לשבור את המעגל הפטריארכלי
לשבור את המעגל הפטריארכלי

לשבור את המעגל הפטריארכלי

נשים הנחשפות ללימוד תורה והשכלה כללית נקלעות למשבר כאשר הן נחשפות לטקסטים יהודיים ולמצוות הפוגעים בדמותה של האשה, ולומדות מפי רבנים רבים שהאידיאל של אשה דתייה הוא להיות פסיבית וכנועה; למשבר יש מקבילות בחיי הנישואים ובשאלת הזהות הנשית של האשה הדתית

 

חנה קהת

חנה קהת, יו"ר "קולך - פורום נשים דתיות", דוקטורנטית במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בי-ם, מרצה למדעי היהדות והחינוך במכללת אורות ישראל ואפרתה

 

המהפכה הפמיניסטית תפסה את העולם הדתי וההלכתי לא מוכן. בעבר, עולם זה תמיד נדרש להתמודד עם מציאות משתנה, במסורת ההלכה, ובעלי התוספות טבעו את הכלל "השתנו הטבעים" בכל עת שנתקלו בשינויים מפליגים של הטבע. ואולם שינוי מעמדה של האשה בעידן המודרני, שהוא ביסודו שינוי חברתי, לא זכה להכרה הלכתית הולמת, אף שהוא מציב אתגרים גדולים ומשמעותיים במיוחד לבני ובנות קהילות דתיות, האמונות על מסורות פטריאכליות. השינויים נגרמים בכל תחומי החיים ובמיוחד בכל מה שקשור למגדר ומשפחה.

נשים רבות כמוני, אשר התחנכו בממסד הדתי, חוות תסכולים אישיים לאחר נישואיהן, מגילוי הפער בדימוי העצמי, השוויוני, עד אורח חיי המשפחה המסורתי, המציבם במקום משני. משברים אלו הולכים ומצטברים לכדי מודעות עצמית רפלקטיבית, שבסופו של דבר מצמיחה את ההזדהות הפמיניסטית. תהליך זה הבשיל בשנים האחרונות והביא להקמת תנועת נשים ארצית בישראל ("קולך"), ותנועות דומות בעולם, של נשים אורתודוקסיות, משכילות ופמיניסטיות, המנסות ליצור את השינויים החברתיים הנדרשים, כדי לצמצם את הפער בין הדת וההלכה לבין הזהות הפמיניסטית. כיצד מגיבה מערכת החינוך הדתית לאתגר זה? במאמר זה ברצוני לסקור את המכללות הדתיות להכשרת מורים, מצד התמודדותן, או אי-התמודדותן, עם האתגר הפמיניסטי.

 

                                         *

 

אין זה סוד שגם במערכת זו רבים מן המלמדים הן מורות ומרבית המתכשרים להוראה הן בעצם מתכשרות, סטודנטיות דתיות בוגרות אולפנות דתיות. נשים צעירות אלו, המהוות את דור המחנכות והמורות של תלמידות המחר, נמצאות בסיטואציה ייחודית מבחינה מגדרית. מצד אחד הן זוכות לחינוך והשכלה המשתווים לחינוך הכללי, ובניגוד לחינוך החרדי, שם ישנה זהות מגדרית של בורות מרצון (ראה אלאור, 1992), הן בעלות אוריינות של לימוד והשכלה כאתגר בשבילן. הן נחשבות בחברה הכללית בעלות מעמד גבוה יחסית, ובחברה החרדית הן זוכות להערכה רבה עוד יותר, כנהנות משני העולמות: הן מעולם הרוח הדתית, ה"מגינה על כבודן", שכן ישנה תפיסה סטריאוטיפית בקרב נשים חרדיות שאשה חילונית חשופה ליחס מינני, נצלני; והן מן העולם החופשי ומהשכלה רחבה (על פי סקר שערך פרופ' יעקב כ"ץ באוניברסיטת בר אילן בשנת 1999).

ואולם בחינה מעמיקה יותר של זהותן הנשית חושפת תמונה אמביוולנטית הרבה יותר. כמו רבות מן הנשים הדתיות, התבגרותן מתרחשת בעולם מודרני. הן סופגות את הערכים ההומניסטיים של חירות ושוויון. ואמנם, בקהילה הדתית-הציונית, בניגוד לעולם החרדי, קיימת היום מגמה מובהקת של התפתחות פמיניסטית, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 35 (ראה גרוס, עמ' 11) והשפעותיה ניכרות הן במעגל המשפחתי והן במעגל האישי.

ראייה נכוחה של התרחיש הצפוי לתלמידות בחינוך הממלכתי-דתי דורשת הכנה נכונה של מתכשרות להוראה, להתמודדות עם אתגרים רבים ומורכבים העומדים לפני הבנות, הנשים הדתיות לעתיד. כיצד הן תתייצבנה מול שאלת זהותן הנשית? כיצד הן תיצורנה, אם בכלל, את הסינתזה בין הפמיניזם לדת? כיצד תגבשנה זהות  אינטגרטיבית ושלמה? כיצד הן תמשכנה לצמוח ולהתפתח בתוך הקהילה המסורתית, שבמהותה היא פטריאכלית ולפעמים גם שוביניסטית?

הקונפליקטים של האשה הן בראש וראשונה בתחום הזהות הנשית. זהותן המגדרית של סטודנטיות המתכשרות להוראה במכללות אקדמיות דתיות היא בעיקרה אנדרוצנטרית. במכללות, בניגוד למדרשות חדשות מסוימות, ובניגוד לאוניברסיטאות (ראה כהן, 2001), יש מסורת פטריאכלית, המשכית למוסדות החינוך של הבנות בגילאי תיכון, שגם הם נוסדו ומנוהלים על פי רוב על ידי גברים.

התפיסה הדתית במוסדות אלו היא גברית במובהק. המרכז התרבותי הוא גברי והנשים הן חלק מן הפריפריה התרבותית. הזהות הדתית מזוהה עם סמליה הגבריים: ישיבה, בית כנסת, תפילין, כיפה, ציצית וברית מילה. הנשים נספחות כמסייעות. סמלי הזהות שלהן כדתיות הן בעיקר מינניות (היינו, בהקשר של פוטנציאל האשה להיות אובייקט מיני), חצאיות צנועות, שרוול ארוך, וכיסוי השיער של נשים נשואות.

פסיקת ההלכה לגבי חובותיהן ניתנת על ידי ציבור הרבנים הגברים, אין קול נשי בשיח ההלכתי הדומיננטי. הן, הנשים, מהוות אובייקט לדיון ואינן בעלות תפיסה עצמית של סובייקט. מכאן שזהותן כנשים היא זהות שולית, כ"אחר", הן בעצם מפנימות דימויים וזהויות דתיות אנדרוצנטריות.

התופעה באה לידי ביטוי בכמה אופנים. הראשון הוא העדר מרכיב של זהות נשית אצל בוגרות הציונות הדתית. מחקרים עדכניים מוכיחים כי נשים, בוגרות מערכות חינוך דתי, נעדרות זהות נשית גם כשהן נמצאות בגיל השירות הלאומי. ד"ר זהבית גרוס מאוניברסיטת בר אילן פירסמה באחרונה מחקר עב-כרס, על 40 בנות דתיות, בוגרות של מגוון מוסדות חינוך דתיים. היא בחנה את הזהות הדומיננטית   אצל בנות אלה. היא מצאה כי הזהות הדומיננטית ביותר היא זהות דתית, אחר כך הזהות הציונית דתית, אחר כך, במקום מאוד רחוק, הזהות האזרחית ולבסוף גילתה העדר כמעט מוחלט של זהות נשית. בנות אלה, בשלב של השירות הלאומי או הצבאי, לא חשות כי עובדת היותן "נשים" משמעותית בשבילן, הן אינן עסוקות בהתלבטויות פמיניסטיות ובשאלות ההגשמה העצמית שלהן וגבולותיה כנשים דתיות.

גם ד"ר ש. פישרמן, בספרו "עלמא אבדה", מציין את העובדה כי הזהות הנשית אינה נידונה במסגרות חינוכית דתיות של בנות, אף שהדבר עומד היום במרכז ההתעניינות הציבורית הדתית ומטריד מתבגרות (ראה פישרמן, 2000, עמ' 405). העדר זה קיים גם במכללות דתיות לחינוך.

בשונה מבת חילונית או דתית, בת חרדית מודעת לנשיותה בקבלתה את עצמה כזהות משנית ושולית ואת בורותה כנתון (ראה אלאור). נשים חרדיות מודעות ליתרונותיהן הסמויים ולנשיות המסורתית שלהן, לקראת אמהות, תפקיד עקרת הבית וכדומה. סוזן סרד מתארת זהות של נשים חרדיות מבוגרות בעלות  תפיסה עצמית מוגדרת ומובחנת מן הגברים. סרד קושרת זאת לתיאוריה של גיליגן וטוענת שהדבר נובע מן ההפרדה. "ילדתי את הילדים לבד, אני ואלוקים" (ראה סרד, 1995,  עמ' 245-258).

בנות דתיות הגדלות בצל מורים גברים, בסגנון גברי ובעולם שהדימויים האידיאליים שלו גבריים, מגלות כי הזהות הנשית שלהן דוכאה. שאלות של פמיניזם, כמו קריירה מול משפחה, הגשמה עצמית דתית אחר הנישואים, מעמדן  בציבור הדתי, מהות הנשיות וכיו"ב לא זוכות לשיחה רצינית וודאי לא שיחה נשית. הדיבור היחיד של נשיות הוא, כאמור, בהיבט  המיני, כשהנחת היסוד היא שאשה היא אובייקט מיני ועליה להתכסות מפני הצניעות (ראה פישרמן, 258, 376). זהו בעצם המאבק המרכזי באולפנות ובתיכונים דתיים לבנות: צורת הבגד וגדרו, ארכו, רחבו. מובן שבמוסדות אלו יש גם הכנה רבה לקראת התפקיד המסורתי של "עזר כנגדו", כרעיה ואם (ראה אלאור, עמ' 179-210).  

שתי דוגמאות מאלפות להעדר זהות נשית מצאתי אצל תלמידותיי. האחת היא העובדה שהן אינן מסוגלות לשוחח אל עצמן בלשון נקבית, במשפטים כמו "את אומרת לעצמך", "את לא תעשי זאת". הן מסוגלות לדבר אל עצמן רק בלשון זכר, וזאת גם לאחר שהשמעתי להן, בשיחה על התכשרות לנישואים וחיי משפחה, את המשפטים שלהן עצמן: "אתה לא חושב איך יהיה עד שתתחתן". "כשיבוא המיועד אתה תראה איך זה יהיה". "אתה עושה שיקול מה יותר חשוב, להניק, לתת לבעל ללכת ללמוד או לעשות קריירה".

אחרי שכבר דיברנו על הבעיה הזאת, שוב נפגשנו. שתי סטודנטיות, נקרא להן רננה וציפי, הכינו תרגיל שבו חלקי פזל גדולים ניתנו לכל אחת מחברות הכיתה, שהצטרפו בסופו של דבר לדמות של בן חמוד עם כיפה סרוגה. שתי הבנות שהכינו את התרגיל הסבירו לחברותיהן על השלמות של העם, שלכל אחד חלק בו, המבטא את ייחודו. נורית, בחורה רגישה שפיתחה קצת יותר רגישות פמיניסטית, שאלה: "אבל למה בן ולא בת, כולנו כאן בנות". רננה וציפי השיבו: "כן, חשבנו על זה, אבל רצינו לבטא שלמות קולקטיבית, כמו שאומרים 'העולם אדם גדול והאדם עולם קטן'". נורית: "אבל למה בן, אפשר בת". רננה וציפי: "לא, אבל אדם זה בן ורצינו לבטא את האדם הגדול, עם ישראל". 

ניכר כי הזהות הנשית מובלעת והזהות הגלויה היא אנדרוצנטרית לחלוטין. הזהות הנשית מתגלה ומתפרצת אחר כך, כזהות מקופחת, בגיל מבוגר יותר. אז מתעורר הצורך  במימוש עצמי והזהות המודחקת מתעוררת ומתחילה לחפש את מקומה. רוב הבנות הצעירות לא יחושו, למשל, כעס או עלבון על הברכה "שלא עשני אשה". לעומת זאת, נשים בשנות השלושים והארבעים לפתע מתחילות לחוש את העלבון הגדול. כשהזהות הנשית מתעוררת לפעמים, מפאת תהליך האמהות, היא גוררת חוויות קיפוח ותסכול. אלו  מתגלות היום אצל נשים דתיות שמתוודעות לתהליך המחיקה העצמית. ייתכן שבמדרשות אחדות יש שוני מסוים בעניין זה וישנה מידה מסוימת של הכשרה והעצמת הזהות הנשית.

היבט שני של שאלת הזהות הוא העדר מודל נשי דתי ומודרני. הרב, ראש המכללה או האולפנה, הוא תמיד זכר. אין מופת נשי של ראש ישיבה או מורה הלכה, גדול הדור. הדוגמה הנשית, שאמורה להוות דמות אידיאלית, היא היום מודל שלילי:  "אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי, או כמו הרבנית". הן מסמלות שקיעה.

בשנת 1999 עשיתי סקר בקרב תלמידות על "יחסן של תלמידות מכללה לבנות לומדות תורה בחברה האורתודוקסית" (ראה קהת,  355-364). בנות המדרשות, המקדישות שנה או שנתיים ללימוד תורה, נחשבות כמי שמגשימות את עצמן ואת מאווייהן הרוחניים, באופן אוטונומי יותר מאלה שהולכות להכשרה מקצועית מיד אחרי השירות הלאומי (ראה אלאור, 1988  עמ' 93 ). גיליתי הערצה גדולה וקנאה דתית בין הבנות ה"קונפורמיות" לבנות ה"נון-קונפורמיות", שלוקחות שנה-שנתיים ללימודים במדרשה, המקבילה הנשית של ישיבה במגזר האורתודוקסי. שם הן לומדות "לשמה", לא לשם תואר או תעודה.

הבנות ראו בהן מודל לחיקוי והערצה, והיו מתוסכלות מאי יכולתן להגשים  חלום כזה. מכאן שהדימוי הנורמטיבי הקונפורמי, שהוא פטריאכלי במכללה, מצוי בקונפליקט. המכללה לא יוצרת מקום וזמן להתמודד עם מעגלי הזהות הקונפליקטיים הללו.

דוגמה נוספת: בספרו על בנות דתיות מקדיש ש. פישרמן פרק שלם ל"תפילת הנשים" (פישרמן 26-30), לאחר שגילה במחקרו שאצל הבנות בציונות הדתית, הדתיות מתנקזת לתפילה. ברוב המקרים, לאחר לידת הילד הראשון, ויותר מכך אחרי השני והשלישי, בת מורחקת מהתפילה בציבור ומתקשה להמשיך את הרגל התפילה בבית. אין לה כמעט אפשרות למצוא זמן לתפילות. כיצד מתיישבת הסתירה הזאת בחינוך הדתי? ובכלל, נוכח המתואר לעיל, מהן הציפיות מבחורה דתית שמתחנכת בפרמטרים גבריים ונדרשת אחר כך לעצב אורח חיים שונה לחלוטין, של אם ורעיה ועקרת בית, שבנוסף לכך היא גם מורה?

האם הסטודנטיות לחינוך במכללות דתיות מעמיקות דיין בחשיבה על החינוך הדתי שהן הולכות לתת לתלמידותיהן? או שהן עצמן לא מודעות לפעמים למשבר הדתי המתדפק על דלתן מיד לאחר נישואיהן? מוריהם ומורותיהן של אותן מתכשרות להוראה, כיצד הם מתייחסים לפער בין האידיאלים התורניים שמקנים לתלמידות, לבין אפשרויות ההגשמה בתוך אורח חיים מסורתי?

חלק גדול מהנשים המגדירות עצמן היום פמיניסטיות דתיות זוכרות בכאב את הפעם הראשונה שנזרקו החוצה מבית הכנסת, חלקן בגיל צעיר כי "כבר אסור היה לשהות יותר בעזרת גברים", וחלקן בגיל מבוגר לאחר לידת הילד הראשון, כשגם לעזרת נשים כבר לא יכלו לבוא. ההלם היה כה גדול שהוא הטביע את חותמו על כל חייהן, בתחושת כאב ותסכול שהפכה לזהות פמיניסטית מוצהרת.

עד כמה מתמודדים עם בעיה כמו הדימוי הדתי של האם המכינה, לקראת חגים ולקראת שבת את המזון, בעוד האב מכין את התוכן הרוחני? האם זו פסגת ההגשמה העצמית הדתית שאנו יכולים להציע למורותינו לעתיד? כשמורות לעתיד לומדות על מהות החגים וטקסי החג, האם הן זוכרות לציין שהן עצמן לא תמיד נוטלות חלק פעיל בטקסים אלה? עד היום, ברוב הקהילות האורתודוקסיות, נשים אינן רוקדות עם ספרי התורה בשמחת תורה, אינן עולזות בשמחה וודאי לא בשכרות של פורים, אינן ישנות בסוכה ואינן  משתמשות בלולב ואתרוג בבית הכנסת. בבתים רבים אין הן מדליקות בעצמן נרות חנוכה. בכל המקרים הללו, ובמיוחד בשבת, מצפים מהן לשרת את החוגגים בהכנת התבשילים, עריכת הסעודות והגשת המאכלים. האם זו מצוות שמחת החג שהתחנכו אליה, האם לכך יחנכו את דור הבנות הבא?

שאלות אלו לא זכו להתייחסות אמיתית בחינוך הדתי בכלל ובמסגרת המכללות להכשרת מורות דתיות בפרט.

 

                                          *

 

 שאלת האשה בציבור הדתי באה לידי ביטוי מובהק גם בתחום השיח, שהוא בעיקרו פטריארכלי. כל ניסיון לשיח מגדרי בתוך הקהילה האורתודוקסית הוא דיסקורסיבי, היינו, שיח שחוצה תרבויות ושפות שונות ואולי מנוגדות. השיח המסורתי הלכתי מאופיין בתפיסה עצמית של "קדושה מטפיזית", של ערכים מוחלטים ועליונות הירארכית ברורה. בנוסף לכך הוא מתנהל ב"אוהלה של תורה", היינו, בניתוק משפות אחרות, המתפתחות והולכות בעולם הסובב. לגביו, שפות אלה משקפות תרבויות שוליות, בעוד הוא מצוי במרכז ההוויה הדתית. מבחינה זו, כל המתרחש מחוץ למרכז של הדיון התורני-הלכתי אמור להימדד ולהישפט ביחס אליו.

לעומת זאת, הפמיניזם יונק מהעולם ההומניסטי-ליברלי, הוא נובע מתפיסה שוויונית, משיח של שותפות, המערער על ההירארכיה והמידור. הפמיניזם דוגל בהדדיות ובדיאלוג בין שווים ושוות. הפמיניזם חותר להשוואה חברתית ולמיגור ההירארכיה הפטריאכלית. נשים ואנשים הגדלים באווירה הדמוקרטית שוויונית, ומפנימים את רוח הזמן, שבה כל אדם שווה בהיותו "צלם אלוקים", השיח שאליו הם רגילים הוא שונה, שיח של חירות ואוטונומיות ביחס לזולת.

המורכבות נוצרת אצל אדם דתי מודרני הבוחר להתחייב לחיי אמונה והלכה מחד גיסא, אך גם נאמן לערכים הומניסטיים של חירות ושוויון. הוא נדרש להתמודד עם התנגשויות וסתירות פנימיות הנוצרות עקב האמונה הכפולה הזאת. דוגמה טובה לפער העמוק בין שני סוגי השיח היא בנסיונות ליישום ושימוש במאמרי חז"ל, שנכתבו בדורות עברו, בשיח של הזמנים שלנו. אביא שלושה מדרשים, כדי להמחיש את הפער בין הלכי הרוח ששרו בזמן חז"ל להלכי הרוח בימינו:

1.  "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר רבי חנינא: לעת מצא - זו אשה שנאמר: (משלי י"ח) מצא אשה מצא טוב. במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב (משלי י"ח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: (קהלת ז') ומוצא אני מר ממות את האשה: (ברכות דף ח ב)

2. "ג' דברים מרחיבין דעתו של אדם אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז ב).

3. "שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר... ולמה נצטוו הנשים על המצוות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), אמר הקב"ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב"ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו...  ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב"ה, שנא' נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת" (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מב).

בשלושה המדרשים הדוברים הם גברים, המדברים על נשים כאובייקט. הסובייקט, ה"מדבר" הנוכח, תופס את הווייתו כמרכזית, וההוכחה לכך היא בכינוי העצמי אדם, והכוונה לכל אדם (שהרי חוה מייצגת כל אשה), וההתייחסות אליו כמייצג איכויות אנושיות, חסיד, או "חלת העולם", היינו, נזר הבריאה.

לעומת זאת, האשה מופיעה כאובייקט, יחד עם כלים ודירה. הדיבור על האשה הוא רק ביחס למידת הטובה הצומחת ממנה לבעל, כשהיא טובה או נאה, או כשהיא פוגעת בו ואף הורסת אותו. הקול הגברי שקוף לחלוטין. אין כאן השוואה הדדית ואין התייחסות לאיש ביחס לטובת האשה, כגון מאמר: מצאה איש מצאה טוב. מכאן רואים בבירור שהנושא בשיח זה הוא הגבר המדבר אל גברים ומושא השיח הוא ה"אשה", כאובייקט, כ"שונה" וכ"אחר", מחוץ למעגל הדוברים הנורמטיבי. זו גם הסיבה שנמצא הרבה מאוד אמירות על ה"אשה", כדבר אופייני לשיחה על ה"אחר", אך לא נמצא כלל דיבור ישיר של נשים בכתובים. במקרים מעטים נמצא אותן מצוטטות מפי דוברים גברים.

לעומת זאת, בשיח התרבותי המתקיים מחוץ למסגרת בית המדרש, נשים הן בנות שיח שוויוניות, חלק מהעולם האזרחי הנורמטיבי. הן בעולם האקדמי, הן בעולם התעסוקה והעסקים, בפוליטיקה ובחברה המודרנית, נשים היו יותר ויותר לחלק מקהילת הדוברים. כשהן נתקלות בשיח התופס אותן כחלק משוליים, הן לפעמים נפגעות, גם מהעובדה שהן אינן בנות שיח וגם מהסטריאוטיפים, המיתוסים והדימויים בשיח המסורתי. אשה שזהותה הנשית יקרה לה נדרשת להתמודדות לא קלה כדי להתגבר על העלבון ולהתחבר לשיח, למרות היעדרותה ממנו בדורות קודמים.

מובן מאליו שהצטרפות נשים לשיח מכניסה בו שינויים ותובנות מרחיקות לכת. הרפלקסיה על המסורת והטקסטים נדרשים להתייחסות של הנשים ה"מדוברות". ניתן לומר שרק בעידן המודרני נשים נשאלות ומשיבות על התכנים הללו, הנידונים בשיח המסורתי, באגדה ובהלכה. הדימוי היפה לכך הוא ההזדמנות שניתנה לרבקה הנערה להפוך ממדוברת לדוברת, כאשר הביעה את דעתה על גורלה והעדפותיה: "נקרא לנערה ונשאל את פיה". רק בדורנו זכינו שנשים נשאלות על כל מה שנאמר עליהן. ניתן לשער שבשיח הנשי היה דיבור על עצמן ועל "הגברים", אך שיח זה היה שולי מבחינה תרבותית, לא זכה להיות מתועד ולא נכלל בקורפוס של המסורת היהודית.

בממסד החינוכי הדתי של בנים ובנות, הדרך הפרשנית, הדומיננטית, היא זו הגברית. היא מתגלה גם אצל התלמידות המאמצות אוריינות אנדרוצנטרית.  לתלמידות תיכון וסטודנטיות דתיות אין הזדהות עם נשים במקורות. יש קריאה גברית שעוינת לפעמים את הנשים. כמו "לאה יצאנית היתה", דינה מואשמת באונס שנעשה בה, אשת לוט, הגר, שרה ורחל מואשמות בקטנוניות וכיו"ב. היום, לימוד כזה של בנות הוא מדהים. אמירות כמו "נשים דעתן קלות", ו"אל תרבה שיחה עם האשה", אינן זוכות לתגובות של אמפתיה נשית. אין כעס או הסתייגות מהטיה מגדרית, אלא הסכמה מלאה. וכאשר מגיעה ההתפכחות, היא קשה.

כאשר אשה תופסת פתאום שהטקסט המקודש הוא פטריאכלי, שההלכה מיננית, ורוצה להיות מחויבת לזה, האמביוולנטיות גדולה ומסובכת. באחד מגליונות "קולך" (מס 43) כותבת דניאל ברנשטיין ואריאציה על המדרש, שבו אומר ריש לקיש לר' יוחנן, "מה הועלת לי" (תלמוד בבלי, בבא מציעא פד א), לאחר שזה האחרון קרבו לתורה ובכל זאת גילה כלפיו זלזול. הקטע שלה אישי ואופייני:

"כאשה הרואה כחובתי  להתקרב לעולם של לימוד תורה ולהעמיק בקיום מצוות,  ונאבקת על זכותי ועל זכותה של כל אשה לעשות כך , אני לא פעם עוצרת  ושואלת את עצמי  "ומה הועלתי לעצמי?". "קפצתי למים" לפני שנים, כי הוקסמתי מיופיה של תורה. הקסם לא חלף: ממימיה של תורה אני שואבת חיים אינטלקטואליים, רגשיים, רוחניים עשירים יותר. אך כשאני נתקלת  בטקסטים  הפוגעים בדימוי שלי כאשה,  כשאני מתוודע שבמסורת שלנו אשה היא,  לרוב, "היא", לעתים רחוקות "את", כמעט אף פעם לא "אני", כוחי תש לפעמים. "מה הועלתי  לי?" הרי פטרו אותי מהחובה לדעת, ויכולתי להישאר על גדת הנהר ולחיות חיים מלאים של "נעשה" בלי "נשמע". הכאב של ההתמודדות עם טקסטים קשים  גדול. השמחה שבלימוד תורה ובקיום מצוות גדולה אף היא. הכאב והשמחה  חיים בתוכי במלוא עוצמתם, זו אינה ממתנת את זה וזה אינו ממעיט את זו. אני מקבלת את שניהם. לא יכולה וגם לא רוצה לחזור לגדה. זו הדרך שבחרתי לעצמי. אך איזו אחראיות אני לוקחת על עצמי כשאני משתפת נשים אחרות בהתלהבות שלי? האם מותר לי להביא אותן למקום של שפע ושל כאב שאני נמצאת בו? מה אגיד להן אם הן שואלות "מה הועלת לי?"

מצד שני, האם מותר לי להחריש  ולהחסיר מהן הכאב והאושר, הזכות והאחראיות שבעבודת ה'?

ברוב המכללות הדתיות אין לימודי נשים ומגדר, למעט תוכנית מזערית, גם מבחינת התכנים, במכללת תלפיות בתל אביב. אין שיח הנותן מקום ללבטים הקשים  ביותר.

באחת הסדנאות בשנה שעברה, העבירו סטודנטיות סדנא על צמיחה אישית. יוצרות הסדנא הוכיחו לחברותיהן, שהן מחזיקות בתפיסה בסיסית פסיבית של התפתחות אישית. כששאלו את חברותיהן איך ייראה עתידן ועתיד הבית והמשפחה שיבנו, התשובה תמיד נכרכה בבעל: "זה תלוי בו" - האווירה הרוחנית המשפחתית, העתיד המקצועי, רמת הדתיות, סגנון החיים. הן ניסו להובילן לחשיבה אקטיבית של התפתחות ועדיין נותרה תלויה באוויר השאלה, האם אפשר לדבר על חיי צמיחה אישית כאשר אשה, לפי התפיסה הפטריאכלית החינוכית, אמורה רק לטפל בילדים, בבית ובבעל, ולא נשאר לה זמן לעצמה ולגורלה?

 

                                        *

 

בעקבות התופעות שדנתי בהן, אנו מגלים היום כמה משברים צפויים. ככל שפתרון המשבר תלוי בקהילה כולה, הקושי הוא גדול, כי רבים, במיוחד הרבנים, חוששים משינויי מנהג ומפמיניזם בכלל. הם מתנגדים נחרצות לכל שינוי, שהרי תפיסתה של האורתודוקסיה היא "חדש אסור מן התורה". למרות זאת, יש נסיונות מזעריים לפתור כמה מן הבעיות.

דיסוננסים רבים מתגלים היום בחיים האישיים של נשים דתיות, הגורמים לדחיית נישואין, לתהליכים דרמטיים של שינויים ומהפכות לאחר הנישואים. הם מתבטאים בסתירה שבין אוטונומיה בחיי היומיום לבין גישות פטריאכליות; בתחושות של עוצמה ועצמאות של נשים מול הציפייה התמידית מהן לקבל מרות גברית. קיים גם פער אמיתי בין הריאליה השוויונית של הבנות לבין האידיאולוגיה הדתית השוביניסטית, שעליה מתחנכים בעיקר בנים במערכת. הם גדלים בעולם גברי סגור וזר לעולמן הפתוח, יחסית, של התלמידות. אין פלא שמתרבה תופעת הרווקות במגזר זה. היא קרובה הרבה יותר לעולם החילוני מאשר לעולם החרדי.

בעיה אחרת המתגלה היום בציבור הדתי היא העדר מודלים של זוגיות שיתופית ואינטימיות רוחנית לצד שותפות פרקטית. יש היום תהליך התפרקות של מוסד המשפחה בחברה הדתית, דחייה והתמעטות של הנישואים וגירושים רבים יותר.

גם בתחום הטקסים והפולחן מתגלים משברים לאחר נשואי האשה, כמו הקושי לקיים את התפילה, הניכר במיוחד בתפילות הימים הנוראים. החגים הופכים לסיוט של הכנות, בישולים, נקיונות ושירות במקום שמחה, ולחממה של תחושת קיפוח בהעדר טקסי חיים. החגים הם היום מוקד של פולמוס בפמיניזם הדתי. נשים פמיניסטיות מתעקשות על אופציות לשילוב פעיל יותר בשמחת החג, הקפות בשמחת תורה, קריאת מגילת אסתר באופן עצמאי, נשים לנשים, רכישה של ארבעת המינים גם להן, שילוב מלא יותר בטקסי שבת וליל הסדר. בקהילה האורתודוקסית נוצרים בשנים האחרונות דגמים רבים של שמחת חג נשיים, ויש תהליך יצירתי של עיצוב טקסי חיים נשיים.

לפני המכללות הדתיות למורות עומדת היום שאלה רצינית: מהו אופק ההתפתחות של האשה הדתית הצעירה המתחנכת בהם? האם לאמץ את מודל הצמיחה, הקריירה, הקידום וההגשמה העצמית, או את מודל הביטול העצמי של "אשה כשרה העושה את רצון בעלה"? ברוב המכללות אין מודל של התפתחות זוגית שוויונית, שיאפשר דימוי עצמי של המורה כדמות מתפתחת וצומחת יחד עם בן זוגה. בסופו של דבר, הסטודנטית לומדת מפי רבנים רבים שהאידיאל של אשה דתייה הוא להיות פסיבית וכנועה. השאלה הגדולה היא כיצד שוברים את המעגל הזה של מתכשרות להוראה הלוקות בחסר כל כך משמעותי, המחנכות את תלמידותיהן באותה מסורת ומייצרות המשכיות פטריאכלית עגומה ומשברית.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד