הרחוב דוחק את דייריו
הרחוב דוחק את דייריו

האם העיר הישראלית נעשית דומה לעיר הפוסט מודרנית ביחסה לחסרי הבית? כמה מסימני העיר המערבית הזאת מצויים גם כאן. תהליך ההפרטה, בצד חששות לביטחון אישי, מוסיפים למרחב הציבורי חשדנות וסינון

 

אהובה וינדזור

ד"ר אהובה ווינדזור היא פסיכולוגית סביבתית, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמסלול האקדמי של המכללה למינהל

 

חסר בית לנוסעי מכונית חולפת שפנסיה מאירים עליו: היי, תסתלקו, אתם חודרים לפרטיות שלי!!

 

בעיר דמיונית אחת יש בתי מגורים, בנייני משרדים וחנויות, אך לא כיכר ומדרכה, גינה שכונתית, גם לא מגרש או שדרה. עיר זו בנויה מטריטוריות פרטיות, בניינים וחצרות מגודרים וסגורים, וביניהם כבישים לתנועת מכוניות, ללא מדרכות.  אין בה מקום להתאסף, לטייל, לערוך מופע רחוב או יריד, להסתתר בדרך הביתה מבית הספר. האם נוכל לדמיין עיר נטולת מרחב ציבורי, ללא כיכרות לטיול ולהפגנות, שווקים וירידים פתוחים, רחובות "הולנדיים", מגרשים לא בנויים, גנים שכונתיים ומדשאות בין בתי שיכון?  מהם חיים בעיר כזאת? איך מרגישים תושביה?

המקומות החסרים האלה הם המרחב הציבורי - הזירה שבה מתרחשים החיים החברתיים והציבוריים. ילדי גבעתיים של שנות החמישים זוכרים את שטח 9, המגרש הנטוש בשולי העיר, מקום למשחקים ולאירועים מסתוריים ודמיוניים.  במושבה הדר (היום הוד השרון), מול הצרכנייה, יש שטח פתוח ובמרכזו עמוד תאורה יחיד; לפני עידן הטלוויזיה והמחשב האישי היה כאן מרכז החיים החברתיים של ילדי המושבה. כאלה היו גם "הברזלים" בפינת הרחובות פרישמן-דיזנגוף (ובמרכזי ערים אחרות), שעליהם ישב  "נוער הברזלים" של שנות השישים. 

גם עבור מבוגרים אפשר למצוא מרכזים חברתיים  במרחב הציבורי. בקיבוצים רבים, רחבת חדר האוכל ומדשאות הקיבוץ הם מקומות לפעילות חברתית חשובה לא פחות מזו המאורגנת בתוך חדר האוכל והמועדון, ובחדרי החברים. לקשישים הנפגשים בגן הציבורי לשיחה ולמשחק שחמט, הספסל הוא מקום ההתרחשות המשמעותית ביותר במשך היום. הצפייה והמעורבות בהתרחשות החברתית במרחב הציבורי היא מקור לעניין ולפעילות המעסיקים כל קבוצת גיל, בכל התרבויות. 

ב"מרחב ציבורי" הכוונה למקומות המצויים במרחב המיושב ואינם שייכים לאדם או לגוף. אנו מזהים מרחב ציבורי בעיקר כמקומות פתוחים, חלקם ירוקים: גנים שכונתיים ועירוניים, שדרות, שדות ומגרשים לא בנויים. למקומות אלה יש גם חשיבות אקולוגית. הם מקרבים את תושבי העיר לטבע, מפחיתים את  זיהום האוויר וסופגים מי גשמים; השפעתם חיובית על התפתחות ילדים הגרים בסמוך, בהיותם מקומות הנוחים לפעילות פיזית חופשית, התחבאות, היכרות עם מחזוריות הטבע; הם מאפשרים את חקר המרחב ויצירה בו. המסתורי והלא צפוי המתקיימים במשחק בגן ובחורשה, תורמים גם להתפתחות המנטלית (דמיון) והחברתית (חבורות, משחקי פנטזיה).

גנים ירוקים, מדרכות רחבות, שדרות פתוחות, מקומות מרכזיים למפגשים ואירועים, הם אינדיקטורים לאיכות חיים גבוהה; לנכסים בהם ערך כלכלי גבוה. ממצא זה של מחקרי ארגון  Trust for Public Land בארה"ב הביא לפיתוח פעילויות בסניפיו העירוניים, וסייע לגייס תרומות מגופים פרטיים וציבוריים להקמת גנים ציבוריים בשכונות ירודות מבחינה כלכלית וחברתית. כך אירע גם לארגון הניו יורקי Project for Public Space .

אירועי תרבות במרחבים פתוחים מכילים פנייה אל הציבור כולו, ושוברים כללים ומגבלות. למשל, קונצרטים בפארק נבדלים מקונצרטים באולם בנורמות לבוש והתנהגות פחות פורמליות (לפעמים הקונצרט דומה לפיקניק ענקי). השם "תיאטרון רחוב" מורה לא רק על המקום שבו נערכים המופעים, אלא גם על אופיים השונה. מופעי פנטומימה ברחוב מתייחדים במעורבות הקהל בהם, ובאפשרות לשבור חוקים ונורמות ולעסוק בתכנים לא שגרתיים. בכלל,  ההתרחשות במרחב הציבורי מאופיינת בהיותה שוברת מוסכמות. 

המתרחש במרחב הציבורי הפתוח הוא בלתי צפוי: סקרנות היא גורם המושך מבקרים. לקשישים, למשל, המרחב הציבורי הפתוח מציע אפשרות לבילוי חברתי. בכיכר דיזנגוף בתל אביב מתקבצים קשישים סביב המזרקה ומאכילים יונים, ובה בעת נוטלים חלק במפגש וצופים בסצינה המעניינת של מבקרים אחרים.  גם צעירים נפגשים שם ספונטנית, בחיפוש אחר פתרונות זמניים לבעיות אכסון ועבודה. מקומות מסוג זה הם לבה של עיר.

למקומות במרחב הציבורי משמעות חברתית ופוליטית; אמנם מתקיים בהם מפגש ספונטני, אך גם מאורגנים בהם עצרות פוליטיות וירידי ספרים. המרחב פתוח לכולם ומציע הזדמנות לפרט ולקבוצה להציג עצמם: טקסים כמו "תצוגת הכובעים", שמלווה בקהילות חרדיות את הביקור בבית הכנסת, והלבוש המוקפד בטיול אחר הצהריים בשדרות ערים אירופיות בין שתי מלחמות העולם, הם דוגמאות לכך. 

                                    

 

לפן החברתי של המרחב הציבורי גם צדדים שליליים, שהמשותף להם הוא הדרה, מנגנון המשמש לכינון והשלטת סדר ציבורי רצוי לקבוצות שליטות. לדוגמה, בחברות מסורתיות, האיסור שהוטל על נשים להשתמש במרחב הציבורי למפגשים חברתיים הביא ליצירת מקומות חלופיים, שמיועדים להן בלבד ומשולבות בהם פעילויות שגרה (כביסה בנקודה קבועה לחוף נהר, שאיבת מים מבאר מרכזית, חנויות לנשים בלבד).  נשים וקשישים מציינים, בהתייחס למרחב הציבורי, אלמנט של העדר ביטחון פיזי, המשפיע על דפוס השימוש שלהם בו (בשעות היום המוארות בלבד, בקרבת הכניסה לגינה הציבורית וכד'). נשים גם טוענות להדרתן מהמרחב הציבורי באמצעות שימוש בדימויים משפילים שלהן בתקשורת חזותית, שילוט ופסלים, המציגים אותן כנחותות ומתעלמות מתפקידים חברתיים אחרים שהן ממלאות, בדומה לגברים.

כיכרות ורחובות הם זירה לפעילות פוליטית. כיכר טיאננמן בסין, למשל, מזוהה עם הפגנות הסטודנטים ועם אלימות הצבא נגדם. יש מקומות שניתן להגדירם כמייצגים "הסכמה חוצה קווים" (רחבת הכנסת, חזית בית ראש הממשלה בירושלים).  מקומות אחרים מזוהים עם הקבוצות ותכני הפעילויות הפוליטיות שאירעו בהן, כמו כיכר השבת בירושלים (הפגנות החרדים), או כיכר רבין ורחבת הסינמטק בתל אביב (הפגנות השמאל). 

המרחב הציבורי הוא תנאי הכרחי לקיום חיים ציבוריים, החיוניים לחיי קהילה ודמוקרטיה. איסור על פעילויות במרחב הציבורי מונע חיים ציבוריים; לא בכדי אוסרים משטרים דיקטטוריים התכנסויות ותליית כרזות, כצעד ראשון למימוש שלטונם.

מנגנוני הדרה מונעים לפעמים מימוש חיים ציבוריים. מנגנונים אלה עשויים להיות פורמליים (למשל, חוקי הגזע בדרום אפריקה), או שההדרה ניכרת רק בדקויות מורגשות בקושי, ובעקיפין. למשל, הבדלי גובה בין מדרכה לכיכר, שביניהם מדרגות, מונעים מהנזקקים לכיסאות גלגלים שימוש בכיכר. אנשים בעלי חזות מזרחית, לרבות ערבים תושבי ערים מעורבות בישראל, טוענים שהם נמנעים מלהיכנס לאזורי בילוי עקב אי הנעימות הכרוכה בבדיקות ביטחוניות ויחס המאבטחים והקהל אליהם. זו הדרה, אם גם לא רשמית. 

איום ותחושת חוסר ביטחון אישי הממוקדים בקבוצות מוגדרות, גורמים להדרתן מהמרחב הציבורי. נשים וקשישים, למשל, חוששים לביטחונם האישי במרחב הציבורי; חשש זה מופגן בהתנהגותם - בבחירת מקום הישיבה (קרוב ונצפה מהרחוב, אם מדובר בגן ציבורי; או מקום ישיבה שמונע אפשרות הפתעה מאחור).  כתוצאה מחשש זה, רק מעטים מהם משתמשים במרחב הציבורי בחופשיות ובכל שעות היממה. לרוב, בשעות הערב לא ישתמשו בו.

הדרה מהמרחב הציבורי יכולה ללבוש פנים לא צפויות; היא תלוית תרבות.  הסכמים לסגירת שכונות חרדיות למעבר מכוניות בשבת מייצגים סוג של הדרת חילונים. בכך הפכו רחובות למרחב פרטי, כדרך לאיזון בין צרכים מנוגדים של קבוצות שונות. בעיירה סנטה ברברה בקליפורניה, בני נוער תושבי המקום אינם מורשים להסתובב במרכז העיר בזמנים מוגדרים, מחשש שיהוו איום על תיירים.  לבני הנוער הוקצה אזור מוגדר להיפגש בו בשעות הערב, בהשגחת שוטרים. בגלל העניין של העיירה בתיירות ורצון למנוע איום על עסקים מקומיים, המנגנון העירוני מוכן להטיל מגבלות תנועה על בני המקום, בלי קשר למה שעשו או לא עשו. המרחב הציבורי עצמו לא הפך לפרטי, אך העסקים הפרטיים בו הועדפו על פני קבוצה אחת מתוך הציבור.

קבוצה גדלה והולכת של משתמשים במרחב ציבורי הם דרי הרחוב, הנקראים גם חסרי בית או הומלסים. חבריה מוגדרים בספרות המקצועית כ"לא רצויים". תהליכים שעוברות ערים גדולות במערב ניכרים, בין השאר, בדרך טיפולן בדרי הרחוב. תהליכים כאלה ניתן לזהות גם בערים ישראליות. חשוב לבדוק את הדברים הללו, לפני שיהיה מאוחר ולא נוכל עוד לעצור שינויים לא רצויים בישראל.

 

 

דרי הרחוב מודרים מהמרחב הציבורי וגם מדירים ממנו אחרים. מצד אחד, הם נתפסים כמאיימים וכמשתלטים על מקומות שנועדו לשמש את כלל הציבור; מצד אחר, בסילוקם משם, גם אם לא עשו פעולה מפריעה, הם עצמם מודרים ממקומות שאמורים להיות פתוחים לכל. מכאן עולה השאלה לגבי מקומם בציבור וזכותם לשימוש במרחב הציבורי.

בעקבות הגידול הרב במספר דרי הרחוב בערי המערב בשלושת העשורים האחרונים, הם היו למושא עניין של חוקרים חברתיים, אנשי עסקים, מחדשים ומתכננים עירוניים, פוליטיקאים ואנשי מנהל, אמנים ועובדי קהילה. בניו יורק, שם הבעיה אקוטית במיוחד, זוהו דרי הרחוב כבר בשנות השבעים כחלק מ"אוכלוסיית "הלא רצויים" -  "the undesirables", קבוצה שכללה גם שיכורים, מכורים לסמים, פרוצות ואחרים בעלי חזות מאיימת (Carr et al, 1992).

חוקרים מצביעים על מגמות חברתיות וכלכליות שגרמו לגידול במספר דרי הרחוב:

1. שינוי בהתייחסות לטיפול בחולי נפש, שהתבטא בהעברת רבים מהם, לאחר אשפוז ממושך, לקהילות שאינן ערוכות ומעוניינות לקלוט אותם. 

2. משברים כלכליים וגלובליזציה, ששינו את פני שווקי העבודה במדינות רבות בעולם המפותח והמתפתח, ובעקבות זאת גם הגירה רבה וקיצוץ מתרחב בקצבאות רווחה. כל אלה גרמו לאובדן בתים אצל משפחות זכאי דיור ציבורי, חלקם עובדים, ובהם מהגרים בשלבי היקלטות, לפני השלמת ההשתלבות בחברה החדשה.

לדעת הגיאוגרף החברתי מיטשל  Mitchell, 2001)) כל אלה הובילו לשינוי פני העיר והפיכתה ל"פוסט מודרנית", עיר שמערכותיה מנוהלות לפי ערכי "פוסט צדק" יחסיים (כלומר, משתנים לפי צרכים וגופים מעורבים).  העיר הפוסט מודרנית מפוררת ומחולקת לקהילות, שלכל אחת מהן רצונות והעדפות משלה. מלת המפתח במערכת הערכים החברתית החדשה אינה צרכים (ומענה להם), אלא העדפות (והשגת מאוויים).  חקיקה ודאגה לקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית העיר כפופות לסדרי העדיפויות של כל קהילה, ומאפשרות לחברה הכללית להתנער ממחויבותה כלפי החלשים. חזותם של דרי הרחוב אינה רצויה לאנשי הקהילה החזקה והמובילה, והם מהווים איום - גם אם לא ממומש - על אזרחים ותיירים. 

העיר פיתחה מנגנונים, בצד מאמצי חקיקה, לסילוקם או לפחות לצמצום נוכחותם של דרי הרחוב במרחב הציבורי. במהלכים האלה הפגינה יצירתיות ניהולית, תפעולית ועיצובית בכיכרות, רחובות ושדרות. כדי להביא להדרת דרי הרחוב הקימו מוסדות העיר ואנשיה בתי קפה ודוכני אמנות; נעצו אובייקטים חדים על שפות ערוגות נוי ומעקות בנויים ששימשו דרי רחוב לישיבה ממושכת; הפעילו כוח שיטור כדי לגרשם; אירגנו ירידים וקונצרטים בניסיון לשנות ולשפר את אווירת המקום.

  המטרה, שברוב המקרים הושגה, היתה להביא לשיפור פיזי וניהולי של מקומות, ולחולל שינוי בפרופיל המבקרים בו. במקרים רבים נשלטו מקומות ציבוריים כמו גנים וכיכרות על ידי סוחרי סמים, היוו איום ממשי על מבקרים תמימים ונדרשו צעדים לשינוי פניהם. בניו יורק הוכנסו שינויים ברוח זו בכמה מקומות מאיימים, ומאז הם היו למבוקשים בקרב עובדים בסביבה ותיירים.  במקומות אלה מוצב כוח שיטור המגרש סוחרי סמים, ואתם גם את דרי הרחוב. שהות לילית אסורה בהם, וגם במשך היום נמנעת שהות ארוכה מדי בהם.

התערבות המשפרת את המרחב הציבורי ומסירה ממנו איום היא רצויה, אם יש בה שימוש נכון בסמכות שניתנה לנציגי הציבור. הביקורת מופנית כלפי התערבות גורפת, שאינה מבחינה בין איום אמיתי על ביטחון אישי לבין "איום" הנובע מאי נעימות. מיטשל מצביע על תהליך חקיקה זוחל המופנה כלפי דרי רחוב, חקיקה שאינה משתמשת במונח המזהה אותם ככאלה. חקיקה זו תאסור את כניסתם לרחובות ואזורים בעיר בשל איום פוטנציאלי לכאורה הנובע מהופעתם.

לפי מערכת הערכים הפוסט מודרנית, חברי קבוצות חלשות בעיר אינם בעיה חברתית ואנושית לטיפול, אלא גורם מפריע שיש להיפטר ממנו. דרי רחוב נוטים להתרכז במקומות שמספקים את צורכיהם: מחסה, ביטחון אישי, קירבה למקורות מזון, שירותים ומקלחות. תחנות רכבת בערים מערביות גדולות הן מענה לרוב הצרכים הללו, ולכן רבים בהן דרי הרחוב. בהעדר מקום מסודר לטיפול בעצמם, הופעתם לרוב בלתי נעימה. במקומות ששוטרים מגרשים אותם, דרי הרחוב נוטים למצוא פתרונות הרחק מעינם של השלטונות: מתחת לגשרים, בבניינים עזובים, בשולי הערים, לפי מידת סובלנות הרשויות ולפי צורכיהם. 

רוב דרי הרחוב בתל אביב אינם מקימים לעצמם מחסות; הם משתמשים במבנים עזובים או בכניסות לבניינים. אך בסן פאולו, למשל, תועדו מחסות שדרי הרחוב הקימו על המדרכות, ועברו אתם בתנועתם בעיר. בלונדון תועדה הקמת מתחמים של דרי רחוב מתחת לגשרים; אחד הידועים היה גשר ווטרלו. אך עם פתיחת קו הרכבת לצרפת, היוצא מתחנת ווטרלו, הגשר נהרס והאזור שמתחת לו נאטם. הרשויות לא היו מוכנות לסבול ריכוז של דרי רחוב ליד תחנה שהפכה יוקרתית, שנועדה לשמש אנשי עסקים מאירופה. 

לדברי מיטשל וכץ (2001), יחס העיר הפוסט מודרנית ומוסדותיה לדרי הרחוב מתמצא בכך שהאחרונים נתפסים כמי שעושים שימוש לא הולם במרחב הציבורי; הרחוב אינו מקום למגורים, לשינה, לטיפול עצמי אינטימי וכד'; שיפור המרחב הציבורי אמור להתאימו לצורכי וערכי קהילת העסקים (הכוללת, מדגישה כץ, בעיקר גברים מהמעמד הבינוני והגבוה; לא רוכלים, מצחצחי נעלים, מחלקי כרוזים, וגם לא נשים, לרבות נשות עסקים). כדי להדגים את התהליך מתארת כץ את קואליציית העסקים שהוקמה להצלת אזור תחנת הרכבת גראנד סנטראל  (The Grand Central Partnership), שבשיתוף הכנסייה המקומית ותוך שימוש בסיסמאות רמות על הכשרה לתעסוקה (למשל, "העבודה משחררת" – (Work makes you free    הפעילה במשך שנים דרי רחוב בתשלום מגוחך. קואליציית העסקים הזאת נתבעה על ידי ארגון לזכויות אדם ונדרשה לפצות כספית את כל העובדים שניצלה.   

בדיקה בערים מעורבות מורה שמטרת גופים מסוג קואליציית העסקים שהוזכרה - שהושיעו את העיר בעת משבר כלכלי באמצעות כוחן - היא להשביח את  המרחב הציבורי לטעמם וללא דאגה לרווחת הציבור. בהעדר תקציבים, רשת הרווחה והמינהל הציבורי משותקות, ונאלצת לשתף פעולה עם קואליציות עסקים כאלה. 

 

 

רוב דרי הרחוב בישראל מצויים במרכזי ערים גדולות (בעיקר בתל אביב).  רבים מהם הם גברים בני 20 עד 40 שנה, מכורים לסמים ומאובחנים כבעלי בעיות נפשיות בדרגות חומרה שונות, שהתנתקו מרשתות משפחתיות וחברתיות. בתל אביב, אוכלוסיית דרי הרחוב מתחלקת לשניים: בדרום העיר נמצאים בעיקר המכורים לסמים; מהמרכז וצפונה - בעיקר מי שסובלים ממחלות נפש. "כאילו העיר יכולה לסבול רק סוג אחד בבת אחת: הצפון יכול רק לסבול מחלות נפש, והדרום מסוגל לשאת התמכרות לסמים", אמרה עובדת בכירה ביחידה לדרי רחוב בעירייה.

שורשי הבעיה של דרי הרחוב בישראל שונים מאלה שנמצא בערי המערב.  היקף הבעיה נובע בעיקר מההגירה ההמונית של תחילת שנות התשעים מחבר המדינות: משבר בתוך יחידות משפחתיות וחברתיות של מהגרים הוביל להקאתם החוצה של יחידים שלא השתלבו בתרבות החדשה (שפירו ופרומר, 1998,1996).  

הגישה לבעיה בישראל היא טיפולית ושיקומית, ונעשית על ידי מערכות הרווחה העירונית. מטרתן היא לדאוג לקורת גג, מזון, ומימוש זכאות לקצבאות. כלומר, להחזיר את המטופל למעגל חברתי כלשהו, גם אם זה מעגל זכאות לקצבה. לרשות המערכת מקלטים ומחסות עירוניים מעטים, חלקם במצב ירוד. עובדי הרווחה מסייעים במימוש זכאות לסיוע בדיור ולקצבאות. עובדי היחידה בתל אביב רואים בדרי הרחוב אנשים הסובלים מבעיה אישית (חוסר יכולת לנהל חיים בהעדר מסגרות) וחברתית (השלכה של הגירה פתאומית).  מטרתם היא ליצור קשר עם דר הרחוב ולהביאו למצב של מטופל, ומשם להמשיך למצב של זכאי המממש את זכאותו, וכך להחזירו לנקודה כלשהי של מעגל חברתי, שייכות ועצמאות. 

האם העיר הישראלית נעשית דומה לעיר הפוסט מודרנית המתוארת בפי מיטשל וכץ? לפחות כמה מהסימנים שמצאו שני החוקרים בעיר המערבית מצויים גם כאן, כמו הופעת שכונות מגורים חדשות של קהילות חזקות מבחינה כלכלית וחברתית, שמציאות חייהן מנותקת במכוון מזו של שכנותיהן, החלשות תמיד. המדובר בשכונות מגודרות וסגורות, כמו "כפר הנופש" השכן לגבעת אולגה, כפר שניכס  לעצמו את חוף הים באזור, או כמו שער העיר בכניסה לחיפה, שנבנתה תוך חסימה של שכונת עין הים, וכמו פרויקטים יוקרתיים ביפו, שדייריהם לא משתמשים בשירותים מקומיים, וילדיהם לומדים בבתי ספר מרוחקים וטובים לאין ערוך מבתי הספר המקומיים. 

אנו גם עוברים תהליך מתמשך של הפרטת שירותים ונכסים ציבוריים, ובהם  המרחב. הקניון, מקום פרטי המחקה בעיצובו ובהתרחשויותיו את המרחב הציבורי, מחליף בהדרגה את רחוב הקניות הראשי בעיר; פה ושם מוקמות נחלות פרטיות במרחבים ציבוריים, כמו למשל בחורשות אבו כביר, בגבול תל אביב יפו; מסכי וידאו ופרסום ענקיים מחליפים את מראה הנוף במרחב. 

תהליך ההפרטה, בצד חששות לביטחון אישי בשל העימות עם הפלשתינאים, מוסיפים למרחב הציבורי חשדנות וסינון. יותר ויותר אנשים וקבוצות נמנעים משימוש במרחב זה, ומדובר בעיקר בקבוצות חלשות ופגיעות כלכלית וחברתית. מפגש אקראי, סיפוק סקרנות ומגוון אנושי והתנהגותי, המוכרים כמרכיבי החיים הציבוריים, באים עתה לביטוי פחות מבעבר. גם השימוש במרחב הציבורי מצומצם יותר מבעבר. האיכויות של חיי המרחב הציבורי משקפות את ערכי החברה האזרחית, ומבטאות את יחסה לקבוצות המרכיבות אותה, ובהן החלשות יותר.

בכתבה שפורסמה ב31- במאי 2002 במקומון "תל אביב" סופר, כי "תושבי שכונת בני דן הופתעו לגלות לפני שבועיים כי אחת מפינות החמד בגדות הירקון הפכה בן לילה למאהל של דרי רחוב. התושבים המופתעים פנו לרשויות, אולם עד לרגע זה לא נמצא פתרון לנושא. אזרחית המתגוררת בסמוך למאהל אמרה: 'אני חושבת שהתופעה תתרחב, ופינת החמד של האזור תהפוך למאהל המוני. הפארק שייך לכולנו, ולא יכול להיות שמישהו יבוא וייקח עליו חזקה.  אם הם זקוקים לעזרה, אני מוכנה לעזור, אבל זו לא הדרך'".

ייתכן שסיפור זה מצביע על כך שהשינוי בהתייחסות למרחב הציבורי כבר כאן. אין בכתבה אזכור למעשה אנטי חברתי של דרי המאהל  המאולתר. בדיקה עם רשויות עירוניות העלתה, שדרי הרחוב במאהל באמת לא עשו דבר שיש בו לפגוע או לאיים על דיירי השכונה. פינת החמד שייכת לכולנו, אומרת השכנה, אך לא לדרי הרחוב; הם אינם קבוצה לגיטימית לשימוש במרחב הציבורי הייחודי מול ביתה. היא מוכנה לעזור אם צריך, אבל מה שנדרש באמת הוא לסלק את דרי הרחוב. האם אלה פני המרחב הציבורי שאנו רוצים?

 

 

ביבליוגרפיה

שפירו, ש. ופרומר, ד. (1996, 1998)  היחידה לדרי רחובות, תל אביב יפו: מחקר הערכה (שלב א' וב'). ירושלים: מנהל המחקר והתכנון, מפעלים מיוחדים, המוסד לביטוח לאומי.

 

Carr, S. , Francis, M., Rivlin, L. & Stone, A. (1992). Public Space.  NY: Cambridge University.

 

Katz, C. (2001). Hiding the target: Social reproduction in the privatized urban environment.  In C. Minca (ed.) Postmodern Geography: Theory and praxis.  Oxford, UK: Blackwell.

 

Mitchell, D. (2001). Postmodern geographical praxis? The postmodern impulse and the war against homeless people in the ‘Post Justice” city.  In C. Minca (ed.) Postmodern Grography: Theory and praxis.  Oxford, UK: Blackwell.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד