מורנו אביזוהר ופרופסור הרברט
מורנו אביזוהר ופרופסור הרברט

מורה יכול שיהיה שנוא ונלעג, או נערץ וסוחף, או אוהב אדם ואהוב על תלמידיו. אך מוטב לו שיזכור: אפשר שדמותו תיחרת לעד בזיכרון תלמידיו, ואולי ביניהם נמצא סופר שינציח את דמותו

 

חגי רוגני

חגי רוגני מלמד ספרות ולשון ב"אורנים" ובביה"ס התיכון ליאו באק בחיפה, תלמיד לתואר שלישי בספרות באוניברסיטת חיפה 

 

"הללו שמלגלגים על מקצוע ההוראה אינם יודעים מה יכול מורה להיות לגבי חניכו", כותב יצחק שלו בספרו "פרשת גבריאל תירוש". "בכל פעם שמדברים על נדירותם של המורים הטובים, אני שב ונזכר במורי יעקב", חותם מאיר שלו רשימה בשם "המורה והמשקפיים" (מוסף "ידיעות אחרונות"). אורלי קסטל-בלום, לעומת זאת, לא תסלח לעולם למורה ש"ירד עליה", כי תמיד כתבה את "האות האנגלית m" עם ארבע גבעות (בתוך "הסיפור החדש"). מורים רבים הונצחו בספרות. בספרות העברית כתבו עליהם ביאליק ("מאחורי הגדר"), עגנון ("בדמי ימיה"), א"ב יהושע ("בתחילת קיץ 70"), שולמית הראבן ("העד"), אמנון שמוש ("תמונות מבית הספר העממי"), חנוך לוין ("שוסטר") ומי לא. נעקוב אחר כמה דמויות של מורים מהספרות ונגלה מה הרושם שהטביעו בתלמידיהם, מה היה בהם שעורר רגשות של הערצה, אהבה ותודה, או של סלידה ומיאוס.

 

                                         *

 

המשורר אהרן אלמוג כותב: "היה לי מורה שהיה נכנס בסופה לכיתה ואומר: / לרשום מהר / מה לרשום, היינו שואלים / לא חשוב, לרשום / וכך רשמנו כל השנה / וכך אני רושם עד היום" ("היה לי מורה"). אכן, יש סופרים החבים למוריהם את הקריירה הספרותית שלהם. כך, למשל, רפיק שאמי, סופר סורי החי בגרמניה, המשווה בספרו "חופן של כוכבים" בין שני מורים לערבית: "הוא מורה נהדר, האדון ח'טיב שלנו. אצל קודמו למדנו לפחוד מן השפה ולרחוש לה כבוד; האדון ח'טיב לימד אותנו לאהוב אותה. קודם אמרו לנו שהדמיון מצוי בהגזמה בלבד, ואילו האדון ח'טיב לימד אותנו שהאגדות מתרחשות בדברים הפשוטים בחיי היום-יום שלנו" ("חופן של כוכבים", 11). המורה ח'טיב הוא זה שמגלה את כשרונו הספרותי של המספר: "היום היה אחד הימים היפים בחיי. השעתיים שהוקדשו לערבית היו נהדרות. המורה התיישב בינינו וכל אחד מאתנו הורשה להגיש את הנושא שהכין בכל דרך שנראתה לו. הוא דן אתנו בהתלהבות בסיפורים, באגדות ובשירים שלנו" (שם, 68). ח'טיב גם עוזר למספר לפרסם את שיריו הראשונים.

לעומת האדון ח'טיב, מספר שאמי על "המורה הקודם": הוא "מעולם לא ביקש מאתנו לתאר את ריחות הפרחים ואת מעוף הסנוניות. תמיד רצה שנכתוב על משתאות חג אגדיים, על ימי הולדת ועל חוויות, אלא שאף לא אחד מאתנו השתתף במשתה גדול או זכה לחגיגת יום הולדת מיוחדת". בשיעור חיבור הטיל המורה (הקודם) על הילדים לכתוב על אירוע חגיגי, דבר שמעולם לא זכו לראות. המספר כבר הבין ש"תיאור כן של אירוע כזה לא היה מזכה אותי אפילו בציון מספיק". אך תלמיד ושמו חליל, שלא הכיר את חוקי המשחק, "סיפר מה קרה כששאל את הוריו מהי ארוחה חגיגית. אמו התחילה לחלום ולדמיין וכעבור זמן קצר עברה לדבר על מזל הביש שלה, כלומר על נישואיה לאיש עני מרוד", ודבריה גרמו למריבה משפחתית ולצעקות. כשסיפר זאת חליל בשיעור, "כל אחד בכיתה ראה את השתקפות משפחתו בסיפור".

חליל מסיים את חיבורו במשפט: "נשבעתי שלעולם לא אבקש שוב מהורי לתאר לי סעודה חגיגית כדי שלא יתגרשו זה מזו". בעיני שאמי היה זה החיבור הטוב ביותר בכיתה, אך המורה נתן לו ציון נכשל, בצירוף הערה: "כתב לא לעניין". חליל לא שב לבית הספר ביום המחרת (שם, 11-13).

סיפור דומה, אך גם שונה מאוד, מספרת אנה גאסט בסיפורה "יופי הוא אמת": ג'ני, נערה אפרו-אמריקאית, בת לאם קשת-יום הגרה בשכונת עוני, צריכה לכתוב חיבור על הנושא "יופי הוא אמת": "כתבו על יופי ואמת, כתבו על החיים", התלהבה מיס לואי, המורה. אלא שג'ני, הרואה בביתה את אמה, המותשת מיום של עבודה קשה, מכה את אחיה בילי, פותחת את חיבורה במלים: "בלילה שעבר חטף אחי בילי מכות איומות", ומתארת את האמת הקשה של חייה. מיס לואי, באופן בלתי צפוי, קוראת בקול את החיבור של ג'ני מול כל הכיתה וגורמת לגל של הזדהות. "'אתם רואים', אמרה מיס לואי, 'זוהי ספרות. היא חיים. היא כאב ואמת ויופי'. לבה של ג'ני דפק במהירות כזאת ודוק לח עירפל את עיניה. מבעד לערפל היא שמעה את מיס לואי אומרת שהחיבור ראוי להיות מודפס בעיתון בית הספר. הוא מעיד על כישרון מבטיח". יש מורים המאפשרים לתלמידיהם לצמוח, כמו שנראה גם בהמשך. 

 

                                         *

 

מי שקורא את סיפוריו של ס. יזהר יודע עד מה חשובים לסופר כל צמחי האדמה, והוא נהנה למנות את שמותיהם בדיוק בוטני כידען גדול. מניין זה בא לו, שאלתי, עד שמצאתי את סיפורו "הו הו הזלזלת", והוא סיפור על המורה לטבע אביזוהר, ש"נראה כמו דוד שמח, היה לו שפם מצהיב ומגבעת מצהיבה מרוב ימים והיה לו חיוך מהלב, וטוב לבו גם זרח משתי ידיו המוכנות ללחוץ ידיים ולחבק בעוז, אילו היו ידיו פנויות, אלא שתמיד היו מלאות" ("צדדיים", 63). האיש הזה סחף את תלמידיו באהבת הטבע שלו.

בתמונה רבת יופי מתאר יזהר כיצד גילה המורה איזה צמח מטפס, שמעטים המבחינים בו בכלל, ושמו זלזלת. וכך התרחש הגילוי: "...מורנו אביזוהר עצר, ופרש ידיו כאליהו הנביא וכזוהר הרקיע היו עיניו התכולות, וכשצעק ישר מלבו, הו הו, וכולנו עצרנו, והוא הוסיף וקרא מעל ההר הו הו הזלזלת, ואנחנו עצרנו נשימה, הו הו הזלזלת, קרא מורנו אביזוהר וידיו פרושות מאופק אל אופק ופניו אל בית המקדש בירושלים, הו הו הזלזלת, לעולם לא נפסח עוד על שום זלזלת.." (שם, 67). ובכל זאת עלי חביב יותר פרופסור הרברט, המורה בסיפור "עץ הדובדבן השבור" מאת ג'סי סטיוארט, המדביק באהבתו לטבע, בשקט שלו ובאישיותו המיוחדת לא רק את תלמידו, אלא גם את אביו של הילד, הבז להשכלה ולבית הספר.

גלגול אבסורדי משהו של המורה של יזהר אנו מוצאים בדמותו של פינס, המורה המיתולוגי מ"רומן רוסי" של מאיר שלו, המדמה את תלמידיו לצמחים: "'אני מביט בהם', אמר פינס ברכות, 'באים למחלקה הראשונה, רכים כאיבי הנחל, כפרחים שאני אורג אל תוך רקמת הכפר'. [...] פינס אהב להשוות את החינוך לחקלאות, כשתיאר את עבודתו השתמש בביטויים 'קרקע בתולה', 'גפן סורחת', 'צלחות השקאה'. תלמידיו נדמו לו כשתילים, המחלקה כערוגה. [...] 'אף אני זורע וקוצר. הם הכרם שלי, המטע שלי'" ("רומן רוסי", 12). אלא שפינס זה נשמט מהדיון שלנו, כשהוא הופך בסיום הרומן לדמות פנטסטית, מאוחדת עם הטבע, נביא קדמון של האדמה, מעין מלקיאדס חלוצי של מקונדו שבעמק יזרעאל (ומי שלא מבין שיפנה אל "מאה שנים של בדידות" מאת מארקס).

 

                                         *

 

אווירה של פלאים עוטפת גם את דמות המורה שיצר יצחק שלו, אביו של מאיר, בספרו "פרשת גבריאל תירוש". זהו מורה להיסטוריה בבית ספר ירושלמי בשנות השלושים. כבר מהשיעור הראשון נקסמים תלמידיו משיזפונו, מעיניו הירוקות וממראהו הגברי של הצעיר יליד גרמניה, הנראה כהתגלמות מיתוס הצבר. "היו לנו גם מורים אחרים [...] אלא שחסרים היו דיוקן אישי משלהם ולא היה בהם שום דבר העתיד לפרנס את אש הזיכרונות בימים שלעתיד לבוא. עשויים היו, כדרך כמה מלומדים חסרי-פרצוף, מחומר בלתי-מתלקח", מתלהב שלו ("גבריאל תירוש", 17). אותו גבריאל סוחף חוג מובחר מתלמידיו באידיאולוגיה שלו ובחזונותיו המשיחיים, עד שהוא הופך למפקדם, והם פועלים במחתרת, ב"הגנה" ובארגוני הפורשים. "עת ללמוד היסטוריה  [...] ועת לעשותה!" הוא אומר (שם, 144), והמספר נאנח בהערצה: "הללו שמלגלגים על מקצוע ההוראה אינם יודעים מה יכול מורה להיות לגבי חניכו, ואיזה כוח נאדר עשוי לזרום בקווי המתח הגבוה הנמתחים בין הקתדרה והספסל" (שם, 145). אלא שאדם זה מנצל את הקתדרה כדי להגשים את חזונותיו ולספק את יצר השררה שלו, והופך את תלמידיו לפקודיו וגם לתחליף למשפחה שלא הקים. מסתורי ומוזר, הוא נעלם יום אחד כאילו בלעתו האדמה, מעין גבריאל המלאך, כמוהו כגבריאלים אחרים בספרות העברית, המגיחים ונעלמים ומשאירים סימני שאלה: גבריאל לוריא מ"היכל הכלים השבורים" של דוד שחר, או גבריאל ארדיטי, המאהב בספרו של א"ב יהושע.

געגועיו של שלו אל מורהו הנערץ, גם לאחר תוצאותיה הרות האסון של ההרפתקה, יותר משהם מלמדים על המורה, הם מלמדים על התלמיד, השבוי גם הוא בחזון הלאומני, בייחוד בהשוואה לתלמיד של מורה ספרותי אחר, הידוע בשם קאנטורק, הלא הוא מורהו של פאול, גיבור "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק. שמו של איש זה בוודאי היה נמחה ונעלם לעולמי עד, אלמלא החסד שעשתה עמו השנאה שנטר לו תלמידו, והיא זו שהותירה את רישומו העלוב בספר. "קאנטורק היה המורה שלנו, איש קטן, קפדן, לבוש פראק אפור, בעל פני-עכברוש". איש זה, שמפניו "פחדנו פחד-מוות כשמלך על הקתדרה שלו", נסחף בגל הלאומנות ששטף את גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, והיה מטיף לנערים את תורתו, "עד שקמנו כאיש אחד, הלכנו בראשותו אל לשכת הגיוס והתנדבנו".

"מחנכים אלה", אומר רמרק, "מרבים לשאת את רגשותיהם בכיס החזייה, והם מחלקים אותם בשיעוריהם, שעה-שעה [...] היו אלפי קאנטורקים, וכולם היו משוכנעים שהם עושים כמיטב יכולתם, בדרך הנוחה מאוד להם [...] הם נועדו להיות לנו, לבני השמונה-עשרה, מורים ומדריכים של עולם הבגרות [...] ייחסנו לסמכות, שהם היו בעליה, הבנה מעמיקה ודעת אנושית יותר. אבל המת הראשון שראינו מוטט את אמונתנו זאת. נאלצנו להודות, כי דורנו ישר מדורם" ("במערב אין כל חדש", 12-14; 113).

 

                                         *

 

כנגד תחושת השליחות ההיסטורית, ההרסנית לפעמים, של מורים מסוג מסוים, עומדת המסירות ואהבת האדם של המורים האחרים, והם אלה הקרובים ללבי. בספרו האוטוביוגרפי "אדם הראשון" מתאר אלבר קאמי את דמות מורהו האהוב (בספר שמו ברנאר, ובמציאות ז'רמן). "עם מר ברנאר היו הלימודים מעניינים תמיד, מן הסיבה הפשוטה שאהב את מקצועו בכל מאודו". מורה זה ידע להפיח בלימודים עניין ושעשוע, "הוא טיפח בהם אותו רעב החיוני לילד יותר מלמבוגר: הרעב לגילוי". הודות לו תלמידיו "הרגישו לראשונה שהם קיימים ושמתייחסים אליהם במלוא הרצינות". הוא גם "הציג להם את עמדותיו [...] אבל בכיתה לא אמר גם מלה אחת נגד הדת, ולא נגד כל דבר אחר שעשוי להיות עניין של בחירה או של אמונה, ולעומת זאת גינה בכל פה דברים שאינם סובלים ויכוח, כגון גנבה, הלשנה, רמאות, גסות" ("אדם הראשון", 124-126).

את המסר האנטי-מלחמתי העביר להם בקריאה מספר על סבלות החיילים במלחמת העולם הראשונה, שבה לחם ארבע שנים. "את האיש הזה לא חדל ז'אק לאהוב מעולם" (135). מורה זה נכנס אל הספרות בזכות רגשות האהבה והתודה שרחש לו תלמידו, ומשזכה קאמי בפרס נובל הוא כתב לו בין השאר את הדברים הבאים: "בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן והעני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה [כלומר: הזכייה בפרס]" (שם, עמ' 246).

אגדה אורבנית מספרת על שכונת עוני באחת מערי ארצות הברית, שצמחו ממנה כמה וכמה אנשים שהצליחו בחייהם באורח יוצא דופן, עד שעורר הדבר השתאות. חקרו בדבר וגילו שכולם למדו אצל מורה מסוים. הלכו ומצאו אותו בבית זקנים. כששאלו אותו על תלמידיו שהצליחו, נזכר והודה: "אה, אלה? פשוט אהבתי אותם. I just loved them".

מורה יכול שיהיה שנוא ונלעג, או נערץ וסוחף, או אוהב אדם ואהוב על תלמידיו. אך מוטב לו שיזכור: אפשר שדמותו תיחרת לעד בזיכרון תלמידיו, ואולי בין תלמידיו נמצא סופר שינציח את דמותו על דפי ספר. ראוי שישאל עצמו, מהי הדמות שברצונו להשאיר בזיכרון תלמידיו, בדפי ספריהם.

 

 

 

יצירות שהוזכרו

אהרן אלמוג, "היה לי מורה" (שיר).

אנה גאסט, (1985). "יופי הוא אמת (ערב בא לרחוב 128)", בתוך: רתוק, ל' ואחרים, לאורך השורות א'. תל אביב: רמות.

ס. יזהר (1996). "הו, הו, הזלזלת", בתוך: צדדיים. תל אביב: זמורה-ביתן.

ג'סי סטיוארט (1993/4). "עץ הדובדבן השבור". בתוך: שירב, פ' ואחרים (עורכים). מגוון לכתה ז'. תל אביב: מעלות.

אלבר קאמי (1995) [1994]. אדם הראשון (מצרפתית א' המרמן). תל אביב: עם עובד.

אורלי קסטל-בלום (1995), "האות האנגלית m". בתוך: הסיפור החדש, ירושלים: כתר.

אריך מריה רמרק (1982) [1929]. במערב אין כל חדש (מגרמנית צ' ארד). תל אביב: זמורה ביתן.

רפיק שאמי (1996) [1987]. חופן של כוכבים (מגרמנית ד' עמית). תל אביב: שוקן.

יצחק שלו (1984) [1965]. פרשת גבריאל תירוש. תל אביב: עם עובד.

מאיר שלו (1988). רומן רוסי. תל אביב: עם עובד.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד