נביאי השקר נמצאים אצלנו בסלון
נביאי השקר נמצאים אצלנו בסלון

נביאי השקר נמצאים אצלנו בסלון

 

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נפגע מדי יום לא מטרור, אלא מתהליכי ההפרטה והתנערות של המדינה מאחריותה כלפי האזרחים. הרחק מעיני "כתבינו", "פרשנינו" ו"מגישינו" המדווחים על הטרור, מתרחשים תהליכים המפוררים את הבסיס שעליו אנו אמורים לקיים את חיינו

 

אורלי קנת

 

קרדיט: אורלי קנת היא מנחה בתכנית "נבחרת", נוער בונה חברה אחרת, וחברה בתש"ח, תנועה לתיקון ושוויון חברתי

 

לפני כ30- שנה, בשיעור תנ"ך בכיתה ה' או ו', המורה אילנה הסבירה פירושן של מילים קשות ובארה רעיונות מורכבים, אבל אני הייתי שקועה בעולם של דמיונות, נסחפת לתוך הסיפור המקראי. אני זוכרת את עצמי ניצבת ליד חומות העיר המקראית, מול נוף המורדות של הרי יהודה, ורואה את נביא האמת מוקף קומץ קטן של מאזינים. אני זוכרת ששמעתי בבירור את קולו, מלא ביטחון בצדקת דבריו, ועם זאת מציאותי ומפוכח - יודע שהעם לא יקשיב, לא יקבל את נבואת התוכחה, יסרב לסור מדרכו הרעה, מבין שהם ילכו בהמוניהם אל מרכז העיר, אל הכיכר. שם, בתוך ציבור גדול ורב, בצפיפות, יעמוד ההמון לשמוע את נבואותיו המסולפות של נביא השקר, את מקסמי השווא שיוליכו את בני העם בבטחה לאבדון...

עולם הדמיון של כיתה ה' השתלט על מציאות חיי. התפאורה שונה: במקום כיכר העיר - מרקע הטלוויזיה. נביא השקר לא לובש גלימה ואין חבל למותניו, יש לו חליפה ועניבה והוא נקרא פרשן מדיני, או כתב צבאי , או מראיין בתוכנית אקטואליה. אבל נבואת השקר היא אותה נבואה, בהבדל אחד: הקהל המקשיב זה כבר אינו "ההם" מספר שמואל או מלכים, אלא "אנחנו", על ילדינו, עתידנו, תקוותינו והחלומות שאנו רוקמים.

אני שומעת חדשות, תוכניות אקטואליה ברדיו, רואה את "כתבינו" בזירות פיגוע ואת "פרשנינו" מנתחים בקור רוח את המצב, ושואלת כיצד התגלגלו נביאי השקר משיעורי התנ"ך אל חיינו? כל השאלות מכיתה ה' נעשות רלוונטיות: מה היה סוד כוחם של נביאי השקר? מדוע היה להם "רייטינג" כל כך גבוה, בעוד נביאי האמת קיבלו בקושי זמן שידור? איך העם המשיך להאמין להם אף כי פעם אחר פעם ראה שנבואתם אינה מתקיימת?

לא יכולתי להבין, משום שבתמימות ילדותית חשבתי שהם שיקרו כמו שילדים משקרים: בודים מלבם מציאות, מתארים עובדות שלא היו, מספרים על אירועים שלא התרחשו באמת. אבל נביאי השקר נתפסו על ידי העם כנציגיה המוסמכים של האמת, כאנשים רציניים, כבעלי מקצוע מסורים שרוצים בטובת העם. הם בנו את אמינותם על "דיווחי שטח" טובים. הם באו לזירות ההתרחשויות, "ריאיינו" את בני העם, "הקליטו" את הרשמים ו"הפיקו כתבות" מעולות, ששודרו ב"שידור חי" בכיכרות ובשווקים.

היום אני מבינה שהם עשו להם שם של פרשנים מהימנים, של מי שמסוגלים לנתח את המצב לפרטי פרטים, להסביר את הסיבות שהובילו להיווצרותו ולתת כיוון של פתרון. המורה אילנה הסבירה שהפתרונות שלהם היו תמיד חד משמעיים, קלים לביצוע, ובעיקר משווקים במקצועיות עם "מוזיקת רקע" נכונה.

הכזב של נביאי השקר היה, שהם טישטשו את הסכנות הקיומיות והבליטו בעיות שוליות. הם הדגישו את מה ש"הצטלם" טוב יותר, משך קהל, הצליח לשלהב המון. החטא שלהם היה שלא העמידו מול העם מראה שבה ישתקפו העוולות והשחיתות המוסרית, לא הבחינו בין עיקר לטפל, לא דרשו ביקורת עצמית, לא תבעו מההנהגה לקחת אחריות על הריקבון החברתי. בניגוד לנביאי האמת, שהציעו תהליך של תיקון, נביאי השקר היו תרומה לא מבוטלת לתהליך שהוביל לחורבן.

 

                                          *

 

השנתיים האחרונות הן תקופת משבר קשה לחברה הישראלית. אנשים  מרגישים את הדיכאון, חיים את הייאוש, חוסר הביטחון, הפחד והאין אונים. "המצב" מעמיס לחצים ומאיים לשבור את רוח העם. אלו עובדות שאין עליהן מחלוקת. במציאות כזו, הציבור פונה לתקשורת כדי לקבל מידע ופרשנות, וחשיבותה גדלה בשל היותה חוליה מקשרת עיקרית  בין האירועים למה שאנו יודעים, חושבים ומאמינים. כוחה של התקשורת בא לידי ביטוי בדרך המחרידה ביותר כשנוגעים בבעיית הטרור. הטרור, כפי שהוא מוכר בישראל זה עשרות שנים ולאזרחי העולם מאז 11 בספטמבר 2001, הוא בן זוגה ובן טיפוחיה המובהק של התקשרות.

אפשר להסביר זאת בעזרת הדוגמה ההיפותטית הבאה: נניח לרגע שהתקשורת היתה מחליטה, באופן חד צדדי, שהיא מסקרת פיגועי טרור רק סקירה קצרצרה בעמודים פנימיים של העיתונות הכתובה ובסוף מהדורות הרדיו והטלוויזיה. נדמיין מצב שבו פיגוע, גדול ככל שיהיה, זוכה לסיקור "יבש וענייני", ללא תמונות, ללא עדכונים מחדרי מיון, ללא כתבות רקע על ההרוגים, ללא ראיונות עם שכנים, עוברי אורח, נפגעי טרור קודמים, פוליטיקאים. נאמר שהתייחסות התקשורת לטרור היתה כמו לתאונות הדרכים: רע הכרחי, מכת גורל, משהו שלמדנו לחיות אתו.

אלו תוצאות היו לדבר כזה? התוצאה הראשונה היא פשוטה למדי, הציבור היה לומד להתייחס לפיגועים כפי שהוא מתייחס לתאונות הדרכים (חשוב להזכיר שתאונות הדרכים גובות מחיר חיים כבד הרבה יותר מהמחיר ששילמנו בכל מלחמות ישראל ופיגועי הטרור גם יחד). החלטה חד צדדית של התקשורת לא לקטוע את מהלך השידורים הרגיל ולא להכניס לסלון את התמונות הנוראות המלוות ביומיים-שלושה של פרשנות, היתה משנה לחלוטין את תודעת הציבור.

התוצאה השנייה היא מפתיעה ומעניינת עוד יותר. לדעת רבים, כוחם של פיגועי הטרור אינו נעוץ במספר הנפגעים בהם. הרי 630 הרוגים בשנתיים הכי דחוסות בפיגועים שידעה ישראל מימיה הוא מספר שגרתי של הרוגים בתאונות דרכים בתקופה דומה. כוחם של פיגועי הטרור נובע, אפוא, מהחרדה שהם זורעים. הצלחתם נובעת מכך שהם השתלטו על סדר יומה של מדינה שלמה. המתאבד, אם הרג 30 איש ואם פגע  קל בשלושה, מקבל זמן מסך של שעות עד ימים וכיסוי תקשורתי אדיר. הוא מצליח לתרום את תרומתו (שאינה צנועה כלל, בעזרת התקשורת) למטרה המקודשת של זריעת אימה ויצירת תודעה של מצוקה קיומית. כוחם של המתאבדים נובע, לכן, לא ממספר ההרוגים אלא מהעובדה שמיליוני אזרחים מאמינים שכשהם יוצאים מפתח הבית הם חשופים באופן מיידי וממשי לפיגוע.

אפשר להסיק מכך שתי מסקנות: הראשונה, שהטרור תלוי בתקשורת תלות מוחלטת; השנייה, שהרצח אינו מטרה אלא אמצעי של הטרור. מי שחושב שארגוני הטרור מאמינים כי יוכלו לרצוח לאט ובשיטתיות שבעה מיליוני אזרחים אינו מבין את מהות הטרור. שדה הקרב שלו אינו טרמפיאדות ומסעדות אלא מהדורות חדשות וכותרות של עיתונים. מטרת הטרור היא לזרוע חורבן נפשי, חרדה עמוקה וייאוש, הגוררים שיתוק אישי וחברתי. כדי להצליח צריכים הטרוריסטים את שיתוף הפעולה של מי שנתפסים בעיני העם כאנשים המהימנים ביותר, המקצוענים ביותר: אנשי התקשורת. כתבי השטח, הצלמים והעורכים, שמגישים את הטרור מצולם היטב, מסוקר במקצועיות הישר לסלון בשעת השיא, הם בעלי הברית הנאמנים ביותר של  הטרוריסטיים, בישראל ובעולם.

הדברים הללו אינם חדשים. הם כבר נאמרו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. מדוע אם כן ממשיכה התקשורת לשתף פעולה עם הטרור? "זכות הציבור לדעת" זו קלישאה. השאלה אינה אם הציבור זכאי לדעת, אלא כיצד הוא זכאי לדעת, באלו מינונים ובאיזה אופן. הכנסת הטרור עמוק אל חיינו היא פרי בחירה מכוונת של עורכי התקשורת. זו בחירה מושכלת מהטעם הפשוט שדם, חלקי גופות וחרדה פורטים על המיתרים הכי חשופים ומעלים רייטינג. רוב הציבור אינו יכול להתגבר על הצורך לראות, לשמוע, להתחבר לדיווחי הזוועה. תמונות זוועה המרוחות על עמוד שלם בעיתון מבטיחות עלייה מסיבית במכירות. שידורים חוזרים של הפיגוע, ההרוגים, הפצועים, ירתק צופים לזמן צפייה הולך ומתארך (שבתוכו מרצדות פרסומות למוצרי צריכה, המבטיחים "גן עדן" אם רק נקנה אותם, ובינתיים מכניסות מאות אלפי שקלים לקופת הערוץ המשדר).

 

                                         *

 

בחירת התקשורת לחלק את "עוגת תשומת הלב" הציבורית ביחס של 80% לביטחון (טרור, פיגועים, פעולות צה"ל בשטחים והמו"מ המדיני עם הפלשתינאים), 10% ענייני ביטחון פנים (אונס, רצח, שוד, גניבה) ו10%- בלבד לשאר התחומים (כלכלה, בריאות, חינוך, מדע, רפואה, ספורט, תרבות, חדשות מהעולם) היא ההתגלמות המודרנית של נבואת השקר המקראית.

כאז כן היום, נביאי השקר התקשורתיים לא בודים מציאות. הם מצלמים ומסקרים אירועים אמיתיים. השקר הוא בשימוש שהם עושים במידע. לא רק שהם משתפים פעולה עם הטרור ותורמים להגברתו (כמותית ואיכותית), אלא גם בכך שהם מונעים דיון רציני בהתפוררות פנימית, בסכנות קיומיות מבית. השקר הגדול שהם מוכרים הוא שהבית מאוים מבחוץ. האמת היא שבזמן שכולנו מרותקים לכתבות המצולמות ולכתבי השטח בכל זירת פיגוע, הרצפה שעליה אנו עומדים רועדת  ומאיימת ליפול.

היום נדמה שסיקור בן יומיים עד ארבע ימים מסתיים רק כאשר מתחילה סדרת הזוועה הבאה. במצב כזה, העם אינו פנוי להתייחס לשום דבר אחר. הדבר היחיד כמעט שיש עליו הסכמה לאומית הוא ש"המצב" קשה. אך למרבה ההפתעה, במצב שיש 300,000 מובטלים בארץ ומיליון וחצי איש מתחת לקו העוני, והמערכות שמספקות שירותים לאזרח קורסות (בעיקר החינוך, הבריאות והרווחה), רוב האזרחים בטוחים שהבעיה העיקרית היא הטרור. העובדה מדהימה, משום שבשנתיים האחרונות נהרגו 630 בני אדם בפיגועים, אבל אלפים מתו מטיפול כושל של מערכת בריאות, שכבר מזמן לא נותנת שירותים סבירים למי שאין לו ביטוח משלים, זהב, פרטי או די כסף לשירותי רפואה פרטית. רובם מתו "פשוט" משום שהתרופות שנזקקו להן הוצאו מסל התרופות, משום שתורם לניתוח לא הגיע, משום שמקומם במחלקות האשפוז היה תפוס בשל העומס.

 מאות רבות מתו משום שרשויות הרווחה לא הספיקו להגיע אליהם בזמן לטיפול נאות. נשים שנרצחו בידי בני זוגן, מכורים לסמים, חולי נפש ואחרים שאין מקום שיקלוט אותם ויטפל בהם בשל קיצוץ בתקציבי הרווחה. וכמובן, אלפים נפגעו בתאונות דרכים. התקשורת לא טרחה להתייחס ולו בכתבה קטנה להרוגי מערכת הבריאות, נפגעי קריסת שירותי הרווחה, ובקושי רב התייחסה לנפגעי תאונות הדרכים.

אני מציעה שלא להסתפק במדידה של דם כנגד דם, כי התמונה מורכבת הרבה יותר. נביאי אמת קיימים גם בימינו. פה ושם, בכינוסים קטנים, בכתבי עת שאינם שטופים באלילות השקר של  רייטינג, כוח, כסף וחברות פרסום; בחוגי בית ובקרב פעילים חברתיים נאמרים גם דברים אחרים.

נביאי האמת המודרניים זועקים שמדינה המפקירה 60% מכל מחזור בוגרי מערכת החינוך לחיים שאין בהם אופק ותקווה, שאומרת להם שזו בעיה פרטית שלהם שסיימו תיכון ללא תעודת בגרות, ושזה לא מעניין אף אחד אם אין להם אופציה להמשיך בלימודים ולרכוש מקצוע, לא תוכל להמשיך ולהתקיים זמן רב. הם כותבים בעמודים פנימיים בעיתונים כי מדינה ששולחת עובדת סוציאלית אחת לטפל ב140- משפחות, היא מדינה קהת חושים ושכל; מדינה שמזלזלת בדור מייסדיה ושולחת אותם לזקנה חסרת כבוד, בדלות ובעוני, מדינה שנותנת לבדווים להתגייס לצבא, להיפצע ולהיהרג למענה, ועם שחרורם שולחת אותם לכפרים לא מוכרים ולרחובות מוזנחים ולמערכת חינוך כושלת, מובילה את עצמה להתרסקות.

נביאי האמת מתריעים כי מדינה שב50- השנים שלאחר היווסדה לא הצליחה לטפל במוקדי מצוקה ועוני, יוצרת במו ידיה את הייאוש והניכור שעוברים בירושה זה ארבעה דורות. זו הסכנה הקיומית,  אומרים נביאי האמת: סכנה הנובעת מהתפוררות המדינה מבפנים, מקריסת המערכות שמקיימות מרקם חברתי, מתחושה של קרע מתרחב בין מרכז לפריפריה, בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ובין האמירה ש"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", לבין המציאות.

השקר שהתקשורת מוכרת הוא שהסיכוי להיהרג בפיגוע, היום או מחר, הוא גבוה מאוד. סטטיסטית, הסיכוי לפגוש אירוע טרור קטן. לעומת זאת, רב הסיכוי לעמוד עם הורים קשישים מול רופאים טרוטי-עיניים לאחר משמרות של 36 שעות רצופות, עם ילדים מול מורות המלמדות 40 תלמידים בכיתת בית ספר שתקציביו מקוצצים מדי שנה; מול שוטרים חסרי אונים לנוכח דיווח על פריצה לביתנו או גניבת מכוניתנו; מול פקידי ביטוח לאומי מיואשים ממספר הפניות.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נפגע מדי יום לא מטרור, אלא מתהליכי ההפרטה והתנערות של המדינה מאחריותה כלפי האזרחים. בעזרת התקשורת, תשומת הלב הציבורית מופנית לטרור. אך הרחק מעיני "כתבינו", "פרשנינו" ו"מגישינו" מתרחשים תהליכים המפוררים את הבסיס שעליו אנו אמורים לקיים את חיינו.

 

                                          *

 

גם היום, נביאי האמת מנסים לחשוף את השקר שבאמירה כי "המצב הביטחוני אינו מאפשר לטפל בבעיות הפנים", וש"כל העם נושא בנטל המיתון". הם זועקים שלמרות המיתון, שוק דירות-היוקרה פורח, ושככל שגדל מספר המובטלים ורבה הפגיעה בחינוך ובבריאות של השכבות החלשות, פורחים בתי ספר הייחודיים, החינוך האפור וביטוחי הבריאות, מרכזי הבריאות הפרטיים ושירותי הרפואה הפרטית במימון הקופה הציבורית, לשירות בעלי הממון. הם מצביעים על כך שמצד אחד מגרשים 50 אלף עובדים זרים במבצע שעלותו למשלם המסים מיליוני שקלים, ומצד אחר מייבאים בעלי חברות כוח אדם, המקורבים למקבלי ההחלטות, עוד אלפי עובדים ומשלשלים לכיסם מיליארד וחצי שקלים, דמי ספסרות.

כמו שבימים עברו עמדו נביאי האמת מול קומץ מאזינים מחוץ לחומות, כך גם בימינו הם נשארים מחוץ למהדורת החדשות, לכותרת הראשית ולזמן המסך המרכזי. הם נדחקים כי נביאי השקר הפכו את העם ל"מכורים" לזוועות קשות. אם חד הורית המושלכת, בבוא החורף, עם שלושת ילדיה מדירה של 50 מ"ר, אינה מדממת ואינה כרותת איברים, ולכן לא תביא רייטינג גבוה. 15 אלף פעוטות בסיכון, שהושלכו לרחוב בשל קיצוץ בתקציבי מועדוניות, אינם מזעזעים איש, כי הם אינם מונחים בשקיות שחורות. הייאוש שיוצר הניכור וחריכת הסולידריות הנחוצה לקיום החברה לא עוברים מסך. ילד אסמטי בן 5, שמשנת 2001 אינו מקבל ונטולין כי התרופה הוצאה מסל הבריאות לילדים מעל גיל 4, לא יביא את הרייטינג המיוחל. הוא יכול להמשיך להיחנק בשקט.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד