למה התחלנו לאהוב היסטוריה
למה התחלנו לאהוב היסטוריה

 

למהפכה בספרי הלימוד בהיסטוריה עשויה להיות  תוצאה הפוכה מזו שטוענים מבקריה. דווקא הגישות החדשות, שמציגות את ההיסטוריה הלאומית בפרספקטיבה כללית, יעצימו את כוח המשיכה של ההיסטוריה הלאומית בקרב בני הנוער והסטודנטים לעתיד

 

דני יעקובי

דני יעקובי הוא דוקטורנט להיסטוריה, מלמד הוראת היסטוריה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, עורך הספר 'עולם של תמורות'

 

החלטתה חסרת התקדים של שרת החינוך, לימור לבנת, מיד עם כניסתה לתפקיד במארס 2001, לפסול להוראה בבתי הספר את ספר הלימוד בהיסטוריה "עולם של תמורות", עוררה ויכוחים רבים בקשר לתפקידיו ויעדיו של החינוך בכלל, ושל הוראת היסטוריה בפרט. החלטת הפסילה היתה גם רגע שיא בהתעניינות התקשורת בספרי הלימוד החדשים בהיסטוריה. גניזת הספר עוררה סערה רבה. יואל מרכוס כתב בעיתון "הארץ": "מה יהיה הצעד הבא, לשרוף ספרים בכיכרות?".

ההחלטה העלתה שאלות עקרוניות בנוגע לאופי הדמוקרטי והפלורליסטי של מערכת החינוך הישראלית, בנוגע לסכנת ההתערבות של פוליטיקאים בתוכניות לימודים ובנוגע לאיזון הרצוי בין ערכים לאומיים לערכים אוניברסליים בחינוך. במלוא עוצמתה עלתה השאלה, מה צריך לעמוד במרכז המערכת החינוכית: פיתוח הפרט והרחבת זיקותיו החברתיות, מתוך כיבוד עצמיותו, או ניסיון אינדוקטרינציה של הנוער לצרכים פוליטיים-לאומיים?

שאלות אלה נוגעות לתפיסות שונות את מהות מקצוע ההיסטוריה ומטרות הוראתו. במאמר זה אנסה לבחון את הדברים בהקשר רחב ובפרספקטיבה של זמן, תוך בחינת הוראת ההיסטוריה ומעמדה בבית הספר בשנים האחרונות.

 

                                        *

 

במארס 1990 התכנסו מאות מורים להיסטוריה מבתי ספר ברחבי הארץ  באולם בנייני האומה בירושלים. היה זה כינוס מיוחד במינו. מורים מצפון הארץ עד דרומה מילאו את כל מקומות הישיבה ואת המעברים. האווירה היתה טעונה במתח רב. המורים היו מלאי טענות כלפי הממונים על הוראת ההיסטוריה ממשרד החינוך, שישבו בבימת האולם. הם קבלו בכעס על הרכב בחינת הבגרות, על הלחץ הכבד של כמות החומר שנדרשו ללמד, על הזלזול במקצוע אצל רבים מהתלמידים ועל אי הנחת הגוברת שלהם ממעמד מקצוע ההיסטוריה בבית הספר. הטונים גבהו והחריפו ככל שנמשך הדיון. ניכר היה כי הכינוס הביא לידי ביטוי גלוי זרמי מעמקים וטרוניות שהצטברו תקופה ארוכה.  

עבר מאז עשור, שבמהלכו התחוללו שינויים גדולים בהוראת ההיסטוריה. כל מי שמכיר את מערכת הוראת ההיסטוריה בבית הספר היום יודע, כי אם היה מתכנס היום כינוס דומה, האווירה בו היתה שונה. רבים מהמורים להיסטוריה בבתי הספר מרוצים יותר מבעבר ממקצועם. גם חל שנוי מסוים במעמד ההיסטוריה בקרב תלמידים בבית הספר.

מה קרה באותו עשור שהביא לשינוי זה, ומהם המקורות שהחזירו למקצוע מקצת מכבודו במערכת ההוראה בבית הספר? לשינוי היו שותפים אנשי אקדמיה, מורים, כותבי ספרי לימוד ואנשי משרד החינוך בתחום ההיסטוריה, שחברו יחדיו. התמורות שהתחוללו בעשור האחרון בהוראת ההיסטוריה בבית הספר נוגעים לשני תחומים מרכזיים. הראשון הוא מבנה בחינת הבגרות, והשני הוא אופיים של ספרי הלימוד בהיסטוריה שפורסמו בעשור האחרון.

במתכונת הישנה נבחנו התלמידים בשתי בחינות בגרות נפרדות, בתולדות עם ישראל ובהיסטוריה כללית. במתכונת החדשה בוטלה ההפרדה בין היסטוריה לאומית להיסטוריה כללית. מכיוון שכוחה של בחינת הבגרות כמכוונת דרכי הוראה בחטיבה העליונה הוא מכריע, היה לשינוי הזה השפעה על דרכי ההוראה של ההיסטוריה בכיתות.

שינוי חשוב אחר שנעשה בקשר לבחינת הבגרות הוא מיקוד הלמידה. כדי לסייע למורים להעמיק בנושאי ההוראה נקבע, כי לא כל תוכנית הלימודים לחטיבה העליונה היא חלק מהחומר לבחינה. משרד החינוך קובע בתחילת השנה את הנושאים שעליהם ייבחנו התלמידים ונושאים אלה נלמדים בכיתות. את שאר הנושאים מלמדים המורים בצורה כללית ביותר, רק לצורך מעבר לנושאים הנלמדים בהרחבה.

בתוכנית הלימודים החדשה לחטיבת הביניים, שאיננה חלק מהחומר לבגרות, מופיע עקרון ההעמקה בצורה שונה. בעוד שבחטיבה העליונה בוחר משרד החינוך את הנושאים למיקוד, בחטיבת הביניים המורים מחליטים אילו מהנושאים יילמדו בהרחבה ואילו בקיצור. בחטיבת הביניים מכונה השיטה "האיים והגשרים". נושאים הנלמדים בהרחבה הם "איים", ו"הגשרים" הם הנושאים הנלמדים בתמצית ומטרתם רק להעביר את הלומדים מאי אחד למשנהו. עקרון הבחירה בתוכנית לחטיבת הביניים משקף את עקרון כיבוד האוטונומיה של המורה ומעמדו המקצועי.

המשמעות המעשית של הדבר היא, שהוראת היסטוריה נעשית פלורליסטית יותר. ישנו גרעין מרכזי של ידע שכל התלמידים מקבלים, ויש חלקים מסוימים בתוכנית הנתונים לבחירה. חלק לומדים ומדגישים נושאים מסוימים, חלק מרחיבים בנושאים אחרים. בוגרי שנה מסוימת בתיכון לומדים בהעמקה נושאים אחרים מבוגרי שנה אחרת בתיכון. זה אופייה הדמוקרטי והפלורליסטי של מערכת החינוך הישראלית, השומרת עם זאת על גוש תכנים המשותף לכולם.

דבר אחר שעבר מהפכה בעשור האחרון הוא ספרי הלימוד, והמהפכה היא בעיקר בספרי הלימוד לחטיבה העליונה. בחטיבת הביניים, ניצני השינוי נראו כבר בשנות השבעים והשמונים, אך הם באו לידי ביטוי מודגש וברור יותר בספרים שהתפרסמו בסוף שנות התשעים.

רבים מהספרים שהופיעו בעשור האחרון מנסים לטפל בהיסטוריה באופקים רחבים. הם מנסים לשלב, לצד ההיסטוריה הפוליטית, גם היבטים חברתיים ותרבותיים. הם מרבים בשילוב חומר חזותי והטקסטים המופיעים בהם קצרים ובהירים יותר מאשר בספרי הישנים, מתוך התמודדות ריאלית עם השינויים של הזמן האחרון בדרכי הלמידה של הנוער.

חשוב להדגיש, עם זאת, כי השינויים בדרכי ההוראה בהיסטוריה לא שיקפו שינוי במטרות הוראת ההיסטוריה בבית הספר. אלה נשארו על כנן בצורה דומה לאופן ניסוחן, מאמצע שנות השבעים ועד היום.

 

                                        *

 

מי קובע את מטרות הוראת ההיסטוריה בבית הספר? את המטרות הפורמליות ותכני ההוראה קובעות ועדות של משרד החינוך, המורכבות מאנשי מקצוע: חוקרים בכירים באוניברסיטאות, מורים להיסטוריה ואנשי ההיסטוריה במשרד החינוך. כולם בעלי השכלה אקדמאית, שהוכשרו בתחום ההיסטוריה.

המטרות הפורמליות, על פי משרד החינוך, מחולקות היום לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת מטרות בתחום ההכרתי ועיקרן הכרת אירועים היסטוריים, רכישת מיומנויות ללימוד ההיסטוריה, רכישת מושגים היסטוריים המקובלים בתיאורו ובהסברתו של אירוע היסטורי, ראייתן של תופעות בהווה בזיקה אל העבר ופיתוח החשיבה ההיסטורית. הקבוצה השנייה כוללת מטרות בתחום הערכי. מלבד המטרה הלאומית של הזדהות עם העם והמדינה, היא כוללת גם פיתוח הזיקה לערכים כלל-אנושיים, טיפוח סובלנות כלפי שונות והכרה בקיומן של נקודות ראות שונות.

הוויכוח בקשר לספרי הלימוד חשף פער בין שני דימויים של מקצוע ההיסטוריה ותפקידיו בבית הספר: מצד אחד, הדימוי הרחב התואם את מטרות ההוראה הפורמליות, ומצד אחר הדימוי הצר המבקש לראות בהיסטוריה כלי לחינוך לאומי בלבד. המאמינים בתפיסה הרחבה של מקצוע ההיסטוריה רואים בו כלי לפיתוח חשיבת האדם והרחבת אופקיו, תוך היכרות קרובה עם תהליכים וסוגיות יסוד בהבנת ההתנהגות האנושית. הם מאמינים כי להיסטוריה יש תפקיד בפיתוח זיקותיו החברתיות של האדם, במישור הלאומי ובמישור הכלל-אנושי.

למול תפיסה רחבה זו ניצבת התפיסה הצרה של  תפקידה הרצוי של ההיסטוריה במערכת החינוך. יסודותיה המרכזיים הם שניים. ראשית, מטרתה היחידה של ההיסטוריה בבית הספר היא חינוך לאומי. כל המטרות האחרות, פיתוח חשיבה, פיתוח אמפתיה, זיקה אנושית-כללית וכדומה, הם עניינים טפלים ומשניים. שנית, בעלי התפיסה הצרה מאמינים כי הדרך הטובה ביותר לחזק את הזהות הלאומית היא באמצעות שינון רב של עובדות הנוגעות לעבר הלאומי. כל המרבה בשינון עובדות משביח ומחזק לכאורה את תודעתם הלאומית של בני הנוער.

לדעתי, הגישה הצרה של הוראת היסטוריה היא בעייתית במדינה דמוקרטית, וגם בלתי יעילה מבחינה חינוכית. היא שבויה בסתירות פנימיות ואינה יכולה להגשים את מטרותיה.

ההתקפה על ספרי הלימוד החדשים באה, לכאורה, כדי להגן על מקומו של הרעיון הלאומי בבית הספר, אבל היא עלולה שלא במתכוון להביא להחלשתו. דרך של תעמולה שטחית לא תוביל את בני הנוער לאימוץ תפיסות לאומיות, היא תנכר אותם מהם. רק גישה פתוחה וליברלית להיסטוריה של הלאום תתקבל על דעתם של בני הנוער בימינו.

מהן המשמעויות העולות מהמפגש בין תלמידים מתבגרים להיסטוריה? כיצד לקרב ללב בני הנוער תכנים הומניסטים, ובכללם מקצוע ההיסטוריה? כיצד  להבטיח שלימוד ההיסטוריה יהיה בעל משמעות בשבילם? אחת המשימות העיקריות הניצבות לפני המתבגרים היא פיתוח זהות. המתבגרים יוצאים מתוך העולם הצר של הילדות, ונפתחים להם אופקים חדשים. הם מרחיבים את מעגל ההזדהויות החברתי שלהם, מתחום המשפחה והקהילה המצומצמת אל מעגלים רחבים יותר, כמו המעגל הלאומי והמעגל הכלל-אנושי. בעולם חדש זה עליהם לעצב את זהותם ותפיסותיהם. גורמים רבים משפיעים: ההורים, אמצעי התקשורת, התרבות הפופולרית, השיח הפוליטי ובית הספר.

תחילת גיל ההתבגרות מביאה את האדם להטיל ספק באמונות ובערכים שקיבל לפני כן כמוחלטים. אם בעבר קיבל אמונות ומוסכמות ללא היסוס, כעת דורש המתבגר לקבל מוסכמות אלה מתוך הבנה עצמית ומעמדה ביקורתית. המשימה ההתפתחותית העיקרית של המתבגרים היא להשאיר את עולם הילדות מאחור ולהתחיל לצעוד לעולם המבוגרים. כדי להתמודד עם קשיי ההיפרדות ולפתח זהות עצמאית, מאמצים מתבגרים עמדות ביקורתיות כלפי הוריהם וגם כלפי עולם הערכים של המבוגרים.  

המשמעות של הוראה למתבגרים מבחינה ערכית היא אפוא, שבשונה מסגנון ההטפה-הבאה-למעלה, העשוי להיות יעיל עם ילדים, יש לנקוט דרכי חינוך שישאפו לדיבור בגובה העיניים, מתוך כיבוד עצמאותם המחשבתית. דרך ההטפה תוביל  לניכור ודחיית המסרים שמבקשים המבוגרים להעביר.

ההתפתחות המנטלית של המתבגרים מביאה אותם למחשבות רבות  על אפשרויות שלא נוסו, ולסקרנות כלפי עולמות שלא הכירו. הפנייה האוניברסלית החוצה, לעולם הרחב, אינה סותרת את כמיהתם של בני הנוער לזהות פרטיקולרית יציבה וברורה. מצד אחד, הם שואפים לרבגוניות שמציע המבט האוניברסלי; מצד אחר, הם זקוקים לנאמנות לקבוצה פרטיקולרית המחזקת את זהותם האישית.

אם נתרגם דברים אלה להוראת היסטוריה, משמעותם תהיה ברורה. לימוד ההיסטוריה הלאומית ללא המבט הכללי הרחב, עלול להפוך אותה למשעממת וכפויה בעיני בני הנוער. לימוד היסטוריה עולמית ללא מתן ביטוי לצורך בזהות לאומית מובחנת, עלול להפוך את בני הנוער לניהיליסטים, חסרי תחושת זהות. משתי הסכנות הללו עלינו להיזהר. רק הדרך של שילוב ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה הכללית משרתת את צורכיהם הנפשיים של המתבגרים, את חיפושיהם אחר זהות והתנסויות רבגוניות.

לפני כותבי ספרי הלימוד עומדים התלמידים ועולמם, תפיסותיהם וצורכיהם. הוראה שלא תמשוך את לבם תהיה לבטלה. תפיסה זו אינה מניחה שעלינו לתת לתלמידים רק את מה שליבם חפץ. עלינו ליצור מפגש בין עולמם וצורכיהם לבין הידע והערכים שאנו מעוניינים להעביר להם.

 

                                        *

 

מה צריך להיות תפקידה של ההיסטוריה במערכת החינוך? אלו צרכים אנושיים יכולה ההיסטוריה לשרת?

ההיסטוריה יכולה להעניק לפרט את היכולת ליצור זיקה עם מעגלים חברתיים רחבים ממנו, לאומיים וכלל-אנושיים. ההיסטוריה יכולה לאפשר לתלמיד לצאת מתוך עולמו הצר למסעות קצרים וארוכים בזמן, ולהכיר דרכי חשיבה וערכים שונים משלו. היא מסוגלת לתת לו כלים להבין את המציאות שהוא חי בה ולתהות על התהליכים שעשו את ההווה למה שהוא. 

ההיסטוריה יכולה לאפשר לתלמיד לעסוק בדילמות אנושיות. היא הרי בוחנת את התנהגות האדם לא רק על סמך אוטופיות מופשטות, אלא גם בשלל מורכבותה ואופיה המסובך של התגובה האנושית. ההיסטוריה יכולה להרחיב את ניסיונו האנושי של התלמיד וללמד אותו להבין גם את עצמו. יכול להיות לה כוח משיכה אדיר בשביל תלמידים, והיא עשויה להיות למקצוע מרכזי ואהוד בבית הספר.

לכן, ספרי הלימוד של השנים האחרונות לא רק שאינם פוגעים במטרות הוראת היסטוריה החשובות לכולנו, הם מקדמות אותן במידה רבה. "ההצלחה" של ספרי הלימוד הישנים, העמוסים בפרטי פרטים, המדגישים את ההפרדה בין ההיסטוריה של עם ישראל להיסטוריה העולמית, היא  שמספרם היחסי של בוגרי החינוך הממלכתי שפונים ללימוד ההיסטוריה הלאומית באוניברסיטאות מצוי בירידה שנים רבות. רוב בוגרי החינוך הממלכתי שלומדים היסטורית באוניברסיטאות פונים לחוגים להיסטוריה כללית, למזרח אסיה ולמזרח התיכון.

אני מאמין שדווקא הגישות החדשות, שמציגות את ההיסטוריה הלאומית בפרספקטיבה כללית, יעצימו את כוח המשיכה של ההיסטוריה הלאומית בקרב בני הנוער והסטודנטים לעתיד. למהפכה בספרי הלימוד בזמן האחרון עשויה להיות  אפוא תוצאה הפוכה מזו שטוענים מבקריה.

ספר הלימוד "עולם של תמורות" תרם רבות לעיצובה ולחיזוקה של הזהות הלאומית באמצעות הדגשת תרומתם של יהודים ושל ישראל לעולם. אפשר להביא שלל דוגמאות לכך מהספר, אך אסתפק בכמה. בדיון על תקופת היישוב מתואר ייחודו הלאומי של הקיבוץ, לעומת קומונות שיתופיות אחרות ברחבי תבל, ומצוין כי רבים ראו בתנועה הקיבוצית את התרומה המקורית ביותר של התנועה הלאומית הציונית לתרבות העולמית.  מקום רב מוקדש להדגשת תרומתם רבת החשיבות של יהודים למדע העולמי, כמו זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, או אלברט איינשטיין, שתורת היחסות שפיתח חוללה מהפכה בהבנתנו את היקום. בפרק העוסק במהפכת המחשוב והתפתחות תעשיית ההיי-טק לומדים התלמידים כי מדינת ישראל היא מן המובילות בעולם בתחום זה. דברים אלה ואחרים השזורים בספר מוצאים מסילות ללבם של תלמידי תיכון בראשית המאה ה21-.

מי שמבקש להציג לפני תלמידים את הלאומיות כהסתגרות מפני העולם, מי שטוען שלאומיות פירושה טשטוש והסתרת האמת, מי שמבקש לטעון שלאומיות פירושה אובדן כל רגישות אנושית לסבל האחר, מי שטוען שלאומיות היא רק האדרת המלחמה והתנגדות לכל מהלך של שלום, יוביל בסופו של דבר את הנוער להתרחק מכל דבר שיש בו זיק של קשר לאומי.

הדרך לעורר גאווה של בני הנוער בלאומיותם היא להודות בכך, שלמרות העובדה ששום לאום אינו מושלם, כפי ששום אדם אינו מושלם, יש סיבות טובות להתגאות בהישגים של הציונות ומדינת ישראל. הדרך לעורר בהם רגש השתייכות למדינה ולהאמין בדרכה ובדרך הנהגתה היא הידיעה שמדינתם היא מדינה שוחרת שלום גם בזמנים קשים וגם כאשר קיומה מאוים. אם לאומיות תיתפס כמכשול לשלום היא תרתיע מכל הזדהות עמה.

גם אסור שלאומיות תיתפס בחברה האינדיבידואלית של ימינו כמשהו שנוגד את האינטרסים של הפרט. לאומיות אמורה לשרת צרכים חשובים של הפרט, בחיזוק זהות ובמתן משמעות לקיומו.

 

                                    *

 

כל מי שחרד לגורל הרעיון הלאומי בישראל צריך להבין כי ההיסטוריה אינה הולכת אחורה, ומה שהתקבל על הדעת בספרי הלימוד בשנות החמישים והשישים, מעורר היום חיוך: השפה הגבוהה, המליצות ההחלטיות, החגיגיות. אם ספרי ההיסטוריה של היום לא ימשכו את לב הנוער, בשפה פשוטה ובהירה בסגנון הדור, באמצעות עיסוק בסוגיות הרלוונטיות לעולמם, באמצעות שימוש במגוון אמצעים חזותיים ואחרים, הם יישארו זרים ואדישים ללימודי ההיסטוריה וממילא גם לחינוך הלאומי. אדם שבא מהעבר הרחוק עם תקליט ארוך-נגן שחור וגדול ומנסה לנגנו על מכשירי הדיסק החדישים, אל יתפלא שהמוסיקה לא נשמעת.

תפיסה לאומית בת-הזמן הזה, שבאמצעותה עלינו לנסות וללמד היסטוריה, צריכה לכלול לדעתי כמה מרכיבים:

1. הלאומיות הישראלית-יהודית היא חלק מהעולם. היא מושפעת ממנו וגם משפיעה עליו. בחיי היומיום של התלמידים ובתחומי התעניינותם משולבים הלאומי והכללי באופן אינטגרלי.

2. בהיסטוריה הלאומית היו גם דברים קשים ובלתי נעימים, כמו פילוגים פנימיים וסכסוכים מרים עם אויבים. יש להתמודד עם הדברים ולהביאם לכיתה. אם לא, ישמעו התלמידים את הדברים האלה בתקשורת, מחוץ לכותלי הכיתה, ותאבד אמינות בית הספר בעיניהם.

3. לאומיות איננה רק הצד הפוליטי. לאומיות היא גם ספרות ותרבות ובניית חברה ומנהגים לאומיים. לאומיות היא גם הבימה, התזמורת האנדלוסית, התזמורת הסימפונית, זמר מזרחי והאוניברסיטה העברית.

האם מישהו מאמין כי החינוך בבית הספר הוא בעל השפעה כה מכרעת על הדור הצעיר, שביכולתו לעצור ולשנות מהיסוד מגמות חברתיות-תרבותיות-פוליטיות בחברתנו? אם החינוך הלאומי לא יעודכן לימינו, הוא לא יהיה בכלל. הלאומיות חשובה דווקא משום שבעידן ההפרטה היא מאפשרת לפרט לשמור על זיקה חברתית. לאומיות איננה סותרת הומניזם ודמוקרטיה. הן יכולות ללכת יד ביד. לאומיות היא גשר מאחד בחברה שהופכת להיות יותר ויותר רב-תרבותית. 

יש להביא בחשבון כמה שיקולים בבניית תוכנית לימודים בהיסטוריה. הלאומיות הישראלית מעוגנת בזהות היהודית ומחייבת סקירה ארוכה של ההיסטוריה של היהודים בתפוצותיהם. ההיסטוריה היהודית מחייבת התייחסות רחבה לנושאים בהיסטוריה כללית, משום שהיהודים פעלו, השפיעו והושפעו בחברות שבתוכן התקיימו. מבחינה זו ההיסטוריה היהודית היא אוניברסלית מטבעה. הדבר מחייב אפוא להקצות פרקים נכבדים מלימוד ההיסטוריה לבחינת הרקע הכללי, גם מעבר למחויבות לזהות אנושית-כללית המצויה גם במערכות חינוך של מדינות דמוקרטיות אחרות. כדי להבין את היהודי יש להבין את העולמי,  ובישראל, אף יותר מאשר במדינות אחרות, יש ללמוד פרקים רלוונטיים בהיסטוריה הכללית.

חשיבות רבה יש להעמקת התפיסה שהעיקר בהיסטוריה הוא הבנת התהליך ולא שינון העובדות. היסטוריה איננה רק אוסף עובדות המסודרות לפי סדר התרחשותן. היא גם לא חידון טריוויה. מטרתה להעלות הסברים וסיבות להתרחשותם של תהליכים היסטוריים ולצייר מגמות ארוכות טווח. היא נועדה להביא את התלמידים להבנת אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה. לימוד המתרכז בעובדות ללא התייחסות לניתוח האירועים בהקשר רחב ומשמעותי, עלול להוביל את התלמידים לראות את ההיסטוריה כמקצוע משעמם המצריך רק את תפעול הזיכרון. כל מי שמקצוע ההיסטוריה יקר ללבו, ושואף להעלות את מעמדו בבית הספר, צריך לברך על המגמה החדשה של כמה מספרי הלימוד החדשים בהיסטוריה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד