הסייעת בשביתה והגננת - מול פני
הסייעת בשביתה והגננת - מול פני

בס"ד

הסייעת בשביתה והגננת - מול פני האומה - חוויה מפוקפקת

דליה רוט

הבוקר הגיע ואתו "הבשורה" - המשק נכנס לכוננות שביתה וההסתדרות למלחמה שסופה אינו ידוע, אך היו גם "לוחמות" שלא ברצונן הגננות הפכו "הקורבנות" למרות שכלל לא נטלו חלק בשביתה, אך גני=הילדים כידוע הם "הבטן הרכה".

חברותינו הגננות עושות מלאכתן נאמנה כל השנה ובמיוחד בימים בהם הסייעות מושבתות מעבודה ואנו נאלצות לעמוד מול הורים נזעמים - הפוחדים על מקום עבודתם ובצדק. אך מה אשמתנו? מול רשויות לוחצות הטוחנות אותנו עד דק - באיזו זכות? מול פיקוח, שעד אתמול ידענו שהוא הגב שלנו, ולא עוד, מול משרד החינוך החתום על הסכמים אך אינו רואה צורך בקיומם וכו' וכו' רחבה היריעה.

הדברים נכתבים ביומה העשירי של השביתה ברשויות. פתרון עדיין אינו נראה באופק. אולי אם בראשית השביתה היו סוגרים את כל המדינה ליום אחד, אולי השביתה היתה מסתיימת כבר למחרת. אך לא ולא. קברניטי ההסתדרות חושבים אחרת... ויצרו שביתה ללא תוצאה, שביתה שלולא הייתי גננת לא הייתי מרגישה בה כלל. בעיני, הקטנה, ניתן לומר - שביתה לא משמעותית ובכל זאת משמעותית. למי? לגננת ולהורים לילדים בגיל הרך. כל מערכת היחסים, טובה ככל שתהיה, בין הגננת להורים ולשאר הגורמים המעורבים, קרסה באלו הימים. קרסה ונשברה לחלקיקים. גם אם נאחה את הקרעים, גם אם נדביק את השברים, הסימנים ישארו ולזמן רב. לפחות עד שאלו הקטנים, ילדי=הגן של שנת תשס"ג, יסיימו את שנת הלימודים ותבוא שנה חדשה, עם הורים אחרים, ילדים מתוקים ושביתות, לא שלנו, מאיימות לפתחנו.

בינתיים, כמה סיפורים למחשבה, מה קורה פה באמת והאם אנחנו רוצות להיות חלק מהסיפור.

בוקר!

השעה 6:45, הטלפון מצלצל, הורה מהגן על הקו (לא הראשון). "בוקר טוב" עצבני ולחוץ. "מה קורה היום?" הוא שואל. השעה עדיין 6:45. "אינני יודעת", "אני ממתינה לחדשות בדיוק כמוך", עונה הגננת שזה עתה קמה לשגרת יומה והדבר האחרון שהיא צריכה לשמוע על הבוקר זה הורה נרגן שמחליט לשתות איתה את הקפה של הבוקר.

                                               

דליה רוט, סגנית למנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים וגננת משלימה.

"תמתין לחדשות", היא עונה בנימוס, "אני מקווה שהשובתים יחזרו לעבודה". היא אכן מקווה...

השיחה הסתיימה, הגננת קמה לה בצעדים איטיים, מְדדה אל חדר הרחצה, מייחלת בלבה לסיום השביתה, בדמיונה היא כבר רואה את עצמה מול עדת הורים טורפים. בשער הגן, רבים ומתקוטטים מי יתנדב ליום עבודה קשה ומתיש עם 35 ילדים.

 

...כן, המים הזורמים משקיטים במעט את מחשבותיה, קפה מהיר של בוקר, עוגייה קטנה שנותרה, דפי עבודה שצילמה בערב שלפני, מפתחות מכל המינים, מכל הסוגים, בידה ובצ'יק רצה לגנה.

 

השעה 7:30. חברתנו היקרה פותחת את גנה, מאוורת את הגן מהריחות הלא כל=כך נעימים, פורשת מפות לעבודה, משחקי שולחן, משחקי זוגות על הרצפה והופ לשער בקפיצה להקביל את פני ההורים המודאגים, הטיפ=טיפה עצבניים??? על מי בעצם - עליה?

כן, כמו עדת עורבים הם מתנפלים דווקא עליה, היא מנסה להישאר רגועה, להשתמש בכל מילות הנימוסין, לא בדיוק עוזר לה. לאחר דין ודברים נשאר אחד האבות לסייע. "אני לא מומחה לילדים", הוא מסביר. אין ברירה, אף אמא לא מתנדבת. "אני מתנדב היום", מבטיח לעשות את כל המטלות במידה והוא יידע... במידה ויתאפשר... במידה וזה ייראה הגיוני.

הגננת, ממשיכה לקדם את פני הילדים בברכה, מחצית מהילדים כבר בגן פוצחים במקהלת העשייה, השער אמור להיות סגור בשעה זו. הגננת מעבירה את המפתחות להורה ופונה לעבוד ב"קבוצה". מדי שתי דקות נשמע צלצול נוסף בשער, המבשר על בואו של ילד מאחר נוסף המגיע לגן כדי לבדוק "מה קורה". שוב ושוב הורה נכנס, מפריע לשגרת היום של הילדים והגננת.

סוף סוף נפסקו הצלצולים, האב המסייע עומד לו בפינת החדר משקיף על הנעשה, על הילדים, במיוחד על הגננת. המחשבה שעוברת לו בראש: "נראה מה היא שווה" ובעצם זו הזדמנות נהדרת ונדירה לראות את עובדת=ההוראה בעבודה (חומר נהדר לאחר=הצהריים לשיחה בגינה הציבורית). הגננת ממשיכה בעבודתה, חיוך קטן פה, ליטוף שם והמון עבודה. כן, ילד אחד מתרפק עליה כל הזמן והשני לידו, רוצה גם...

"אבא" "אבא", קורא הילד לאביו התורן, "בוא תבנה אתנו בקוביות". האב נמשך אחר בנו בחוסר חשק מוחלט, הרעש וההמולה שבפינה לא לרוחו, זה לוקח לזו וזו מתייפחת, זה בועט ברכבת ומפרקה. אין לו כוח לרעש הזה ולא להטרדה. לאחר דקות מועטות הוא שם את פעמיו לחדר המרכזי בגן, שם מתרחשת פעילות עניפה.

ילדים עובדים, מציירים, קוראים, בודקים, הגננת מנצחת על כולם בנועם ומתיקות. "על מה נרכל בגינה הציבורית?" הוא שואל את עצמו. לסימנה של הגננת כולם נענים וביחד מתחילים לסדר את הגן למפגש. הגננת בעיסוקה, מבקשת מאחד הילדים להביא כוס מים כדי שלא תצטרד ותוכל לעבור את שארית היום ברגיעה יחסית...

לאב התורן היא אומרת בעדינות: "יש לנקות את השירותים". הוא מביט בה כלא מבין, עובד הייטק שכמוהו לא יתעסק בקטנות שכאלו. "מה, אין כאן שרת?" בסוף היום הוא שואל בתמיהה. הגננת בעדינות מסבירה שבמשך היום נכנסת הסייעת לחדר השירותים, בודקת את המצב ומנקה לפי הצורך. האב, ממשיך כלא מבין את שגרת יומו בגן=הילדים, מתיישב ליד המחשב ואינו עונה על צרכי הגן. הגננת נואשת, נכנסת לחדר השירותים. ילדי הגן הצעירים, במיוחד הבנים, השאירו סימנים... והריחות...

היא מרגישה נענשת על קיום יום לימודים רגיל עם הורה מתנדב שלא עושה מלאכתו כפי שהתבקש, שופכת לתוך האסלה את כל בקבוק האקונומיקה שנקרה בדרכה, מורידה את המים, מוציאה ממטהר האוויר את כל מה שנשאר ושבה אל הגן, הפעם לא ברננה.

הילדים מרגישים בחסרונה של הסייעת, מתחילים לכעוס ולריב, שגרת היום משתבשת, האוכל שהילדים מביאים מהבית נאכל ב"ריכוז", כי ההורה לא מוכן לשטוף כלים, הוא הרי בכיר בהייטק. בחצר רעש והמולה... החל מהשעה 13:00 הצלצולים בפעמון הגן מתחילים ולא מפסיקים, כל דקה לוקח הורה אחר את ילדו.

סוף סוף תם יום הלימודים, ההורה התורן מודה לגננת ורוצה לקחת את ילדו הביתה. סוף סוף הביתה, הוא חושב לעצמו בסיפוק, רחוק מהילדים ומהרעשים. הגננת מסבירה לו שוב על הצורך שלה בעזרתו להכין את הגן ליום המחרת. יש לטאטא את חצר הגן וגם את הגן עצמו יש לטאטא ולשטוף, כמו כן יש להוציא משחקים ולהכין חומרים ליום המחר.

האב מנסה לעשות את המינימום הנדרש ומותיר את הגננת עייפה, עצבנית וחסרת מנוחה.

בשעה 15:00 עוזבת הגננת את שער הגן, עייפה ומרירה.

בצר לה היא פונה לחברות עמיתות, כל אחת וסיפורה       על יום העבודה עם הורה מתנדב שעבר עליה, חוויות שאנו הגננות מעדיפות שלא לחוות. איך אפשר לאחר יום כזה להמשיך כאילו הכל בסדר, לספוג נזיפות מהשכנה או מהחברה שתחום עבודתה שונה. בהגיעה אל ביתה היא פשוט מנתקת את הטלפונים, נכנסת למקלחת חמה והופ - למיטה, כמו שק של תפוחי=אדמה, מותשת פיזית ונפשית כאחד.

בערב, היא מחכה לשמוע עדכונים שלא מבשרים שינויים. למחרת היא שוב מתייצבת, שוב באותה שעה, בשער הגן, עיניה כבויות ועצבנות ניכרת בה. מה יהיה היום, אמא מתנדבת כבר נמצאת הפעם. לפחות אמא ולא אבא שלא יודע מהחיים שלו - עוברת מחשבה במוחה.

הילדים תוססים כבר בראשית היום, האם מנסה להיות לעזר, מכינה כוס תה חם לעצמה ולגננת ואומרת שההורים נרגזים ובצדק, אבל היא מבינה מה חשובה העבודה בגן עכשיו כשהיא רואה וחווה היא גם יודעת להעריך, כן. האם היא גם תדווח בגינה הציבורית? בפגישה השבועית? היומית?

לגננת כבר לא איכפת, רק לעבור את היום בשלום, שאף ילד לא ייפגע ולא ייפצע, שכולם ייצאו מהגן בדיוק כפי שהגיעו אליו. בסוף היום יש לנקות ולארגן, להחזיר כל דבר למקומו. האם נשארת, מנסה לעזור ואומרת שהחול פה רב והניקיון קשה ואיך אפשר? בכוחות משותפים הן מתגברות ויוצאות. הגננת נושמת לרווחה, מחר היום החופשי שלה, היא תנסה למצוא מרגוע, אולי עם חברה על חוף הים לצפות בשקיעה?

גם למחרת, מה הפלא, יחזור הריטואל הנורא של עבודת הגננת עם הורה מתנדב. כן, הגננות לא שובתות הן סתם חוטפות מכל הכיוונים, הבטן הרכה של המדינה. כולם כולם "מבינים" ומקטרים. "איזה יום שמח לי" מתנגן בגנים ולנו הגננות לא שמח בפנים. במקום שבו מרגישים - אנו מרגישות מושפלות ומבוזות וחבל שכך.

במחלקה לגננות בהסתדרות המורים רועמים התותחים, סליחה הטלפונים ואנו עושים ככל שניתן. הכאב מובן, אבל התחושה היא שאין בידינו להושיע, גם לפי הכללים והנהלים קשה לעמוד במשימה. לאחר שהסייעות תחזורנה לעבודה, הגננות תצטרכנה מנוחה, דבר שלא יתאפשר כמובן...

מי הנפגעים האמיתיים מהשביתה? ומה עם ההשבתה הבאה? כל רצוננו בעבודת חינוך שקטה ורגועה, מאתגרת ומספקת. תנו לנו את האפשרות לעשות את עבודתנו בדיוק כפי שהוכשרנו לעשות אותה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד