בהמשך לכינוס דיונים רבים בהצעתו של תלמי. "ועדת תלמי", הוועדה המצומצמת שנקבעה להכנת התוכנית בשנת 1944, כללה מחנכים בולטים בזרם העובדים ובהתיישבות העובדת: חיים שפרוני, יצחק שוויגר (דמיאל), מאיר איילי ותלמי עצמו. כל משתתפיה היו אנשי עט, שכתבו מאמרים וספרים בנושאי חינוך מגוונים. הוועדה הוסיפה לשני המחזורים המקובלים של לימודי התורה, האגדה ומסכת האבות, שליטה בפירושי רש"י קלים; שילוב פרקי אבות ומבחר משניות, אגדות ו"מעשי חכמים" במקצועות ובעניינים שונים; הכרת "מועדי ישראל וזמניו" בשיטת הנושאים המרוכזים.

תרומתה היתה בהעלאת הבעייתיות של לימודי היהדות במגזר הלא-דתי על סדר היום החינוכי-ציבורי בפעם הראשונה בתולדות החינוך הציוני, ובכך ששילבה גם את מורשת הגולה בתוכנית לימודים ייעודית. הצעותיה של ועדת תלמי התקבלו ב1945- על ידי הוועדה הפדגוגית ויושמו בכל בתי-החינוך של זרם העובדים.

תוספות הגולה ללימודי ההיסטוריה והספרות ו"חיזוק התודעה היהודית" נבעו מהצורך לעסוק בזוועה שהתרחשה, ומחוסר היכולת לעסוק בכך בדרך ישירה. כדי לעמוד נפשית לנוכח הסיפורים שהלכו ונודעו נזקק היישוב בשלב ראשוני זה של התמודדות למנגנוני הגנה בסיסיים של הכחשה והדחקה בחברה ובחינוך. מנגד, הוא פיתח את ה"נרקיסיזם" הלאומי בתוכניות הלימודים שלו. אלה שימשו דרכים עקיפות להתמודדות, ורק בשני העשורים הבאים בשלו התנאים לכתיבתן של תוכניות לימודים שעסקו בשואה עצמה. 

 

                                          *

 

שנות ה50- וה60-, עד מלחמת ששת הימים, היוו במידה רבה המשך ישיר לתקופת היישוב. בהשראת דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה הכל-יכול, היתה החלוציות לממלכתית והתרחבה מעתה גם למדע ולשירות המדינה לסוגיו. זלמן שז"ר ודוד רמז, שני שרי החינוך הראשונים של מדינת ישראל, כיהנו תקופות קצרות מאוד ועל כן לא הספיקו לממש בפועל את התבטאויותיהם הפומביות לגבי הצורך בחינוך ליהדות. ת"ל הראשונות נכתבו באמצע שנות ה50-, לאחר חוק החינוך הממלכתי (1953), שאיחד את הזרם הכללי וזרם העובדים ל"חינוך הממלכתי" והותיר את זרם המזרחי שהפך ל"חינוך הממלכתי-דתי".

הפרופסור בן-ציון דינור, שנעשה שר החינוך השלישי, היה אחראי לחוק החינוך הממלכתי. בתפקידו זה הוא נשא עתה דברים מאוזנים יותר על מהות "החינוך לאזרחות" ציונית ויהודית כאחד, ללא "הכרת האויב" כבעבר: "ההכרה שאני לא רק אזרחה של מדינת ישראל, אלא בן האומה היהודית - היא חלק מהותי ויסודי של החינוך לאזרחות בישראל...עלינו להחדיר בכל אחד ואחד מן הדור הצעיר בישראל את הרגשת השותפות היהודית.. ויחד עם זה את הכרת הייחוד הישראלי..." בהקדמה שכתב השר דינור לתוכניות הלימודים הראשונות של מדינת ישראל הוא הציג את מטרותיהן העיקריות ברוח "חוק החינוך הממלכתי": יצירת "היהודי [הציוני] החדש" בד בבד עם  טיפוח "נכסי-יסוד רוחניים של מורשת האומה".

תוכנית הלימודים לבית הספר היסודי שפורסמה במתכונת של "תוכנית ליבה" מחייבת, אכן פירטה את מקצועות הלימוד בהתאם לתפישותיו המאוזנות של דינור: התנ"ך נועד להקניית "ערכי היסוד של היהדות" ו"ידיעות-יסוד על דמותה הרוחנית של האומה ומאבקה", לטעת אהבה למולדת ולעם כאחד, בדומה להוראת ההיסטוריה; מטרת לימודי הלשון והספרות היתה להכיר את "התרבות הלאומית והכללית" בכל התקופות, לאפשר "הגייה במקורות היהדות וקריאת ספרות, מדע ועיתונות", לטפח את הלשון העברית ולסייע "להשלטתה בעם כולו".

ה"הצעות לתוכניות לימוד בבית הספר התיכון [ט'-י"ב]" (1956) כללו הנחיות דומות. בצלאל (1989) חקרה את המקראות לבתי הספר היסודיים ומצאה בהן את האיזון המקובל בשנים אלה: מחד גיסא, הדגשת המיתוס החלוצי, שלילת הגלות, הבלטת הקשר לישראל התנ"כית הקדומה ורציפות החיים היהודיים בא"י; מאידך גיסא, העלאת הגבורה ועוז הרוח היהודיים על נס, בימי המקרא והמכבים ובתקופת השואה.

פירר (1985) חקרה את ספרי הלימוד להיסטוריה בשני העשורים למדינה, ומצאה בהם מספר מגמות המשכיות לשני העשורים האחרונים למנדט. המגמה הראשונה היא חינוך ציוני באמצעות המיתוס החלוצי של "היהודי (האשכנזי)  החדש". יהודי המזרח נזכרו מעט, בנפרד, רק בקשר לגלותם השלילית וללא קשר לעלייתם ארצה. המגמה השנייה היא הדגשת המעבר "משואה לתקומה" במדינת ישראל, תוך הבלטת הניסיונות הנואשים של היישוב היהודי בארץ-ישראל להצלת יהדות אירופה וגבורת לוחמי הגטאות, וללא דיון מפורט בשואה כולה. כן ניכרת החלפה גוברת והולכת של המושגים השליליים "גלות" ו"גולה" במלה "תפוצות", ותיאורים חיוביים של קהילות היהודים בתפוצות, עד כדי אידיאליזציה, לצד הצגת השפלתם ונידויים המתמידים בקרב הגויים.

שתי המגמות הראשונות הן ציוניות ו"שוללות גלות" מובהקות, ואילו בשתיים האחרונות נמשך הניסיון לאזן בין שלילת הגלות כמצב חיצוני כלפי הגויים  וחיוב פנימיותם של חיי היהודים בגולה. ההתעלמות מיהודי המזרח ומיעוט העיסוק בשואה אופייניים, על פי פירר, לשנות ה50- וה60-.

משפט אייכמן ב1961- הביא לתפנית בתודעת השואה בחברה הישראלית, שהתעצמה בעקבות מלחמת ששת הימים והתבטאה רק בשנות השבעים בספרי לימוד מיוחדים להוראת הנושא, שכן, כדברי אניטה שפירא (1997), בעשורים אלה עדיין היתה שתיקה בזיכרונות הפרטיים-משפחתיים של השואה, וב"זיכרון הציבורי" השואה נתפשה כמרוחקת מאוד מתקומת המדינה, ולא ידעו כיצד להתמודד אתה במערכת החינוך.

בראשית המדינה החליפו תוכניות ממלכתיות את אלו של זרם העובדים מ1945- ל"הגברת לימודי היהדות". שר החינוך והתרבות זלמן ארן כיהן בשנים 1955 ל1969- שתי כהונות ארוכות בתפקידו, ובמהלכן הקים חמש ועדות בתחום התודעה היהודית בבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים, שארבע מהן נועדו למגזר הממלכתי הלא-דתי. בראש הוועדות עמדו מחנכים בולטים שפעלו עוד ב"מועצת המורים" ובממסד החינוך היישובי: אברהם ארנון, מי שהיה המפקח הראשי של הזרם הכללי וראש המפקחים של משרד החינוך, וד"ר ברוך בן-יהודה, איש הגימנסיה הרצליה.

ב1964-5- הוקם "המרכז לטיפוח התודעה היהודית" במשרד החינוך כמסקנה מעבודתן של הוועדות הללו. עיקרי ההמלצות של הוועדות היו הכללת ארבעה מוקדי תוכן בתוכניות הלימודים שעל המרכז היה לפרסם: עם ישראל, תולדותיו והתנועות התרבותיות-חברתיות המרכזיות שבו; תורת ישראל על מושגי היסוד שלה; תפוצות ישראל בעבר ובהווה, והווי ומסורת בגישה תרבותית-לאומית. עם הקמתו של "המרכז [האגף] לתוכניות לימודים" בסוף שנות ה60- הוכללו תכנים אלה גם בחלק מהסילבוסים שהוכנו שם, אך ההבדלים בינם לתוכניות הקיימות לא הובלטו דיים. רק מעטים מהם פורטו בספרי לימוד ותוכניות הדרכה ב"פ, בעיקר באשר לחגים ומורשת יהדות המזרח. בעיקר חסרו מורים בעלי רקע מתאים להוראתם. פעילותו הקוריקולרית של המרכז לטיפוח התודעה היהודית דעכה במהלך שנות ה70-. הוא נטמע כליל באגף לת"ל.

השילוב המאוזן בין שלילת הגלות וחיוב תפוצות הגולה אפיין את מערכת החינוך הישראלית גם בשנות ה50- וה60-; תנופת הפיתוח, העלייה וההתיישבות וקשיי הביטחון הצריכו הכנת חלוצים למשימות ממלכתיות, ואילו הקשר לתפוצות הגולה היה חשוב בשל גלי העלייה הגדולה והצורך בתמיכת היהדות העולמית בשנות בראשית אלה. יתרה מזאת: העלייה הגדולה, ברובה מארצות המזרח, היתה מורכבת ברובה מיהודים דתיים או מסורתיים, שההיבטים היהודיים בתוכניות הלימודים נועדו לקרבם לחברה הישראלית ולהדגיש לפניהם את שאיפתה לקיבוץ גלויות של עם אחד שיש לו מדינה אחת.

על פי ליבמן ודון-יחיא (1984), בן-גוריון ומפא"י, שהמשיכו להנהיג את הממלכה הישראלית המתהווה, בחרו בשנים אלה לעצב את "הדת האזרחית" ב"גישה הסלקטיבית", והדגישו לפני התלמידים הוותיקים והחדשים את הקשר לתקופות הקדומות של הממלכתיות היהודית בטרם גלה העם מארצו. עם זאת, כדי שלא להרחיק את העולים החדשים, נשמר הסטטוס קוו בתחום הדתי. במערכת החינוך שניווטו שרי מפא"י טופחו גם התכנים היהודיים. פירר מסבירה את השילוב בין "שלילת הגלות" לגישה החיובית לחיי הקהילות היהודיות בגולה ברגשות האשם של היישוב על שלא הצליח להציל את היהודים מידי הנאצים ועוזריהם, בנצחון הציונות שהתבטא בהקמת המדינה ואיפשר לה יחס נדיב יותר מבעבר כלפי הגולה, ובתלות ההדדית של יהודי התפוצות ויהודי ישראל.

בדרך זו ניתן להסביר גם את תוכניות הלימודים האחרות שצוינו לעיל. נראה שבנוסף לכך רוככה במשהו שלילת הגולה בחברה ובחינוך בישראל בשל התבססותה של ישראל באו"ם ובמשפחת העמים וקבלת הפיצויים ונרמול הקשרים עם גרמניה באותן השנים.

 

                                         *

 

שנות ה70- וראשית ה80- של החברה הישראלית התאפיינו בגלי עלייה והתיישבות נוספים, במלחמות ובתחילת השלום, ובמהפך הפוליטי. האגף לתוכניות לימודים היה עסוק בשנים אלה בהכנת "תוכניות ליבה" חדשות וספרי לימוד דיסציפלינריים עדכניים בהיסטוריה ובציונות, באזרחות ובמדעי הטבע, שחלקם הותאמו לרפורמה החדשה - אינטגרציה חברתית-לימודית באמצעות הקמת חטיבות הביניים. תוכנית ההיסטוריה משנת 1975 ניסתה לאזן בין לימודי ההיסטוריה היהודית לכללית, אך הבליטה, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות בבית הספר התיכון, נושאים יהודיים וציוניים בתוך לימודי ההיסטוריה הכללית ואת הלאומיות הציונית במחצית מפרקי ההיסטוריה היהודית. יהדות המזרח והשואה, שני המרכיבים שחסרו בתוכניות ההיסטוריה מהתקופה הקודמת, החלו להופיע בשנות ה70- וראשית ה80-.

מסוף שנות ה60- עד תחילת שנות ה80- החלו ניצני התופעות שהעצימו עד תום המאה ה20-: תוכניות ציוניות ו"גלותיות" כאחד, כבעבר, ובעיקר גידול משמעותי בעיסוק ביהודי המזרח ובשואה שנזנחו עד אז. פירר מציינת שבשני העשורים הראשונים למדינה הופיעו בספרי הלימוד להיסטוריה כינויים שליליים כלפי עדות המזרח, כגון "קיפאון", "ניוון ופיגור" ו"פרימיטיביות". אלה נעלמו מספרי שנות ה70- וראשית ה80-, ובמקומם הופיעו אזכורים של קהילות המזרח בכלל, ואותן שנפגעו מהשואה בפרט. השואה החלה להצטייר, בעיקר בספרים של ראשית שנות ה80-, כעניין יהודי כללי ולא כ"שואת האשכנזים" בלבד. תודעת השואה העמיקה מאד בשנות ה70- בישראל, עם ביסוסם של טקסי יום השואה והגבורה בכ"ז בניסן, שבוע לפני טקסי יום הזיכרון והעצמאות, והחשש מאובדן קיומי במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, שהושוו לתקופת השואה.

 מערכת החינוך הדגישה את השואה בלימודי ההיסטוריה: תחילה כחלק מ"תולדות הקיבוצים היהודיים בדורות האחרונים" (תחום שבו נתחברו מספר ספרי לימוד), ומשנת 1980 ואילך כיחידת חובה נפרדת, לאחר שחוק החינוך הממלכתי תוקן והוראת השואה הוכללה בו. ספרי לימוד מיוחדים חוברו מסוף שנות ה70-, ובהם הושמטה סוגיית "כצאן לטבח יובל", צומצמה הצגת גבורת מורדי הגטאות והודגש המאבק על צלם האדם: גבורת היהודים שעמדו בתנאים הלא-אנושיים שנכפו עליהם בשל "הפתרון הסופי", ואובדן אנושיותם של הגרמנים. השואה הפכה בהם לסוגיה יהודית כללית הנוגעת לכל עדות ישראל, בנוסף ללקח הציוני של הקשר שבין השואה לתקומת המדינה והלקח האוניברסלי של מפלתם האנושית של הגרמנים מול העמידה היהודית בתנאי התופת דאז.

פעילותו של "המרכז לטיפוח התודעה היהודית" דעכה, כאמור לעיל, והסתיימה סופית באמצע התקופה. בלימודי היהדות לא היו על כן חידושים של ממש בשנות ה70- וראשית שנות ה80-, למרות ההתעוררות היהודית שחלה בעקבות השיבה לשטחי ארץ-ישראל לאחר מלחמת ששת הימים: זו נתנה את אותותיה בתוכניות הלימודים רק בתקופה הבאה.  ב1976- הוקם במשרד החינוך והתרבות מוסד תחליפי לפעילויות "מרכז התודעה היהודית" בתחום העדות:  "המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח". התוכניות שנוצרו במרכז זה הביאו ממורשת המזרח היהודי, אך בעיקר על פי האתוס הציוני הכללי ותוך הבלטת הכמיהה לציון בכל הדורות. המרכז השלים את אזכור קהילות המזרח בתוכניות הלימודים בתוכניות העשרה לשעות המחנך ופעילויות בלתי-פורמליות אחרות, ועל כן הסתפח בשנות ה80- לאגף הנוער במשרד החינוך.

בן עמוס (1995) מסביר את הקמתו של "המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח" בלחץ החברתי של תנועת המחאה "הפנתרים השחורים" שקמה בירושלים ב1971-. הפנתרים גרמו משנות ה70- ואילך ל"בדק בית" כללי של משרדי החינוך והסעד ביחס לטיפול באוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שעקב כך התפתח מאוד בשנות ה80- וה90-.

כן הוחל בשנות ה70- במימוש האינטגרציה הלימודית והחברתית של בני שכבות המצוקה בסיוע הרפורמה שהוחלט עליה בכנסת ב1968-: הקמת חטיבות ביניים להקלת המעבר מבית הספר היסודי לתיכון. התוכניות בתחום יהודי המזרח צמחו על רקע אירועים חברתיים וחינוכיים אלה.

פירר מסבירה את התרחבות העיסוק בתפוצות בשבר בציבור הישראלי עקב מלחמת יום הכיפורים, שהתבטא גם  במהפך הפוליטי ב1977-, בהתרחבות תופעות הירידה, בערעור מעמדה של מדינת ישראל כמרכז הרוחני הבלעדי של העם היהודי ובחיזוק מעמדן של "התפוצות". גם ליבמן ודון-יחיא (1984) ונווה ויוגב (2001) טוענים שהעצמת העיסוק בשואה צמחה על רקע מלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, והזעזועים הפוליטיים בעקבותיהן. להתחזקות תודעת השואה ו"יום הזיכרון" שהוקדש לה בציבור ובמערכת החינוך נוספה "טראומת השואה" שבוטאה על ידי העם ומנהיגיו בהקשר למלחמות. התחושות העממיות והשימושים הפוליטיים שנעשו בזיכרון השואה השפיעו על קובעי מדיניות החינוך וכותבי ת"ל.

הוצאת ת"ל הציוניות ותגבור לימודי היהדות במורשת יהדות המזרח ובשואה מוסברים גם ב"שחרור" שטחי א"י השלמה במלחמת ששת הימים ועליית הליכוד (תומך ההתנחלויות) לשלטון ב1977- וביסוסו בו מאז, לבדו ובמסגרת ממשלות ליכוד לאומי. על פי ליבמן ודון-יחיא, המעשה ההתיישבותי והפוליטי חיזקו את המעבר מגישת הסלקטיביות הממלכתית לגישת "הפירוש מחדש" כלפי המסורת היהודית בישראל בכלל, ובמערכת החינוך בפרט: הדגשת היבטים לאומיים בהיסטוריה ובתרבות והכנסת מנהגים וסמלים דתיים ללבוש לאומי, בלי לוותר על מקורם הדתי. מגמות אלה התחזקו בהמשך, בפרט בלימודי היהדות: זו היתה "תקופת מעבר" מבחינת מערכת החינוך, שעל פי רוב "מפגרת" אחרי האירועים ההיסטוריים בתוכניות הלימודים הפורמליות. אך היא הגיבה מיידית בתוכניות הב"פ בתחומי יהדות המזרח והשואה.

 

                                          *

 

"תוכנית הליבה" השלישית להוראת ההיסטוריה, שפורסמה ב1995-, משקפת במידה רבה את השינויים שחלו בחברה הישראלית ומסביבה מאמצע שנות ה80-. ועדת הפרופ' משה צימרמן הוקמה ב1991- כדי לעצב תוכנית לימודים להוראת ההיסטוריה בחטיבות-הביניים החילוניות בלבד, בהנחה שהתפישות הלאומיות בשני המגזרים שונות. התוכנית העמיקה את מגמת השילוב של ההיסטוריה היהודית בהיסטוריה הכללית, אך עדיין נותרו בה ההדגשה האתנוצנטרית-לאומית והבלטת ההשפעות המערביות על-חשבון עיסוק ביהודי המזרח ובערביי ישראל והמזרח התיכון.

ועדת הפרופ' ישראל ברטל נועדה להכין תוכנית המשך לחטיבות העליונות בבתי הספר התיכוניים הלא-דתיים. היא החליטה לעסוק בשלושה מרכיבים: הלאומיות בישראל ובעמים, בציונות ובמזרח התיכון; טוטליטריות ושואה; נושאים לבחירה מבין "ערים וקהילות בימי הביניים", או "ממדינת מקדש לעם הספר" (כולל דיון ביהדות והלניזם).

תוכניות צימרמן וברטל נתקלו בביקורות קשות ובקשיים במשרד החינוך וועדת החינוך של הכנסת, מומחים ובעיקר פוליטיקאים, שסברו שאין מקום לפתיחות ולגישה הדיסציפלינרית והביקורתית המאוזנת בעידן שעדיין נדרשת בו לכידות לאומית כלפי פנים וכלפי חוץ. ספרי לימוד שהוכנו על פי תוכניות אלה באגף תוכניות הלימודים של משרד החינוך והתרבות ובהוצאות אחרות נידונו בוועדת החינוך של הכנסת, בעקבות ביקורות אקדמיות וציבוריות; עקב דיונים אלה נפסל ספר אחד, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, על ידי שרת החינוך לימור לבנת מהימין ואילו האחר אושר, לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי, על ידי יוסי שריד, שר החינוך מהשמאל. הביקורת והפסילה של ספר הלימוד "עולם של תמורות" שערך דני יעקובי, היו משום שהמעיט בדיון במורשת הלאומית היהודית והציונית, לטענת שולל הספר, ד"ר יורם חזוני ממכון "שלם" בירושלים, שהתקבלה בחלקה גם על ידי ועדת מומחים בראשות הפרופ' יוסף גורני.

ביקורת אקדמית אחרת על ספרי הלימוד להיסטוריה בשנות ה90- נגעה להכללת תולדות יהודי המזרח בתוכם. אבנר בן-עמוס (1995) ואמנון רז-קרקוצקין (2002, בספר שערך בן-עמוס) טוענים שיהודי המזרח נכנסו לתוכניות הלימודים החדשות רק בדרך שולית, ומנקודת המבט של הציונות וההשוואה לעליות הציוניות. שלמה פישר (2002) טוען באותו ספר לעיוות דמותה של יהדות המזרח בכל ספרי הלימוד: במגזר הממלכתי-הדתי משתמשים מ1983- ואילך בספר לימוד בהוצאת בר-אילן, המדגיש את הסטטיות החיובית בהתפתחותה הכוללת של יהדות זו ושמירתה על מסורת ישראל כמימים ימימה, ללא מודרניזציה של ממש; במגזר הממלכתי המודרניזציה שלהם מוצגת בתבנית אחידה בכל ארצות המזרח: מכיוון שלא ניסו להגדיר מחדש את תרבותם הלאומית והדתית בדרך של הציונות או הרפורמה הדתית, הם נתפשו על ידי ההיסטוריונים, כותבי התוכניות, והתלמידים, כלא-מודרניים ומפגרים מבחינה טכנולוגית. הצגת היהדות בספרי הלימוד לוקה על כן בחוסר ובעיוות משום היותה מזוהה במידה רבה עם המזרחיים שומרי המסורת בישראל.    

מראשית שנות ה80- התבססו הסמינרים הבלתי-פורמליים המרוכזים לנוער במוסדות ההנצחה יד ושם, מוזיאון לוחמי הגטאות, מורשת, משואה ועוד. בשנים אלה הושם דגש על הזדהות עם חווית השואה, ששיאה הוא במסעות הנוער לאתרי ההשמדה בפולין. אלה החלו ביוזמות קיבוצים ותנועות-נוער ומוסדו כמרכיב של בחירה בתוכנית הלימודים ב1988-. בשני העשורים האחרונים שבהם הודגשו לימודי השואה, התקיים דיון ציבורי, חינוכי ואקדמי מקיף בנידון. נילי קרן (2002, בתוך בן-עמוס) וחוקרים אחרים מבקרים את עודף הרגש על פני הלימוד השיטתי, ואת המסעות לפולין ופעולתם של מוסדות ההנצחה בנידון. במחקר מקיף על התוכניות להוראת השואה בשנים הנידונות (Dror 2002) נמצא שהחינוך ללקח הציוני תוך הזדהות גם עם העם בגולה היא המגמה הרווחת בתוכניות.

תוכניות הלימודים בספרות ובאמנות מנסות, בדומה לאלו שבהיסטוריה, לאזן בין הציונות הישראלית ליהדות. במקראות "מגוון" לספרות בחטיבת הביניים    (1993; 1995) עוסקים הסיפורים והשירים רבות במולדת הישראלית, אך הם מאוזנים בחלקים שהוקדשו לתפוצות הגולה ולשואה, ובמקראות כלולות הנחיות לדיון בהבדלים בין הסופרים העולים וילידי הארץ ולבחינת מקומה של המולדת (כולל הגולה) בזהותם. גם בלימודי הציור והאמנות נלמדים "בתי כנסת בארץ ישראל" לצד "אמנות הפרוכת במסורת היהודית" ו"אמנות ישראלית" יחד עם "אמנות יהודית בימי הביניים" והאמנות ב"עמידה היהודית בשואה".

ב1976- הוקם בירושלים "בית-ספר מסורתי" בתוך החינוך הממלכתי, ביוזמתה של קבוצת הורים ואנשי חינוך ממוצא אנגלו-סקסי, הקרובה לתנועה הקונסרבטיבית וישראלים ששהו תקופה מסוימת בארצות הברית. בית הספר ש"צמח מלמטה" שינה את שמו ל"בית ספר לתגבור לימודי היהדות" (תל"י) ע"ש פרנקל, והיה  הראשון בבתי ספר שהלכו בדרך דומה. ב1988-, לאחר כמה שלבים של דיונים ציבוריים וועדות מלוות בעיריית ירושלים, בוועדת החינוך של הכנסת ובמשרד החינוך, הפך תל"י פרנקל מבית ספר מדגים בתחום זה לרשת חינוך במגזר הממלכתי.

בשנה זו איפשר מנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות להורים המעוניינים בכך בחינוך הממלכתי להנהיג "תוכנית ייחודית (משולבת בתוכנית הלימודים הכללית) שמטרתה להגביר את לימודי היהדות ולתת ביטוי בחיי היום-יום של בית הספר לנוהגים מן המסורת היהודית". החוזר פירט שלושה דגמים אפשריים: בתי ספר נפרדים ועצמאיים; מסלול תל"י בתוך בית ספר ממלכתי קיים, בכיתות נפרדות; וחוגי תל"י". קרן תל"י של התנועה הקונסרבטיבית עמדה ועומדת מאחורי תוכניות אלה מאז ועד היום, ברוח ובחומר.

על רקע העיסוק ההולך וגובר בשואה ולנוכח הביקורת על כך, ובשל ההתחלות שנמנו לעיל בתחום לימודי היהדות, התעורר שוב הצורך לטפל בהעמקת התודעה היהודית במגזר הלא-דתי כמכלול. הדבר הביא להקמת ועדת "עם ועולם" לחינוך הממלכתי ("ועדת שנהר") על ידי שר החינוך זבולון המר, איש המפלגה הדתית לאומית. אך משום שעבודת הוועדה התארכה והדו"ח שלה התפרסם רק ב1994-, היו שותפים להפעלתה בלא פחות תשומת לב גם שרי החינוך ממפלגת מרצ. הוועדה ניסתה להימנע משגיאות קודמותיה ונקטה בהמלצותיה גישה מקיפה לכל הגילים ומגזרי החינוך. מגמות האיזון ה"יהודי" של החינוך לפטריוטיזם בישראל, שנכשלו בתוכניות "התודעה היהודית" של שנות ה50- וה60-, שבו כאן בשנות ה90- בנוסח יהודי רב-תרבותי ואוניברסלי, אך יישום ההמלצות בנידון רק החל.

תגבור לימודי היהדות והשואה התבטאו גם בתוכניות מינהל חברה ונוער לבית הספר העל-יסודי ולחינוך המשלים והב"פ לגווניו. מחוץ לממסד החינוכי (אך בעידודו) הוקמו מסוף שנות ה80- מדרשות, אולפנות ו"מכינות קדם-צבאיות" חילוניות (בנוסף לדתיות) ללימודי יהדות וציונות ומעורבות קהילתית, בעיקר באזורי פיתוח. גופים דומים הוקמו ביוזמת התנועה הקיבוצית במכללת אורנים ובקיבוצים העירוניים ו"החינוכיים" של בוגרי תנועות-הנוער. חלק ממסגרות אלה מתרכז בלומדים שלאחר בית הספר התיכון, החל מ"שנת שירות" התנדבותית לפני הצבא, עבור דרך מסלול צבאי משולב בלימודי חינוך ויהדות, וכלה ב"חינוך מבוגרים".

יש בהן כאלה הפונות גם לנערים, החל משנת "בר המצווה", וחלקן הרחיבו את עיסוקיהן בתרבות היהודית הלא-דתית גם למשפחות, לבתי ספר על מוריהם והורי תלמידיהם ולקהילות עירוניות וכפריות. במסגרות אלה עוסקים בלימוד מקורות ישראל לרובדיהם השונים, בהכרת חגי ישראל לעומקם, במפגש עם המנהגים של עדות ישראל וגלויותיהן, והכל תוך מתן לגיטימציה ל"קולות" השונים ולאלף הפנים שבתורות היהדות וזרמיה. "המדרשה" במכללת אורנים, אחד הגופים הוותיקים בתחום זה שהוקם כבר ב1989-, גיוונה את מסלוליה הלימודיים לצעירים ולבוגרים ופיתחה פעילויות רבות במגמה החדשה.   

תגבור התודעה היהודית במערכת החינוך בשני העשורים האחרונים מוסבר באירועים והתופעות בחברה הסובבת. גלי הטרור שהחלו ב1987- חיזקו את "טראומת השואה" של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, והגבירו את הסולידריות הלאומיות, והביאו לחיזוק תוכניות היהדות בכלל והשואה בפרט. העליות החדשות חייבו את שינוי היחס ליהדות בחברה ובחינוך בישראל. מהלכי  ההפרטות והאינדיבידואליזם הגובר במערכת החינוך הביאו את ראשיה לחפש "תוכניות ליבה" שידגישו לתלמידים את המשותף לעם ישראל במדינתו ובתפוצות.

הפלורליזם מתקשר גם ל"שיח" הציבורי. קולם של ה"פוסט ציונים" באקדמיה (בעיקר), הדורשים את תגבור הכללתם של ההיסטוריה והתרבות המזרחית (והפלשתינית) בתוכניות הלימודים נופל על אוזניים קשובות בכל הנוגע לעם היהודי. חיזוק כוחה של ש"ס ותגבור כוחם של המזרחיים (המסורתיים) בכל שדרות השלטון מביאים להקצנת יחסי דתיים-חילוניים אך גם לחיזוק גישת "הפירוש מחדש" למקורות שהחלה עוד בשנות ה70-.

השסע החילוני-דתי (וחרדי)  שהועמק עם רצח רבין, הביא לניסיונות שונים למציאת אמנה חברתית-תרבותית כפשרה בין החילוניים והדתיים הציוניים הנוטלים חלק שווה בעולה של המדינה; הבולטת בהם היא "אמנת כנרת" שנוסחה בחילופי המאות ב"מרכז רבין" בתל אביב ונמצאת עתה בדיון ציבורי. ה"מדרשות" החילוניות הן הפן התרבותי-חינוכי המקביל של אמנות אלה, שכן השסע והרצח חידדו את הצורך במציאת "יהדות חילונית", תרבותית ולאו-דווקא דתית.

מכל האמור לעיל נראה שב80- שנות מערכת החינוך ה(ארץ-)ישראלי "נורמל" היחס לגולה וליהדות, בהשפעת מאורעות ותופעות בחברה הסובבת: מערכת החינוך הישראלית עברה מ"שלילת גלות" קיצונית לשלילת מצב הגלות והצדקת הפתרון הציוני, לצד הבלטת החיוב שבתפוצות הגולה ובמורשתן וטיפוח "התודעה יהודית" בכלל. מחקרי הזהות בחברה הישראלית ובנוער הישראלי מוכיחים את הצלחת הגישה הזו: מאז שנות ה70- גברה הזדהותו של הנוער הישראלי עם הציונות ותפוצות הגולה, ותודעת השואה גדלה. היהדות נתפשת כמרכיב חשוב בזהותו של הציוני הישראלי הבוגר והצעיר ו"ירושלים" מכירה, בדיעבד, ב"בבל" ובחשיבותה החברתית והחינוכית.

 

מקורות:

 

אבנר בן-עמוס (עורך), היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי עבר בחינוך הישראלי, רמות 2002.

אליעזר דון-יחיא וישעיהו ליבמן, הדילמה של תרבות מסורתית במדינה מודרנית: תמורות והתפתחויות ב'דת האזרחית' של ישראל, מגמות כ"ח/4, 1984.

יובל דרור, מערכת החינוך כסוכנת הפטריוטיזם היהודי במדינת ישראל - מ"ציונות חלוצית" ל"ישראליות מאוזנת" ביחסה ליהדות ולעמים אחרים, בתוך אבנר בן-עמוס ודניאל בר-טל (עורכים), פטריוטיזם בישראל, דיונון (2003, בדפוס).

אייל נווה ואסתר יוגב, היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול, בבל 2002.

רות פירר, סוכנים של החינוך הציוני, אפיק 1985.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד