שפינוזה, מחנך בעל כורחו
שפינוזה, מחנך בעל כורחו

חוקרי שפינוזה לדורותיהם יחסו משקל רב מדי למטפיזיקה הדטרמיניסטית שלו, שעושה לכאורה יוזמות פדגוגיות לחסרות טעם ומשמעות.  באתיקה השפינוזיסטית  גלום פוטנציאל אדיר לתיאוריות ופרקטיקות חינוכיות, ברוח התועלתנות הנאורה

 

נמרוד אלוני

ד"ר נמרוד אלוני מלמד במכללת סמינר הקיבוצים ומשמש כיו"ר רשת ח.מ.ה:  לחינוך ממלכתי-מדעי-הומניסטי

 

לצד תארים פילוסופיים ידועים דוגמת רציונליזם ונטורליזם, שבהם נוהגים לאפיין את הפילוסופיה של שפינוזה, כרוכים בתורתו מאפיינים ייחודיים ופרדוקסאליים דוגמת "אהבה אינטלקטואלית", "אנוס של התבונה",  וחילוניות מיליטנטית שמתמסרת באהבה להכרה אינטואיטיבית של האלוהים.  בדברים הבאים אני מבקש להוסיף תואר פרדוקסאלי נוסף אשר נראה הולם ביותר לברוך שפינוזה: "מחנך בעל כורחו".

מצד אחד, וזה עניין של אמת היסטורית, שפינוזה היה מגדולי המחנכים והמעצבים של התרבות המערבית: הוא משתייך לקבוצה קטנה של נביאים, פילוסופים, מדענים ואמנים שעיצבו את הקטגוריות המרכזיות שבני תרבות המערב תופשים באמצעותם את מציאות חייהם ומעניקים פשר וערך להתנסויותיהם.  אך לא רק השפעה כללית על התרבות היתה לו.  שפינוזה נבחר על ידי אלפים רבים וטובים להיות להם למחנכם האישי והמשמעותי ביותר. לא במובן השגור של מחנך הכיתה שמשודך לתלמידים באופן אקראי על ידי מנהל בית הספר, אלא מחנך במובן העמוק והניטשאני, כדמות מופתית שאדם בוחר ל"הזין" ולאתגר בה את עצמו בתהליך חינוכו העצמי. מרכיב נוסף ב"רזומה" החינוכי המרשים הזה מתגלם בכך ששפינוזה העמיד אתיקה אידימוניסטית: תורת מידות, המכילה גם שפע של היבטים פדגוגיים בתחומי השכל, הרגש והחברה, ואשר מתיימרת להתוות לבני האדם את דרכי ההתפתחות האישית והמימוש העצמי לקראת חיים אנושיים מלאים ומוצלחים.

מן הצד האחר, המטפיזיקה הדטרמניסטית בפילוסופיה של שפינוזה מציגה את סדר הדברים בעולם כתוצר של מערכת סיבתיות כפויה וקבועה. היא אינה מותירה מקום לרצון האישי ולבחירה החופשית ומעמידה, לפחות לכאורה, כל אתיקה אידימוניסטית, קל וחומר יוזמה פדגוגית, כחסרת פשר ומשמעות. על רקע העמדה "שאין בנפש רצון מוחלט או חופשי, אלא הנפש נכרעת לרצות כך או כך על ידי סיבה הנכרעת גם היא על ידי סיבה אחרת" (תורת המידות II מ"ח), עולה בהכרח שאלת אפשריותו וטעמו של חינוך המבקש לחרוג מן המצוי אל הראוי.

במילים אחרות, אם אישיותם של צעירים מעוצבת ונקבעת על פי מערך הגורמים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים המאפיינים את סביבת חייהם, אזי איזו משמעות יכולה להיות ליוזמה פילוסופית, כמו זו של שפינוזה עצמו, יוזמה המבקשת להציב אידיאלים חלופיים, לחלץ את המגמה האתית-פדגוגית משגרותיה המצויות, ולתעלה אל מחוזות חפץ טובים וראויים. על הפרדוקס הזה בפילוסופיה של שפינוזה, שבין מטפיזיקה דטרמניסטית והשלמה עם ההכרח לבין אתיקה אידימוניסטית ולהט פדגוגי, כתבו רבות  פרשניו של שפינוזה. הפתרונות שהוצעו מוקמו תמיד בתחום הדיסציפלינרי-פילוסופי שבין המטפיזי והאתי, תוך התעלמות מוחלטת מן הפוטנציאל הפדגוגי העצום הגלום בתורתו של שפינוזה. את המרחב הזנוח הזה אני מבקש לגלות ולפענח.

 

                                         *

 

הצבעתי למעלה על העובדה שרבים בחרו בשפינוזה להיות להם למחנך: דמות מופתית המשמשת אותם כמקור לחיוניות רוחנית, להעשרה והשראה; דמות המתפקדת בחייו של המתחנך כמשאב מאתגר ומעצים של פרספקטיבות, תובנות ורגישויות, שבאמצעותן החיים נעשים עשירים יותר במשמעות, באמת וביופי. על סוד הארוס הפדגוגי של שפינוזה ניתן ללמוד משלוש הבחנות שעשה מרטין בובר בדבר המחנך המופתי: ראשית הוא מעורר אמון במתחנך שיש לו עניין אמיתי בזולתו כאדם, ושפיתוח אישיות החניך היא בשבילו תכלית לעצמה ולא אמצעי לקידום אינטרסים זרים - דתיים, אידיאולוגיים או כלכליים. שנית, הוא מעורר במתחנך אמון שבחיי אנוש גלומים אידיאלים נעלים ונשגבים "ששווה לקום בשבילם בבוקר" וראוי להתאמץ רבות כדי להשיגם. ושלישית, השפעתו החינוכית כובשת במיוחד דווקא כשאינו מתכוון לחנך; משמע, בנוכחותו המלאה כאדם בעל אישיות, סגנון, יושרה, חכמה, רגישות, שיקול דעת ומידות טובות.

באשר למאפיין הראשון, אי אפשר לטעות באהבתו הפדגוגית של שפינוזה לנמעניו.   אם בפתיחה הנרגשת והאינטימית ל"מאמר על תיקון השכל", שבה הוא מצרף אותנו למסע משותף אל הטוב העליון והאושר היציב, ואם בניסוחו ב"תורת המידות", ש"הטוב שכל אדם ההולך בדרך המידה הטובה מבקש בשביל עצמו, לו הוא מתאווה גם בשביל שאר האנשים" (שם,IV ל"ז). במקרים אלה, כמו במקומות אחרים בכתביו, גלוי וברור שמתוך אהבת האדם, אגואיזם נאור, ורוח של צדק ואחווה, מבקש שפינוזה את טובתנו ואושרנו. בדומה לזרטוסטרא של ניטשה, אין הוא מבקש לעצב אותנו ברוח אלילים כלשהם או לטובתה של המדינה והכנסייה. כמו זרטוסטרא, הדחף הפדגוגי של שפינוזה מונע על ידי שפעת הווייתו וכמיהתו להוציא מן הכוח אל הפועל את היופי החבוי באדם הגולמי. כפי שנראה מאוחר יותר, ושוב כמו זרטוסטרא, אין לשפינוזה עניין במאמינים וחסידים שוטים, כי אם באנשים ריבוניים ונאורים המשמשים לו רעים ושותפים במעגלי המחשבה והעשייה.

באשר למאפיין השני, רבות נכתב על כך ששפינוזה, יותר מכל פילוסוף אחר, הציג תורת חיים ערכית וקוהרנטית, שהיא גם נשגבת כשלעצמה וגם מהווה חלופה רציונליסטית ממשית לתורות החיים הדתיות. בדומה לקהלת, לבודהה, לסוקרטס ולאריסטו לפניו, וכמו ניטשה וקאמי אחריו, שפינוזה מעמת אותנו שוב ושוב עם שאלות היסוד בדבר משמעות החיים, מקורות החיוניות האנושית וכבוד האדם, והדרך אל הטוב העליון והאושר השלם.  עונג חושים, יוקרה חברתית ועושר כלכלי מופיעים אצל שפינוזה כמפתחות אפשריים לאושר עלי אדמות, אך כמו בפילוסופיה של אריסטו הם נשללים, הן מן הטעם העקרוני שאינם מגשימים את היסודות הנעלים בטבע האנושי, והן מן הטעם האמפירי שהאושר שהם מציעים רעוע ובן חלוף. 

הבחירה הראויה, שוב כמו אצל אריסטו, היא בחיים המוקדשים לשכלול התבונה והרחבת הדעת. התוצאה שאליה מכוון שפינוזה מרגשת ביותר באידיאליזם האופטימי שבה: היחיד הרציונלי, שנהנה מבריאות גופנית, שלוות נפש וקורת רוח, והחברה הרציונלית שמתברכת באמנה חברתית של חירות, שלום, הגינות ואחווה.

המאפיין השלישי של ההשפעה החינוכית קשור כאמור לנוכחותה של האישיות במלאותה. במקרה של שפינוזה מדובר כמובן במפגש עם האיש באמצעות כתביו. מאפיין בולט שנתקל בו הקורא "בתורת המידות" הוא התואמות המושלמת שבין הסגנון לתוכן. כפי שאצל אפלטון הסגנון הדיאלוגי מקדם את רעיון הדיאלקטיקה, ובדומה לניטשה שאצלו הסגנון האפוריסטי משרת את עמדתו הפרספקטיביסטית, כך אצל שפינוזה ריבוי הסגנונות ואופני הדיבור משרת את ההומניזם ההוליסטי שלו. עתים הוא נוכח בגדרים, באקסיומות ובמשפטים של לוגיקן קפדן ומנוכר מאותה אסכולה שוויליאם ג'ימס כינה hard headed philosophers, ועתים הוא נוכח בגוף ראשון יחיד, בהערות, ביאורים ומופתים של מתפלמס נרגש ואכפתניק חברתי, המבקש לשכנע את קהלו בשפה שווה לכל נפש, כדי שיעמדו לצדו במאבק הגדול והדון-קישוטי לתיקון אדם ועולם.

לא רק כאדם שלם ומעורב הוא נוכח, אלא גם כאדם עם אינטגריטי ויושר אינטלקטואלי. בטיעוניו הפילוסופיים כמו במהלכי חייו אין מקום להתחכמויות, התחנפויות ופשרות תחמניות. אם התבונה אינה מוצאת סימוכין לקיומו של אל פרסונלי, אזי יש להיפטר מאמונות ההבל הדתיות ולהחליפן באמונות רציונליות. אם ההנהגה הדתית מנצלת לרעה את בערות ההמון, אזי יש להוציא מידיה את כוח השליטה וההשחתה. אם ראוי לדאוג להתפתחות זולתך כפי שהנך דואג להתפתחותך שלך, אזי נכון וטוב הדבר כלפי כל אדם ולא רק כלפי בני קהילה זו או אחרת. ואם הלימוד הוא העיקר ולא הכבוד, אזי מתאים לו לשפינוזה להגות ברצינות בביתו מאשר להתרווח בנחת על כסא הפרופסור באוניברסיטה.

 שפינוזה נוכח לפנינו כאישיות נבונה, רגישה, מצפונית ובעלת דבקות רדיקלית באמת ובצדק. "אני שופט פילוסוף", כתב ניטשה, "על פי יכולתו להיות דוגמה ומופת". במבחן זה לא רבים עמדו בהצלחה כמו זו של שפינוזה. לפנינו, בניסוח ניטשאני, דוגמה נאמנה לאיש העוצמה: פילוסוף שמוסיף ערך וטעם להוויה בכך שהוא מפעיל את מלוא משאבי נפשו, לא לשליטה באחרים ולא לקידום חברתי, אלא להשבחת אנושיותו ואישיותו בתהליך של התגברות עצמית ויצירה עצמית מתמדת.

 

                                          *

 

נעבור עתה מן הארוס הפדגוגי שבנוכחות האישיותית אל המהות הפדגוגית שבתיאוריה הפילוסופית. כפי שציינתי בפתיחת דברי, מצד אחד הגותו של שפינוזה כוללת בתוכה אתיקה אידימוניסטית, ומן הצד האחר, בשונה מן התיאוריות האידימוניסטיות של הפילוסוף אריסטו והפסיכולוג מאסלו, לא זכתה תורתו של שפינוזה לעיבוד ופיתוח של השתמעויותיה הפדגוגיות. כדי למלא חסר זה נפתח ונאמר שהמשותף לתורות האידימוניסטיות היא האמונה שגלומים בבני האדם כשרים סגוליים, אנושיים ואישיותיים, שפיתוחם ההדרגתי והמבוקר לכלל מיצוי ומצוינות מביא עמו ברכה גדולה לפרט ולחברה.

 עוד שתי הנחות מקופלות בהשקפה זו: האחת, שתהליך מימושו ופיתוחו של טבענו הסגולי מודרך על ידי תכלית וייעוד אנושיים שהם אימננטיים לאדם באשר הוא אדם; והשנייה, שהשלמות שנקנית בהגשמתו של תהליך זה הינה חיים טובים ומוצלחים הן במישור האובייקטיבי והן במישור הסובייקטיבי; דהיינו, מצוינות בתפקודים האנושיים המהותיים ביותר, המשולבת בתחושה קבועה יחסית של הנאה, שלוות נפש וקורת רוח. אצל שפינוזה, כמו אצל אריסטו לפניו ומאסלו אחריו, "יותר שאיזה דבר מתאים לטבענו יותר הוא… טוב לנו" (שם, IV ל"א, "משפט יוצא"). ובמלים אחרות, שיאה של הממשות היא גם פסגת השלמות, אנושיות במלאותה היא גם אנושיות במיטבה.

דברים כלליים אלה מחייבים הבהרות אחדות, כי אין תורה אידימוניסטית אחת זהה לאחרת, ומכאן גם שהשיטות הפדגוגיות הנגזרות מהן שונות אחת מרעותה. נפתח בדמות האדם הריבוני שהוא בבחינת האידיאל שאליו מכוונת האתיקה והפדגוגיה של שפינוזה. ריבונותם של בני אדם ניכרת בראש ובראשונה בהיותם מעצבים פעילים של הווייתם ולא תוצרים סבילים של סביבתם. הם אלה, נשים וגברים, העומדים ברשות עצמם ומהווים מקור סמכות לעצמם, חשיבתם עצמאית, רפלקטיבית וביקורתית, ואת משמעות חייהם הם צרים מתוך קשב וכבוד לגרעין הפנימי והייחודי של אישיותם. האדם הריבוני, במלים אחרות, הוא בה בעת נאור, אוטונומי ואותנטי. באשר לתהליך ההתפתחותי המוביל אל הריבונות המיוחלת, הרי זה מעוגן בדגם האידימוניסטי שהוצג לעיל, שעל פיו "יותר ששלמותו של איזה דבר מרובה, יותר הוא פועל ופחות הוא נפעל" (שם V מ').

ריבונות, במלים אחרות, היא פונקציה של בשלות והתפתחות: באשר הווייתו הקונקרטית של כל אדם נקבעת על פי מאזן הכוחות שבין החיוניות או העוצמה של גופו ונפשו לבין ההשפעות החיצוניות מסביבתו הטבעית והחברתית, אזי ריבוניים על פי שפינוזה יהיו אלה אשר השכילו לפתח את תבוניותם, ומכאן גם את חוסנם נגד הבלים, הונאות ומיני אמונות טפלות ודעות קדומות שמשעבדות את הרוח.

בדומה להוגים אידימוניסטים אחרים, גם עמדתו של שפינוזה היא בהכרח אליטיסטית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שמצד אחד הוגים אלה מדגישים את התהליך ההתפתחותי מגולמיות אל בשלות ואת האתגר האישי של טיפוס תמידי במדרגות השלמות האנושית, ומן הצד האחר ברור להם ש"כל דבר נעלה הוא קשה, כשם שאינו שכיח" (שם V מ"ב "הערה"). תובנה זו של שפינוזה, שאתה הוא מסיים את "תורת המידות", מלמדת שגם אם מערכת החינוך צריכה להרבות ככל האפשר בטיפוח אנשים ריבוניים, הרי בפועל רק מעטים יחסית יצליחו להיחלץ מן המנטליות של ההמון ולהגשים הוויה ריבונית ונאורה.

עמדה זו ממקמת את שפינוזה בתווך, בין שני הוגים אליטיסטיים בולטים של סוף המאה ה19-. מצד אחד, שפינוזה מציג אליטיזם דמוקרטי כמו זה של מתיו ארנולד, שמכיר בכך שהדרך היחידה לתיקון החברה וקידום התרבות הוא בהקניית ההשכלה הרחבה ביותר לציבור הגדול ביותר. "הטוב היותר נעלה של ההולכים בדרך המידה הטובה", אומר  שפינוזה, "משותף הוא לכל, וכל בני האדם יכולים ליהנות ממנו באופן שווה" (שם IV ל"ו). יתר על כן, "במידה שבני אדם חיים על פי שלטון התבונה, תועלתם בשביל האדם מרובה יותר. ולפיכך אנו שואפים בהכרח מתוך שלטון התבונה שיהיו האנשים חיים על פי שלטון התבונה" (שם IV ל"ז "מופת").

מן הצד האחר, בדומה לאליטיזם הרדיקלי של ניטשה, שפינוזה מכיר בכך שמרבית בני האדם חסרים את החיוניות הרוחנית הדרושה לכינון אישיות ריבונית, נאורה, אוטונומית ואותנטית. מרביתם, כדרך ההמון, חיים בדעות שאולות ובלתי בדוקות, מעדיפים נחמות שקריות על פני אמיתות מאתגרות, ומתפתים ליציבות המדומה שמעניקות הדעות הקדומות, המוסכמות החברתיות והסמכויות החיצוניות. לאורה של מציאות זו, אין מנוס מכך שהן הפוליטיקה והן הפדגוגיה ישכילו לטפח ולהוביל את הציבור הרחב אל האידיאלים הראויים תוך שימוש במושגים ובכלים הנגישים לציבור הרחב והמדברים אליו. במלים אחרות, כפי שכל מחנך יודע שללא תלות במטרותיו הסופיות, עליו לכונן את הקשר עם התלמידים במרחב הקונקרטי של חייהם ותוך התייחסות קשובה לעולמם הממשי, כך, אומר לנו שפינוזה, עלינו להתאים את דרכי השלטון והחינוך למאפיינים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של הציבור, תוך מאמץ תמידי לקדמם מהוויה נבערת והמונית אל הוויה נאורה וריבונית. 

גם אם שפינוזה עצמו מעולם לא חשב במונחים הבאים, הרי ניתן לומר שהוא מראשוני התיאורטיקנים של הפדגוגיה הביקורתית. דבריו החריפים בגנות השפעתם הרעה והמנחשלת של כהני הדת בזמנו יפים וטובים גם לנוכח הפונדמנטליזם בן זמננו. באמצעות מניפולציות רגשיות בחרדותיהם הקיומיות של הבריות מצליחים כהני הדת להטמיע בציבור הבלים דתיים בדבר רצונותיו והתחשבנויותיו של האלוהים, לכבול אותם לאמונות טפלות וחסרות שחר ולשעבדם לסמכויות השלטון. באמצעות טיפוח הכניעות הרגשית והפסיביות האינטלקטואלית, מוסיף שפינוזה, הם מורידים "אנשים בעלי תבונה לידי בהמות, שכן הן מונעים לחלוטין כל איש מלהשתמש בשיפוטו החופשי ומלהבחין בין טוב לרע... ושיא העוול הוא, שדווקא אלה הבזים לתבונה מכל וכל ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד מטבעו, הם הם הנחשבים לבעלי אור אלוהי" (מאמר תיאולוגי-מדיני, "הקדמה"). 

עוד הוא מוסיף באותו מקום: אנשים אלה, שדעתם משתבשת על ידי האמונות הטפלות של הדת, מגיעים לידי כך "שילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם, וכדי שיחשבו ככבוד נעלה ולא כחרפה, להקריב את דמם ואת נפשם לשם התרברבותו של איש אחד" - דבר שלא יעלה על הדעת בקהילה חופשית ותבונית.

כדי להשתחרר מהשעבוד לשלטון ההבל והדעות הקדומות, סבור שפינוזה, על המדינה להבטיח שני דברים: ראשית, אקלים תרבותי של פלורליזם וסובלנות ש"יניח לכל אדם ואדם את חופש הדעה ואת הרשות לפרש את האמונה לפי רוחו" (שם); שנית, שמערכת החינוך תשקוד במלוא המרץ והאחריות לקדם את התלמידים מן ההכרה השטחית והאקראית של הידיעה מתוך השמועה, עבור דרך שלב הידיעה המדעית המעמידה כל טענה לאמת במבחנה המחמיר של התבונה הביקורתית, ועד לשלב הידיעה האינטואיטיבית, הנסמכת על הידיעה המדעית אך נחוויית בתובנות הוליסטיות שמארגנות מחדש את היחסים בין הידיעות הבודדות לכדי הבנה בהירה ולכידה של ההוויה בשלמותה.

היבט פדגוגי נוסף שבו הטרים שפינוזה את הוגי החינוך המודרני הוא ברעיון ההוליזם ההומניסטי. בדומה לנטורליזם הרומנטי של רוסו ולפרוגרסיביזם הליברלי של ניל, ראסל, דיואי ורוג'רס, שפינוזה אינו מתמקד רק בשכל, אלא מייחס חשיבות רבה ביותר גם לגוף ולרגש. "כל שמפתח או מעכב את כוח פעולתו של גופנו", כותב שפינוזה, "מפתח או מעכב את כוח המחשבה של נפשנו" (תורת המידות III י"א). במלים אחרות, העיקרון הקלאסי של "נפש בריאה בגוף בריא" מקבל אצל שפינוזה ניסוח מחודש וייחודי, בבחינת תפיסת הגוף והנפש כשני ייצוגים שונים לאחדות אחת, כך שכל המתקיים בסדר הדברים הגופני מתקיים בסדר המושכלות של העולם הנפשי.

מקום של כבוד יש להעניק גם לתחושות ולרגשות - הן כחוויה סובייקטיבית והן כאינטליגנציה רגשית, שבלעדיה חיים מוצלחים אינם מן האפשר. החוויה התחושתית והרגשית של איתנות הגוף והצלחת הנפש, אומר שפינוזה, הלא היא השמחה והחדווה, שאותן יש להרבות ככל האפשר. עניין זה, חשוב לציין, כלל אינו מובן מאליו על רקע החינוך המסורתי שנהג לראות בעליצות ובשמחה סוג של מתירנות מסוכנת ופריצות מוסרית.

שפינוזה, בדומה לניטשה, ניל וראסל, קורא לאהבת החיים ולחדוות היצירה, לפיתוח תחושת הערך עצמי ולטיפוח האישיות לשיא תפארתה. אין דבר שמקומם הומניסטים אלה יותר מהקרבת חדוות החיים, האושר האישי והמימוש העצמי על מזבחות השווא של הדתיות והלאומנות. יותר מכך, יכולים אנו לדמות בקלות את רוחו הנסערת של שפינוזה מדברת מגרונו של זרטוסטרא: "שימרו אמונים לארץ ואל תאמינו לכל המדברים אליכם על תקוות שמימיות. נוסחי רעל המה, מדעת או שלא מדעת. בוזי החיים המה, נובלים ומורעלים הם עצמם, אשר הארץ עייפה מהם: הניחו להם אפוא, ויגוזו. החטא לאלוהים היה לפנים גדול החטאים. אך הנה מת האלוהים כעת החטא הגדול ביותר הלא הוא לחטוא לארץ ולהוקיר יותר את קרביו של הסתום מכל סתום מאשר את טעמה של הארץ... החזירו כמוני את הצדקות שפרחה, חזרה לאדמה, אכן חזרה אל גוף וחיים: על מנת שתיתן לאדמה טעמה, טעם אדם" (כה אמר זרטוסטרא, עמודים 12, 75).

 

                                          *

 

ממד חינוכי אחרון שנתייחס אליו כאן הוא בתחום החברתי והמוסרי. הציר המרכזי שעליו מתקיימים על פי רוב הדיונים בנושאים ערכיים שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה הוא תפיסת הטוב והרע, הראוי והפסול. בנושא זה מחדש שפינוזה חידוש גדול כאשר הוא מכריז קבל עם ועולם שאין הטוב והרע "מציינים שום חיוב בדברים כשהם נדונים בפני עצמם אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה", לאורם של דגמים מוסכמים של שלמות  ומצוינות (תורת המידות IV "הקדמה"). יתר על כן, "טוב" על פי שפינוזה הוא כל מה "שאנו יודעים בו בברור שהוא מועיל לנו" ומרבה את שמחתנו (שם, גדר א), ואותם דברים עצמם יכולים להתברר כטובים ומועילים לאחד, כרעים ומזיקים לאחר, וכבלתי רלוונטיים לחלוטין לאחרים נוספים. אלמלא היה שפינוזה רציונליסט ונטורליסט יכולים היינו להסיק מדבריו שעמדתו דוגלת ברלטיביזם מוסרי ואולי אף בסובייקטיביזם על גבול הניהיליזם. אך האמת שונה בתכלית.

כאשר אנו ממקמים את היגדיו המוסריים במסגרת הרציונליזם האוניברסליסטי והנטורליזם האידימוניסטי, מתגלה לנו תיאוריה חברתית ומוסרית שדומה מאוד למה שנהוג לכנות בימינו הומניזם פרגמטיסטי. עמדה זו, שבין ראשוניה היה ג'ון דיואי ובין מיצגיה הבולטים ביותר היום עומדת מרתה נוסבאום, משלבת ליבה של מוסר הומניסטי בעל אופי קוסמופוליטי וחלות אוניברסלית, ופלורליזם ליברלי ורב-תרבותי שחל על כל אותם עניינים שמחוץ לליבה המוסרית. במלים אחרות, העובדה שכל בני האדם שותפים בטבע האנושי ובהביטט הסביבתי של כדור הארץ, יוצרת מרחב מחקרי כלל-אנושי ואובייקטיבי באשר לגורמים התורמים להתפתחות האדם ולרווחתו ולגורמים המנוגדים, שמדכאים ומסכלים את השגשוג האנושי. במרחב התדיינות זה, למרות ההבדלים המתודולוגיים, הידע הנצבר בתרבות האנושית בתחומי האתיקה והפדגוגיה נהנה מאותו מעמד אוניברסלי ואובייקטיבי כמו זה של תחומי הפיזיקה, הרפואה והפסיכולוגיה.

לשם דוגמה, כפי שיכולים להיות בתרבויות השונות מאכלים שונים ומשונים - אך קיים מדד פחות או יותר אוניברסלי לערכם התזונתי, וכפי שישנם בעולם גשרים בסגנונות רבים ומגוונים - אך כולם נבנים על יסודות פיזיקליים והנדסיים משותפים, כך גם יכולות חברות לטפח אמונות ונוהגים שונים - אך ערכי היסוד של כבוד האדם, חירות האדם, שוויון ערך האדם, ושלום וסולידריות בין בני האדם, חייבים להתקיים בכל חברה ותרבות כדי לאפשר התפתחות ורווחה אנושיים. במלותיו של שפינוזה, ערכים אלה, יודעים אנו בברור שהם מועילים לנו ושהם מקרבים אותנו לאידיאל השלמות והשגשוג האנושיים שגלום בטבענו.

שפינוזה אינו מסתפק בהגדרת הטוב ובמתודולוגיה לזיהויו, אלא גם פורש לפנינו ערכה שלמה של עמדות, התנהגויות ורגישויות שעלינו לטפח בעצמנו ובזולתנו. בראש ובראשונה מדגיש שפינוזה את המידה הטובה של "ואהבת לרעך כמוך". במלותיו של שפינוזה: "הטוב שכל אדם ההולך בדרך המידה הטובה מבקש בשביל עצמו, לו הוא מתאווה גם בשביל שאר האנשים" (שם, IV ל"ז). הגיונה של מידה טובה זו אינו נעוץ בציווי אלוהי או בצו קטגורי תבוני, אלא בתועלתנות נאורה. שפינוזה מחזיק בדעה, שבניגוד לאתיקה הכוחנית הרווחת, התנאים לשגשוגו של כל פרט בחברה רק הולכים ומשתפרים אם יותר ויותר פרטים אחרים זוכים לרווחה אישית והגשמה עצמית.

במישור הבין-אישי הכרה זו מתרגמת לדאגה שכל פרט יוכל ליהנות מן הזכויות וההזדמנויות לצמיחה אישית. במישור הקהילתי, התרגום המעשי הוא בכינונה של אמנה חברתית המושתתת על סולידריות ואחריות חברתית. במלותיו של שפינוזה: "ההולכים בדרכי התבונה אינם דורשים לעצמם מה שאינם מבקשים גם לטובת אחרים - והם על כן אנשי צדק, נאמני רוח ומהוגנים" (שם, IV י"ח "הערה").

 לסיכום, ראינו ששפינוזה שייך לחבורה מכובדת של הוגים דוגמת אריסטו, רוסו, ניטשה ומאסלו, אשר באתיקה האידימוניסטית שלהם גלום פוטנציאל אדיר לתיאוריות ופרקטיקות חינוכיות. עוד ראינו, שלמרות השפעתו המעצבת של שפינוזה על התרבות המערבית בכלל ועל יחידים בפרט, הוא עצמו נמנע מעיסוק ישיר בתכנים פדגוגיים; וברוח זו גם נמנעו הוגים אחרים אחריו להכלילו במורשת הקאנונית של המחשבה החינוכית.  הסיבה העיקרית נעוצה כנראה במשקל הרב מדי שייחסו חוקרי שפינוזה למטפיזיקה הדטרמניסטית שלו, שלכאורה עושה את היוזמות הפדגוגיות לחסרות טעם ומשמעות.  מכאן גם ברורה ההתייחסות אל שפינוזה כ"מחנך בעל כורחו".

בראשית המאה ה21-, כשאקלים הדעות האינטלקטואלי פתוח יותר לראות בפילוסופים מקור להעשרה והשראה, ללא יומרה כלשהי לאמיתות אחרונות ומוחלטות, דומה שיכולים אנו לחלץ את שפינוזה מגבולות הדיון הדיסציפלינרי-פילוסופי ולעשות בו שימוש מושכל ומפרה לקידום החברה והתרבות. בימים אלה, כשמצד אחד המחשבה החינוכית סובלת מדלות ושיממון, ומן הצד האחר ההשטחה התרבותית וההשחתה המוסרית קונות להן אחיזה בציבור, איננו יכולים לוותר על הפוטנציאל העצום שגלום בהגותו של שפינוזה לקידום החינוך.

בישראל העכשווית, לא פחות מאשר בימיו של שפינוזה, אנו משלמים מחיר כבד ברוח, בחומר ובחיי אדם, על חוסר הרציונליות שבפונדמנטליזם הדתי, בלאומנות השבטית, ובאתיקה הכוחנית. עד כדי כך חמור המצב, שהבלים מן הסוג של מלחמת קודש, שהידיות, הארץ המובטחת, עם בחירה ופעמי גאולה הולכים ומדרדרים את המזרח התיכון כולו לנקודת אל-חזור של השמדה הדדית וטוטלית. לעומת זאת, וכנגד רוח התקופה, חינוך ישראלי ברוחו הגותו של שפינוזה, שיושתת על האידיאלים של מחשבה תבונית, השכלה רחבה, אישיות ריבונית, אהבת הבריות ודמוקרטיה ליברלית וסולידרית - עם מאמץ חינוכי להגשמת אידיאלים אלה - יוכל  לשנות את מגמת השקיעה ולהחזיר את ישראל אל דרך המלך של חברה נאורה ומשגשגת. אין זה כמובן עניין לנסים; רק להחלטות ולמעשים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד