מהעמוד האחורי אל מרכז האג'נדה
מהעמוד האחורי אל מרכז האג'נדה
מהעמוד האחורי אל מרכז האג'נדה

האם עיתונאיות מציעות מודל פרופסיונלי אחר מזה של עמיתיהן הגברים? ממצאי המחקר מוצאים השפעה של מגדר על דגשים בעיתונות, אך לא שינוי מכריע בגישה עיתונאית. אך ייתכן שבתקופה שבה המקצוע נתון לשינויים, כניסת הנשים אליו פועלת גם על הגברים

 

עינת לחובר

ד"ר עינת לחובר מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב

 

מקצוע העיתונאות, בעולם ובישראל, כמו העיסוק במדיה בכלל, עבר בשלושה העשורים האחרונים שינוי משמעותי מבחינת ההרכב המיני התעסוקתי. משנות השבעים נכנסו נשים רבות למקצוע, שהיה עד אז מקצוע גברי מובהק (תהליך המכונה "פמיניזציה"). בה בעת, התרחש במקצוע בידול מיני פנימי.

מחקרים על נשים עיתונאיות שמו דגש רב על גודל הייצוג הנשי בארגוני חדשות ועל מעמדן הנחות של נשים. בדרך כלל, לא המריאו מחקרים אלה מעבר לדיווח תיאורי תעסוקתי של נשים לעומת גברים בארגוני חדשות. תהליכי הפמיניזציה והבידול המיני של המקצוע מעלים סוגיות נוספות, שהן מעבר למשמעויות התעסוקתיות והכלכליות של תהליכים אלה. אחת הסוגיות הללו עומדת במרכז מאמר זה, הדן בעיתונות הכתובה בישראל.

המדובר בפן המקצועי של השפעת הכניסה של נשים למקצוע. בהקשר זה עולות שאלות כגון: האם כניסתן של נשים למקצוע, שבעבר היה גברי, משפיעה עליו? אם כן, באיזה אופן? ובמלים אחרות, האם נשים מציעות מודל פרופסיונלי אחר מזה של עמיתיהן הגברים? המאמר מבקש אם כן לבחון את הקשר בין טיבו המגדרי של תהליך הפקת החדשות לטיבו המגדרי של הטקסט החדשותי.

חוקרים רבים מניחים שגידול במספר העיתונאיות מביא לשינוי בהצגת דמויות נשים במדיה, באופן יותר מאוזן ופחות סקסיסטי, ולשינוי כללי מבחינת הנושאים, נקודות המבט וכו'. הזרם המרכזי של התנועה הפמיניסטית במערב אימץ את התפיסה שגידול במספר הנשים במדיה יוביל לשינוי הערכים הדומיננטיים בהם ולהצגה וייצוג טובים יותר של דמויות נשים. הוא גם פעל רבות לקידום מעמדן של נשים בתעשיית המדיה. גישה זו אומצה על-ידי ארגונים בינלאומיים דוגמת unesco, שיזמו פרויקטים לקידום תעסוקת נשים במדיה. המטרה המפורשת של חלק מהפרויקטים היתה להביא לשינוי הפרקטיקה במערכות חדשות הגמוניות, שבהן סובלות נשים מהעדר ייצוג ומהצגה מעוותת.

מניע נוסף שהמריץ את התפתחות המחקר בנושא הוא מניע כלכלי של בעלי תעשיית המדיה, שמטרתם הגדלת תפוצת העיתונים בקרב נשים. תמריץ זה בולט בארה"ב, שם מצביעים המחקרים על ירידה מתמשכת בשיעור הנשים הקוראות עיתונים. בעלי העיתונים מבקשים להחזיר את הנשים לקריאת עיתונים באמצעות שינוי אופיים. לדעתם, אחת הדרכים לעשות זאת היא הגדלת מספר הנשים המועסקות בהם.

הטענה בעניין הקשר בין השתתפות נשים לתכני המדיה היתה דומיננטית במחקר עד סוף שנות השבעים. היא רווחת גם בשנות השמונים והתשעים, אך מוצגת ביתר הסתייגויות. הביקורת נגד הטענה העלתה שלושה טיעונים מרכזיים, המהווים בסיס לגישה התיאורטית של המאמר הנוכחי:

א) האוטונומיה של העיתונאי/ת מוגבלת, בשל דומיננטיות האילוצים המקצועיים-ארגוניים. מחקרים על עיתונאיות מצביעים על חוויה מורכבת ומלאת הסתירות, שכן הן מתמודדות עם מתח בין ערכים המזוהים באופן מסורתי כ"נשיים", כגון חמלה ואנושיות, לבין ערכים עיתונאיים מקצועיים כגון ישירות, חוסר אמון וקשיחות.

ב) הטענה כי יחול שינוי בחדשות בגלל עלייה במספר הנשים העוסקות במקצוע, מבוססת על ההנחה כי קיימים הבדלים מגדריים מקצועיים בתהליך הפקת החדשות. אלא שהממצאים האמפיריים לגבי הבדלים מגדריים מקצועיים בכל התחומים שנבחנו אינם חד-משמעיים. מכאן, שהדיון לגבי קיומה וטיבה של פרספקטיבה נשית בעיסוק בחדשות הוא תיאורטי ובמידה רבה אידיאולוגי-פוליטי. יתר על כן, גישה כזאת משקפת תפיסה דיכוטומית של משתנה המגדר, המתעלמת מההקשר החברתי. הזהות המגדרית אינה קבועה, היא מלאת סתירות ודינמית, ולפיכך קשה להצביע על טיבו של השינוי הצפוי בטקסט בעקבות כניסת נשים.

ג) טיעון ביקורתי נוסף מבוסס על תהליך השינוי במאפייני העיתונות: המעבר מעיתונות השמה דגש על מידע לעיתונות המתמקדת בבידור, או בלשון אחרת: המעבר מחדשות למגאזין, מחדשות "קשות" לחדשות "רכות". חוקרים אחדים מכנים את התהליך הזה כ"פמיניזציה של הנרטיב החדשותי". בהתבסס על ניתוח זה, טוענת Van Zoonen (1998) כי אין להניח כי כניסת נשים למקצוע תחולל שינוי בהגדרת טיבן של החדשות. להפך, השינויים שהתחוללו בעיתונות המסורתית הגברית הם שפתחו פתח לשילובן של נשים במקצוע.

לאור ביקורת זו, מטרת מאמר זה היא לברר האם המבנה המגדרי של העיתונות הכתובה בישראל משפיע על הטקסט העיתונאי, ואם כן, באיזה אופן. במלים אחרות: האם עיתונאיות ישראליות מבטאות קול נשי ופמיניסטי בכתיבתן?

המחקר המוצג כאן מתמקד בעיתונות הכתובה. שיטת המחקר התבססה על שילוב של שתי הגישות המחקריות, הכמותית והאיכותנית, ושילוב של מרכיבים מחקריים: סקר, ראיונות עומק וניתוח תוכן. הסקר נעשה בשנת 1998 בקרב 471 עיתונאים (283 עיתונאים ו188- עיתונאיות) המועסקים בעשרה עיתונים: שני עיתונים יומיים ("ידיעות אחרונות" ו"הארץ") ושמונה עיתונים מקומיים. נעשו 47 ראיונות עומק חצי מובנים: 32 עם עיתונאיות ו15- עם עיתונאים, המועסקים בעשרה העיתונים. למרואיינים הובטחה אנונימיות.

ניתוח התוכן התמקד בכתיבה הפובליציסטית, בשל היותה אישית, בעלת תפקיד מרכזי בשיח הציבורי ומשום שהיא נהנית מיוקרה רבה. אוכלוסיית הניתוח כללה את כל עמודי המאמרים שהתפרסמו בשנת המחקר. הניתוח בחן הבדלים מגדריים בהיקף ובבולטות הכתיבה הפובליציסטית, והבדלים מגדריים בקול הנשי והפמיניסטי בכתיבה הפובליציסטית.

 

                                     *

 

הטענה בדבר קשר בין השתתפות נשים במדיה לטקסט במדיה מבוססת על ההנחה כי נשים יוצרות טקסטים שונים משל גברים. ממצאי מחקרים אמפיריים בעניין הבדלים מגדריים מקצועיים בתחום החדשות מתמקדים בארבעה תחומים: תפיסת תפקיד העיתונאי, סדר היום (האג'נדה), סגנון כתיבת החדשות ואתיקה מקצועית. תחומים אלה נבדקו במחקר הזה בשתי רמות. ראשית, ברמת הערכים, כלומר, תפיסות העיתונאים, באמצעות דיווח של העיתונאים/ות בסקר ובראיונות העומק. שנית, ברמת הביצוע, כלומר, הכתיבה העיתונאית, באמצעות ניתוח תוכן הכתיבה הפובליציסטית.

ברמת הערכים נבדקו שלושה תחומים: האג'נדה, תפיסת התפקיד ואתיקה. התמונה הכללית מלמדת שיש הבדלים מגדריים פרופסיונליים מסוימים, אבל הם לא משמעותיים מאוד.

באג'נדה נמצאו ההבדלים המשמעותיים ביותר. למרואייני הסקר הוצגה רשימה של 22 נושאי סיקור. הם התבקשו לדרג את חשיבות כל נושא בעיניהם, כקוראי עיתון ולא כפרופסיונליים. לפי השערה מוקדמת, נמצאו הבדלים מובהקים בחשיבות שמייחסים עיתונאיות ועיתונאים לשמונה מתוך 22 נושאי סיקור. עיתונאיות מייחסות חשיבות רבה יותר לשבעה משמונה נושאי הסיקור: תרבות, רווחה, אופנה, חיי משפחה, חינוך, בריאות ועיצוב. אלה נתפסים באופן מסורתי כנושאים "נשיים". עיתונאים מייחסים חשיבות רבה יותר לתחום סיקור אחד בלבד, ספורט, הנתפס באופן מסורתי כתחום "גברי".

ההבדלים המגדריים ממוקדים אם כן בנושאים המזוהים כנושאים "רכים", הקשורים במרחב הפרטי. מרבית הנושאים שלגביהם לא נמצאו הבדלים מגדריים  מזוהים כ"קשים", הקשורים במרחב הציבורי: כלכלה ועסקים, תקשורת, צבא וביטחון, חדשות בינלאומיות, עניינים מדיניים, פוליטיקה מפלגתית, חדשות מקומיות, פלילים ומשפט, ומדע וטכנולוגיה. במלים אחרות, האג'נדה האישית של העיתונאיות שונה משל עמיתיהן הגברים בכך שהיא כוללת מגוון רחב יותר של נושאים, "קשים" ו"רכים" כאחד. זו של הגברים כוללת, להוציא את תחום הספורט, נושאים "קשים" בלבד.

הדמיון והשוני בין האג'נדות משתקפים גם באופן דירוג הנושאים השונים, כפי שאפשר לראות בטבלה 1. עיתונאיות ועיתונאים מייחסים חשיבות רבה ביותר לפוליטיקה ולתחום הצבאי-בטחוני, אך נמצאו גם הבדלים. עיתונאיות מייחסות חשיבות רבה ביותר לשלושה נושאים נוספים: חברה ורווחה, בריאות, וחינוך, בעוד עיתונאים מייחסים חשיבות רבה ביותר לנושא נוסף אחד בלבד, חדשות בינלאומיות. עיתונאיות ועיתונאים גם מייחסים חשיבות מועטה ביותר לרכילות, אך עיתונאיות מייחסות חשיבות מועטה ביותר לנושא אחד נוסף בלבד, ספורט, בעוד עיתונאים מייחסים חשיבות מועטה ביותר לשני נושאים נוספים, אופנה ועיצוב.

פירוש הדבר שהאג'נדה האישית של עיתונאיות ועיתונאים אינה שונה בתכלית. עם זאת, האג'נדה הנושאית האישית של עיתונאיות רחבה יותר משל עיתונאים.

טבלה 1: נושאי הסיקור החשובים ביותר והלא חשובים ביותר בעיני עיתונאיות ועיתונאים:*

נושאי הסיקור החשובים ביותר:

גברים

נשים

פוליטיקה (6.40)

פוליטיקה (6.53)

צבא וביטחון (6.39)

חברה ורווחה (6.43)

חדשות בינלאומיות (6.15)

צבא וביטחון (6.35)

 

בריאות (6.15)

 

חינוך (6.14)

נושאי הסיקור הלא חשובים ביותר:

גברים

נשים

אופנה (4.45)

ספורט (4.24)

רכילות (4.68)

רכילות (4.78)

עיצוב (4.80)

 

            * ככל שהערך בטבלה גבוה יותר, כך מיוחסת יותר חשיבות לנושא הסיקור, על סקלה שבין 1 ל7-.

 

                                          *

 

 קיומה של אג'נדה אישית שונה של עיתונאיות מעיד על פוטנציאל השינוי בתכנים שעיתונאיות עשויות לחולל בתחום זה של סדר היום. השיח הציבורי מדגיש נושאים פוליטיים-ביטחוניים יותר מנושאים חברתיים, ומעניק בולטות רבה יותר לאג'נדה הגברית. אם נשים יבטאו את האג'נדה האישית שלהן (שניתן להגדירה כאזרחית) ביתר הדגשה, עשוי להתרחש שינוי בשיח התקשורתי.

אבל התמונה במחקר זה מורכבת יותר, שכן לא נתקבלה חלוקה מגדרית דיכוטומית. העיתונאיות אינן מזוהות עם הנושאים "הרכים" בלבד, הן מציעות אג'נדה רחבה יותר ומגדירות סדר יום שונה משל גברים. יחד עם זאת, קריאת התגר שלהן על סדר היום הגברי נשארת בגבולות הסדר הקיים, כי הן אינן מערערות על הנושאים המרכזיים. ראיונות העומק עם העיתונאיות מחזקים את ממצאי הסקר בעניין זה. דפנה (שמות המרואיינות בדויים), פובליציסטית בכירה באחד העיתונים היומיים, אמרה:

"זה ברור שאף אחד חוץ מנשים לא כתב אצלנו במערכת על משפטי אונס בעמוד האדיטוריאלי או על חינוך. כשאני יוצאת מן הנושאים המקובלים, האג'נדה הביטחונית-פוליטית, אני יוצאת לכיוונים האלה, שעיתונאים גברים (דפנה מונה כמה שמות) אף פעם לא יצאו אליהם. בשבילם זו פחיתות כבוד לקחת את פסק הדין של משפט שומרת ולנתח אותו או לבקר אותו, הם לא מתעסקים בזה.

 

נגה, עורכת בכירה בעיתון יומי:

"לי יש אג'נדה שלי, שהיא מגובשת והיא שונה מהאג'נדה המקובלת של מדיני, צבאי, כלכלי. אבל אני לא חושבת שהיא שונה בגלל שאני אשה. כאדם חושב, הגעתי למסקנה בשנים האחרונות, שאני מסרבת לקבל את הכתבת האג'נדה הממשלתית, שמכתיבה לנו למה הסכם שלום עם הפלשתינאים זה דבר חשוב, ולמה טילי הפטריוט נורא חשוב. לדעתי התחום האזרחי של חינוך ובריאות ותשתיות ותכנון הרבה יותר חשוב. ואני מנסה לקדם אותו".

כאמור, ההבדלים המקצועיים בסדר היום נבחנו לא רק על סמך דיווח העיתונאים אלא גם ברמת הביצוע, כלומר, בכתיבה העיתונאית. בשונה מידיעות חדשותיות ומכתבות, בכתיבה הפובליציסטית מביע הכותב את עמדותיו האישיות. ההשערה המוקדמת כי יימצאו הבדלים בנושאי הכתיבה של פובליציסטיות, וכי הן יתמקדו יותר מפובליציסטים בעניינים הקשורים במרחב הפרטי - אוששה. כפי שניתן לראות בטבלה 2, תשע מעשר הקטגוריות שבהן מתרכזות עיתונאיות (קטגוריה שבה מתרכזות עיתונאיות היא זו שמספר הנשים שכתב בה גדול פי שניים ויותר ממספר הגברים. כך גם לגבי קטגוריה גברית) ניתנות לזיהוי כקשורות בתחום החברה.

בשני נושאים חברתיים מובהקים, אוכלוסיות חלשות וחינוך, אין למצוא כלל כותבים גברים. הפער בין מספר הנשים הכותבות למספר הגברים גדול במיוחד בענייני תכנון ותשתיות. הקטגוריה העשירית שנשים מתרכזות בה היא "עניינים פנימיים של הפלשתינאים". את הקטגוריה הזאת ניתן להגדיר כמדינית-חברתית. היא נבדלת מהקטגוריה "יחסי ישראל-פלשתינאים", בעלת האוריינטציה הפוליטית-מדינית, שבה מתמקדים גברים. את הקטגוריות הנושאיות שגברים מתרכזים בהן ניתן להגדיר כשייכות לתחומים: המדיני, הפוליטי והביטחוני. בשני עניינים אין למצוא כלל מאמרי נשים: חוץ וכלכלה. גם בקבוצת הקטגוריות הנושאיות שאינן מובחנות מבחינה מגדרית, ניתן להבחין בשתי קטגוריות בתחום הפוליטי-מדיני, שקיימת בהן מגמה ברורה של  כתיבה גברית רבה יותר מנשית: פוליטיקה ישראלית ויחסי ישראל-פלשתינאים.

טבלה 2: נושאי המאמרים של עיתונאיות ועיתונאים

סה"כ

מס' מאמרי גברים

מס' מאמרי נשים

הנושא

נושאים שנשים מתרכזות בהם*

8

0

8

            חינוך

6

0

6

            אוכלוסיות חלשות

23

1

22

            תכנון ותשתיות

12

2

10

            נשים

14

3

11

            הפלשתינאים - פנימי

17

4

13

            החברה הישראלית - כללי

9

2

7

            הבעיה העדתית

9

2

7

            תקשורת

18

6

12

            מדיניות כלכלית חברתית

6

2

4

            זכויות אדם

נושאים שגברים מתרכזים בהם*

14

14

0

            נושאי חוץ

5

5

0

            כלכלה

14

13

1

            יהודים ויהדות

17

15

2

            ביטחון ובטחון פנים

6

5

1

            תהליך שלום עם סוריה

6

5

1

            (אחר)

9

7

2

            בחירות

8

6

2

            יציאה מלבנון

14

10

4

            רמתם של אנשי ציבור

19

13

6

            דמותו של נתניהו

13

9

4

            מינהל תקין

10

7

3

            יחסי חוץ של ישראל

9

6

3

            הפרדת דת ומדינה

6

4

2

            ערביי ישראל

נושאים לא מובחנים

63

38

25

            יחסי ישראל-פלשתינאים

59

35

24

            פוליטיקה ישראלית

25

11

14

            משטר

17

9

8

            יחסי חילונים-חרדיים

15

7

8

            ש"ס

14

9

5

            משפט

14

6

8

            ערכים ומוסר

9

5

4

            הנהגתו של ברק

8

4

4

            מתנחלים

5

3

2

            שיח ציבורי

501

254

247

סה"כ

 * בתוך כל קטגוריה, הנושאים ערוכים לפי גודל היחס בין מספר מאמרי נשים לבין מספר מאמרי גברים.

 

למרות ההבדלים הברורים בין נושאי הכתיבה "הנשיים" לנושאי הכתיבה "הגבריים", אפשר לראות כי שני נושאים הם מרכזיים לנשים ולגברים כאחד: יחסי ישראל-פלשתינאים ופוליטיקה ישראלית. כפי שמראה טבלה 2, נושאים אלה בולטים מאוד במספר המאמרים שדנו בהם, בהשוואה לנושאים אחרים. כלומר, לגבי מה שנתפס כלב-לבו של השיח החדשותי הישראלי קטנה השונות המגדרית. ככל שמתרחקים לנושאים פריפריאליים, השונות המגדרית גדלה.

ההבדלים בסדר היום מאשרים את טענתן של חוקרות תקשורת כמו Mills (1997) הסבורה, כי חוויית החיים האחרת של עיתונאיות מובילה אותן לאג'נדה שונה, וכי נשים שכותבות מאמרי מערכת ומאמרים פובליציסטים מביאות עמן פרספקטיבה שונה ביחס לסוג הנושאים שיש לטפל בהם. Braden (1993) אף היא סבורה, כי נשים פובליציסטיות מעלות נושאים שונים משל גברים ומציגות פרספקטיבה רעננה.

מנקודת מבט פמיניסטית, השואפת לשוויון בין גברים ונשים, הבידול בכתיבה הפובליציסטית, בין כתיבה נשית המזוהה עם המרחב הפרטי לכתיבה גברית המזוהה עם המרחב הציבורי, משקף את אי השוויון בשיח הציבורי. שכן "בהבחנה בין המרחבים מגולמת לא רק ההבחנה בין עולם גברי לנשי, אלא גם מדרג של כוח ויוקרה המיוחס לשתי הספירות ומכאן גם לתפקידי המינים" (הרצוג, 2000, עמ' 279). מנקודת מבט פמיניסטית רדיקלית יותר, העובדה שנשים מציעות אג'נדה שונה וייחודית מחזקת את הטענה שחשוב במיוחד לשתפן בשיח הציבורי.

 

                                      *

 

אחד התחומים שניתן לצפות בהם להשפעה של השתתפות נשים על הכתיבה העיתונאית, הוא זה הקשור בנושאי נשים ועמדות פמיניסטיות. אקטיביזם פמיניסטי בתחום הכתיבה העיתונאית לא נחקר עד עתה בשיטתיות. הכוונה היתה לבחון כאן נושא זה בשתי רמות: הראשונה, העיתונאים עצמם - עמדותיהם ותפיסותיהם בנושא; והשנייה, הטקסט עצמו, ובאופן ספציפי הכתיבה הפובליציסטית.

ברמה ההצהרתית, מרבית העיתונאים (67%) והעיתונאיות (72%) הביעו הזדהות עם הרעיון הפמיניסטי. אך בדרך כלל, הם אינם מגלים מודעות ומחויבות גבוהות לפמיניזם. חלק מההתנגדות לפמיניזם קשור בהיכרות שטחית עם עקרונותיו ודעה קדומה כלפיו (הפמיניזם נתפס כראיית עולם קיצונית המזוהה עם חוסר נשיות). רוב העיתונאיות שזיהו עצמן כפמיניסטיות מדווחות על עשייה פמיניסטית בעבודתן. בשביל רובן, הפמיניזם אינו מרכזי באג'נדה המקצועית שלהן והן פועלות ברוח זו רק באופן מזדמן. אחדות פועלות באופן קבוע, וגם מזוהות על-ידי עמיתיהן במערכת כ"פמיניסטיות". הגברים העיתונאים כמעט לא מדווחים על עשייה פמיניסטית.

אין זה מפתיע שהיוזמה הפמיניסטית של העיתונאיות בולטת במיוחד בייצוג וההצגה של נשים, שכן תחום זה הוא הגלוי ביותר לעין. לכן גם המחקר הפמיניסטי של המדיה מתמקד בו. זה גם תחום שיש עליו קונסנזוס אצל בעלי גישה ליברלית כללית, שאינם מזוהים בהכרח כפמיניסטים. העיתונאיות מנסות לחולל שינוי בשלושה היבטים מרכזיים:

(א) סיקור האלימות נגד נשים: העיתונאיות מבקשות לתת הבלטה רבה יותר לנושא, באמצעות פרסום רב יותר של אירועי אלימות נגד נשים ומיקום הידיעות והכתבות במקום בולט יותר בעיתון. הן גם מבקרות את אופני הסיקור המקובלים של סיפורי האלימות ונאבקות להציגם מנקודת מבט פמיניסטית. דבריה של לאה, עורכת מקומון ובעלת מודעות פמיניסטית גבוהה, משקפים את שני כיווני העשייה הללו:

"כל שבוע אני מכניסה לפחות שתי ידיעות על פסיקות מוזרות של שופטים על בעלים מכים. אני גם טורחת לתת את העוקץ, איפה שיש לי את אפשרות הביטוי, איזה ציניות, כדי שמי שצריך לראות את זה, יראה את זה".

ביקורת של דרכי הסיקור במערכת שבה הן עובדות נשמעת בעיקר מפי עיתונאיות בעיתונות הפופולרית ובמקומונים. הן מבקרות את הנטייה להציג את סיפור מעשה האלימות כקוריוז או אנקדוטה. איריס, עורכת בכירה בעיתון יומי, מבקרת את ניסוחי הכותרות שנותנים עמיתיה הגברים לידיעות על אלימות נגד נשים:

"אני חושבת שאני יותר רגישה מהגברים בתפקיד שלי לכל מיני כותרות כמו: 'נישק חיילת והורד לדרגת טוראי'. וכשקראתי את הידיעה, הסתבר שהוא לא רק נישק אותה אלא ניסה לאנוס אותה והיא נאלצה לברוח ממנו תוך כדי נסיעה במכונית. זה לא כותרת שמתאימה לעניין".

התמקדות העיתונאיות באלימות נגד נשים אינה מפתיעה, שכן היא עניין מרכזי בסדר היום הפמיניסטי בישראל מאז שנות התשעים. האלימות נגד נשים גם מצויה בתקופה הזאת בסדר היום הציבורי הכללי.

(ב) הצגה סקסיסטית של נשים. העיתונאיות מבקרות ופועלות לשינוי ההצגה הזאת הנהוגה בעיתוניהן, בעיקר בתמונות ובכותרות. גלית, עיתונאית במקומון:

"היתה איזה כתבה על מישהי, והכותרת היתה 'נפתחה בטייסת'. היא בסך הכל סיפרה בכתבה שכשהיא שירתה בטייסת היא היתה נורא ביישנית ואחר כך היא היתה פחות ביישנית. דלית [משכתבת במערכת] ואני ממש נלחמנו נגד הכותרת הזאת".

עיתונאיות בתפקידי עריכה ב"ידיעות אחרונות" סיפרו על סלידתן מהנוהג לשבץ תמונה סקסיסטית של צעירה בעמוד האחורי של החלק החדשותי בעיתון (תמונה המוגדרת בפיהן, בווריאציות שונות: ציצית קוטפת ציציות בשדה). העורכות ביטאו את ביקורתן במערכת, ולדבריהן פעילותן מנעה פרסום מסוג זה לזמן מה:

"בישיבות האלה, כשאנחנו, הנשים בדסק, נוכחות, אנחנו מאוד נשמעות. וכשיש תמונה של 'ציצית קוטפת ציציות בשדה' ו'פרחית הלכה לקטוף תפוזים', היא לא נכנסת כשאנחנו בישיבה. עכשיו הנורמה הזאת לאט לאט השתרשה. והיום מאוד מאוד נדיר למצוא את זה ב'ידיעות אחרונות'".

ביטול או צמצום משמעותי של הופעת "תמונת הבחורה בעמוד האחורי" הפך במידה רבה לסמל האקטיביזם הפמיניסטי של קבוצת העורכות בדסק "ידיעות אחרונות", המבטא את "תעודת ההכשר" הפמיניסטית של העיתון.

(ג) סיפורים על נשים בולטות ובעלות הישגים.

העיתונאיות אינן חושפות מתח רב בין אקטיביזם פמיניסטי לערכים מקצועיים. מתח כזה קשור בשני עקרונות עיתונאיים מרכזיים: עקרון האובייקטיביות (objective journalism) והערך החדשותי של סיפור. רוב העיתונאיות אינן מוצאות סתירה בין פמיניזם לעקרון האובייקטיביות, שכן עשייתן הפמיניסטית בעבודה היא שולית, ומשום שמרביתן דוחות את עקרון האובייקטיביות ומאמצות את מודל ה-new journalism.  סמדר, עיתונאית במקומון, בעלת מודעות פמיניסטית גבוהה במיוחד:

"העניין של עיתונאי אובייקטיבי לא קיים בעיני. כולנו באים לעבודה: ימניים, שמאלניים, חילוניים, מזרחיים, הומו, לסבית, בעד סמים קלים, קשים. כל אחד יש לו את מערכת הערכים שלו, ואני כעיתונאית מאוד שמחה, קופצת על כל הזדמנות לקדם ענייני נשים. יש כמה קריטריונים לפרסם דברים בעיתונים. מה שמעניין, מה שחשוב, ומשהו שהוא רלוונטי... אני לא עושה פה קמפיין. אני לא עיתונות חצר של התנועה הפמיניסטית. הגבולות אצלי בראש, אין חוקים... לא היה אכפת לי למצוא עשר כתבות על קידום נשים, כך שיגיעו לשכר שווה, אם יש עוול,  אני לא רואה שום דבר רע בלכתוב על זה".

המתח בין אקטיביזם פמיניסטי לעקרון הערך החדשותי של ידיעה הוא דו-כיווני: סיקור ברוח פמיניסטית סותר ערכים המקצועיים, וסיקור לפי אמות מידה מקצועיות סותר ערכים פמיניסטיים. תמר, עורכת מקומון המגדירה עצמה כפמיניסטית, והמבקשת לבטא בעבודתה עשייה פמיניסטית, מביאה את הדוגמה הבאה:

"היתה פה איזה מועמדת אחת למועצת העיר, שהתחננה שנעשה עליה כתבה. האשה לא מעניינת, מעצבנת, נודניקית, היסטרית. וזה הגיע למצב שיום אחד היא התקשרה וצעקה: 'את בתור אשה... אני דורשת כתבה'. חוצפנית באמת. שלא תחשבי שלא חשבתי על זה, אם זה שווה או לא שווה. הגעתי למסקנה שזה לא מעניין".

עיתונאיות אחרות מספרות כיצד הכרעות לפי הקריטריונים המקצועיים מובילות לסיקור הפוגע בנשים. לאה, עורכת מקומון, המזהה עצמה כפמיניסטית וכמי שמנסה לקדם בעבודתה אינטרסים של נשים, מראה כיצד הכרעות שיווקיות שהיא צריכה לקבל כעורכת ראשית, מובילות להצגה סקסיסטית של נשים:

"תמיד הייתי חרדה לנושא הפמיניסטי. הבלטתי דברים מסוימים שיש בהם מסר פמיניסטי, אבל באותה מידה, הייתי יכולה להוציא מישהי עם בגד ים, שזה מאוד שוביניסטי. או כתבה על סקס, הייתי שמה תמונה מרומזת. אני מסתכלת בראייה שיווקית. השיקולים די מתערבבים. בקטע הזה אני חושבת כמו גבר".

דוגמה זו ואחרות מעידות, שבמקום שיש סתירה בין אקטיביזם פמיניסטי למטרות השיווקיות של העיתון, בדרך כלל תכריע העיתונאית, גם זו בעלת המודעות הפמיניסטית, לטובת השיקולים המסחריים. מגמה זו מחזקת את הטענה כי המדיניות הארגונית ביחס לשאלת "הערך חדשותי", המונעת בעיקר מהרצון להגדיל את תפוצת העיתון, מכריעה את שיקול הדעת המקצועי. תהליך זה מעלה סימני שאלה ביחס לגבולות האקטיביזם הפוליטי והחברתי אצל עיתונאים בכלל.

הפעילות הפמיניסטית של העיתונאיות אינה מאמץ שיטתי, מאורגן ומתמשך לשינוי, אלא פעילות ספורדית. קרי, תלונה של יחיד או של קבוצה, או דרישה לשינוי לזמן קצר. לפעמים זו פעילות של כמה עיתונאיות (דוגמת הניסיון לבטל את תמונת "הבחורה מהעמוד האחרון"), אך היא החסרה מאפיינים ארגוניים. דפוס הפעילות מבטא את נטיית העיתונאיות לפמיניזם הליברלי, שכן עיקר פעילותן מכוון לשינויים במסגרת הכתיבה הקיימת. הן מבקשות לשנות דגשים באג'נדה החדשותית אך לא לעלות נושאים חדשים (שנתפסים כחסרי ערך חדשותי). הן מבקשות לחולל שינוי באופן הסיקור, אך אינן מנסות לגבש צורות כתיבה חדשות, יצירתיות, שמתנגשות אולי עם שגרה שיווקית. 

האקטיביזם הפמיניסטי הודגם במחקר גם ביחס לכתיבה הפובליציסטית. נמצא, כי הדיון בסוגיות פמיניסטיות מצומצם ביותר. שלא במפתיע, נמצא שהעניין הנשי המרכזי שמתייחסים אליו בכתיבה הפובליציסטית הוא אלימות נגד נשים. הדבר נתפס באקדמיה ובמדיה כ"פמיניזם מצליח". מנקודת מבט של המדיה, אירועי אלימות נגד נשים עונים לקריטריונים בתהליך הברירה של אירועים לחדשות. אבל לטענת חוקרות פמיניסטיות, מרכזיות האלימות נגד נשים בתקשורת היא בעייתית, ולא בהכרח נושאת בשורה לנשים, כי אופן הסיקור ממסגר את האלימות כסיפור אישי של נשים-קורבנות ולא כבעיה חברתית (למיש, 1998).

בכתיבה הפובליציסטית, הדיון בסוגיות פמיניסטיות הוא לא רק מועט, הוא גם נעדר מאפיינים של שיח פמיניסטי. חסרים קריאה של הכותב/ת לפעולה בתחום החברתי, המהווה אחד מעקרונות היסוד של הפמיניזם (קריאה כזו מופיעה רק ב14%- מהמאמרים העוסקים בנשים); התבססות על מקורות אחרים המזוהים עם פמיניזם (אנשים פרטיים, אנשי ציבור, ארגונים, ספרים), ושימוש במלה "פמיניזם" ובהטיותיה (היא מופיעה רק ב9%- מהמאמרים העוסקים בנשים).

בהעדר מחקרים שיטתיים על טיבו של השיח הפמיניסטי במדיה בישראל, קשה להצביע על מגמה ברורה שהסתמנה לאורך השנים בסיקור סוגיות פמיניסטיות. ניתן לומר שממצאי המחקר מצביעים בבירור על דלות השיח הפמיניסטי. יש לכך כמה גורמים: (א) חולשתה היחסית של התנועה הפמיניסטית בישראל (ב) העדר זיקה בין התנועה הפמיניסטית לקהילת העיתונאיות (ג) ההרעה הכללית בתנאי העסקתם של עיתונאים והכרסום במעמדם, הפוגעים באפשרותם לבטא מחאה ולנקוט פעולה כלפי הארגון, ובאפשרות להוביל שינוי פוליטי וחברתי בתכנים החדשותיים.

עם זאת יש לומר שהעיתונאיות, או לפחות חלקן, נושאות את דגל הפמיניזם. הן כותבות יותר מגברים על נושאי נשים (אלימות נגד נשים, עבודת נשים ובריאות נשים); הן מעלות על סדר היום עניינים מרכזיים לקידום נשים, הקשורים במרחב הפרטי והציבורי; הן גם מבטאות אמירה פמיניסטית, המתבטאת בין היתר בכך שהן קוראות לפעולה ועושות שימוש רב יותר במושג "פמיניזם".

אך פוטנציאל השינוי הטמון בעשייה שלהן אינו מבטיח שינוי ממשי בתכנים. עמדתן הפמיניסטית מבוטאת בגבולות הקונסנזוס, יש לה זיקה לפמיניזם ליברלי הן מבחינת נושאיה והן מבחינת מאפייני הצגת העמדה, וכתיבתן אינה מלווה די הצורך באזכורים מעולם המושגים הפמיניסטי ואינה כוללת קריאה לפעולה ברורה.

 

                                          *

 

מחקר התקשורת שם לב בעיקר לשני מרכיבים: חקר תכני המדיה מנקודת מבט ביקורתית, בהסתמך על ניתוחי תוכן, וחקר השפעותיהם על קהלים. דווקא המרכיב השלישי בתהליך התקשורת, תהליך ההפקה של הטקסט, שאותו אפשר במידה רבה לשנות, לא נחקר די הצורך. אין זה מפתיע שהקול המרכזי המבטא ביקורת על החסך המחקרי בתהליכי ההפקה במדיה בכלל והפקת חדשות בפרט הוא קולם של חוקרים וחוקרות פמיניסטיים. לטענתם, יש בכך התעלמות מהתנאים שבהם מתנהל תהליך הבחירה וההגדרה של החדשות, ובמיוחד התעלמות מגורם הכוח המצוי בתהליך זה.

המחקר הזה קושר בין המרכיב המוסדי בתהליך התקשורת לבין משתנה המגדר ובוחן את שאלת הקשר בין השתתפות נשים בהפקת החדשות לתכני החדשות. מצד אחד, ממצאי המחקר מורים שהבדלים מגדריים מקצועיים מסוימים ועשייה פמיניסטית של עיתונאיות בכתיבתן, מקיימים קשר כזה. מצד אחר, ממצאי המחקר מורים על קיום גורמים המעכבים את השפעת הנשים על הטקסט החדשותי.

יש שלושה גורמים מרכזיים המעכבים את השפעת הנשים על הטקסט החדשותי. הראשון הוא מרכזיות הערכים הארגוניים והמקצועיים. העיתונאיות תופסות את מה שהן מזהות כערכים נשיים כעומדים בסתירה לערכים הארגוניים והמקצועיים. בדרך כלל, הן מעניקות חשיבות רבה יותר לערכים הארגוניים והמקצועיים ומבקשות לצמצם את ביטוי נשיותן. הגורם השני הוא מודעות פמיניסטית נמוכה מהמצופה אצל עיתונאיות. ממצאי המחקר חושפים מודעות נמוכה יחסית המשתקפת גם ברמה נמוכה של עשייה פמיניסטית. בהעדר תחושה אישית או קבוצתית של דיכוי בקרב העיתונאיות, קשה לצפות למהלך של שחרור עצמי ולדפוסי פעולה פוליטית במערכות החדשות ובכתיבה העיתונאית.

גורם שלישי שנמצא במחקר ולא נדון במאמר הוא ההבניה המגדרית של ארגוני החדשות. ממצאי המחקר מורים שנשים הן עדיין מיעוט מספרי ושהן סובלות מנחיתות מעמדית (מבחינת התפקידים, האחריות על עובדים אחרים, תחומי סיקור ושכר). כל אלה, והחוויה הסובייקטיבית של "אחרות" שנחשפה במחקר, יכולים לעכב ולמנוע מעיתונאיות ביטוי עצמי הסותר את הערכים הדומיננטיים בעבודה. ההתמודדות עם קשיי ההישרדות במקצוע היא תובענית, ומקשה עליהן לבטא קול נשי ומחאה נשית בכתיבה.

ממצאי המחקר מאשרים את הקביעה שנשים נכנסו לעיתונות בכלל ולעיתונות הכתובה בפרט בגלל שינויים תעסוקתיים ומקצועיים שעודדו את השתלבותן. אך הקביעה הזאת אינה מבטלת את האפשרות שהדבר הוא מקור לשינוי, הן במישור התעסוקתי והן במישור המקצועי. ממצאי המחקר אינם מעידים בהכרח על חוסר השפעה של משתנה המגדר. במיוחד בתקופה שבה המקצוע נתון לשינויים, כניסת נשים אליו עשויה לפעול גם על הגברים. העדר הבדלים מגדריים אין פירושו שנשים מאמצות ערכים מקצועיים גבריים. ייתכן שנשים וגברים כאחד מאמצים ערכים מקצועיים חדשים, גם לאורו של מודל נשי.

 

 

 

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד