לשחרר את ההיסטוריה מן הפוליטיק
לשחרר את ההיסטוריה מן הפוליטיק
לשחרר את ההיסטוריה מן הפוליטיקה

 

הדיון ההיסטורי והוראת ההיסטוריה צריכים לחזור אל מקורות המקצוע, אל הראייה השקולה והמבוססת על עקרונות הנאורות, ולהיחלץ מאלה המנסים להפוך אותו כלי למניפולציה אידיאולוגית מימין ומשמאל

 

שמואל פיינר

 

פרופ' שמואל פיינר מן המחלקה לתולדות ישראל, אוניברסיטת בר אילן

 

"ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים מרבי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. לכל הפחות, לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. לאיזה שד ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: חברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל".

כך זעק גיבורו של הזז, יודקה, בדרשתו הבדיונית לקול צחוקם ולעגם של ראשי היישוב בסיפור הידוע "הדרשה", שהתפרסם ב"לוח הארץ" בשנת 1942, בעיצומה של שואת יהודי הגולה, והכריז שהוא מתבייש בהיסטוריה שרק מפריעה לבניית העם הארצישראלי החדש, האנטי-גלותי, שקרע את כל החוטים שחיברו אותו אל העבר.

ממש באותם הימים נכנס המחנך לכיתה ח' בבית-ספר דתי-לאומי לבנים בתל-אביב, ובעברית מצוחצחת פתח בפתוס את שיעורי ההיסטוריה בשיחת מוטיבציה שביקשה לגייס את הנערים למאבק השחרור הלאומי. "אנו בשיעורנו נלמד היסטוריה עברית... דעו לכם ילדים! בנים אתם לה' ובנים אתם לעם העתיק ביותר, לגדול ביותר, לגזע האציל ביותר, למפותח ביותר, לעם החכם והנבון ביותר, לעם המוכשר ביותר... וצדק באמת אחד הבחורים שהיה לו אומץ הלב להצהיר בפני שופטיו האנגלים: בה בשעה שאבות אבותיכם היו שוכני יערות פראי מדבר היו אבות אבותי מלכים, נביאים וכוהנים... בחו"ל, במקום שילדי יהודים היו לומדים עם ילדי גויים בבי"ס אחד, היו תמיד ילדי היהודים המצטיינים ביותר בכשרונם ובהתפתחותם לעומת ילדי הגויים המטומטמים והמפגרים... כל ההיסטוריה העברית היא כעין המשך אחד - מלחמת עם ישראל בין העמים... רק עכשיו קמה תנועה גדולה בין כל חלקי עם ישראל המכירים שהגיעה כבר השעה לשים קץ לסבל העם היהודי, שואפים לכנס את כל חלקי העם מכל ארצות פזוריהם אל ארצם הם, שנגזלה מהם לפני כ2000- שנה, ליצור כוח יהודי חזק שיידע להתגונן בפני כל העמים הרשעים הזוממים בכל דור ודור להשמידו מתחת שמי ה'. זו היא המטרה של כל אחד ואחד מאתנו וזה יהיה גם מתפקידכם... כשתגדלו והייתם לאנשים... לעזור לבנות את ארצנו מולדת לכל בני ישראל הנדחים, נקים כאן ארץ לתפארת על אפם וחמתם של כל רשעי עולם אשר נראה עוד בנקמתם ובמפלתם" (מתוך מחברת שיעוריו של הרב חיים פראנק, בית-הספר ביל"ו בתל-אביב).

 

                                        *

 

יותר משישים שנה חלפו, מדינת ישראל חצתה כבר את שנת היובל לקיומה, ודרשות חדשות קוראות שוב להתערב בכיתות הלימוד להיסטוריה ולהציל את ילדי ישראל מציפורני הזוממים, כך נטען, להשחית את נפשם בנרטיבים היסטוריים מגמתיים ומסולפים. למרות יודקה, לא בוטלו שיעורי ההיסטוריה מעולם, וגם לא השתלטו עליהם לא תמונת העולם של המורה התל-אביבי משנות הארבעים, שתפס את ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט של התנגדות המחתרות לכובש האנגלי, ולא תפיסת הציונות הרדיקלית של יודקה, כפוסט-יהדות וכניתוק מוחלט של כל הזיקות לגולה.

אבל שוב מתחרים המחנכים והפוליטיקאים, על גבה של ההיסטוריה, מי יטה את לימוד ההיסטוריה לטובתו. שהרי שם, במדגרת האפרוחים המולעטים במזון היסטורי, טוענת הנחת העבודה, מתנהלת המלחמה האמיתית על דמות אזרחי המדינה לעתיד. בשם ביקורת על מחדלי הממסד ההיסטורי באקדמיה ובמשרד החינוך נשמעת ברמה, בדעת הקהל, הקריאה לשכתב את ההיסטוריה היהודית, להתקומם נגד תוכניות הלימודים החדשות ולהחליף את ספרי הלימוד החדשים; אזרחים מודאגים מזהירים את ההורים התמימים מפני הקנוניה הנרקמת, להנמכת קומתה הזקופה של ההיסטוריה היהודית.

לא, בהחלט אין זה "ריב ההיסטוריונים" הישראלי, אלא עוד מריבה פוליטית בחברה הישראלית, הספוגה עד תום במיצי הפוליטיקה. להגדרתו הצינית והקולעת של פילוסוף הנאורות הצרפתי, וולטר, שההיסטוריה אינה אלא צרור להטוטים הנעשים במתים, חוברת אצלנו בחישתם המניפולטיבית של בעלי אינטרסים דתיים ופוליטיים במרקם העדין והמסובך כל כך של הזיכרון הקולקטיבי היהודי.

כל מי שקרא, למשל, את ספרו הקלאסי של ההיסטוריון היהודי-האמריקאי יוסף חיים ירושלמי "זכור" (1988), שדן במערכת היחסים המתוחה והבלתי מאוזנת שבין הזיכרון הקולקטיבי היהודי העשיר, לבין דלותה היחסית של הכתיבה ההיסטוריוגרפית, מבין היטב שההיסטוריונים, מחברי ספרי הלימוד בהיסטוריה, המורים להיסטוריה ומייצגי המנגנונים הממלכתיים האחראים לחינוך, מהווים קודם לכל חידוש גמור בתרבות היהודית. כולנו, מבחינה זו, תוצר של תהליך הדרגתי אך מעמיק של חילון, שראשיתו בחוסר הנחת של אנשי רוח ומדע יהודיים במאות 19-18 מן הדומיננטיות והבלעדיות של הטקסטים התורניים הנורמטיביים בתרבות היהודית.

המשכו של התהליך במפעל המודרניות היהודי - ביצירת תרבות מודרנית אלטרנטיבית, המשלבת בין המסורתי לחדשני. זו תרבות שבין המצאותיה רבות ההשפעה היו גם בית הספר היהודי המודרני, הקוריקולום המשלב יהדות ואוניברסליזם, ספרי הלימוד המקצועיים שלא חוברו בידי האליטה הרבנית; והחל מהעשור השני למאה ה19-, זו גם ראשיתו של מפעל החקירה המדעית של ההיסטוריה והתרבות היהודית, מפעל שקהילת ההיסטוריונים באוניברסיטאות בישראל רואה עצמה מחויבת, פחות או יותר, לעקרונותיו, שהעמידו מייסדי מדעי היהדות.

עד למפגשם עם המודרנה, היהודים לא היו אדישים לחינוך הנוער או להיסטוריה. היפוכו של דבר, החינוך עמד במקום גבוה בסולם הערכים והזיכרון הקולקטיבי הציף את התרבות היהודית המסורתית והכתיב את נורמות החיים המשפחתיים והקהילתיים. אך רק לפני קצת יותר ממאתיים שנה נולד החינוך המודרני שנבנה על פי עקרונות של תרומה לחברה, פיתוח הפוטנציאל, הרחבת האופקים, שכלול יכולת החשיבה ושיפור המידות, ורק לפני מאתיים שנה נולדה התודעה ההיסטורית שהניחה את האפשרות להכרה אובייקטיבית של מה שארע בעבר, על פי התעודות ושרידי העבר, ושתבעה לנתק בין היסטוריה למיתוס, לחתור אל האמת עד כמה שניתן להשיגה, ולהבין את העבר על פי מכלול הקשריו בזמן ובמקום.

התוכנית הראשונה להכללת לימוד ההיסטוריה בבית הספר הותוותה בברלין, על ידי נפתלי הרץ וייזל, בשנת 1782. זאת, בקונטקסט המדינה הריכוזית האזרחית ותביעותיה לשינוי, בסביבה שבה התחזקה החברה הבורגנית, בהשראת ערכי הנאורות שתבעו חשיבה תבונית והתנהגות מוסרית ולאור הביקורת על כשלונו של החינוך המסורתי לספק לחניך היהודי כלים להכרת העולם שאל תוכו הוא גדל. התוכנית הראשונה למחקר מדעי שיטתי של ההיסטוריה והספרות היהודית תוכננה אף היא בברלין בשנת 1819, בקונטקסט של האקדמיה הגרמנית, הזרם הרומנטי בתרבות, אובדן המחויבות לנורמות הדתיות והשקעת מאמצים למען אינטגרציה של היהודים בסביבתם.

אך בה בעת נמשכו הקשרים שבין ההיסטוריה לאידיאולוגיה. ככל שהופנמה הגישה ההיסטוריסטית, כך בנו את עצמן תנועות רעיוניות ופוליטיות תוך פרשנות אידיאולוגית של העבר. כל תנועה ומדרש ההיסטוריה שלה. מן המאה ה18- ועד היום התמודדו אידיאולוגיות שונות על אמיתותו של הנרטיב ההיסטורי שלהן. מול "ההיסטוריה הקדושה" שליוותה את תמונת העולם המסורתית בנרטיב של בריאה, תקומת העם, גלות ממושכת וציפייה לגאולה, צמחו נרטיבים חלופיים. ההשכלה המציאה את הנרטיב הרציונליסטי והאופטימיסטי שלפיו העת החדשה טומנת בחובה הבטחה עצומה לשיקומם של היהודים ולהיחלצותם ממעמדם השולי והמושפל. ההיסטוריונים הגדולים של המאה ה19- ביהדות גרמניה, ובראשם צבי גרץ, שיכללו את הנרטיב הזה וסיפרו את סיפורה של ההיסטוריה היהודית כבוקע מן החשכה של הרדיפות והנחשלות אל אור האמנציפציה.

במחצית השנייה של אותה המאה החלו להתחרות עם הנרטיב הרציונליסטי מודלים לאומיים של ההיסטוריה, שהטילו ספק בחזון הנורמליזציה של הקיום היהודי באירופה, ומודלים ציוניים ששוכללו באסכולה הירושלמית שצמחה באוניברסיטה העברית, ושביקשו להתבונן בהיסטוריה היהודית כולה מן הפרספקטיבה של תחייתו מחדש של העם היהודי בארץ אבותיו.

ככל שהתפוגג הקונסנזוס בחברה הישראלית של העשור האחרון, וככל ששקעה התפיסה הממלכתית של אבות המדינה והחל תהליך הפרטתה של התרבות, כך גם צמחו היסטוריות-שכנגד, ששירתו אידיאולוגיות שונות. הנרטיב האורתודוקסי-חרדי ניסה לעצב תמונת עבר שבה, בין היתר, נודע משקל רב לתודעת משבר המודרנה והחילון ולמקומם של רבנים בקידום תהליכים היסטוריים; הנרטיב האורתודוקסי-ציוני טיפח במיוחד את מרכזיותה של ארץ ישראל בתודעת היהודים ואת סיפורי ההתיישבות בארץ, מתוך ניסיון להבליט את חלוציות העליות בעלות האופי הדתי. ומי שמכונים "ההיסטוריונים החדשים" עירערו ביסודיות על הנרטיב הציוני של ההיסטוריה, ובניסוחים קיצוניים של היסטוריוגרפיה פוסט-קולוניאלית אף הפכו אותו על פיו, וכתחליף לנרטיב השחרור הלאומי והתקומה, העמידו את נרטיב הקולוניזציה והשעבוד של האוכלוסייה האוטוכטונית.

אל מול הנרטיב הפוסט-ציוני הופיעו עד מהרה תגובות שכנגד. ד"ר יורם חזוני, העומד בראש "מכון שלם", הטיח ביקורת קשה במיוחד לא רק בספרי הלימוד החדשים בהיסטוריה, אלא גם בקנוניה רבתי ששותפים לה כביכול היסטוריונים מן האקדמיה הישראלית ופוליטיקאים מהשמאל. אלה זוממים לכאורה ללוש את מוחם של נערי ונערות ישראל על פי עקרונות והשקפות הסוטות מן הציונות ומן היהדות, כדי להכשיר את דעת הקהל הישראלית להזדהות עם תהליך השלום, תהליך שהמבקר ותומכיו תופסים כאסון וכקץ הציונות.

אך מי שיעיין היטב בביקורת ויבחן את הקשריה ימצא שגם מאחוריה עומד נרטיב היסטורי שמשרת אידיאולוגיה ועמדה פוליטית בשיח העכשווי, וזו איננה כלל וכלל העמדה הציונית הקלאסית. ביקורת ייצוגה של הציונות או של השואה בספרי הלימוד החדשים היא רק נקודה אחת להיאחז בה, בתוך שיח רחב ועקרוני הרבה יותר, שבאמצעותו מנסים אנשי דת אורתודוקסים ואינטלקטואלים חילוניים שמצדדים בשמרנות החדשה לחדור אל דעת הקהל בישראל. תרומתם לוויכוח על הפוסט-מודרניזם ראויה לתשומת לב, לאור הניסיון להרחיב את הגבולות השיח הישראלי שעד כה כמעט ולא חרג מהוויכוח הפוליטי על מדיניות ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, אל שורשיה העמוקים של המחלוקת - המחלוקת על הנאורות. למי שזקוק לתזכורת, הפוסט-מודרניזם החל בדיוק בשורשים האלה, בערעור על ערכי הנאורות ובהטלת הספק במוחלטותם של ערכים כמו רציונליזם, קידמה והומניזם, או בטוהר הכוונות של פרויקט המודרניות, שהפך על פי הביקורת הזאת לדכאני ומשעבד, ושירת רק סקטור מוגבל בחברה.

האורתודוקסיה, החרדה מתוצאותיה המערערות של המודרנה, העמידה עצמה כבר במאה ה18- בעמדה של אויבת הנאורות, ועל כן ביקורתה על ספרי לימוד ליברליים וביקורתיים איננה מפתיעה במיוחד. לעומת זאת, השמרנות החדשה בגרסתה הישראלית והלאומנית איננה נאמנה לביקורת הפוסט-מודרניסטית של הנאורות, וכאמור היא נראית בסופו של דבר כטקטיקה אינטלקטואלית לכאורה למאבק על סדר היום הפוליטי. במידה רבה, היא קרובה הרבה יותר לדגם של מתנגדי הנאורות כפי שאיפיין אותם במיוחד הפילוסוף הבריטי-יהודי הדגול, ישעיהו ברלין, במסותיו על "הנאורות שכנגד". שיח זה נוגע למורשת הנאורות, ולאפשרות שדגלה בה הציונות הקלאסית, לשלב ערכים כרציונליזם, קידמה והומניזם, עם מטרות לאומיות ציוניות.

 במובן זה, הביקורת מן הקוטב הימני של הקשת הפוליטית בישראל אינה אלא תמונת-ראי של הביקורת ה"פוסט מודרנית" משמאל. אלה כאלה קוראים תיגר על אותו שילוב עדין בין לאומיות ליברלית ואוניברסליזם, שעמד ביסוד החינוך הציוני הקלאסי, והמכוון, בהבדלים מסוימים המתבקשים משינויי הנסיבות והתפתחות המחקר, גם את ספרי הלימוד החדשים.

מן המחנה האחר מסתמנת פוליטיזציה של לימודי ההיסטוריה בעצם שימת הדגש, בשלבים מכריעים של הלימוד דווקא, על העבר הקרוב ועל ההיסטוריה של הלאומיות היהודית, תוך הזנחה שאין לה כפרה של רבדים עמוקים אחרים של תרבות וחברה בעולם הטרום-לאומי. אין ספק שתפקידו של המורה המלמד את תולדות הציונות ומדינת ישראל איננו לחזק מיתוסים, אך שיעורי ההיסטוריה אינם לדעתי המקום הראוי לחשבון נפש היסטורי-פוליטי, וספרי הלימוד אינם המדיום להכשרת התלמיד לחשיבה פוסט-מודרניסטית המציגה מציאות רלטיביסטית במובהק.

אכן, הכרת התהליכים שיצרו את המציאות היא מטרה ראשית של לימודי ההיסטוריה בת זמננו, אך מי שיציג לתלמידים היסטוריה שאין בה ערכים מוחלטים של צדק, אנושיות, שוויון, ויבטל את ערכם של מסורות וסמלים, יעביר להם את המסר שההיסטוריה פתוחה להובלה וניתן לגייסה לכל מטרה אקטואלית, ובמיוחד למטרה פוליטית, והחתירה לגילוי האמת ממנה והלאה. 

 

                                         *

 

שהרי שלושה מאפיינים משותפים לכל הנרטיבים ההיסטוריים הללו, מההשכלה ועד לפוסט-ציונות ולניאו-שמרנות: הפיקציה ההיסטורית שמתקבלת מהשאיפה לגייס את העבר באופן מגמתי וסלקטיבי כך שיוכיח, אם ירצה או לא ירצה, את אמיתותה של השקפת העולם המבוקשת; הגישה המניפולטיבית אל ההיסטוריה, שמשמשת כחומר בידי מי שבדרך כלל אין מלאכתו במחקר ההיסטורי השיטתי; והפוליטיזציה של ההיסטוריה, שייצוגה בדרך זו או אחרת אמור לתרום לחיזוק הלגיטימציה של האליטה ההגמונית או להחלפתה.

מדע ההיסטוריה הוא חתרני, מעצם טבעו הביקורתי והחותר לחשיפת האמת, שלפעמים הוסתרה במכוון על ידי בעלי אינטרסים. מי שמבקש לבלום את ההיסטוריון במחקריו ומי שידרוש ממנו להשמיע את קולו של הקולקטיב היהודי והישראלי בהתאם להשקפת עולם מסוימת, מבקש למעשה לעצב היסטוריה-מטעם, ששום היסטוריון ראוי לשמו לא יוכל אלא לגנותה. ואם יש היסטוריונים שמנצלים את הקתדרה האקדמית כדי לערער, באמצעות מעורבות במערכת החינוך, ערכי יסוד של מגילת העצמאות ושל חוקי היסוד, הרי שראוי לדחות מגמה זו כבלתי הגונה וכבלתי ראויה.

אם הניתוח שלי מדויק, מן הראוי לקרוא להפרדה חדה בין האידיאולוגים להיסטוריונים, ובין הפוליטיקה להיסטוריה. הנרטיבים השונים שהצגתי בקצרה מוציאים שלא בצדק שם רע להיסטוריה. הוויכוחים על העבר טיפוסיים למצבי משבר תרבותי, שאנו כנראה בעיצומו של אחד מהם, במיוחד בקונטקסט הישראלי של מלחמת תרבות כפולת-פנים, שהפוליטי והדתי משמשים בה בערבוביה. אך בתוך כל המהומה הזו מתבלטת האקדמיה הישראלית, בדרך כלל, במחקר היסטורי מדעי מן המדרגה הראשונה.

ההתקפות הפוליטיות על ההיסטוריונים ואחריותם לכאורה למחדלים הרי אסון, או בוגדנותם הלאומית, אינן יכולות לטשטש את העובדה שנוצרו באוניברסיטאות בישראל דפוסי מחקר מדעי הגונים, ישרי דרך, שקולים ונאמנים, שמפיקים חיבורים בעלי ערך החושפים קטעים עלומים בפאזל ההיסטורי של תולדות היהודים, או מפרשים מחדש מאורעות, תעודות, יצירות, תנועות ותהליכים מתקופת המקרא ועד לשלהי המאה העשרים. "ההיסטוריונים החדשים" הראויים לשמם הם אלה שפורצים דרכים חדשות במחקר ההיסטוריה היהודית לתקופותיה השונות, מאתגרים את התובנות של ההיסטוריוגרפיה מן הדורות הקודמים, ומצליחים להעשיר ולגוון את התמונה ההיסטורית. הנורמות המקצועיות וכלי ההערכה והביקורת בוודאי אינם מושלמים, אך הם משוכללים דיים למנוע ניצול מניפולטיבי של ההיסטוריה.

קהילת ההיסטוריונים איננה מתיימרת לעצב את פני החברה ולהנהיגה. תרומתה לשינוי בזיכרון הקולקטיבי קטנה בהרבה מזו של סוכנים אחרים כמו ספרות וקולנוע, והיא איננה מתיישרת על פי קו אידיאולוגי כלשהו. היא מחויבת למחקר הביקורתי של העבר ולשחזורו של העבר מתוך ענווה והכרה שלא הכל יחסי, שלא הכל הוא נרטיב סובייקטיבי, ושניתן לחתור אל האמת גם בידיעה שזו לעולם תהיה חלקית ונתונה לביקורת ולרוויזיה.

 "הביקורתיות של ההיסטוריון", כתב ההיסטוריון הדגול פרופ' יעקב כ"ץ המנוח, באחד ממאמריו האחרונים, "אינה מכוונת כלפי מקורותיו בלבד. הוא בעצמו משמש לה נושא ומושא ראשון, להזהירו שלא ייגרר אחרי נטיית לבו בקבלת עדויות, וכל שכן בשיזורן לשרשרת של אירועים ותהליכים" (יעקב כ"ץ, עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים תשנ"ט, 17).

משימתם של המופקדים על הוראת ההיסטוריה בבתי הספר אינה דומה לזו של ההיסטוריונים המקצועיים, הפטורים משיקולים חינוכיים ורב-מערכתיים. אך דווקא בשל כך חשובה ביותר הזיקה שבין האקדמיה למורים להיסטוריה ולמתווי תוכניות הלימודים הממלכתיות. להיסטוריונים יש אינטרס ואחריות, שהוראת ההיסטוריה בבתי הספר לא תהיה נתונה להטיה מתמדת על פי שיקולים פוליטיים. עלינו לתבוע קודם כל אקדמיזציה מלאה של המורים להיסטוריה, מתוך הנחה שהניסיון מאשר אותה, שמה שקובע בתוך כותלי הכיתה אינו דווקא ספר הלימוד או ההנחיות של משרד החינוך, אלא המורה העומד מול התלמידים. מי שעובר הכשרה מסודרת ופוגש בהיסטוריה כדיסציפלינה מדעית בין כותלי האוניברסיטה, יהיה גם מודע הרבה יותר לטיבה ולמגבלותיה של ההיסטוריה, יכיר את מורכבותה ויימנע מהטפת האמת האישית שלו.

 

                                        *

 

לדעתי, למקצוע ההיסטוריה הנלמד בבית הספר חשיבות עצומה, במיוחד בחברה הישראלית הקרועה למגזרים והמסוכסכת באופן עמוק וממושך כל כך. בכל מקום בעולם המערבי נתפסת ההיסטוריה כמקצוע ההומניסטי המרכזי והיא זוכה למקום מפתח בתוכניות הלימודים, בכל רמות הלימוד. אצלנו, בעיצומו של משבר זהות, בתוך מלחמת תרבות, בין ענני הוויכוח הפוליטי הנוקב שבין ימין ושמאל ובין דתיים וחילוניים, במיקומנו הבלתי-אפשרי בין מזרח למערב - בין התרבות המערבית שהיא קבוצת ההתייחסות של רובנו לתרבות המזרחית של סביבתנו המיידית - אין ערוך לחשיבות ההשכלה ההיסטורית, לבניית תשתית ידע משותפת לכלל אזרחי המדינה.

רק תשתית משותפת כזו תוכל לשמש בסיס למחלוקות הקשות וראוי להקצות משאבים ליצירת אותה תשתית, ככל שסכנת אובדן יכולת הדיאלוג נעשית מוחשית יותר ויותר. הבה נחזור ונקנה להיסטוריה את מקומה בתרבות כמקצוע הומניסטי ונשחררה מכבלי הפוליטיקה.

התשתית המשותפת שעליה אני חולם נגזרת מהמקום ההיסטורי-תרבותי שהציונות בחרה להיות בו כחברה בעולם המערבי, מהגדרתנו העצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית, ממורשתנו ההיסטורית, מהיותה של ישראל היום חזית ההיסטוריה של העם היהודי כולו, ומבעיותינו האקטואליות. היא צריכה לדעתי להיות מורכבת מחמש קומות, שיתרמו יחד להכרת העולם הקלאסי והמודרני, המורשת הלאומית והדתית והמורשת הלוקאלית:

  קומה א': המורשת הקלאסית של התרבות האנושית העתיקה והמדיאבלית, שבלעדיה אי אפשר להיות אזרח בכפר הגלובלי ובן תרבות.

קומה ב': המורשת הקלאסית של העם היהודי בעולם היווני-רומי ובעולם הנוצרי-מוסלמי, שבלעדיה לא ניתן לרכוש את ממד העומק של התרבות היהודית ולהכיר את ארון הספרים הקלאסי שלה ואת בעיות היסוד של הדת היהודית (הלכה, רציונליזם, מיסטיקה) ויחסי היהודים עם האחרים.

קומה ג': היווצרותו של העולם המודרני במאות ה18- עד ה20-, שהן המסגרת המעצבת את דמותו של העולם כפי שהוא היום.

קומה ד': היווצרותה של היהדות המודרנית במאות ה18- עד ה20-, שהן המסגרת המעצבת את דמותו של העם היהודי כפי שהוא היום, במציאות של חילון ומלחמת תרבות, חיים שלאחר השואה, חיים במדינה ריבונית שיצרה הציונות ובמציאות של פזורה מגוונת.

קומה ה': תולדותיה של ארץ ישראל בהקשר הרחב של תולדות המזרח התיכון, שהיא הזירה הגיאוגרפית הקרובה מכל לאזרחי המדינה.

יצירת התשתית המשותפת הזו חייבת לדעתי להיעשות מתוך ראייה ממלכתית, וללא כניעה לסקטוריאליות האוכלת בנו ומפוררת את המרקם האזרחי. איני מתכוון לכפיית איזשהו נרטיב מחייב, אלא לפתיחת כל החלונות לפני כל התלמידים מבלי להסתיר לא את מאורעות השואה, האינקוויזיציה ומסעי הצלב והאנטישמיות המודרנית, ולא את צמיחת הנצרות והאיסלאם, הרנסנס, שפינוזה, מרקס, היודנראט, התגבשות הלאומיות הערבית, או חשיפת מהלכי מלחמת העצמאות. מחובתו של משרד חינוך ממלכתי לדאוג לידע שווה לכל תלמידיו ולהשקיע בהקניית נכסים תרבותיים משותפים שחלקם אוניברסליים וחלקם מיוחדים לקבוצה הלאומית ולזירה הלוקאלית של החיים.

בהזדמנות זו אני רוצה להפנות את תשומת הלב למה שנראה בעיני כחטא הקדמון של ההפרדה, שאינה עולה על הדעת, בין שתי היסטוריות. מי שאינו יודע כדאי שיידע, שבישראל הממלכתית מכירים בכך שאין היסטוריה אחת אלא לפחות שתיים - היסטוריה לתלמידים גלויי ראש, והיסטוריה לתלמידים כסויי ראש. המערכת הממלכתית והממלכתית-דתית בנתה ועדות מקצוע שונות, ספרי לימוד שונים, בחינות בגרות שונות. מנקודת המבט של ההיסטוריון, אין לכך כל הצדקה, ומנקודת המבט של האזרח הישראלי זוהי הנצחה של עוד גורם מפלג ומסכסך.

מן הראוי שמשרד החינוך יפעל לביטולה של ההפרדה המוזרה הזו, ושנציגי האוניברסיטאות בוועדות המקצוע השונות יתאחדו, כדי לשתף פעולה בעיצובה של תוכנית לימודים ממלכתית אחת לתלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. מה שנעשה היטב בתוכנית הלימודים המשותפת באזרחות, ועל כך ראוי לברך, ניתן להיעשות גם בלימודי ההיסטוריה.

אני מציע להצטרף לקריאתו של פרופ' דן מכמן, יו"ר ועדת המקצוע להיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי, שהושמעה בעבר מעל דפי כתב העת "פנים": "מדוע לא תהיה תוכנית לימודים משותפת כלל ישראלית להיסטוריה? אני סבור שהפיצול הארגוני לחינוך ממלכתי ולחינוך דתי... אינו מחייב פיצול בתוכניות הלימודים בתחומנו. אדרבא, פיצול תוכניות הלימוד בהיסטוריה דווקא... הוא מהגורמים היותר חשובים להעדר בסיס משותף של הכרת סוגיות יסוד החשובות לכלל החברה".

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד