הג'ונגל של היום והעולם של מחר
הג'ונגל של היום והעולם של מחר

בקולנוע האמריקני והאירופי משקף המורה את איתנותה של החברה הדמוקרטית מערבית, על מורכבותה והוויכוחים הפנימיים שלה. במדינות העולם השלישי ובסרטים מתוצרת אסיה המגיעים למערב בולט מעמדו המוסרי של המורה. ובישראל? המורה הקולנועי אינו נמלט מסיר הלחץ הפוליטי

 

מאיר שניצר

מאיר שניצר הוא עיתונאי

 

התמונה הפותחת את "הלוח", סרטה של סמירה מחמלבף האיראנית, מתמצתת באופן חזותי רבים מהקונפליקטים הערכיים, שמערכות חינוך והנחלת ידע מתמודדות עמם. הסצינה המתוארת מתחוללת בשביל הררי בחבל כורדיסטן באיראן, סמוך לגבול עם עיראק. שמונה או תשעה גופים שחורים, מלבניים ורחבי מידות, נעים בחוסר יציבות, מפירים את ההרמוניה של הטבע. עם התקרבות המצלמה אל הגופים החשודים מתבררת התעלומה. אלה לוחות לימוד גדולים, הנישאים על גבם של גברים נודדים. והגברים אינם אלא מורים שיצאו למחוזות הכפר, כדי לתור אחר תלמידים שירכשו מהם את הסחורה היחידה שהללו יודעים לשווק - השכלה וידע.

קשה לזכור מתי הקולנוע הצליח לנסח במטאפורה חדה כל כך את המטלה של החינוך - משא כבד, לא מתוגמל ולא מוערך כהלכה. עלילת "הלוח" עוקבת בעיקר אחר מורה, המעיד על עצמו כי כבר שלושה ימים שהוא משוטט בהרים בחיפוש אחר תלמיד לרפואה ואין דרישה למרכולתו. נהפוך הוא. הוא נע ונד, אינו מממש את כישוריו הפדגוגיים ולכן נותר מורעב.

אותו מורה ביש מזל, והלוח הכבד מונח על גבו, מצטרף לשיירה של בני נוער, הנעים במשעולי ההר העקלקלים, עוסקים בהברחת מוצרים אל מעבר לקווי הגבול העיראקיים. הם בשלהם והוא מנסה בקולניות רבה לשכנעם לעצור לרגע, לרכוש השכלה. שהרי הם, על פי עדותם, אינם יודעים קרוא וכתוב. מאוחר יותר מתברר שהנערים דווקא אינם אנאלפביתים, אך משתדלים להסתיר מפני זרים את יכולות הקריאה והכתיבה שלהם. שהרי הם לכודים בין שני משטרים שאינם מעריכים יתר על המידה ידע, השכלה ופתיחות לרעיונות חדשים. לכן מעדיפים הנערים לשמור את סוד השכלתם לעצמם.

אין ביכולתו של המורה הנודד לרכוש לעצמו תלמידים ועם המשך סבכי העלילה הוא אף מאבד את כלי העבודה המרכזי שלו - הלוח. סופו שהוא נפרד מחבורת המבריחים, נטול לוח וגיר, אך שמח בחלקו, שכן פתיל חייו לא קופד במרוצת המסע הרגלי הקשה הזה. כעת, בלי לוח, הוא אולי יילך בעקבות עצה טובה שנתן לו אביו לפני שנים - תהיה רועה צאן, התחנן האב, לא מורה.

 

                                          *

 

היו שהשוו את המורה הקולנועי לגיבור סרטים מוכר ומהולל הרבה יותר - האקדוחן מהמערבונים הקלאסיים. אותו איש חוק מטעם עצמו, לפעמים נטול שם או עבר, הפוסע בדעה צלולה אל תוך עיירה גדושה בצרות ובעוולות, רק כדי ליישם בה את עקרונות הצדק הטבעי. הוא לא מרוויח מזה דבר, מסכן כמעט לשווא את חייו וסופו שאיש אינו מודה לו - אפילו לא אלה שחייהם ניצלו בזכותו.

גישת המורה-האקדוחן מהמערב הפרוע מטופחת בעיקר בקולנוע ההוליוודי. יש לראות את ראשית המהלך הזה ב"זרע הפורענות", סרטו של ריצ'רד ברוקס שהופק ב1955-. גלן פורד, העושה את התפקיד הראשי - דמות מורה בבית ספר תיכון, הממוקם באזור פרוע של ניו יורק - נכנס בחדווה למשרתו החדשה, מתוך ידיעה ברורה שאצורים בו הכישורים ליצור יש מאין, לפסל מוחות של צעירים ולנתבם אל משעולי ההשכלה והנאורות.

המציאות האלימה, חווית הג'ונגל העירוני (שמו המקורי של הסרט הוא Blackboard  Jungle), המתגלית לנגד עיניו הנדהמות של הגבר התמים, לשעבר גיבור מלחמה מעוטר, גורמת לו להערכה מחודשת של מושג הנחלת החינוך ושיתוף הכלל באוצרות הידע. הסרט נפתח בתיאור תקיפתה המינית של מורה על ידי כמה תלמידים. מאוחר יותר, בלילה, בסמטה חשוכה, מתקיפים התלמידים גם את גלן פורד, שלצדו מורה נוסף. בהמשך מאיימים על חייה של אשת המורה ולקינוח נשלפת סכין בשיעור ספרות אנגלית.

בסופו של הסרט מצליח המורה לכונן קואליציה של תלמידים משתפי פעולה, שמקיאים מתוכם את האלמנטים ההרסניים. לכאורה, ניצחו הנאורות והרצון הטוב את מידות הרוע האלים. אך המורה יודע שהניצחון זמני. ברקע סצינת הסיום נשמע קולו של ביל היילי, ששר את "רוק מסביב לשעון" - ראשון שירי הרוק'נרול, אותו זרם מוסיקלי שנתפש אז, באמצע שנות החמישים, כמבטא נאמן של השטן.

"זרע הפורענות" טבע נוסח מלחמתי לסרטים האמריקאיים העוסקים בחינוך. בעקבותיו באו סרטים כמו "סיכון מחושב" (עם מישל פייפר), "לסיניור באהבה" (בכיכוב אדוארד ג'יימס אולמוס) או "סמוך עלי" (עם מורגן פרימן) - המלווים מורים חדורים  בבשורת הגאולה בדרכם אל יערות העד של הבערות האלימה. הפרוורים המזרחיים של לוס אנג'לס, רובע הברונקס בניו יורק או עיירה מוכת אבטלה בניו ג'רסי. המעניין הוא שהסרטים הללו, גדושי שליחות מיסיונרית, שימשו כולם כבסיס לסדרות טלוויזיה עממיות.

תפישת בית הספר כג'ונגל פראי הגיעה לשיאה הזוועתי בבית הספר התיכון "קולומביין", המצוי בעיירה ליטלטאון, קולורדו, שאליו פרצו באפריל 99' שני תלמידי המקום, תוך שהם יורים והורגים תריסר תלמידים ומורה אחד. גם אירועים אלה זכו לא מזמן להנצחה קולנועית, ב"באולינג לקולומביין", סרטו של מייקל מור, שעוטר זה עתה בפרס האוסקר. אבל הפעם, למרבה הצער, לא מדובר בעוד סרט עלילתי כי אם בתיעוד דוקומנטרי של הפרשה.

מובן שעם השנים השכילה הוליווד לנסח גם מסרים פייסניים יותר על אודות מערכת החינוך האמריקאית. "ללכת שבי אחריך", בכיכוב רובין ויליאמס, עקב אחר השפעותיו לטווח ארוך של מורה ללימודים הומניסטיים, שמשרה מרוחו על קבוצת גימנזיסטים להוטה. גם "המירוץ אחר התואר" (עם ג'ון האוזמן הכריזמטי), שהיה עם השנים לסדרת טלוויזיה מצליחה, הפך על ראשה את פירמידת הפחד של "זרע הפורענות". שכן גם בסרט זה, המתאר את המתחולל בפקולטה למשפטים באוניברסיטה יוקרתית, הדגש הוא על הערצת ההשכלה והחתירה המתמדת לשכלול הכלים המחשבתיים שהמעבדה המתקדמת הקרויה חינוך מטיבה עמם.

למרות אמריקאיותם, ניתן לכנות את הגישה המאופיינת בסרטים כמו "המירוץ אחר התואר" או "ללכת שבי אחריך", כגישה הבריטית. היו אלה סרטים מתוצרת אנגליה כמו "נוסח בראונינג", "היה שלום מר צ'יפס", או "הקבינט של מיס ברודי", שטיפחו את תדמית בית הספר כמקדש ידע ולא כשדה קרב. סרטים אלה ממצבים את המורה בעמדה של כומר מיטיב עם קהילתו, שבשורת האור השמיימי היא הנר שלאורו הוא מוביל את כיתתו.

מרתק במיוחד הוא "נוסח בראונינג", עם מייקל רדגרייב, שהופק בשנת 51' (ו43- שנה מאוחר יותר הופק פעם נוספת, הפעם עם אלברט פיני בתפקיד הראשי). המורה כאן אינו בעל כריזמה ולמעשה הוא שנוא על תלמידיו, כמו גם על עמיתיו, שלא לדבר על אשתו. ובכל זאת, דיבורו הרך, מחלת הלב שלקה בה וההבנה העצמית כי יום יום הוא מאכזב מחדש דורות של תלמידים, היא שהופכת את סיפור הפרישה שלו, לאחר 18 שנות הוראה, לטרגדיה אנושית. "צר לי שנכשלתי", אומר המורה המפוכח בנאום הפרידה שלו מתלמידיו, רק כדי להיווכח מקרוב שלא הכל היה לשווא וכי יש בהם גם מישהו שלמד ממנו משהו.

המסורת הבריטית, השואבת תעצומותיה מהמורשת הקולוניאליסטית-פטרנליסטית בעניין מיקומו הרם של הקול ההגמוני, השלטוני, על פני נתיניו הנבערים, בולטת באותו ז'אנר הנגזר ביחסי הכוחות המתוארים ב"פיגמליון", מחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו, שהפך לסרט מוצלח, למחזה מוסיקלי עתיר תהילה ולמיוזיקל קולנועי קופתי. עם כל הכבוד ללייזה דוליטל חדת התפיסה, פרופסור הנרי היגנס הוא שיוסיף לאחוז במפתחות העולם ומוכרת הפרחים, או הפרחה שאסף ממדרכת הקובנט גארדן, היא שחייבת להשתנות. סיטואציה דומה משורטטת ב"לחנך את ריטה", עם מייקל קיין וג'ולי וולטרס.

השאיפה המודעת של הקולנוע הבריטי להציג את שנות בית הספר כתקופה הפסטורלית ביותר בחיי האדם, הופרה לא אחת על ידי מרדניים בשיטה. "החומה" של אלן פארקר, שמבוסס על אלבום מוסיקלי של להקת "פינק פלויד", יודע להצביע על היפוכם של הדברים: בית הספר כבית כלא אכזרי, שהמורים בו הם אוסף סדיסטים שוחרי-רע.

מבע אלטרנטיבי זה הגיע לשיא המיצוי הקולנועי בסרטו המהולל של לינדסי אנדרסן "והיה אם", שהוצג ב1968-, בעת מרד הסטודנטים הפריזאיים - התקוממות עממית שחלק מעקרונותיה כמו נלקחו מעלילת הסרט הזה. "והיה אם" מתאר מצב שבו נדרשים התלמידים להגיב בתוקפנות על אלימות מוריהם. היפוך יוצרות ש"זרע הפורענות" הצדקני אפילו לא חלם עליו. העובדה שסרטו של אנדרסון הופק בסמיכות רבה כל כך למרד הפריזאי בהנהגת דניאל כהן-בנדיט ולתנועת ההתנגדות לגיוס הסטודנטים האמריקאיים למלחמה בווייטנאם, היא שהפכה אותו לסמל ולמושא הזדהות לבני דור שלם.

הקולנוע הצרפתי, למשל, לא המתין עד שכהן-בנדיט הרים את נס המרד וגם לא לסרט הבריטי "והיה אם". עוד ב1933- הציג ז'אן ויגו את יצירת המופת שלו "אפס בהתנהגות", שתיארה מרד תלמידים במוריהם המטומטמים. סרט זה, שהפקתו גררה איסורי צנזורה בצרפת, מתאפיין לאו דווקא בגישתו הלוחמנית. הוא מעדיף את נשק הגרוטסקה ואת הסגנון הסוריאליסטי כדי להעביר לצופים את תחושות המרי נגד בזבוז הזמן במחיצת מורים, שכל מטרתם לנהל בית כלא באמצעות סדרה אינסופית של צווי הגבלה נגד היצירתיות של התלמיד-הנער.

פרנסואה טריפו הושפע עמוקות מ"אפס בהתנהגות" וחלקים מיצירת הנצח שלו, "400 המלקות", נראים כהצעדה מודעת לסרט של ויגו, שהופק 25 שנה קודם לו. טריפו, שנהוג לתארו כנושא הדגל ההומני, מעדיף את הצד החווייתי בתהליך ההתבגרות על פני ההיבטים הלמדניים של צבירת ידע. לכן, מערכת החינוך כפי שהיא מתוארת ב"400 המלקות" (כמו גם גן הילדים ב"כסף כיס", סרט מאוחר יותר שלו), היא מערכת של איסורים והגבלות. לא מתוך צרכים סדיסטיים של המורים, כפי שנטען ב"החומה" או "והיה אם" הבריטיים, אלא בשל בזבוז סקרנותו של הצעיר על משאבים לא נכונים.

ייתכן כמובן מצב שבית הספר הוא בית אסורים לשני הצדדים הנצים בדרך כלל - המורה והתלמיד. לפי רוח הדיסקורס האיפכא-מסתבראית הצרפתי, ברור כי טיעון כזה יובלט דווקא בסרטים מתוצרת מדינה זו. "למות מאהבה" (של אנדרה כאייאט) או "חתונה לבנה" (בבימוי ז'אן קלוד בריסו) הם סרטים שמוליכים למבוי סתום את המורה ואת התלמיד. בסרט הראשון מתוארת פרשת אהבים בין תלמיד תיכון למורתו והסרט האחר מהפך את היוצרות - היא תלמידה, הוא מורה. בשני המקרים, פרשיית האהבה היא בבחינת כסות בעלת משמעויות אנושיות כאלו ואחרות לדיון על מה שהוא העיקר בחיים - האמונה הדתית, האובססיה המינית או רעיון החירות האישית.

עוד קודם ל"חתונה לבנה" (הפקה משנת 1990), יצר בריסו את "המולה וזעם" הגורף שלו, שבו הוא השכיל לנסח לא רק את האני מאמין של המחנך המעורב בחיי קהילתו, אלא גם את הדואליות שבקיומו היומיומי של התלמיד - מצד אחד פרט אנושי רגיש ושביר, המצוי בגיל קריטי; מצד אחר, חולייה חסרת רצון משלה, הנבלעת בתוך ים של גילויי אלימות. שיעור מחכים בתורת הפערים של הפאשיזם, שבריסו נוטע באחת מערי השינה בטבעת האורבנית האופפת את פאריז.

ההליכה אל הפריפריה היא לוז האנרגיה המפעילה את "זה מתחיל היום" - הטוב בסרטי החינוך שהופקו בעולם בעשרות השנים האחרונות. זוהי יצירת ענק של ברטרן טברנייה, משנת 99', שמתמקדת בקשר ההכרחי בין מורה לקהילה, בין רמת חינוך לרמת הכנסה, בין מוטיבאציה של תלמיד למוטיבאציה של הוריו. טברנייה מספר סיפור קטן על אדם קטן המנהל מקום קטן. גיבורו אחראי לאשכול גנים וככזה בא במגע  עם הראשוניות עצמה - עם מוחות של בני שלוש וארבעה, שאופקיהם יוותרו לעד ורודים ואופטימיים, כל עוד לא יוכח ההפך. כמו כן לומד גיבורו של טברנייה, על דרך המאבק והאכזבה, את כל כללי ההתנהגות הפוליטית של החברה בעידן הפוסט-תעשייתי.

עלילת "זה מתחיל היום" ממוקמת בעיירה בצפון צרפת, השקועה באבטלה קשה וגדושה בנצרכי סעד. לא רק ילדי הגן זקוקים ליד מלטפת ומכוונת, אלא בעיקר הוריהם הדלפונים והמיואשים מהשיטה הקפיטליסטית, שחשפה אותם להיבטים של אובדן כבוד עצמי. מעמד המורה כאן שונה ממעמד המורה הבריטי הקלאסי, שמתבצר בעמדת המדריך או מעמדו של עמיתו האמריקאי, שרוצה לשפר את התלמיד היושב מולו. אצל טברנייה נדרש המורה למאבק מייאש נגד עקרונות הקפיטליזם הנשכני. אם לא ישתנו באופן משמעותי תנאי הפתיחה החברתיים הקשים כל כך של הילדים בגנון שלו, אין סיכוי שהממד החינוכי שהוא מופקד עליו ישיג הישג או יעלה תרומה משמעותית לחברה המתנכרת לפרטים האנושיים המבוזים בתוכה.

 

                                          *

 

תעשיית הסרטים של ארה"ב, בריטניה וצרפת משקפות, כמובן, את איתנותה של החברה הדמוקרטית מערבית, על מורכבותה והוויכוחים הפנימיים שלה. בזאת אפשר להיווכח גם באמצעות מעקב אחר תיאור מערכות החינוך בארצות אלה. שונים מעט הדברים במדינות העולם השלישי ובסרטים מתוצרת אסיה המגיעים למערב. מובן שגם פה לא מדובר במכלול מונוליטי, אך בתוצרת הפילמאית הזאת בולט מעמדו המוסרי של המורה, לא רק כסוכן ידע הראוי להפצה הלאה, אלא גם אף כסמכות פוסקת - מעין זקן השבט שהכל מחויבים בכבודו.

הסרט המקסיקאי "סימיטריו", שהופק בשנות השישים, עם השחקן הגדול אמיליו גומז מוריאל, הוא דוגמה מצוינת: מורה זקן, שככל שישקע לתוך עולמו המיושן והלא-רלוונטי, כך תגבר יוקרתו, שכן הוא מופקד לשמר את הערכים שהעולם המודרני מכרסם בהם במהירות רבה מדי, על חשבון המסורת השבטית שראוי כי תעמוד לעד, כאלמנט המאתגר את ריקנותו של העולם העכשווי.

דוגמה בהירה עוד יותר סיפק אקירה קורוסאווה היפני, ב"מאדאדאיו", הסרט שחתם את אחת הקריירות הגדולות בתולדות הקולנוע בכל הזמנים. קורוסאווה מתאר זקן עובר בטל, שבינו להוויית העולם אין ולא כלום. דווקא בשל כך הוא נערץ על ידי כל מי שדרכו הצטלבה עמו. והיו רבים כאלה, שהרי הזקן היה מחנך בבית ספר למעלה משישה עשורים. קורוסאווה, שבזמן הפקת הסרט היה  בן 80 ומשהו, טווה סיפור מקסים על חבורת גברים המתכנסת פעם בשנה כדי לחגוג את יום הולדתו של המורה הנערץ עליהם, דמות שהמופת האישי שהציגה להם - אנשי עסקים, תעשיינים, פוליטיקאים - בעודם צעירים, נותרה הציר החווייתי בחייהם.

זאנג יי-מו, בכיר במאי סין, הכין בשנים האחרונות שני סרטים מקסימים על מורים כפריים, "אפילו לא אחד פחות" ו"הדרך הביתה". בסרט הראשון עוקב זאנג אחר מורה-מחליפה, הנשלחת לכפר עני לתפעל את בית הספר המקומי, במקום המורה הזקן שהלך לעולמו. הבעיה המרכזית של המורה איננה היותה אשה. אמנם גם זו בעיה לא פשוטה בעולם של השלטת משמעת, שהקשריו זכריים, אך בעייתה העיקרית היא הגיל שלה - זה עתה חגגה את יום הולדתה ה13-, ומבחינות רבות היא מצויה באותו מישור רגשי של תלמידיה הצעירים ממנה בשש-שבע שנים. זאנג נוטל את המקרה החריג הזה כדי לעקוב אחר תהליך הלימוד ההדדי. המורה לומדת מתלמידיה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הם ממנה. 

בסמיכות להפקת סרט זה הכין זאנג גם את "הדרך הביתה", שבו הוא משחזר חיזור רומנטי לא-שגרתי. המחזרת היא נערה בת 13 והמחוזר הוא המורה החדש, שבא מהעיר הגדולה לכפר שלה. הסמכתם של שני הסרטים הללו זה לזה מרחיבה בהחלט את הדיון במושג "חינוך" ומחילה אותו כשווה ערך למושג "התבגרות". זו בהחלט ראיית עולם שונה מהסרטים מתוצרת המערב.

 

                                         *

 

בתחילת חודש אפריל השנה ראה אור הסרט הישראלי "הכוכבים של שלומי", שכתב וביים שמי זרחין. למראה סרט זה קשה לחשוב על תשדיר שירות נאמן יותר למערכת החינוך הישראלית. מהבחינה הזו, לפחות, ראוי הסרט לאימוצם המיידי של ארגוני המורים.

שלומי, גיבור הסרט, הוא גולם לכל דבר. תלמיד גרוע, לא פופולרי בחברה, שאפילו אמו כמו ויתרה עליו. אמא מזלזלת, החברה לועגת והתלמידים מסביב עוקצים - זהו עולמו של שלומי הדחוי. עד שמגיע המורה החדש למתמטיקה, שנושא שם טעון בהחלט - בגין (שם פרטי) יעיש (שם משפחה). או בתרגום לעברית: "יחי בגין". שלומי, כמעט מיותר להוסיף, הוא בן למשפחה מזרחית והסיסמה הפוליטית הטמונה בשם המורה אינה מקרית.

המורה הזה, בניגוד לקודמיו, כך נראה, סקרן וחקרן. הוא נפעם מחידת התנהלותו של שלומי התלוש ועולה על תגלית מרעישה. שלומי, איך שהוא כזה מין אהבל, הוא גאון בביצוע פעולות חשבון סבוכות. זאת ועוד: שלומי הוא מוסיקאי מחונן, שלא מימש את הפוטנציאל שלו, ובכלל, בתוך פקעת הגולם ממתין פרפר יפהפה לרגע שמישהו יאמין בו והוא יוכל לפרוש כנפיים.

המורה מאמין וכך גם מנהלו החדש של בית הספר - קצין בכיר לשעבר, שהחליט להבריא את המוסד החינוכי באמצעות שיטות חדשניות. השניים, המנהל והמורה למתמטיקה, דוחפים את שלומי אל מושג ההישגיות שכה זר לעולמו. מסירותם ונחישותם מזכירים בהחלט סוג של מורים אידיאליסטים המתקיים רק בסרטי העולם השלישי.

דברים הפוכים לגמרי מתוארים ב"כנפיים שבורות", הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות. אחד מגיבוריו הוא תלמיד תיכון שלא נוח לו עם המסגרת והוא עושה ככל יכולתו למרוד בה. המסגרת החינוכית מגיבה בחומרה ובנוקשות צבאית כמעט. הנער נכשל במגעיו עם שירות הייעוץ הפסיכולוגי בבית הספר ומורחק מהמוסד החינוכי, בלי שמישהו נותן דעתו למשבר המשפחתי החריף שמתחולל ברקע כל המהלך הזה.

אטימות מערכת החינוך הישראלית בולטת עוד יותר ב"בלוז לחופש הגדול", סרטו של רנן שור, המשחזר את האופוריה האימפריאלית ששררה בישראל לאחר הניצחון הצבאי במלחמת 67'. אין פוליטיקאים בסרט וגם לא אלופי צה"ל מלאי שחץ. מקומם בעלילה נתפס על ידי צוות מורים ומנהלת בית הספר תיכון תל אביבי, שבין כתליו מתחולל סיפור ההתבגרות וההתפכחות הזה. מבין השיטין בוקעת מאליה ההשוואה בין דמות המנהלת, שמגלמת עדנה פלידל המנוחה, לדמותה השנויה במחלוקת של גולדה מאיר, ראש ממשלת הסירוב באותם הימים.

סיר לחץ פוליטי דחוס עוד יותר מתואר ב"מלכת הכיתה", שיצחק צפל ישורון כתב וביים בשנת 86'. לעומת "בלוז לחופש הגדול", כאן מתחולל היפוך עניינים. המורה הוא הנאור, התלמידים מייצגים את האטימות והאלימות שסופה לשלוט בחברה הישראלית. עלילת הסרט מתרחשת בפנימייה הסמוכה לירושלים, שאליה נשלחים בני נוער הבאים ממשפחות הלוקות במצוקה כלכלית וחברתית. מצוקת ההורים מתורגמת על ידי בני דור ההמשך לאלימות ישירה, להקזת דם הדדית והסרט כולו, שהופק שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הוא בבחינת נבואת זעם על העתיד. והנביא בעל המשושים הרגישים, המורה, הוא היודע את נפש הישראלי הצעיר והמכוער.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד