שיח הפנטסיה והספינה סנטוריני
שיח הפנטסיה והספינה סנטוריני

שיח הפנטסיה והספינה סנטוריני

הדרך בה טיפלה התקשורת הישראלית בפרשת ספינת הנשק שנתפסה בים התיכון מעידה על התלבטות בין שיח רציונלי, היסטורי, בנוסח הרומאן, לבין שיח פנטסטי, נוסח הרומאנס. השיח הפנטסטי מעורר את הדמיון, אך פגיעתו רעה לדמוקרטיה, לדיאלוג הפוליטי, ליכולת לראות את מורכבות הסכסוך

 

מוטי נייגר

ד"ר מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה

 

כותרת ב"מעריב", ב6- בינואר 2002, יום לאחר לכידת האנייה "קארין אי", שהובילה נשק לרשות הפלשתינית, שואלת "מה היה קורה אילו?". מתחת לשאלה מופיעה מפת המדינה, כשחצאי עיגול ורודים מסמנים את טווח הקטיושות המאיים של הארסנל הפלשתיני. הכותרת המקבילה ב"ידיעות אחרונות" היתה: "טווח הקטיושות: אין מקום בטוח".

השאלה "מה היה קורה אילו?" היא שאלה ספקולטיבית. מכיוון שאפשר רק לנחש "מה היה קורה אילו", אנחנו ניצבים לפני סוג שאלות במסגרת של מה שמכונה "התרחיש הגרוע מכל" (worst case scenario). דיון בשאלות מן התחום הזה מעצימות את האיום: כל רובה בידי הצד השני יכול לקטול עשרות, כל מרגמה יכולה להרוס את הכותל המערבי.

כשבוחנים את העיתונות הכתובה והמשודרת בישראל מאז תחילת האינתיפאדה החדשה,  אפשר לראות כיצד פוליטיקאים וקצינים בכירים, ובעקבותיהם עיתונאים המסקרים את הזירה הפוליטית והביטחונית, נוקטים סוג של שיח שאין דרך אחרת אלא לכנותו "שיח פנטסיה". הדוגמאות רבות: מהאופן שבו סוקרו לכידות אניות הנשק '"סנטוריני" ו"קארין אי", דרך הדיון העכשווי באיום האיראני ועד לאופן שבו מתייחסת העיתונות הישראלית ל"מדיניות החיסולים/סיכולים". מה היה קורה אלמלא לכדנו את הספינה? מה היה קורה אילו השתמשו האיראנים במלוא יכולת טיליהם? מה היה קורה אלמלא חיסלנו את "הפצצה המתקתקת"? המשותף לכל אלה הוא, שהם עוסקים בבסיסם ב"אפשרויות של מציאות", החומר שלפי אריסטו צריך להיות נחלת המשורר ולא תחום עיסוקו של ההיסטוריון, קרי העיתונאי.

מטרת מאמר זה היא לדון ב"שיח הפנטסיה" של העיתונות הישראלית, ולהדגימו דרך דיון במקרה מייצג  אחד - תפיסת סירת הנשק "סנטוריני" במאי 2001. אין הכוונה לעסוק בשאלה השחוקה משהו, האם התגייסה התקשורת הישראלית למען הצבא או ביקרה אותו, אלא לעסוק באספקט אחר של הכיסוי העיתונאי: הדרך שבה מתלבטת התקשורת הישראלית בין שיח רציונלי, היסטורי, בנוסח הרומאן, לבין שיח פנטסטי, בנוסח הרומאנס.

משמעות הבחירה בשיח פנטסטי היא הגדלת האיום על ישראל והכללת יישובים רבים בתחומי הקו הירוק בטווח האיום הישיר. משמעות נלווית לאיום זה היא יצירת סולידריות חברתית הדוקה יותר, סולידריות של "אחוות המאוימים". עוד חשוב להדגיש, כי שיח הפנטסיה הוא שיח מעורר פחד ביחס לעתיד, ובה בעת  מזמין טרמינולוגיה נוקשה ומעשים קשים כשעוסקים בהווה, נגד האיום של העתיד.

 

                                          *

 

לניתוח הכיסוי התקשורתי של לכידת הסירה "סנטוריני" נבחרו ארבעה כלי תקשורת בישראל: העיתונים "מעריב", "הארץ" ו"הצופה", וחדשות הערוץ 1 בטלוויזיה. נבדקו כל הידיעות והכתבות שהתפרסמו בארבעת כלי התקשורת הנזכרים לעיל, מיום פרסום לכידת הסירה, ב7- במאי 2001 ובימים הבאים, עד לעיתוני סוף-השבוע, שבהם התפרסמו כתבות נרחבות. הבדיקה בעיתונות הכתובה התבססה על בחינת הכותרות, כותרות המשנה, הידיעות והכתבות עצמן, וכן העזרים הוויזואליים, קרי, הצילומים, המפות והטבלאות. בטלוויזיה התבססה הבדיקה על ניתוח תוכן איכותי של דברי הקריינים והפרשנים, וניתוח העזרים הוויזואליים. 

תאור המקרה: ביום ראשון, 6 במאי 2001, גילה חיל הים סירה שנחשדה בהברחת אמצעי לחימה. מסוק שהוזנק לעבר הסירה אימת את החשדות. ספינות של חיל הים עצרו את הסירה והובילו אותה לנמל חיפה, שם התגלה על סיפונה נשק, הכולל טילים נגד מטוסים (מסוג מיושן), טילי קטיושה, מרגמות, מוקשים נגד טנקים ורובים. למחרת, 7 במאי 2001, קיים חיל הים מסיבת עיתונאים, שבה נחשפו לציבור כלי הנשק והסירה שהבריחה אותם.

ניתוח הממצאים: מסיבת העיתונאים לחשיפת הנשק שנתפס על סיפון ה"סנטוריני" התקיימה אחר-הצהריים, ומכאן שהראשונים לכסות את האירוע היו כלי התקשורת האלקטרוניים. נתבונן בסיקור של הטלוויזיה (ערוץ 1). חיים יבין, הפותח את המהדורה, מעביר את הדיווח לכתב הצבאי, אלון בן-דוד. הכתב מציג את השתלשלות העניינים, מדווח כי ההברחה נעשתה בידי מקצוענים, כשברקע הדברים אפשר לראות תמונות מן ה"מסדר" שעשה חיל הים לנשק שנלכד. בן-דוד פותח את סקירתו ברשימת כלי הנשק שנתפסו. כעיתונאי מנוסה מביא בן-דוד את "החדשות" - כלי הנשק שטרם נראו בזירה בצד הפלשתיני: טילי קטיושה וטילי סטרלה (SA7) נגד מטוסים.

אני מבקש לנתח את הפרשנות שנותן בן-דוד ללכידת "כלי הנשק החדשים".  הפרשן טוען כי "טילי הקטיושה יכלו לאיים על ערים במרכז ישראל… מה שמדאיג הוא שהטילים נגד מטוסים יכולים לאיים על תנועת המטוסים האזרחית". אל הדיווח מתלווה מפת דרום-מערב ישראל, המציגה את עזה ואשקלון, כשחץ עבה נמתח מעיר הפלישתים הפלשתינית לזו הישראלית. "טווח הקטיושות הוא 8.5 ק"מ", מודיע הפרשן, מכאן שהפלשתינאים יכולים להגיע עד פרברי אשקלון.

אף כי ראוי לדון בטווחים של כלי הנשק שבידי הרשות הפלשתינית, הרי השימוש במפה ותיאור האיום על תנועת המטוסים האזרחית, יחד עם הפועל הספקולטיבי, "הקטיושות יכלו לאיים", הופך את הדיווח לשיח פנטסטי, העוסק באופציות של מציאות עתידית, המוקרבת על מזבח הדיון הרציונלי. דיון כזה היה טוען שלרשות הפלשתינית אין, למעשה, אופציה צבאית ריאלית נגד ישראל, גם אם יהיו ברשותה כלי הנשק הפרימיטיביים שהוברחו (קטיושות ללא משגרים וטילי כתף מיושנים).

בסיכום המהדורה חוזר אלון בן-דוד על הטענה כי "הקטיושות יוכלו לאיים בעומקה של ישראל". הדיון בלכידת ספינת הנשק בטלוויזיה הישראלית, למרות הביקורתיות שיש בו כלפי השלטון והצבא, חושף העדפת ה"פנטסטי" על פני ה"רציונלי", "הפלגה" במרחב ספקולטיבי במקום "עגינה" בקרקע (מטאפורה ראויה כשעוסקים באניות). 

העיתון "מעריב" מיום המחרת (8 במאי 2001) מצטרף גם הוא לאותו שיח פנטסטי, כשהוא מלווה אותו באפקטים ויזואליים מלודרמטיים, המוסיפים שמן למדורת הרומאנס. כותרת העיתון מכריזה: "ועכשיו: קטיושות". כותרת גדולה, קצרה, כמיטב המסורת של העיתונות הפופולרית, ומנגנת על מיתר אחד: הפחד. הקטיושות מוכרות לתושבי ישראל מגבול הצפון. המוטיבציה הצבאית לצאת למלחמת לבנון היתה להרחיק את הקטיושות מקרית-שמונה. עכשיו יש לפלשתינאים קטיושות והם יוכלו לעשות בישראל מה שעשה חיזבאללה בצפון.

 תאור הזמן "ועכשיו" מודיע כי יש כאן זמן חדש. עד עכשיו היה שקט, מעכשיו יש להם קטיושות. העובדה, שמתבררת לאחר מכן, כי כבר היו בידיהם קטיושות, מציגה באור מגוחך את הדרמטיות שבכותרת. כותרת הגג (מעל הכותרת הראשית) מופיעה כציטוט, שאינו מיוחס לאיש, בתוך גרשיים: "הקטיושות יוכלו לאיים מעזה על אשקלון, מקלקיליה על תל-אביב, ומרמאללה על ירושלים".  בכותרת הראשית של עמוד 2 מתברר שהציטוט הוא מפי מפקד חיל הים, האלוף ידידיה יערי, המבקש להאדיר את הלכידה.

עכשיו אפשר להבין כיצד התפתח השיח הפנטסטי. אלון בן-דוד אימץ את המשפט של מפקד חיל הים, והשתמש בו להדגמה על המפה. הוא "חסך" מהצופים את הסיפא של הדברים. מספיק לדבר על האיום מעזה על אשקלון כדי לעורר חרדה, ואין צורך לדבר גם על האיום על ירושלים ותל-אביב. העיתון הפופולרי מאמץ לחלוטין את הדברים, שנאמרים כדי להעצים את המבצע של חיל הים, שבדיעבד מתברר כסקנדל: זוהי רק סירה אחת שנתפסה מתוך ארבע שניסו לחדור (שלוש אחרות הצליחו לחדור).

כלומר, האלוף מפתח שיח פנטסטי, ומתאר מה היה קורה אלמלא תפסנו את הסירה, והעיתונאים מצטטים אותו בצורה סמויה (ערוץ 1 תוך הפחתת הסכנה), או בגלוי ("מעריב", תוך העצמת הסכנה) וכבר לא מדברים על מה שהיה, אלא על מה שיכול היה להיות. "מעריב" כמובן אינו חוסך מקוראיו את המפה עם טווחי הקטיושות.

בעמוד 3 ה"חגיגה" נמשכת: רשימה ארוכה של הפריטים שנתפסו ("50 קטיושות 107 מ"מ, 4 טילי סטרלה…"). כמובן, יש כאן גם מילוי תפקיד עיתונאי, יידוע הציבור על גודל ה"אוצר", אבל אי-אפשר להתעלם מהרוח שבה נעשה הדבר. הרשימה מופיעה מתחת לתמונה גדולה (60% מעמוד 3) שבה נראים הרפרנטים של הרשימה, מסודרים בשורות, ותוויות גדולות מודבקות לכל קבוצה. מעל כולם עומד חייל לבוש אפוד וחמוש בנשק, המאבטח את השטח. החייל הזה הוא כמובן הסמל של האירוע, הוא מייצג את צה"ל כולו שתפס את המשלוח ו"ביית" אותו, נתן לו תווית עברית. אין תימה שתמונה של אותו חייל עם הנשק, שבפוטו-מונטאז' עבר לעמוד מעל שורת קטיושות שעליהן תווית "קטיושות", הופך להיות האיקון של האירוע. והוא מופיע יחד עם הכיתוב של הכותרת הראשית "ועכשיו: קטיושות" בכל העמודים שעוסקים באירוע.

הכותרת הגדולה בראש עמוד 5 נפרשת לרוחב העמוד באותיות גדולות. "השר בן-אליעזר: "מה שקורה זה הסלמה! הסלמה! הסלמה!" " (סימני הקריאה במקור). אולי מכיוון שבזמן האחרון כבר נגמרו המלים החריפות, אולי כי בכל יום אנחנו שומעים כי "זוהי עליית מדרגה", יש צורך לחזור על המלה "הסלמה" ("הסלמה", "שלב נוסף בסולם", "עליית מדרגה", כולם מאותה משפחה). העיתון, ששמע את השר הבכיר, מוסיף, מצדו, את התוקף שבו נאמרו הדברים, את נפנוף האגרוף, את הרשף בעיניים, בדמות שלושת סימני הקריאה המתלווים לדברים. תמונות פוסטר גדולות בעמודים 12-13 נותנות חיזוק מלודרמטי לשיח הפנטסטי, שמתפתח במדיה הישראלית בכלל, ובעיתון הפופולרי, המעדיף את ההראיה (showing) בפרט. השיח ממשיך ומתפתח למחרת בעיתון "מעריב". בכותרת הגג לכותרת הראשית נכתב: "היערכות מיוחדת בנתב"ג - מחשש לטילי כתף נגד מטוסים".

בגוף ידיעה בעמוד 2 של העיתון אפשר לגלות כי מדובר בנוהל הנמכה מזורז כשעוברים בסמוך לשטחים פלשתיניים. "עם זאת, הדגישו אמש מקורות ברשות שדות התעופה, כי הוראה שכזאת תימסר לטייסים רק אם יוכח מעל כל ספק שבידי הפלשתינאים יש את האפשרות לאיים ולפגוע במטוסים הבאים לנחות בנמל התעופה הראשי של מדינת ישראל". כלומר, "ההיערכות המיוחדת" שעליה מכריזים בכותרת הראשית הופכת לנוהל שאולי יופעל בעתיד בפינה של עמוד 2 למטה. שוב מתפתח שיח פנטסטי, המגביר את הפרנויה, המאיים על המטוסים המגיעים לישראל (כלומר, על כלל תושבי ישראל), מבלי שהמומחים יחשבו שמדובר באיום אמיתי.

נכון היה לציין כי גם אם יכלו הפלשתינאים לעשות זאת (וזה, כאמור, די קשה עם טיל פרימיטיבי) הרי שהכדאיות הטקטית (הצבאית) והאסטרטגית  (המדינית) של הפלת מטוס אזרחי היא נמוכה ואף ייתכן ש"שכרה" ייצא בהפסדה בעיני העולם. ואולם דיון רציונלי כזה אינו מתקיים והוא שוב מוקרב על מזבח הפנטסיה, שמקדמת את הפחד והשנאה.

"עיתון הארץ - לא מה שחשבת", מודיעה הפרסומת לעיתון האיכותי. בקריאה חוזרת בעיתון אפשר להנהן בחיוב. למרות מה שמקובל לחשוב, זה אינו רק עיתון המקיים את השיח הרציונלי, והנכתב על פי מסורת הכתיבה ההיסטורית וברוח הריאליזם. גם כאן, אם כי בצורה בולטת פחות, מופיע אותו שיח פנטסטי. העיתון מציג בעמוד הראשון של היום למחרת מסיבת העיתונאים (8/5) רשימה מרשימה, בטבלה מסודרת, של אמצעי הלחימה שנתפסו.

בעמוד א2 אנו כבר מפליגים אל מחוזות השיח הפנטסטי. העיתון מציג שתי מפות, האחת של רצועת עזה והאחרת של הגדה, מצייר את גבולות הרשות הפלשתינית, ומשם מותח, במרחק של שמונה ק"מ מן הגבול, קו תוחם, המכריז כי זהו קו טווח הקטיושות מהגדה ומהרצועה. בתוך הטווח נמצאות הערים כפר-סבא, ירושלים, מודיעין ועוד יישובים רבים. ליד אלה, תמונה גדולה נוספת ממסדר הנשק, כ"הוכחה" לכך שמדובר באיום רציני ולא בהמצאה של העיתון.

הכתב הצבאי של העיתון, אמנון ברזילי, מדבר על אירוע בעל משמעות אסטרטגית, כשהוא נסמך על מקורות צבאיים רבים. צריך לזכור שמדובר רק בסירת הנשק הקטנה "סנטוריני". חשוב לציין כי הכתב חוזר ומצטט את דברי מפקד חיל הים, ביחס לטווח הקטיושות, בלי לדון בשאלה אם הרשות הפלשתינית יכולה להרשות לעצמה להשתמש בסוג של לוחמה מסוג זה. אמנם לא מדובר בשבח והלל לצה"ל, כפי שמצאנו ב "מעריב", אך יש הרגשה שהעיתון מצדיק את שיח הפנטסיה על-ידי הסתמכות על המקורות הצבאיים.

העיתון "הצופה", בניגוד לחדשות הטלוויזיה והעיתונות החילונית, מתגלה כמי שאינו מעודד את שיח הפנטסיה. הדיווח על לכידת הסירה ענייני וקצר ביחס לשאר העיתונים. אמנם, בעמוד 3 נעשה שימוש בתמונה שמספק דובר צה"ל, אך אין זו תמונה מעוררת אימה במיוחד, כפי שאפשר למצוא בעיתונים האחרים. כלי הנשק ארוזים, מצולמים מרחוק, וחסרים את התגים שהוצמדו להם מאוחר יותר, ההופכים את כלי הנשק למאיימים יותר. הכיתוב מתחת לאותה תמונה הוא: "הנשק שנתפס על הספינה", והכיתוב מתחת לתמונה בעמוד 1 הוא: "ספינת הנשק לאחר מעצרה בנמל חיפה עם חלק מהנשק והתחמושת שנמצאו עליה". קורקטי ויבש, ואין זכר לכיתוב הדרמטי שמצאנו ב"הארץ" ("חלק מאמצעי הלחימה אתמול בנמל חיפה. שלשום ב11:30- בבוקר, 3 שעות לאחר שזוהתה הספינה, השתלטו עליה חיילי צה"ל").

יותר מעניין  - אין מפה מאיימת, ורק הסיפא של הדיווח בעמוד 3 רומז-מאיים: "הפעם נתפסה הספינה העמוסה בכלי נשק רבים, עוד לפני שהספיקה להגיע מול חופי עזה. כלי הנשק האלה היו עלולים לגרום לצה"ל אבדות כבדות וגם לאפשר לפלשתינאים לשגר קטיושות לתוך יישובים אזרחיים מתוך הערים הפלשתיניות". בהשוואה לשיח הפנטסטי בשאר כלי התקשורת, המלה "עלולים", למרות האיום המגולם בה, נראית קטנה. האמונה בכוחנו להתגבר על איומים כאלה ובחוסנו של צה"ל באה בציטוטים מפי שר הביטחון ומפקד חיל הים, שמרגיעים שככל שידוע להם "עד היום המערכת לא נחדרה".

הסיפור בעמוד 3 מתחת לדיווח על לכידת הסירה מרמז מדוע "הצופה" לא מתרגש מספינת התחמושת - "פצצת מרגמה פגעה ישירות במרכז נווה-דקלים: 6 פצצות נורו אתמול ליישובי גוש קטיף - איש לא נפגע". כלומר, לחלק חשוב מקוראי העיתון, העתיד כבר כאן. אין צורך לאיים. האיום לובש צורה מוחשית מדי יום. אולי אפשר היה לצפות שהעיתון יעודד שיח פנטסטי כדי לקרב אוכלוסיות נוספות אל התחושה שמלווה חלק גדול מציבור קוראיו מדי יום, אך, כאמור, אולי כי איום כזה נראה לו טריוויאלי מדי או אמורפי מדי, הוא בוחר שלא לעשות כן.

 

                                          *

 

עיון בסיקור לכידת הספינה "סנטוריני" הוא דוגמה אחת לשיח הפנטסיה. במקום לפתח דיון רציונלי, לשאול אם אפשר לפגוע במטוסים במשגרים מאוד לא מתקדמים, כפי שנתפסו, במקום שבו אפשר היה לדבר במונחים של מאזן כוחות -  הרי ציודה של פלוגת חי"ר צה"לית אחת (פרט לקטיושות הפרימיטיביות) עולה על כמות הנשק שנתפסה - בוחרת התקשורת הישראלית להעצים את האיום, להגזים בעוצמת הנשק שנתפס, המסודר בהוראת דובר צה"ל, ותיוגו מטיל אימה. הדיון בעיתונות נעשה בלי להביא בחשבון טנקים, מטוסים, תותחים ושאר אמצעים, המצויים בידי צה"ל ואינם מצויים בידי הרשות, ומעמידים בפרופורציה טובה יותר את תפיסת "אניית הנשק".

טבעו של "שיח הפנטסיה" שהוא נכתב במסורת הכתיבה המיתית, מתוך העדפת רוח הפנטסיה והז'אנרים המלודרמטיים, המקרבים את הצופה אל היצירה. כתיבה כזאת מוותרת על מסורת הכתיבה ההיסטורית ורוח הריאליזם והפרוזה המדגישה. במלים אחרות, יש הקרבה של הדיון הרציונלי, הביקורתי, הספקני, המעוגן במציאות, לטובת  שאלות ספקולטיביות, מעוררות דמיון, המתרחקות מביקורת.

חוקרי תקשורת אחדים משמיעים בשנה האחרונה את הטענה כי באינתיפאדת אל-אקצה התגייסה התקשורת הישראלית לשירות הצבא והממשלה. ניסוח אקדמי יותר יאמר, כי השיח הביקורתי כלפי מדיניות ממשלת ישראל נעלם, והתקשורת מייצגת קו אחיד, ולפיו הישראלים הם קורבנות בכל מקרה, והצבא, שביקורת עליו נמתחה בעבר ולא עוד, מתפקד תמיד כצבא הגנה לישראל, גם אם על חלק מפעולותיו צריכה היתה התקשורת, לכל הפחות, להציב סימני שאלה, הן ברמה המבצעית והן ברמה המדינית.

העיתונאים מצדם יציגו, בצדק, מאמרי ביקורת על הממשלה שהתפרסמו בשנה האחרונה, ראיונות רבים עם הצד הפלשתיני, ויחזקו את עמדתם בטענה כי  עיתונאים פועלים כשליחים של חברתם ותרבותם, ואין הם פועלים כנציגים זרים. כוונת הדברים אינה להכריע בין מבקרי העיתונות ליוצריה. הכוונה היא להפנות את תשומת הלב לסוג מסוים של שיח המשתלט על העיתונות הכתובה והמשודרת, שיח שמעורר את הדמיון, אך פגיעתו רעה, לדמוקרטיה, לדיאלוג הפוליטי, ליכולת לראות את מורכבות הסכסוך.

הממצאים הציגו מקרה בוחן אחד של השיח הפנטסטי, אך הוא מקיף אותנו מכל עבר: בדיון בעוצמתה של הרשות הפלשתינית, בהצדקת החיסולים/סיכולים, בעמידה מול איומים רחוקים יותר (איראן ועיראק). השיח הזה מעורר תגובות קשות בצד השני. דוגמה טובה יכולנו לראות בעוצמת התגובה של האיראנים בפברואר 2002 לשיח הפנטסטי הישראלי, שעסק בעוצמה הפוטנציאלית של הטילים האיראניים, ובשל כך בצורך במכת מנע ישראלית.  

השיח הפנטסטי בונה פחדים. הוא בנוי על יצר ההישרדות של האדם. מה יקרה אם יקרה הגרוע מכל? אם האיראנים ישגרו טילים כימיים והעיראקים (שגם הם צצים בסיוט הפנטסטי מפעם לפעם) יחליטו לשתף פעולה להשמדת האויב הציוני, וערביי ישראל יקומו כגיס חמישי, ויתנפלו על יישובי הגליל המבודדים, ואלפי קטיושות שישוגרו מתחומי הרשות ינחתו בתל-אביב, אשקלון וירושלים.  מה יקרה אז?

חשוב להדגיש כי שאלות ממין זה מרחיקות  מפתרון של פשרה. אלה שאלות שמציירות את העולם בצבע אחיד, הלנו אם לצרינו. מי שמחזיק נשק שיכול להיות מופנה נגדי, אין הוא פרטנר, מכיוון שבראשי אני מחזיק את התרחיש הגרוע ביותר.

לפוליטיקאים, בעיקר לאלה מהימין, יש אינטרס ברור להעדיף את השיח הפנטסטי על-פני הרציונלי. תמיד טוב להרחיק למחוזות הפחד הגדול מפני העתיד - הפוליטיקאי, כבעל-אוב, מכיר אותו ויגן עליך האזרח מפניו - מלעסוק בבעיות ההווה הסבוך. תמיד כדאי להפנות את הזעם כלפי אויב איום מבחוץ ולא להפנות שאלות פנימה. תמיד משתלם לצייר את העומד מולך כמר שבאויבים. אז האחריות לחוסר היכולת להגיע לפשרה רובצת לפתחו של המאיים על חייך. במידה רבה יש כאן גם נבואה המגשימה את עצמה. שיח כזה גורר פעולות וביטויים קיצוניים נגד יריבך, שמצדו מסלים את דרכיו. אז באמת אפשר לצייר את העולם בשחור-לבן.   

במשחק הזה העיתונאים, כפי שמצטייר תפקודם בשנה האחרונה, הם במידה רבה כלי שרת בידי הפוליטיקאים, אך הם משתתפים בו בנפש חפצה, כי השיח הפנטסטי הוא שיח דרמטי, מלהיב, המתאים לאופי הממוסחר של התקשורת הישראלית. השיח הרציונלי אינטלקטואלי מדי, מחובר מדי לקרקע לטעמם של העורכים והעיתונאים.

החיבור הזה בין אינטרסים של עיתונות פופולרית ליצירת דרמה ובין אינטרס של אנשי הימין להימנע מפשרה, הוא סכנה אמיתית לדמוקרטיה. הכניעה של השיח הרציונלי והביקורתי מרחיקה דיון אמיתי והופכת את "המרחב הציבורי" לאפיזודה ב"שר הטבעות", שבה לוחמים כוחות הטוב בכוחות הרע, בלי לראות את גווני הביניים, בלי יכולת לפשר. עיתונאים ועורכים חייבים להבחין שהם כותבים את הגרסה העברית של הפנטסיה "שר ההפחדות", ולהבין את המשמעויות שלה - חברה שיש בה סולידריות רבה של "אחוות המאוימים", אך גם חברה שבשל כך אולי לא תוכל להגיע לפשרה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד