עולמו של הילד בשירי ש' כהן=אסי
עולמו של הילד בשירי ש' כהן=אסי

ד"ר רבקה גרון

פתח דבר

את סגוליותה של ש' כהן=אסיף בשיריה לילדים ניתן לתפוס בראש וראשונה דרך הניגודיות המציינת את תכניה, באמצעותה היא מצליחה להעמיד תמונת ילדות רבת=פנים ועשירה על יסודות הריאליה והדמיון כאחד; על אהבה חובקת עולם והאכזבה המתלווה אליה לעיתים; על יסודות השמחה הבלתי נלאית של הילד ועל הכאב והסבל שאף הם עלולים להיות חלק מעולמו, על ההימשכות אל המופלא, אל ה"שם" הלא רציונאלי בצד הסקרנות לגעת ב"כאן" וב"עכשיו" הרציונאלי כל כך.

גיבורי שיריה מצויים בתנועה מתמדת, במעין מסע קסום חסר גבולות בין עולם אחד למשנהו, כשהם עושים זאת בפשטות ובטבעיות. קיומם הוא קיום עשיר ומאתגר, קיום בעולם הפועל מתוך הרמוניה פנימית למרות הניגודים החיצוניים. בפואטיקה של ש' כהן=אסיף אין אלטרנטיבה אחרת.

במאמר זה אנסה לבחון את מאפייני הפואטיקה ואת עיצוב עולמו של הילד לאורם.

1. מאפייני הפואטיקה של ש' כהן=אסיף

א. זרימה בו=זמנית חוץ-פנים, מציאות-דמיון מתוך הרמוניה1

בשיר "אם אגור" (גלגל הלחמניות, עמ' 93) מיוצג עולמו של הדובר באופן מטונימי באמצעות בית. הבית הראשון (תרתי משמע) הוא הבית שעליו אומר הדובר: "אם אגור". והוא בית מסוכר או מפרחים - חומרים נמסים, נובלים או עפים. קיום בבית כזה הוא מוגבל, ארעי וחולף (אך מתוק, יפה, צבעוני, ריחני).

הבית השני (תרתי משמע) הוא הבית שעליו אומר הדובר: "אני גר בבית קטן ומקסים / קירות חלונות ותריסים והוא מורכב, מחוץ ופנים.

החוץ - "כמו של אחרים".

הפנים - הקירות מיתרים, שירים שירים והאני יכול לבטא עצמו.

                                               

1.  על=פי א' אלקד=להמן, מרים ילן=שטקליס, הד הגן, ג, תשס"א

הבית מאפשר לחיות בו בהוויה כפולה וזורמת מהחוץ, הכללי, אל הפנים=האישי ולהיפך.

אי אפשר לחיות רק בעולם החיצוני, המציאותי, כי הוא צפוי ומוגבל. לעומת זאת, אי אפשר לחיות רק בתוכך, אתה זקוק לגירויים מבחוץ. רק בעולם זורם ופתוח, המאפשר מעבר טבעי בין הספירות השונות והמנוגדות, יכול אדם לחיות חיים מעניינים ולממש את עצמו.

מבחינה ז'אנרית השיר הוא לירי=הגותי. ש' כהן=אסיף שמה אמת פואטית זו בפיו של דובר המוביל את הקורא דרך התלבטויותיו אל מרכז השיר, אל עולמו הפנימי, שהוא כאמור, מורכב מיסודות של מציאות ודמיון, הפועלים זה על זה ומפרים זה את זה בלא הפרעה.

"אם אגור בבית מסוכר / הבית שלי ימס ויפול.

אם אגור בבית מפרחים / הבית שלי יבול.

אם אגור בבית מסוכר / הבית ינפנף נפנוף / ויעוף.

אני גר בבית קטן, מקסים / קירות, חלונות ותריסים.

מבחוץ הבית שלי / כמו של אחרים.

מבפנים - / הקירות מיתרים.

מבפנים - / שירים שירים".

ב. יציאה למסע חיפושים קסום הניזון ממחוזות החלום

השיר "אנייה בלב" (נשיקת הפתעה, 7) חוזר ומדגיש אלמנטים שהועלו בשיר הקודם ומוסיף אחרים. האנייה השוכנת בלבו של האני, מייצגת את עולמו כעולם הרפתקני ונועז המצוי בתנועה מתמדת:

"בתוך הלב שלי יש אנייה / מפליגה לארץ אחרת

בתוך הלב שלי יש אנייה / מפליגה רחוק וחוזרת

בתוך הלב שלי יש אנייה / מפליגה מעל הים

קרוב לשמיים / מפליגה בים בלי מים".

מוטיב הנדודים הוא יסוד נוסף בשיר שלפנינו - הוא מאגד זמנים, חוצה גבולות ומקיף עולמות. ומעל הכל - יסוד החלום הוא שמאפשר לצאת לאותו מסע חיפושים קסום של "אי קטן / שאיש עוד לא גילה".

ובלשון השיר:

"האנייה שלי / עולה ויורדת. / כשאני חולם / היא מתנדנדת.

כשאני מתעורר / היא עומדת.

האנייה שלי נודדת / עם שיר תפילה.

מחפשת אי קטן / שאיש עוד לא גילה".

השימוש החוזר בביטוי "בתוך לבי יש אנייה מפליגה" בא להדגיש את מקומן של יישויות אלו בתוככי האדם. ואת הפעולות הכרוכות ביציאה לאותו מסע מופלא / הדורש התמסרות לעצמך, לפנימיותך, לחלום.

2. ייחודו של עולם הילד בשירי ש' כהן=אסיף

א. היעדר מחיצות בין הילד לבין העולם הריאלי הסובב אותו

התמזגות הילד בטבע תוך ביטול המחיצות ביניהם הוא אחד ממאפייניו המרכזיים של עולם הילד בשירי המשוררת

- יש והוא מפעיל את חושיו בדריכות לקלוט קולות, רחשים, צבעים ואירועים כמו שקורה בשיר "בשקט, בשקט" (מוכר העננים, 9) האני משתף אותנו בחוויותיו:

"בשקט בשקט / ש ש ש / אני מקשיב רחוק, מעבר לחורשה

דבורה מזמזמת ושיח מרשרש / פרה משתעלת וטלה מתעטש.

בשקט בשקט / ש ש ש / אני שומע נקישה ועוד לחישה

אצטרובל ועלה נופלים בחורשה..."

הדובר הצעיר כאילו אומר בין השורות, נפלה בחלקי זכות גדולה להתנסות בסיטואציה כה אינטימית עם העולם הרוחש סביבי. תחושה זו מועברת גם אל הקורא החש אמפתיה מלאה כלפי הילד. להדגשת האווירה השלוה והחושנית הזו בוחרת כהן=אסיף במצלול אקספרסיבי, כשהיא חוזרת פעמים רבות על הצליל ש', בין אם בתוך המילים שנבחרו לכך ובין אם באופן עצמאי, כצליל אונומטופאי.

עיבוי נוסף לתחושה עילאית זו ניתן למצוא בשיר "אתמול על הדשא" (גבעת הכפתורים, 22) במרכזו גילויי חום ואהבה דו=סטריים בין הילד והטבע המרתק סביבו:

"אתמול על הדשא / שכבתי על הבטן ועל הגב.

העשב דגדג לי את האף. / השמש הביטה עלי.

נמלה טיילה בין כפות רגלי. / אתמול היה לי חג.

שתי יונים ראיתי על הגג... / הזמנתי אותן לאכול פרורים.

הזמנתי גם את הציפורים / והן שרו בקול

הלוואי שעוד פעם יהיה אתמול".

בשיר "כשהולכים בשדה מלא פרחים" (הירח בוכה כוכבים, 58):

- הילד מהלך ומדובב את הטבע ומתמזג איתו: הוא שואל את פרח השדה "אתה יודע מה שמך? / אתה יודע כמה עלים יש לך?

או במעין מִשְחק מחבואים עם צב בשיר "ראיתי אותך צב" (מוכר העננים, 11) הילד קורא:

"ראיתי אותך צב, צא כבר! ... אשיר לך שיר שתצא? / ארקוד?

זה מה שאתה רוצה?/ אשרוק לך צב, אשרוק?...

בבקשה, אני מאד מבקש, צב / הוצא הראש עכשיו".

בוריאציה אחרת הילד מנהל דיאלוג עם ציפור בשיר "על האבן" (מוכר העננים, 7):

"ציפור, ציפור, / היזהרי לא ליפול! / ילד, ילד / אני לא נופלת.

אני עפה למטה / לשבת על אבן / ולהסתכל בתכלת".

בסיטואציות כאלה "אני יכול לחבק עץ / לנשק פרח מטפטף".

מסכם הדובר בשיר "לפעמים בגשם" (לפעמים בגשם, לפעמים בלב, 14).

העולם כולו פרוש לפניו והוא עושה בו כרצונו: "זרקתי סוכרייה בים / היא צללה עמוק, עמוק. / אם כולם יעשו כמוני / הים יהיה מתוק / כולם ישתו ים / ולא יישאר ים / לקיץ הבא" ("סבון בשלולית", נשיקת הפתעה, 28).

ב. מעבר אל מחוזות האי רציונאלי נטול הגבולות - שהייה בעולם הנונסנס

בעולם השיר של ש' כהן=אסיף מצויות יצירות המציגות את הדמיון הילדי הפרוע נטול הגבולות הבונה עולם של "נונסנס".

עניין זה בא לידי ביטוי בשיר "פתאום עפתי" (גלגל הלחמניות, 48), בו מתעופף הילד הדובר, מבלי להתחשב במושגי מרחק, זמן ומקום. הוא עף מעל עצמו ומעל העולם, עד אשר הוא מגיע "לפעמון המגדל הגבוה" ומשם "עפתי בקפיצה / לדגדג ענן בנוצה / עפתי עפתי מעל עצמי / חתמתי על ענן / את שמי. / כשחזרתי / ירד גשם פתאומי, / שעשה שלולית / רק לי / רק לי".

העולם שייך לילד ונוצר עבור הילד, אומרת ש' כהן=אסיף בשיר זה ומובילה את גיבור שירה מעלה מעלה עד לענן ומאפשרת לו להשאיר סימן מזהה עליו על=ידי חתימה.

בווריאציה אחרת מפגישה המשוררת את גיבורי שיריה עם יצורים המשתוללים בתוך מציאות חסרת חוקים ומגבלות: שדים, דרקונים ומפלצות, המתנהגים כבני=אדם.

כך, למשל, בשיר "מפלצת כחולה" (גבעת הכפתורים, 14) נפגש הילד עם "מפלצת כחולה, משנה צורה וגוף / מחליפה פרצוף / מחכה לנשיקה, רוצה ליטוף".

הילד הקטן נענה ברצון למפלצת ה"מחכה לנשיקה ו"רוצה ליטוף", והוא זוכה לחיוך כתגמול:

"נדמה לי שצחקתי כשליטפתי את המפלצת הכחולה.

גם היא צחקה. / שמעתי את קולה".

בשירי ש' כהן=אסיף, הילד הקטן מסוגל, באמצעות דמיונו, לתקשר עם כל העולמות.2

ג. הפעלת הסביבה בעזרת קסמים כאמצעי הגנה

אפיון נוסף בעיצוב עולמו של הילד אצל ש' כהן=אסיף הוא הפעלת הסביבה בעזרת קסמים. במרכז יצירות אלה עומד גיבור=ילד שהדמיון והקסם טבעיים לו, כשהוא נוקט בפעולה ו/או בחשיבה כדי להשפיע על כוחות על=טבעיים השולטים בעולם שיפעלו לטובתו. עשיית פעולות אלו מבטאה את חשיבתו המאגית של הילד.

כך, למשל, בשיר "אבקה סודית" (הספר הגדול...,9) מופיע ילד קטן האוחז באמצעי סודי (אבקה), המסוגל לעזור לו בכל מצב מאיים.

בשל כוחותיה המופלאים של אבקה זו היא מבוקשת על=ידי כולם, למורת רוחו של הדובר החושש לאבדה (או אולי הוא חושש - שמא לא קיים דבר כזה).

"יש לי אבקה מאין כמוה / שתמיד מנצחת: חושך, נמר וכל פחד.

אף אחד לא מאמין / שיש לי אבקה כזאת // וכולם רוצים לראות.

אם אראה לכם / האבקה תיגמר./ ואז, מה אעשה / עם החושך / ועם הנמר?"

                                   

2. ביטויים נוספים לנונסנס ניתן למצוא בשירים הבאים:

"הקוסם פרוים", (לפעמים בגשם..., 55); "שבעה ראשים" (הירח בוכה, 22); "המפלצת והעכבר" (לפעמים בגשם...,68); "חבורת קוסמים" (הירח בוכה, 44); "נסיכי הלילה" (הספר הגדול, 89); "מלך היער" (הירח בוכה, 25); "השרוולים של הקוסם" (המחבוא של הרוח, 26); "המפלצת הרביעית" (גלגל הלחמניות, 58) ועוד.

השיר מציג את אחת הסיטואציות השכיחות בגיל הילדות הרכה - הפחד מפני חושך, חיות טרף ודומיהן, המוביל את הילד לחפש דרכים להתמודד עמם באמצעים מופלאים. הימצאותה של האבקה הסודית מתחת לכר מבטיחה תמיכה בעת צרה.

לאלמנט המאגי בסיטואציה זו "תפקיד הגנתי", כפי שמציינת ע' שנהר"3.

גם בשיר "נשיקה בכיס" (גלגל הלחמניות, 6) ממלאה הנשיקה השמורה בכיס תפקיד הגנתי במצבים טעונים:

"אם תלך לאבוד / אם מישהו ירביץ / אם משהו יכעיס...

אם תהיה עצוב / אם דמעה של גשם / תרקוד לך על ריס

יש לך נשיקה בכיס".

בווריאציה קלה על אותו נושא מפזרים בשיר "אבקת נשיקות" (גלגל הלחמניות, 7) אבקה מחוללת פלאים כאשר "לפעמים כואב, / אבא איננו ואמא איננה / ואני מסתובב הנה והנה / פתאום נזכר / בשקית... / ומפזר / והכאב נרגע / והכאב חולף".

ד. פרסוניפיקציה של הסביבה על=פי חוקים המוכרים מהעולם האנושי הקרוב לילד

האנשת הסביבה היא ביטוי לגישתו האגוצנטרית של הילד הקטן הגורמת לו לטשטש את התחומים בינו לבין העולם שמחוצה לו, בדרך זו הוא חש "בבית" גם במצבים בלתי מוכרים וסבוכים שהמציאות מזמנת לפניו.4

כך קורה בשיר "יום הולדת ללבנה" (המחבוא של הרוח, 40) המתמקד בתופעת הירח המלא המופיע בסביבתו של הילד מדי פעם, מבלי שתהיה לו אפשרות לגעת בו או להבינו. במרכזו של השיר מוצגת תמונה אידילית של חגיגת יום הולדת ללבנה ובה מצויים כל האלמנטים המתקיימים באירוע כזה בעולם האנושי: שמלה לבנה לבעלת השמחה, עוגיות לכיבוד, מתנות וברכות של האורחים, הכל נוצץ כיאה ליום חג.

גיבורת הערב, הלבנה, מביעה תודה על תשומת=הלב והאהבה שהרעיפו עליה, רוצה לומר, שהטכס מלווה באלמנטים אמוצינאליים הקיימים בחגיגת יום הולדת אצל ילדים. ובלשון השיר: "הלבנה בענן התחבאה / 'תודה רבה!' לוחשת / ונרגשת".

 

                                               

3. ע' שנהר, "המאגיה", "מספרות ילדים לסיפור עממי", 1982, עמ' 72.

4. ז' פיאז'ה, תפיסת העולם של הילד, 1969, עמ' 120.

שיר אחר, "בסמטת העכברים" (המחבוא של הרוח, 4) מציג את עולם החי כבני=אדם. במרכז השיר משפחת עכברים המתנהלת בתוך אותן נורמות אנושיות המאפיינות את משפחת האדם: האם כסמכות עליונה, דואגת לילדיה, מנסה לקשור עמם קשר בכל דרך אפשרית: פיתוי, רוך, דאגה והתעלמות, ואילו העכבר הקטן, בנה, כדרכם של ילדים, משחק את משחקיו בלא דאגת=יתר, כשהוא מנסה מפעם לפעם גם להתגרות באמו ובהוראותיה.

כאשר אמא עכברה קוראת לבנה העכבר לצאת ממחבואו, בהציעה לו דברים האהובים עליו. הוא מתעקש ואינו יוצא. מה עושים עם ילד עקשן? מעמידים פנים לא אכפתיות ואומרים לו: "אל תבוא ואל תבוא!"

וכאן כצפוי מתרחש השינוי והעכבר המסתתר, החושש למעמדו אצל האם, מחליט לצאת באומרו: "אמא אני פה!"

"האנושיות" של הסיטואציה מעוררת הזדהות וקירבה אצל הנמען הצעיר המכיר סיטואציות כאלה מנסיון חייו.

כיוון אחר הוא האנשת עולם הצומח, שאף הוא, כעולמות האחרים, פועל במתכונת אנושית.

כך קורה בשיר "איש העץ" (מחשבות שאינן רוצות לישון, 38) בו מודגש הקשר המיוחד של הילד עם העץ, חברו הנאמן, הנראה "כמו איש" ומתנהג על=פי הקודים המוסריים המאפיינים חברות טובה אצל בני=אדם והם: נאמנות, הקשבה, היעדר ביקורת, שמירת סוד וכמובן - חיוך כביטוי לרגש חם בין השניים. העץ מתואר בדמות אדם, כפי שהילד תופס אותו:

"אני מכיר עץ / שיש לו עיניים, ידיים ורגליים / ואף נורא מיוחד

הוא כמו איש. / כך אני מרגיש".

בנוסף קיים בשיר מצלול אקספרסיבי על=ידי חזרה על הצליל ש', כדי להמחיש את השקט והשלוה שבסיטואציית הלחישה של הסודות מהילד אל העץ, ידידו:

"את כל הסודות שיש / לעץ אני לוחש. / הוא מקשיב / מחייך ולא משיב.

הוא כמו איש, / כך אני מרגיש".

בדרך זו יוצרת כהן חוויה רב=חושית המשלבת עין, אוזן ולב.

בשירים אחרים אנו עדים לאנושיותם של דוממים מהסביבה הקרובה כמו בשיר "המקרר" (מחשבות שאינן רוצות לישון, 59) בו מובע רוגזו של המקרר על כי לא מתחשבים בו: "כל הזמן פותחים לי את הדלת. / בשביל ענב אחד - פותחים. / לפעמים סתם, רק להציץ - פותחים. / איזו חוצפה! איזה זלזול!.." ואכן דבריו אלו מעוררים תהודה נמרצת הקובעת: "מהיום והלאה יהיה בבית חוק: / לפני שנפתח את המקרר / תמיד נדפוק".

ניתן לומר שעל=ידי שימוש בהאנשה מקרבת כהן=אסיף את כל המראות לעולמו של הילד.5

ה. הבעת ביקורת כלפי עולם המבוגרים תוך תביעת יחס של שוויון וכבוד

הילד בשירי כהן=אסיף הוא אינדינדיבידואום חושב, שואל, מעיז להשמיע ביקורת ולא רק "אובייקט לחינוך" כפי שהיה מקובל בספרות הילדים של שנות ה=50-40.

בשיר "הדברים שלי" (אחרי שלבשתי פיג'מה, 7) קובלת הילדה על זלזול אמה בדברים החשובים בעיניה, אותם האם ממהרת להשליך לפח, באומרה: "שטויות" וגם אביה לא עושה שום מאמץ להתייחס לאותם לדברים החשובים בעיני ביתו.

בשירים אחרים מעירים ילדים להוריהם על המוסר הכפול המנחה את התנהגותם. כך קורה בשיר "מן המרפסת" (אחרי שלבשתי.., 24) האם מעירה לילד "אתה מפריע לשכנים / עכשיו הם ישנים!" מבלי להבחין כי צעקותיה שלה מפריעות אף הן.

ש' כהן=אסיף מתקוממת נגד יחס בלתי שווה זה ומאפשרת לגיבור השיר להביע דעתו בעניין: "כשאמא צועקת מן המרפסת / וקוראת לי לעלות / היא לא מפריעה לשכנים". רוצה לומר, אל תחשבו שאני לא שם לב למסר הכפול. הסתכלו על עצמכם לפני שאתם מעירים לי.

וריאציה מסוימת על אותו נושא אנו מוצאים בשיר "משפחת מפתח" (מחשבות שאינן רוצות לישון, 50). גם כאן סיטואציה של איפה ואיפה:

                                               

5. ביטויים נוספים לגישה האנימיסטית של הילד מצויים בשירים:

"תזמורת העננים" (גלגל הלחמניות, 72); "ענן - אפרוח" (המחבוא של הרוח, 38); "בשכונת השבלולים" (הירח בוכה כוכבים, 11); "מחשבות שאינן רוצות לישון" (מחשבות.., 3); "באגם האווזים" (הירח בוכה כוכבים, 16); "ירוק, ירוק" (גלגל הלחמניות, 74); "מכתב" (מחשבות.., 26) ועוד.

"כשאיבדתי את המפתח אמא צעקה: 'איך אפשר לתת לילד הזה מפתח?

פעם הוא מאבד. פעם הוא שוכח'.

ואז גם אבא כעס: / 'מבולבל, אל תתווכח! / לשמור מפתח אינך מסוגל'.

אחרי שבועיים אבא איבד / צרור מפתחות / ששה לפחות! / אמא לא צעקה עליו,

רק הכלב נוח / ליד הדלת כשכש בזנב / בכל הכוח התחיל לנבוח".

נביחות הכלב משמשות כמחאה על אי הצדק שנעשה כאן.

בשיר "ילד טוב" (אחרי שלבשתי, 43) מחריף הילד את ביקורתו כלפי ההורים הדורשים ממנו "יישור קו" עם נורמות האב:

"אם אהיה ילד טוב תמיד / ואעשה רק מה שאבא יגיד / אבא יהיה מרוצה.

ככה לעולם לא אוכל לעשות / מה שאני רוצה".

הילד מוחה נגד הדיכוי של רצונותיו האישיים הגורמים לטשטוש אישיותו.

ו. אהבה חובקת עולם בצד אכזבה המתלווה אליה - חוויות יסוד בעולם הילד

התנסות בחוויות של אהבה ובאכזבה ממנה, מהווה אף היא אחד היסודות המרכזיים הממלאים את עולמו של הילד בשירי כהן=אסיף.

שירים אלה מציגים דוברים צעירים המכוונים את כל ישותם ואמצעיהם - אל מושא אהבתם. יש וגיבור השיר משחיל מחרוזת שקופה מטיפות של גשם לחברתו בשיר "רות חולה" (אחרי שלבשתי פיג'מה, 17) או נותן לה ממתקים בשיר "אלף סוכריות" (גלגל הלחמניות, 10). יש והוא כותב לה "מכתב מצויר" (גלגל הלחמניות, 9) ושולח לה "קשת ומנגינה. / דשא ירוק ... / ואפילו צחוק. / אני מצייר מכתב / ממקום רחוק / מצייר רק לך".

בכל השירים האלו מוצגת האהבה כמיזוג של יופי ותום.

בשיר "הלכתי להביא פרפר לרות" (אחרי שלבשתי פיג'מה, 18) מתייצב גיבור השיר לפנינו כמחזר מוצהר והדברים נאמרים בגלוי ובפשטות משכנעת:

"הלכתי להביא פרפר לרות. רות אוהבת פרפרים ואני אוהב את רות".

מן ההתחלה נרמז לנו מה יהיה האקלים השולט. מה שלא נאמר - האם אהבה זו תהיה הדדית או לא. בהמשך רות נענית לחיזוריו. היא מגיבה בצחוק, בהתייחסות רלבנטית לדבריו, באכילה משותפת של בוטנים שהוא מגיש לה ולבסוף "רות שמה את כף ידה / על כף ידי. / ואני החזקתי את ידה / בתוך ידי. / ככה. הלכנו. רות ואני. / הדרך הייתה קצרה. / ליד הבית נתתי לה / את היד שלה בחזרה".

זהו שיר סיפורי בעל אופי רומאנטי. האווירה הרומאנטית מתפתחת בשל ההדדיות המתלווה למפגש בין השניים - לכל פנייה שלו באה תגובה שלה. זוהי למעשה נוסחת ההצלחה לפי כהן=אסיף לקשר חיובי.

אולם לא תמיד האהבה היא שלמה. לא תמיד היא הדדית. לעיתים יש בה גם תסכולים ואכזבות, הנובעים מן הפער שבין הציפיות לבין התבדותן.

ב"גבעת החיפושיות" (הירח בוכה כוכבים, 61) אמורה להתקיים פגישה בין גיבור השיר ותמר, אהובתו. גבעת החיפושיות היא המקום שנבחר לכך - שם "רואים איך הגשם מרטיב את הקשת... / שם אראה לתמר / מכתב שכתבתי לה אתמול..." / שם "אתן לה ציור של ים ירוק". ההכנות הרבות לקראת בואה של תמר מעידות על גובה הציפייה ומשלא מגיעה - על עומק האכזבה. המכתב והציור שהוכנו עבור תמר נרטבים בגשם עם שובו הביתה.

כמיהה רומאנטית ושברה בצדה מוצגת גם בשיר "כבר אחרי שש" (מחשבות שאינן רוצות.., 11), בו מוצגת סיטואציה של ציפייה דרוכה ואכזבה עמוקה משאינה מופיעה.

הדינמיקה של הדריכות המודגשת על=ידי הפעלים - חיכיתי, שאלתי, ענה, מאיצה את הדובר הקטן אל שיאי הציפייה.

השיר נע בין שני קטבים - ההבטחה והציפייה מחד גיסא והאכזבה מאידך גיסא.

בין הבית הראשון והאחרון נפרשות לפנינו ארבע אפיזודות, המספרות על פניותיו של הדובר לאנשים שונים ברחוב במעמד הארוך והמייגע של הציפייה.

החזרה על "ורות אמרה: "אבוא בארבע או חמש" מאירה באור חזק את האמון שנתן הדובר בהבטחתה של רות, שאולי כלל לא התכוונה להתחייב ולעמוד בהבטחתה.

השינוי שחל בסיום הנו בזמן - " מה לעשות? ככה אני מחכה לרות. מי יודע עד מתי".

והביטוי "כבר אחרי שש" החוזר מספר פעמים מחזק את התחושה הקשה שהיא אכן לא תבוא.

ז. שמחה בלתי נלאית מגילוי סודות החיים בצד כאב תהומי ממפגש עם אבדן החיים

כפי שכבר ציינו, המרחב השירי של ש' כהן=אסיף מזמן לגיבורי שיריה התנסות בחוויות שונות, בעלות איכות וצבע שונים.

 

שני צבעים, הבהיר מאוד והכהה מאוד, מצויים ביצירתה של כהן=אסיף כמסמך אותנטי של ילדות.

- משירי הצבע הבהיר:

השיר "כל יום" (גלגל הלחמניות, 5), יכול לשמש המנון לילדות כתקופת חיפוש וגילוי אין=סופי בכל הכיוונים, בכל התחומים, בלא יכולת עדיין להבחין בגבולות. העולם הוא חידה מאתגרת שיש לחקור ולנסות לפתור כדברי הדובר בשיר:

"כל יום אני מחפש / איזו תעלומה, / מחפש פטריות בשמים / ומוצא כוכבים באדמה.

כל יום אני לומד / משהו חדש ואחר...

כל יום קורים מיליון דברים, /  כל יום אני גדל ביום / ולא רואים".

שיר נוסף מאותו צבע מתמקד בפליאה הגדולה של הילד לאור התרחשויות בסביבתו. השיר "גור תינוק" (נשיקת הפתעה, 38) מעמיד במרכז את הילד השואל ושואל ושואל מבלי יכולת לתת מענה לשאלות המתרוצצות בתוכו:

"אני מתפלא / על זה הפלא. / איך הכל גדל / ומתגלגל / ופתאום יש הבדל.

ואיך חתלתול הופך לחתול? / ואיך גור הופך לאריה? / איך זה קורה?

ואיך גוזל הופך לציפור? / ואפרוח לתרנגול? / ואיך גולם לפרפר?

איך? / איך מכל התחלה / נולד המשך.

ואיך אני, / הייתי פעם גור תינוק / עובר קרח / עובר מתוק,

איך? / איך מכל התחלה נולד המשך?!"

בשיר הבא, "פתאום נולדתי" (נשיקת הפתעה, 5), ניתנת תשובה של ילד לקיומו בעולם:

"זה היה מזמן / אמא הייתה כלה / ואבא היה חתן ...

זה היה מזמן / אמא שלי לא הייתה אמא / ואבא שלי לא היה אבא ...

פתאום נולדתי / והתחיל העולם".

אין ספק, מי עומד במרכז העולם - בתפיסתה של כהן=אסיף.

- משירי הצבע הכהה המהווים ביטוי לפן הכאוב, בעולמו של הילד:

בשיר "ריח טוב" (הצימוקים הם הילדים של הירח, 44) מתוארת סיטואציה כביכול פשוטה של ירידה לחצר "לקטוף הדסים מן הגדר", אשר בה נאלץ הדובר הקטן להתמודד עם כאב ההיעדר שנכפה עליו.

הכל מתואר בהווה כאילו דבר לא אירע. "בבית יש ריח הדסים" המקנה לו שלווה ונועם אמיתי. אך כל זאת מתגלה כאשליה משום היעדרו של האב הקשור לאותו ריח. האב נעלם - הריח נשאר. הביטוי "כמו הריח של אבא שלי / כשהיה עוד חי" מהפך את השלווה המדומה ומגלה את האמת הנוראה.

כאן מסתבר שקטיפת ההדסים איננה פעולה כה פשוטה. היא מעוררת חוויות מן העבר, הקשורות בכאב על שאיננו.

וכל מה שנראה כיש - איננו. נותר רק הזיכרון. אל תוך מרחב מקודש זה של הילד חודר קולה הגס של השכנה: "למה אתה הורס את הגדר?" וכתשובה נשמע קולו המתגונן של הילד:

"רציתי להגיד לה / שאני לא הורס בכלל.

רציתי להגיד לה : 'את ההדסים אבא שלי שתל / ולי מותר לקטוף,

שיהיה בבית קצת ריח טוב'.

רציתי להגיד לה עוד / אבל העיניים היו רטובות"...

גם בשיר "אבא בתמונה" (הספר הגדול, 80) לא נאמרת האמת המרה במפורש. לאורך כל השיר אנו עדים לנוכחות האב המביט על הבן מהתמונה שעל הקיר ועל נסיונות הבן לתקשר איתו בכל דרך אפשרית: חיבוקים, נשיקות, ליטופים ואפילו - אמירת סודות.

הגעגועים הופכים להתרפקות אחת גדולה על דיוקן אביו הניבט עליו מהתמונה, זו האמת הסובייקטיבית שלו העומדת מעל כל אמת אובייקטיבית אחרת, אותה אין הוא יכול להבין.

נביא להלן את רצף הנסיונות של הדובר הקטן ליצור דיאלוג כלשהו עם אביו המת:

"על הקיר הלבן / בתוך תמונה ומסגרת / אבא של יונתן / מחייך חיוך קטן.

יונתן עולה על כיסא / מבקש מאבא חיבוק קטן.

מתקרב לתמונה, מלטף, מנשק עין, לחי וכתף.

אתמול כשאף אחד לא ראה / יונתן עלה על כיסא

דיבר עם אבא בתמונה אולי שעה,

נישק נשיקות / אולי מאה.

ולחש לאבא סוד / ולחש לו הכל / ואבא חייך חיוך גדול".

השיר מסתיים בהפי=הנד אשלייתי. הילד אמנם פוגש את אביו המת בעולם הדמיון, אך כאמור, אין בפגישה זו כדי לפתור את מצוקתו הקיומית.

לסיכום

ש' כהן=אסיף מובילה את גיבוריה הצעירים למחוזות בהם מתקיים מגע אינטימי, חווייתי, עם הריאליה הקרובה, הפתוחה לגילוייהם, ובמקביל מעודדת אותם להעיז ולהפליג לעולמות מופלאים ובלתי הגיוניים, גבוהים ורחוקים, המצויים מעבר למציאות היומיומית, בהוויה של היעדר גבולות.

ולמרות הניגוד בין העולמות יש תחושה של אחדות והרמוניה ביניהם. לפנינו עולם ילדות אחד הזורם בו=זמנית בין ריאליה לפנטזיה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מובהק גם בנורמות התימאטיות של השירה הרומנטית.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד