נצחונו של מוחמד א-דורא
נצחונו של מוחמד א-דורא
נצחונו של מוחמד א-דורא

 תמונות הילד מוחמד א-דורא בתודעת העולם נקבעו בלי קשר לשאלה מי גרם למותו ומה משמעות הסיפור, ושירתו נרטיב של צד אחד; דווקא מהסיפור הזה יש להקיש שאין די בכך שתמוה תהיה סמל ותייצג תדמית, עליה לסייע לנו לפרש את המציאות ולהביא אודותיה עובדות חדשות ומדויקות

 

תמר ליבס וענת פירסט

 

פרופ' תמר ליבס היא ראש המחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, ד"ר ענת פירסט מבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה

 

המגישה ברשת ABC, ב30- בספטמבר 2000, ידעה כבר ביומה הראשון של התפרצות העימות כיצד הוא ייחרת בזיכרון הגלובלי. הסמל של מלחמת המתאבדים מול הטנקים, בשנים שיבואו, תהיה דמותו של מוחמד  א-דורא, הילד שנורה לעיני המצלמה בזרועות אביו - "דימוי שירדוף כל אדם בסכסוך עוד שנים רבות".   

חשיבות הייצוג החדשותי במדיה הגלובליים היא חלק מהתופעה של צמיחת המדיה הבינלאומיים ושל שדרוג המעמד שרכשו בסכסוכים מקומיים. ראשית,  עלינו להבחין בין שני סוגים של מלחמות מקומיות שהיינו עדים להן בשנות התשעים של המאה ה20-: מלחמות דוגמת ה"מלחמה בעצימות נמוכה" שמתנהלת כאן עכשיו, שבהן התקשורת הגלובלית ממלאת תפקיד של כמעט-בורר, לעומת מלחמות שהתקשורת נותרה כמעט מחוץ לתחום. 

מלחמות מהסוג השני, דוגמת מלחמת המפרץ ומלחמת פוקלנד, ובמידה רבה, אפגניסטן של 2002, היו קצרות יחסית, תוכננו להשיג יעדים מוגדרים, התנהלו הרחק מהבית ונשלטו פיזית על ידי הממשלה והצבא (שראו בתקשורת ובפוטנציאל שלה להתסיס דעת קהל מכשול להשגת היעדים). כך נסמכו כתבי התקשורת האמריקאית בעיראק, לרבות CNN, על תדרוכים ומפות של צבא ארה"ב, בניצוחו של הגנרל שוורצקופף. כך היה גם במלחמה  באפגניסטן, שצפינו בה בהפצצות, והאזנו לתדריכים אך לא ראינו את הפגיעה בתושבים. 

ואכן, המקרים יוצאי הדופן שאיפשרו הצצה אל מה ש"אנחנו" עושים לצד השני, היכו גלים בדעת הקהל בבית. פטר ארנט, כתב CNN שנותר בעיראק בזמן המתקפה האמריקאית ושידר מבונקר מופצץ בבגדאד, שלטענת העיראקים הפך למקלט, עורר ויכוח סוער בארה"ב על הלגיטימיות של הקרנת מה שהוא אולי תעמולה של האויב. גם באינתיפאדה של שלהי שנות השמונים, שהיתה אמנם מאבק מתמשך, אך נוהלה בגבולות מוגדרים, בשליטת מלאה של צה"ל בשטח, ובהשארת התקשורת מחוץ לתחום, האירועים הספורים שהמצלמות הטלסקופיות של  רשתות מערביות תיעדו חיילי צה"ל מכים עצורים פלשתינאים, הובילו להבאתם  לדין של חיילים וקצינים על "פעולות חריגות". 

כך, למשל, מרטין פלטשר מרשת ABC האמריקאית, גורש מישראל לאחר שהראה בכתבתו חיילים שעצרו נערים פלשתינאים, והטקסט שליווה את התמונה  תיאר את פעולות החיילים באופן הבא: they were rounded up, roughed up, and in this case, spat upon  ("הם נלכדו, הוכו, ובמקרה זה אף ירקו עליהם").

לעומת זאת, במלחמות מקומיות מתארכות, דוגמת המלחמה-בעצימות-נמוכה המתנהלת אצלנו, והמלחמה בקוסובו לפניה -  מלחמות שאין להן מטרה ברורה, שבהן שליטת הצדדים מוגבלת והגבולות בין פנים וחוץ מטושטשים - לא ניתן עוד לשמור את התקשורת מחוץ לתחום. יתרה מזה, באקולוגיה של התקשורת משנות התשעים, הגבולות בין תקשורת מקומית וגלובלית מטושטשים, כולם מצטטים את כולם ולעתים קרובות לא ברור מה מקור התמונות, ומה שייך למי. גם התקשורת הלאומית "שלנו", למרות נטייתה להתגייסות בעתות משבר, כמו במבצע "חומת מגן", אִימצה מודל מופרט בהשוואה לטלוויזיה הממלכתית של האינתיפאדה של שנות השמונים,  מודל שיש בו יותר אלמנטים גלובליים ומידה מסוימת של ריחוק.  

 

                                         *

 

באופן מסורתי, הטענה שהכיסוי התקשורתי משחק במלחמה תפקיד חשוב התייחסה לתקשורת של מדינת הלאום שמתחילה להריח ניצני שינוי בדעת הקהל ומעניקה חיזוק למגמה הזאת. בהקשר הנוכחי, התקשורת האלקטרונית שמשדרת מארה"ב ואירופה - מדינות בעלות תפקיד של מתצפתות ולא של משתתפות - משודרגת ממעמד מתבונן למעמד בורר, ולמעשה מכתיבה אסטרטגיה צבאית ומאלצת את הצבאות להתאים את האמצעים הצבאיים לתמונות שהם עלולים ליצר, ואף ליזום "קמפיינים" תקשורתיים.  

למדיה הגלובליים, המתבוננים בעולם מבעד לעדשה טלסקופית, יש הפוטנציאל להראות כל אירוע (אלים) ספציפי כ"ראיה" לכך שהמלחמה, האלימות,  אי ההגעה להפסקת אש, הם "באשמתנו" (או "באשמתם"), ודי בכך שמנהיגים פוליטיים  אכן מאמינים שדעת הקהל בארצם מושפעת מדימויים מסוימים כדי שהתמונות ישפיעו על מדיניותם. לפיכך,  הרעיון שדעת הקהל בארה"ב "אינה סובלת" התנהגות מסוימת של מדינה המצויה בסכסוך בבלקנים או במזרח התיכון, עלול להיות מכריע בהחלטה שתביא להתערבות בינלאומית של גופים כמו האו"ם,  NATO, צבא ארה"ב, במישור הפוליטי, הכלכלי ובאמצעים צבאיים, בלי קשר לשאלה אם דעת הקהל אכן הושפעה. מצב זה עושה את בחירת הדימויים הטלוויזיוניים במדיה הגלובליים למשמעותית במיוחד, שכן ההחלטה אם וכיצד להתערב בסכסוך מקומי תלויה בדימויים, וככל שהדימוי מחריד יותר גדלים הסיכויים לפעולה.

אין בכוונתנו לטעון שהעוצמה שרכשו המדיה הבינלאומיים בעידן הזה היא תופעה שלילית בלבד.  נורמטיבית, יש להסכים לכך שחשוב שפוטנציאל ההתערבות ימשיך להתקיים כי הוא עשוי להבטיח מידת שליטה של הצדדים בסכסוך נמשך. בטווח הארוך, חשוב לדאוג לכך שבשביל מדינה במלחמה (ישראל, ארה"ב) המחיר של הפגיעה האנושית בצד השני (הפלשתינאים, האפגנים) יהווה שיקול אסטרטגי.

יחד עם זאת, יש אמת בטענה שהתקשורת העולמית נכשלת במילוי תפקידה ככלב שמירה. בלי קשר למידת הצלחתה, ברור גם שהממשלות המעורבות בסכסוכים יעשו מאמצים עצומים בחזית יחסי הציבור, כדי לשלוט בהפקת דימוי חיובי, יש לזכור בהקשר זה את  הנסיונות הכושלים של המטוסים האמריקאיים להצניח מזון באפגניסטאן, את מאמצי הנשיא בוש לגייס ל"הסברה" את כוכבי הוליבוד, או את בואם לישראל של ג'יימס קרבל  ורוברט גרינברג, היח"צנים לשעבר של הנשיא קלינטון, לסייע לראש הממשלה שרון.

אפילו בסביבת התקשורת נטען, שאופן הייצוג של הסכסוך הישראלי-פלשתיני חשוב במיוחד. אצלנו אין מטרה ברורה בשטח, אין דרך לשמור את התקשורת מחוץ לתחום, אף צד אינו יכול לנצח בשטח. עם פסק זמן סביב אירועי ספטמבר  11, המדיה המערביים החליטו להתמקד בקונפליקט הזה. לכן נראה שניצחון במקרה שלנו משמעותו צבירת נקודות בדעת הקהל העולמית.

כמו במקרה של הילדים הגוועים מרעב בסומליה, והפליטים בקוסובו - הטלוויזיה בעולם מאוהבת בתמונות מוות, פציעות, סבל וברוטליות אנושית.  הדימויים הערומים, הנתפסים כמובנים מאליהם, ללא הסבר נוסף, שולחים מסרים אמוציונליים, שנקלטים מיד. התמונות מוּצָאות בדרך כלל מרצף רלוונטי של אירועים, או מהקשר פוליטי והיסטורי. כהכללה, ניתן לטעון שלאחר שהתקשורת עיצבה את המשחק הפוליטי כך שיתאים לדרך שהיא תופסת את צופיה (ראו את הרס המפלגות והחלפתן באישים ש"עוברים מסך", תהליך שהביא לבחירת נתניהו שאיש לא הכיר את כישוריו כמנהיג), היא עברה לעצב את המלחמה בדרך שתביא למעורבות קהלים גלובליים.

אם ניצחון במאבק נמדד בניצחון במאבק על דעת הקהל הבינלאומית, ואם דעת הקהל נמדדת באמצעות הטלוויזיה, הרי השפעת הטלוויזיה נמדדת באמצעות דימויים של אנושיות נדרסת, ו/או ברוטליות אנושית המועברת למסך בבית. 

מעט מאוד דימויים, מתוך הכיסוי היומיומי של הסכסוך אצלנו, "תופסים" את המדיה הגלובליים, ואלה שבכוחם להצית את האמפתיה ו/או החרדה של הצופים הופכים לסמלים. כוחם של ייצוגים מטונימיים אלו - שהערוצים הבינלאומיים  מאמצים, וממחזרים שוב ושוב—- נעוץ בכך שהם מספרים סיפור שאינו זקוק למלים, בכך שהם חושפים סימני ההתעללות וברוטליות המזוהים מיידית. גם אם יש מקום לפקפק באמיתות הקלישאה שתמונה שווה אלף מלים  (טענתו של מייקל שדסון, היסטוריון התקשורת הנודע, היא שלדעת הקהל האמריקאית לקח פרק זמן דומה להתחיל להתנגד למלחמה בוייטנאם ולהתנגד למלחמה בקוריאה, בתקופה שהטלוויזיה לא הביאה תמונות הביתה), אלה המקרים שהתמונות אפקטיביות במיוחד. הפרשנות-העצמית שהדימויים הללו מספקים לכאורה מועילה במיוחד לצופים שאינם מתמצאים בהקשר שממנו הוצאו.

 

                                       *

 

בסתיו 2000 התחרו שני דימויים, אחד מכל צד, על מעמד "סמל הזוועה" של הסכסוך. הילד מוחמד א-דורא שנורה למוות לעיני הצופים, והלינץ' של שני חיילי צה"ל בתחנת משטרה ברמאללה, שבועיים אחר כך. בתחרות על גודל הזוועה מנצח מוחמד דורא. הוא זה שעונה לשאלה: מי הכי אכזר בעיר?  הלינץ', לעומת זאת, היה כישלון חרוץ מבחינת הרייטינג. הצגתו על מרקעי הטלוויזיה בעולם היתה מקרית, חטופה, ולא הותירה עקבות בתודעת העולם. בחישובים הציניים של הצלחות והחמצות באיסוף "נקודות מסכנות" בתקשורת הבינלאומית, נתפס הלינץ' ככישלון "התשובה" הישראלית לרצח א-דורא.  

מהו סוד כוחו של א-דורא? קודם כל, העובדה שמותו מתועד בעין המצלמה כרצף התרחשויות קוהרנטי ושלם, החושף, לכאורה ללא צורך במלים, תמצית של טרגדיה אנושית. לצילום יש שני יתרונות על פני אופני דיווח אחרים כמו עדות או דיווח מהאולפן, המאפשרים לו לחצות גבולות לאומיים. תיעוד המצלמה מעניק לו סטטוס כחדשה עיתונאית אובייקטיבית, וגם כדרמה היוצרת מעורבות רגשית בקרב הצופים. הלגיטימציה העיתונאית נובעת מכך שזה ייצוג אנלוגי, שאין בו המרה לצופן אחר, כמו דיבור או כתיבה.

התיווך המכני של המצלמה, כפי שלמדנו מהסמיוטיקאי רולן בארת', נתפס כערובה לעובדתיות, לאותנטיות, ל"טבעיות", והוא אף "מחזק את המיתוס של הטבעיות". ואולם, כטענת בארת', תפיסה זו היא אשליה מסוכנת. למעשה, כל מה שהדימוי עושה הוא לתחום את גבולות המשמעות ולאפשר את חקירת הווייתו האמיתית של האובייקט (ה"מסומן") באמצעות תהליך סימון. אנחנו נוסיף, שכאשר מדובר בדימויים בתקשורת, הרי לאחר שהצלם הגדיר את גבולות השדה, על כל סימני השאלה ופערי המידע שהוא מותיר, יצירת ההקשר של המשמעות נותרת  בידי הכתב והמפיק, האמור להשלים את פערי המידע, ובמעט בידי הצופה המפענח,   שמביא לצילומים את ניסיונו ואת הידע הקודם שיש לו על ייצוג בטלוויזיה ועל הסכסוך. בדרך כלל, המספר הטלוויזיוני מתאים את עצמו לקהליו, או, בניסוח של חוקרי הספרות, הסופר מתייחס בטקסט לצופה המשתמע.  

    במבט ראשון, הסיפור שמספרת המצלמה - סיפור האב ובנו שנקלעו לזירת קרב, שבה האב המפוחד מנסה לסוכך על בנו הבוכה והילד נורה ונהרג לעיני הצופים - הוא אמנם הקרוב ביותר לסיפור המספר את עצמו. במבט שני - ככתבה חדשותית, האמורה לדווח לנו מי עשה מה, מתי, היכן, ובעיקר מדוע - חסרות בתמונות העובדות המרכזיות הדרושות כדי למשמע את הסיפור. אם עוצמתו של צילום א-דורא היא בכך שהוא חושף אכזריות בלתי אנושית, חולשתו בכך שאינו מספק תשובות לשתי השאלות: מדוע השניים נקלעו לזירת הקרב? ובעיקר, מי או איזה צד ירה והרג את הילד?  לשם כך יש צורך במידע נוסף, וזה ניתן בתיווך הלשוני של כתב/ת או מגיש/ה, תיווך שהוא קריטי לפענוח הצילום.

ניתוח כתבת רשת ABC האמריקאית מ30- בספטמבר מראה, שמה שמציין את אופן הכיסוי של  הריגת מוחמד א-דורא הוא חוסר הפרובלמטיזציה, הפרשנות המובנת מאליה, הנמסרת בדרך אגב, לשאלה העובדתית מי היורה, וחוסר ההתייחסות לשאלה מה עשו שם האב ובנו. 

זה המשפט הפותח את הדיווח:

"It happened yesterday in gaza. A man and his injured son is  .trapped under Israeli fire"  ("זה קרה אתמול בעזה. אדם פצוע ובנו לכוד תחת אש ישראלית").

רצף הצילומים שמתוכו נבנה הסיפור מופיע פעמיים באותה מהדורה, ומאופיין בהדרכה מוקפדת של הצופים לגבי תהליך ההתקבלות. הדיווח על מוחמד א-דורא מופיע לאחר כתבה המכסה בהרחבה את  אירועי היום האלימים בישראל ובשטחים, והמסתיימת בהערת אזהרה על הזעזוע שייגרם לצופים בהמשך. בהפוך על הפוך, יש כאן קריאה לא להחמיץ, בבחינת "הישארו עמנו".

"And we warn you that some of the images are disturbing". ("ואנחנו מזהירים אתכם שהדימויים הם קשים").  הפתיח לסקופ מספק את העיגון לצילומים כייצוג של העימות בין חיילים חמושים לקורבנות חסרי ישע  (המלה "שהידים" מתורגמת למונח המרומם "קדושים"), אך באופן יוצא דופן, הפתיח גם מכתיר את הצילומים כתיעוד שישמר בזיכרון הקולקטיבי כסמל הסכסוך .

"”Four days  of fighting, dozens of new martyrs, and an image that would haunt everyone in this conflict in years to come."

("ארבעה ימי לחימה, עשרות קדושים מעונים, ודימוי שירדוף כל אדם בסכסוך הזה בשנים הבאות"). 

יש כאן סימון בשתי רמות: הצבעה על משמעות האירוע המתועד מבחינת הזעזוע הרגשי שיגרום לצופים, ועל המשמעות של צילומו כמקור ראשוני להיסטוריוגרפיה של האירוע ("לנו" לא היה "מזל" כזה באף אחד מפיגועי ההתאבדות).  ה-Voice over, המשחק במתח שבין הזמנים - בין האירוע שכבר אירע ושייך לעבר,  לתיעודו  בזמן אמיתי - נוטה לכיוון של  "כאילו שידור חי":

"It happened yesterday in Gaza. A man and his injured son are trapped under Israeli fire. The boy is terrified. My son is dying, the man yells, and then the shots come in lower. Twelve years old Muhammad Dura was buried as a Palestinian hero last night…."

בסוף מהדורת החדשות, במדור המכונה "פינת הכתב", מתווסף נדבך להבנייתו של מוחמד א-דורא כסמל וכמועמד מוביל בתחרות "הצילום הטוב ביותר" של שנת 2000 ברשת NBC. עכשיו, לצפייה בצילומים יש מעמד של "קריאה שנייה" בטקסט. ומה שמאפיין קריאה נוספת בטקסט מוכר, כפי שהבהיר רולן בארת', הוא שעכשיו, לאחר שהקורא/צופה השתחרר ממתח אי הידיעה כיצד זה יסתיים - ה"מה" - הוא יכול להתרכז באופן השתלשלות האירוע, ה"איך". הדגמה טובה לאופי הצפייה הראשונה סיפק נשיא ארה"ב  דאז ביל קלינטון, שסיפר בראיון כיצד קיווה, בשניות הארוכות של הצפייה בטרגדיה של מוחמד א-דורא, שהילד יינצל.

ההדרכה על אופן הצפייה ב"קריאה שנייה" ניתנת הפעם מפי הסמכות העליונה - הצלם הפלשתינאי טלאל אבו ראחמה, שצילם את התמונות בשביל ערוץ פראנס 2, הוזמן לאולפן ABC, ללוות את הצילומים במלותיו. בדבריו אין כל  ניסיון למסור מידע חדש שיענה על שתי השאלות הקריטיות להבנת האירוע, שהצילומים אינם נותנים להן מענה; יש בהם ממד של התנסות האישית, של מי ש"היה שם". 

 

                                        *

 

אם הצלם והמגישה אינם ממלאים תפקיד של פרשנים, מה תפקידם בהעברת הסיפור? נראה שהשניים ממלאים כאן תפקיד שבתיאוריה הקולנועית מכונה "סוטור" - "חיבור", "תפר". לפי תובנה זו, בניתוח המבריק של דניאל דיין את המערבון  Stagecoach,   ((Dayan, 1983    ההתקשרות הרגשית של צופי הקולנוע לדמות שבמרכז התמונה מתרחשת בתיווכה של דמות משנית על המרקע. האופן שבו מתבוננת הדמות המשנית (ה"סוטור")  בגיבור הדרמה היא המדריכה את מבטו של הצופה אל הגיבור. הצלם, שצילומיו הם עדות לעובדתיות המידע, תורם בנוכחותו באולפן להעצמת החוויה הרגשית. 

ואכן, השניים ממלאים את חלקם בהדרכת הצופים, וברגעי השיא קולם נשנק מדמעות. אפילו המקצוענים הקשוחים, האמונים על דיווח מהוקצע ונייטרלי, פורצים את המסגרת המקצוע ומרשים לאנושיותם לפרוץ. מה שקושר אותנו זה לזה כבני אדם - החמלה למראה הטרגדיה והזעם על מי שאחראי לה - חזקים מכל מחויבות לקונבנציות של הגשת חדשות. אם נלך צעד נוסף, הרי זו אינדיקציה להשתנות הקונבנציות עצמן.

 ניתוח הכתבה בכללותה מגלה, אם כן, שמה שנתפס כצפייה באירוע שנדמה כי אין אמיתי ובלתי אמצעי ממנו, הוא למעשה ייצוג אידיאולוגי בשלושה מישורים: במישור הסלקציה של חומרי מציאות: שליפת אירוע אחד, טרגי ככל שיהיה,  מתמונת המצב הכאוטית והמדממת של תחילת העימות; במישור של  מסגור המצלמה, שמכוונת לילד ואביו ואינה מחפשת את היורים,  ובמישור המשמוע  מהאולפן, השואב את פרשנותו מתפיסת הסכסוך בהיקפו. כל אלה מתאימים את עצמם לצופים, כפי שהם תופסים אותם, או ליתר דיוק, כפי שהם תופסים שהצופים תופסים את האירוע, ומאששים את דמות הצופים הללו.

בארת' פותח את מאמרו הקלאסי "הרטוריקה של הדימוי" (2003) בהטלת ספק  באפשרות המשמוע של ייצוג אנלוגי. הוא שואל: האם ייצוג  שהוא "העתק" מסוגל לייצר מערכות סמלים אמיתיות? מסקנתו: הדימוי תוחם את גבולותיה של המשמעות, ומאפשר את חקירת הווייתו האמיתית של מה שהוא מכנה "המסומן"  באמצעות תהליך "סימון". אבל לטלוויזיה, בגבולות השידור המיידי ובשניות המעטות המוקדשות לסיפור, אין זמן או עניין לעסוק בתהליך זה. זו הסיבה שהיא מחפשת מראש דימוי "סגור" ככל האפשר, שאינו דורש משמוע.

 דווקא הצלחתו חסרת התקדים של הסיפור וכיכובו על במות וירטואליות רבות ומגוונות, היא שמשכה אליו גם את תשומת לבה של  במאית טלוויזיה, העוסקת בז'אנר העיתונאי של סרט דוקומנטרי. כך קרה שב18- במארס  2002, יותר משנה לאחר השידור המקורי, הקרין ערוץ הטלוויזיה הגרמנית ARD את כתבתה של אסתר שפירא, ששאלה את השאלות שנותרו פתוחות, המשיכה את  תהליך החקירה והגיעה למסקנה ההפוכה מזו שאליה הובילה התפיסה האינטואיטיבית של עורכי חדשות בעולם. 

באמצעות ראיונות עם משתתפים ועדים משני הצדדים, בהם מפקד הגזרה הפלשתינאי ("לא עשינו חקירה כי היה ברור מה קרה"), שלושת החיילים במוצב (שמהזווית שממנה כיוונו את רוביהם לא היה אפשר לפגוע במוחמד ובאביו), פלשתינאים שתיארו את הירי המסיבי שירו פלשתינאים, עומק חדירת הכדורים שתאמה את הירי הפלשתיני ולא הישראלי. מסקנת התחקיר ששידר הערוץ הגרמני היא שמוחמד א-דורא נהרג בידי פלשתינאים.

נראה שמקרה א-דורא הוא דוגמה טובה לשאלת הקשר בין אמיתיות/אותנטיות של  אירוע הנראה על המרקע, ומידת ייצגו את האירועים האלימים באותו יום, באותו שבוע, או במערכה כולה, שלגבי גבולותיה הזמניים נותר סימן שאלה.  הבעיה מתחילה בכך שהייצוג בטלוויזיה הוא תמיד פרסונלי. וכשמתבוננים בילד אחד על המרקע, הילד הזה יכול להימצא בכל נקודה על הציר שבין מקרה אחד, שאינו אמיתי כל עיקר אבל מייצג את המאפיינים המרכזיים של תופעה או אירוע רחב היקף (כאן, מלחמה), ובין אירוע מטונימי "אמיתי" לחלוטין שאיננו מייצג כלל את האירוע הרחב שהוא חלק ממנו.

מתבקש להזכיר כאן את פרשת פרס הפוליצר שניתן לכתבת שתיארה את בעיית הסמים כפי שהיא מתגלה בחייו של ילד בגטו שחור. כשהתברר שהילד המתואר אינו קיים במציאות, הכתבת טענה שדמותו, כפי שתיארה אותה, מייצגת את בעיית הסמים בדיוק ובאפקטיביות גדולים יותר משיכולה לעשות כל דמות אמיתית. סיפור זה  מדגים את הבעייתיות שיש בהחלטות עריכה. ההחלטות המשמעותיות ביותר, שנעשות מאחורי הקלעים, קשורות בהעדפה של "סיפור" אחד על פני אחרים, העדפה הקובעת מה נראה ומה לא נראה. השיקולים מתבססים על  השאלה איזה footage יתאים לתפיסות קהל-היעד את האמת של הסכסוך, איזה footage יספר סיפור דרמטי, נהיר, אוניברסלי; ורצוי סיפור המספר את עצמו, שאיננו זקוק להסברים מסובכים מהאולפן .  

סיפור הפיכתו של מוחמד א-דורא  לסמל, המעקב שנעשה בדיעבד בגלל הפרסום האדיר שקיבל וההוכחות המצטברות לכך שסופר כאן סיפור אחר ממה שאירע במציאות, מעלה בכל חריפותה את בעיית החדשות המדווחות במהירות שיא, בהתבסס על איקונים ויזואליים שנגיסות-קול ייחשבו ארוכות לידם, ושמבוססות על סלקטיביות שמעלה שוב ושוב  תסריטים ידועים מראש,  שסיפור החדשות יכול רק לאשש אותם.

ג'יימס קארי (2003) מתאר את החדשות בעיתון כסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, בווריאציות שונות, מדי בוקר. אבל בינתיים עלינו מדרגה ודימויים שהופכים לסמלים מספרים מדי ערב, בארצות רבות על פני הגלובוס, דרמה המשותפת לכאורה לכולם. עם זאת ניתן טעון שלגיטימי לספק איקונים ויזואליים שיש בהם ייצוג אמת  לסכסוך, גם אם הדוגמה הפרטית לא התרחשה לפי התסריט שהיא מדגימה.  הסכנה טמונה בכך  שהפרקטיקה העיתונאית בטלוויזיה, שמידת מסחריותה גדלה ועמה הטשטוש בין מסירת מידע לשלהוב יצרים, כמעט לא מאפשרת הבאת מידע הסותר או אפילו סודק את ההנחה שהונחה מראש.  אז, כל הרמזים לשינוי בתהליך, או לסיפור אלטרנטיבי, הולכים לאיבוד.

לכן יש לחזור לעמדה השמרנית, האומרת שגם אם סמל "מציג נכון" אמת   או מצב כללי, יש לבחון את אמיתותו, ואם הוא מבוסס על סיפור שקרי יש לדחות אותו כלא-לגיטימי וכעיתונאות לא מקצועית. סכנה אחרת הטמונה בתפיסה שעובדות המקרה הספציפי אינן משנות, שיש לדבוק באמת הגדולה כפי ש"אנחנו" מבינים אותה, היא העידוד שיש בה להרחבת האסטרטגיה הקיימת ולביום סיפורים שיאיירו באופן משכנע סכמה כלשהי שאנו מבקשים להחזיק בה, כמו ביום ההלוויה בג'נין ופיזור פגרי בהמות כ"עדויות" בשטח. 

בערוץ ARD מייחסים חשיבות לכך שסיפור שהפך לסמל יהיה מעוגן בתשתית עובדתית. אחרת לא היו משקיעים  מאמץ כה רב בתחקיר, שניסה לברר מי אחראי למותו של א-דורא.  אם נוותר על התפיסה שיש חשיבות לשאלה  אם  אירוע ספציפי אכן התרחש כפי שהוא הוצג, ניכנס לסחרור של ייצוגים "סגורים" יותר ויותר. החדשות יאבדו את שארית מעמדן כספק  מידע העשוי גם להפתיע  ולהביא עובדות חדשות.

 

מקורות:

בארת', רולנד (2003)  "הרטוריקה של הדימוי", תקשורת כתרבות: מקראה. עורכות: תמר ליבס ומירי טלמון. האוניברסיטה הפתוחה.  מתוך:

קארי, גיימס  (2003) "גישת תקשורת לתרבות",     תקשורת כתרבות: מקראה. עורכות: תמר ליבס ומירי טלמון. האוניברסיטה הפתוחה.  מתוך:

Barthes, Roland (1977) Image-music-Text.    Glasgo: Fontana.


Dayan, Daniel.  1983. Western graffiti . Paris: Edition Clancier-Guenaud

Caey, James (1989) Communication as culture: Essays on media and society, Chap. 1. Boston; Unwin Hyman.

                                                                                              

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד