אמא אדמה מול האבא הפוליטי
אמא אדמה מול האבא הפוליטי

ניתוח פמיניסטי מראה לנו כיצד החוליה החלשה ביותר (או ה"מוחלשת") במערכת קשרי הגומלין בין חברה וסביבה, היא גם החוליה הקריטית: בלי ניתוח רגיש למגדר, הפוליטיקה הסביבתית תתקשה להציע חלופה אמיתית של חברה מקיימת סביבה

 

מאירה הנסון

מאירה הנסון היא דוקטורנטית במדע המדינה באוניברסיטה העברית, עוסקת בנושאי סיכונים סביבתיים וצדק חברתי

הערה:  אני מודה לארזה צ'רצ'מן ולגייל טלשיר על הערותיהן

 

מה לדיון בפמיניזם ולקובץ מאמרים העוסק בסביבה בישראל? זו שאלה לגיטימית לאור העובדה, שלמרות הדומיננטיות של נשים פעילות בנושאי סביבה בישראל, סוגיות פמיניסטיות לא עלו על סדר היום. הניסיון הישראלי נבדל כאן מזה של מדיניות מתועשות אחרות, שבהן היו נקודות השקה רבות יותר בין התנועה הסביבתית והתנועה הפמיניסטית - מפגש שהעלה את הנושא הפמיניסטי על סדר היום, גם אם לא תמיד נתן תשובות מספקות לשאלת הקשר בין פמיניזם וסביבה.

עם זאת, בשנים האחרונות מסתמנת מגמת שינוי. יחד עם הניסיונות ליצור בסיס לשיתוף פעולה עם ארגונים חברתיים, גם ארגוני נשים נכנסות לתמונה, למשל בקואליציה לעצירת כביש חוצה ישראל. גם בארגוני הנשים יש התעניינות בתחום הסביבתי: כך לדוגמה, למועצת ארגוני נשים (שמיוצגים בה ארגונים כמו נעמת, ויצו, הדסה ישראל, בנות ברית, אמונה ואיגוד נשים אקדמאיות) יש ועדת איכות סביבה. אך הדוגמה הטובה ביותר (ולא רק בישראל) היא המעורבות הגוברת של פמיניסטיות, בצד פעילי/ות סביבה, בהתארגנות סביב בעיות שיוצרת הגלובליזציה. אמנם לא כל פעילות של נשים יונקת מסדר יום פמיניסטי, אך ניתוח פמיניסטי הוא מסגרת לחשיבה ביקורתית על התיאוריה שמאחורי הקשרים המתהווים בפועל.

הדיון להלן מתחלק לשלושה חלקים. ראשית, מחשבות אחדות על פמיניזם כ"נעלם" בסדר היום הסביבתי בישראל. שנית, סקירה של כיוונים בעייתיים שאליהם התפתח הרעיון בדבר קשר אפשרי בין נשים לבין הטבע, בעיקר במחשבה "אקו-פמיניסטית". לבסוף, סיכום בכמה רעיונות של האופן שתיאוריה פמיניסטית מתחברת לדיון על בעיות סביבה ואופיה של חברה מקיימת סביבה (environmentally sustainable) בישראל, בתפר שבין סביבה וצדק חברתי.

 

מדוע העניין הפמיניסטי לא מצוי על סדר יומה של הפוליטיקה הסביבתית בישראל? ייתכן שחלק מההסבר טמון בהעדרה של תנועה סביבתית מסוג התנועות החברתיות החדשות (New Social Movements) שרווחו באירופה והתאפיינו בסדר יום של שינוי חברתי רחב היקף. לעומת זאת, שורשיה של הפעילות הסביבתית בישראל בארגונים כמו החברה להגנת הטבע או רשות שמורות הטבע, שהוקמו בשנות ה- 50 וה- 60, שונים במהותם.  האתוס המנחה את פעילותם הוא אתוס ציוני של אהבת הארץ, ושמירה על ערכי הנוף שבה. בניגוד לתנועה הירוקה בגרמניה, לדוגמה, גם אין לפעילים בישראל רקע בתנועת הסטודנטים או בתנועה נגד נשק גרעיני, ואין למחשבה הסביבתית בארץ שורשים בשמאל החדש: כפועל יוצא מכך, נעדרות כאן נקודות מפגש היסטוריות עם התנועה הפמיניסטית. גם אופי הפעילות הפמיניסטית בישראל אינו משרת נקודות מפגש בין פמיניזם וסביבה. ארגוני הנשים הגדולים בישראל נוטים להתמקד במישור הפורמלי של מעמד האישה בחברה הישראלית, עשייה שניתן לאפיין אותה כ-'פמיניזם ליברלי', כלומר, כזה המתייחס בעיקר לסוגיית השוויון (או אי השוויון) בין המינים. מי שנדרש לחיבור בין פמיניזם וסביבה הוא 'הפמיניזם הרדיקלי', כפי שנראה להלן.

 

אולי משום שאין בישראל תנועה סביבתית עם סדר יום חברתי-פוליטי, מתאפיינת הפעילות הסביבתית בישראל ברתיעה מהפוליטיקה, המזוהה (בטעות) עם הפירוש הצר של מפלגתיות במסגרת המוסדות הפורמליים של המדינה (כנסת וממשלה). אם התנועה הפמיניסטית מזוהה יותר מכל עם הרעיון ש"האישי הוא פוליטי", התנועה הסביבתית הפכה את הסביבה למושג פוליטי, ובשתי התנועות, המטרה היתה להגדיר מחדש את גבולות "הפוליטי". בישראל הביטוי השגור לאפיון מאבקים סביבתיים הוא שהם "לא פוליטיים", כך שמרחב הדיון הציבורי בענייני סביבה מלכתחילה צר מלהכיל סדר יום פמיניסטי (או להוות אתגר אמיתי לפוליטיקה הפורמלית).

במעבר חד מהמאקרו למיקרו, קשה גם לומר שהתודעה הפמיניסטית מחלחלת בארגוני הסביבה בישראל. כך, לדוגמה, ההיסטוריה של הארגון הוותיק ביותר, החברה להגנת הטבע, היא רובה ככולה עשייה של גברים. יתר על כן, המוטיב המרכזי של פעילות הארגון לאורך שנים רבות היה הטיול, שסימל קשר מיידי (ורצוי גם מאתגר) של יחיד או קבוצה עם הטבע. אך הדמות, המיתולוגית כמעט, של הטייל, היא תמיד דמות עצמאית הנעה בחופשיות בשטח: קשה, למשל, לדמיין תמונה של טייל אוחז ביד של ילד. הטיול הוא חוויה המנותקת מהקשר של משפחה, כאשר ההבחנה בין "טיול" ל"טיול משפחתי" רק מחדדת את ההבדל. כך שמוקד הדיון הפמיניסטי בישראל פשוט לא בתמונה (תרתי משמע). עם זאת, בשנים האחרונות משנה החברה להגנת הטבע את פניה ושמה דגש רב יותר על פעילות בתחום העיר, כמו עידוד  התחבורה הציבורית ושיפורה, וכן על מעורבות הקהילה בקבלת החלטות.  זהו שינוי חשוב, המרחיב את תחום העיסוק של החברה מ"שמירת טבע" להגנה על הסביבה במובנה הרחב, המתייחס הן לסביבה הפיסית (ולערכי טבע ונוף) והן לסביבה העירונית הסביבה המיידית של רוב האוכלוסייה כיום בישראל. זהו גם מיקוד הנוגע יותר לבעיות שנשים נתקלות בהן בחיי היום יום, דבר שעשוי להסביר את המעורבות הרבה של נשים בפעילות בתחומים אלו.

ואולם, למרות המעורבות הניכרת של נשים בפעילות סביבתית (בהעדר מחקר בנושא אין מספרים מדויקים), הארגונים הגדולים והממוסדים מנוהלים בידי גברים. יש נשים בעמדות ניהול אם כי לא בראש הפירמידה (סמנכ"ליות, מנהלות סניפים, פרויקטים וכד'). בהיבט זה המצב בארגונים הסביבתיים לא שונה מהמגזר הציבורי, ואולי טוב יותר מהמגזר הפרטי, בשל הגמישות הרבה יותר בשעות העבודה (הציניים יאמרו, גם בשל השכר הנמוך יותר). אך בסופו של דבר, תפקידים ניהוליים (פרויקטים, קמפיינים וניהול של הארגון) דורשים הקדשה של שעות רבות, מעל ומעבר לגודל המשרה, והסטטיסטיקה מראה שמעטות הנשים בגיל ובמצב המשפחתי של הגברים המנהלים, שיכולות להקדיש עצמן לפעילות באינטנסיביות כזו.

 

nיקוד העיסוק ב"תקרת הזכוכית" בארגונים הסביבתיים או, לדוגמה, במקומן של מדעניות והשפעתן במדעי הסביבה, הוא היבט מאוד צר של דיון בפמיניזם וסביבה. יש שיזהו דיון מסוג זה כ"פמיניזם ליברלי". הפמיניזם הרדיקלי, לעומת זאת, נדרש לשורש הדיכוי של נשים: מבנה חברתי פטריאכלי.

בחברה הפטריאכלית יש מערכת יחסים היררכית בין גברים ונשים: הגברים שולטים וגם משליטים מערכת ערכים, שתומכת בהמשך ההגמוניה שלהם. לדידן של פמיניסטיות רדיקליות, הדיכוי של נשים בחברה הפטריאכלית הוא הראשוני, העמוק ובעל ההשפעה הרחבה ביותר. יתר על כן, הוא יכול לשמש מודל לתובנות על צורות דיכוי אחרות. בהכללה, ניתן ליחס את הכותרת "אקו-פמיניזם" להגות ולעשייה שהתמקדה בקשרים בין הדיכוי של נשים והדיכוי של הטבע (למעשה, נכון יותר להתייחס לאקו-פמיניזמים, שכן הכותרת מאגדת מגוון תפיסות, אך במגבלות המקום אחטא בכמה הפשטות לגבי תימות מרכזיות במחשבה אקו-פמיניסטית).

טיעון מרכזי באקו-פמיניזם הוא, שלנשים יש תפקיד מפתח במעבר לחברה מקיימת סביבה, הודות לנקודת ההשקפה המיוחדת שיש להן על המשבר הסביבתי. שני סוגי הצדקות ניתנו לעמדה המיוחדת הזו:

(1) הקישור הביולוגי-תרבותי של נשים עם התפקידים של מתן חיים, גידול וטיפוח, שמקרב אותן ל"טבע".

(2) דיכוי משותף של נשים ושל הטבע (השימוש כאן ב-"טבע" במקום "סביבה" מכוון: אקו-פמיניסטיות נוטות להתמקד בסביבה הפיסית/טבעית).

לקישור הביולוגי-תרבותי של נשים לטבע שלל הסברים, וכולם בעייתיים: השורה התחתונה היא הקבלה בין המעורבות הביולוגית של נשים בהתחדשות המין האנושי על כל היבטיה (פונקציות הרבייה בגוף האשה, הריון, לידה, הנקה, דאגה לצרכים ביולוגיים בסיסיים של ילדים ומבוגרים, וכו') לתפקודים הבסיסיים של הסביבה הטבעית. עם זאת, חשוב לציין שאין כאן טענה שהביולוגיה מתנה אשה לתפקידים של גידול ילדים ודאגה לצורכי ביתה (מה שמכונה "דטרמיניזם ביולוגי").

 הרעיון שהאחריות של נשים לגידול ילדים הוא משהו טבעי היא יצירה תרבותית של חברה פטריאכלית, שהשליטה חלוקת תפקידים חברתית, שבו הנשים עושות לביתן והגברים שולטים בתחום הציבורי, ושההצדקה לה היא שהפיסיולוגיה הנשית מכשירה אותה באופן טבעי לתפקידים אלו, בעוד הפיסיולוגיה הגברית משחררת אותו מההיבטים הביולוגיים של המין האנושי ומאפשרת לו לפעול מחוץ לביתו. חלוקת התפקידים הזו מעוגנת במערכת ערכים המבחינה בין תכונות שיוחסו לנשים, כמו טיפוח, דאגה ואמפתיה, ותכונות שיוחסו לגברים, כמו אינדיבידואליזם, אגרסיביות ותחרותיות.

האופן שבו הציעו אקו-פמיניסטיות להתמודד עם המצב הזה הוא להפוך אותו: מקום שבו יש העדפה לתכונות "גבריות", מציעות אקו-פמיניסטיות גישה להתמודדות עם המשבר הסביבתי שתעדיף תכונות "נשיות" של טיפוח ודאגה, כמו גם חיבור מחדש לצד הביולוגי של המין האנושי (נשים וגברים כאחד).

הדגש על שינוי תרבותי-ערכי (ממערכת ערכים "גברית" ל"נשית") הביא אקו-פמיניסטיות רבות במדינות המתועשות (בעיקר בארה"ב) לחיפוש אחר בסיס לרוחניות אחרת, שתתייחס בחיוב לתכונות נשיות ולגוף האשה. חיפוש אחורה בזמן ובקרב עמים ילידים הביא לאימוץ רעיונות ומיתוסים חלופיים לדתות המונותיאיסטיות, מתוך רוחניות שבסיסה ארצי. כלומר, היא אינה מנותקת מהטבע ומהביולוגיה האנושית (להבדיל מדתות שמימיות). דתות פגאניות קדומות, לדוגמה, התאפיינו בסמלים רוחניים נשיים, כמו אלות פריון (בישראל, המקבילה שנמצאה היא האלה המסופוטומית אשתורת/אישתאר). בולט במיוחד העיסוק בכישוף (בביטויי המודרני כדת ה-Wicca) ועבודת האלה (Goddess worship).

התכנסויות של נשים בחיק הטבע לחגוג את גופן ואת הקשר שלהן ל"אמא אדמה", מתקיימות (או, לפחות, התקיימו) גם בישראל. השאלה המתבקשת היא כיצד אקו-פמיניזם מסוג זה (שנכנה אותו "תרבותי") נדרש לשינוי חברתי רחב ההיקף שצריך להתמודד עם הבעיות הסביבתיות של החברה הישראלית. אם ניקח כסמכות את Starhawk (שעוסקת וכותבת על כישוף ועבודת האלה, ושביקרה בישראל לפני כמה שנים והנחתה טקס בתל-גזר), היא טוענת שהעיסוק ברוחניות נשית מחזקת נשים בעבודתן הפוליטית. מה שהאקו-פמיניזם התרבותי מקדם, אם כך, הוא שינוי תודעתי לגבי הערכים, התרבות ואפילו המיתוסים השולטים בחברה, כתנאי להעצמה של נשים בעבודה פוליטית בעניינים סביבתיים וכמרשם להתמודדות עם בעיות סביבתיות.

הבעיה בסדר היום של אקו-פמיניזם תרבותי אינה ברעיון השינוי בתודעה או במרכזיות של תרבות, ערכים ומיתוסים לאסטרטגיה פוליטית (אפשר להתווכח על ביקורת תרבות כאקט פולטי, אך הוויכוח נוגע לא רק לאקו-פמיניזם, אלא גם לחלקים ניכרים בתנועה הסביבתית ולכן לא כאן המקום לדון בו). הבעיה היא בהנחת היסוד שלפיה ניתן להתייחס ל"אמהות" (ולתכונות המיוחסות לאמהות) במנותק מההקשר החברתי שבו נמצאות נשים.

נשים, אם הן בכלל יולדות ילדים, יולדות ילדים במגוון נסיבות ולא תמיד מתוך בחירה. החברה הישראלית אמנם מתאפיינת ברמת פריון גבוהה, אך זו משקפת ערכים לאומיים, דתיים ו/או מסורתיים, ונורמות המדגישות את מרכזיות המשפחה (ראו בדו"ח "נשים בישראל" לשנים 1999-2000 של שדולת הנשים). בישראל קיימת זה שנים מדיניות עידוד ילודה: כפי שמציינת ארנה קזין במאמר בעיתון "הארץ", בישראל של שנת 2002 פועלים 22 מרכזי פריון ממשלתיים וטיפולי הפוריות (עד שני ילדים) מוענקים כמעט בחינם (ראו מאמרה "ילדים זו טרחה", 22.5.02). זוהי חברה "משפחתית", שבה יש מעט מאוד חלופות למשפחה המסורתית (זוג הטרוסקסואלי + ילדים).

יתר על כן, מספר גדל והולך של נשים נדרשות לתיווך של טכנולוגיה מתקדמת כדי "לממש" את עצמן כאמהות: לפי הנתונים שמביאה קזין, בשנת 1999 ניתנו 17 אלף טיפולי הפריה לנשים (כשרק 15% מהם הביאו ללידת תינוקות חיים). פרשת הביציות שהסעירה את הרוחות לפני שנים ספורות העלתה על הסדר היום, לזמן מה, תמונה כאובה של טיפולי פוריות קשים, עם סיכויי הצלחה קטנים, שנשים עוברות כדי להיות אמהות: יש מעט מאוד מה"טבעי" בחוויה הזו.

בקיצור, בניתוח של האקו-פמיניזם התרבותי חסרים האופנים שבהם אמהות מתווכת על-ידי טכנולוגיה, ערכים והבנייה חברתית של מוסד האמהות. עד שלנשים לא תהיה שליטה על גופן ויכולת הרבייה שלהן, על מיניותן ועל מעמדן הכלכלי-חברתי, קשה לדבר על אמהות כמשהו טבעי, שנוגע לכלל הנשים בצורה דומה.

יש גם סיבה מעשית מדוע לא רצוי לבנות פוליטיקה סביבתית על תפיסה שבסיסה מוסד האמהות. פוליטיקה סביבתית שיוצאת מנקודת המבט של אמהות הדואגות לבריאות ילדיהן או לסביבה של הילדים שהן עשויות להביא לעולם (או שבנותיהן עשויות להביא לעולם) בעתיד, אמנם קליטה מאוד לישראלי/ת הממוצע/ת; אך הסיבה לכך, בין היתר, היא שקולה של אמא הוא הבסיס היחיד ל"קול" הנשי, כפי שהוא מקודם בתקשורת. המצב הזה נובע ממרכזיות מוסד האמהות בישראל והדחיקה לשוליים של סדר יום פמיניסטי (ראו, לדוגמה, במאמרה של תמר רותם, "אמא מדינה", בעיתון "הארץ", 15.5.02). חיבור של סדר יום סביבתי למוסד האמהות מנציח מצב שנשים לא יכולות להגדיר עצמן פוליטית שלא בתפקיד של אם.

באופן כללי, בהידרשות לחוויית האמהות ולתכונות "נשיות" כחלק מפוליטיקה סביבתית, יש סכנה של חוסר רגישות מספקת לאופן שבו מובנים תפקידי הנשים בחברה במסגרת של יחסי עוצמה. יש להבחין בין פוליטיקה "נשית" (feminine), היוצאת מהמקום שבו נמצאות נשים היום, לבין פוליטיקה פמיניסטית (feminist), הרגישה להקשר ההיסטורי, החברתי והתרבותי של חלוקת התפקידים בין גברים ונשים בחברה ויוצאת מניתוח של מערכות יחסי העוצמה בין גברים ונשים.

רגישות רבה יותר למערכות יחסי עוצמה בחברה אכן מאפיינת את האקו-פמיניסטיות, המצדיקות את העמדה המיוחדת של נשים ביחס לבעיות סביבתיות בדיכוי המשותף של נשים והטבע בידי גברים. איימי גינזבורג, עיתונאית העוסקת בעניינים פמיניסטיים, נתנה ביטוי לגישה כזו במאמר שכתבה על אקו-פמיניזם. לפי גינזבורג, "העולם הפטריאכלי תמיד זיהה את הטבע כנשי, את הנשי כטבעי. בהמשך למטבע הלשון 'כיבוש השממה' אומרים: 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. מדברים על יער בתולי שעוד לא נגעה בו יד אדם. הטבע והנשי אמורים ללכת ביחד, באיזשהו אופן מיוחד. בגלל זה אולי, נשים יכולות להזדהות עם המקום הזה של להיות האחר, ללא קול, ללא זכות, מי שעושים לו, מי שקובעים בשבילו".

מטבעות הלשון שגינזבורג נדרשת להן מקשרות ביקורת אקו-פמיניסטית בישראל למפעל הציוני. המפעל הציוני התאפיין, למעשה, ביחס דו-ערכי לטבע: מחד גיסא "כיבוש השממה" והכפפת העולם הפיסי שבו נתקלו בישראל לערכים (המערביים) של הציונות ("הפרחת השממה") ומאידך גיסא, רומנטיזציה של הטבע הפראי. במאמר של חוקרת הספרות חנה נווה, היא מביאה כדוגמה את הייצוג של המדבר הישראלי וטוענת כי שתי התפיסות לעיל באו לידי ביטוי ביחס של הציונות בישראל למדבר ושבשני המקרים מדובר בהכפפה של מערכת ערכים בלי לחוות את המדבר כמות שהוא. לפי נווה, החיבור בין נשים והטבע נוצר מבחוץ, על-ידי היסטוריה (מערבית וציונית) של שליטה במדבר (טבע) ושליטה בנשים.

החיבור הוא בחוויה המשותפת של הדיכוי, ולא באיזושהי קרבה (ביולוגית או אחרת) בין נשים וטבע. בדוגמה שנווה מביאה (המתבססת על סיפורה של סביון ליברכט 'תפוחים מן המדבר'), האשה מתחברת למדבר באופן בלתי מתווך על-ידי ערכי החברה הפטריאכלית (שבה היא אינה קובעת את ה"כללים"). בשבילה זו פעולה משחררת ושינוי בתודעה ולה היכולת לידע אחרים על נקודת ההשקפה שרכשה.

 

אך האם תיתכן נקודת השקפה משותפת לנשים לגבי המשבר הסביבתי מחוץ למסדרת הערכים, הנורמות ויחסי העוצמה של המערכת? ראשית, האם נשים לא מאמצות את "כללי המשחק", כשהדבר מתאפשר להן (השירות של נשים בתפקידים קרביים בצבא הוא מקבילה טובה: האם השתלבות נשים במערכת הבנויה על כוח והפעלת כוח היא אקט פמיניסטי?). כך, לדוגמה, חלוצות בעלייה השנייה והשלישית היו שותפות להשתלטות על הקרקע ולמערכת הערכים שהנחתה אותה. יתר על כן, בשביל נשים רבות השותפות במפעל החלוצי היה אמור להיות אקט משחרר מהבית והתפקידים המסורתיים שהושארו מאחור (אם כי עדויות מהתקופה מעידות על כך שהמציאות היתה אחרת).

שנית, פמיניסטיות רבות יטענו כי נקודת השקפה משותפת לכלל הנשים כפועל יוצא מהדיכוי שלהן בחברה פטריאכלית מתעלמת מצורות דיכוי שונות שנשים נתונות בהן. לא דין האשה האשכנזיה כדין האשה המזרחית ושתיהן שותפות במידה זו או אחרת בדיכוי של האשה הערבייה בישראל, שמעמדה הוא פועל יוצא של דיכויה על רקע לאומי ומגדרי.

לבסוף, החיבור בין נשים לטבע מופשט נוטה להתעלם מנקודות המפגש בפועל בין נשים לסביבתן. בחברת הצריכה הישראלית, מצב כלכלי-חברתי הוא אינדיקציה מרכזית להשפעה של נשים על הסביבה הפיסית, כך שקשה להשוות נשים בעלות אמצעים לנשים עניות יותר (נשים חרדיות למשל). לנשים עירוניות מפגש שונה עם (והשפעה שונה על) הסביבה, מזה של נשים העוסקות בחקלאות (או נשים החיות במצפה בגליל). לנשים המוגבלות בתנועתן (על-ידי מסגרות מסורתיות או אפילו מגבלה פיסית) אפשרויות מפגש שונות עם הטבע מהאשה החופשית לטייל בגפה. בקיצור, האקו-פמיניזם נותן לנו מסגרת נוחה לביקורת, אך בניסיון לתת בסיס לתיאוריה חלופית של התמודדות עם המשבר הסביבתי, הוא נקלע למלכודת ההפשטה.

האם יש להסיק ממגבלות האקו-פמיניזמים למיניהם כי לפמיניזם כתיאוריה אין מקום בפוליטיקה ובתיאוריה הפוליטית הסביבתיים? לא בהכרח. הבעיה ברוב האקו-פמיניזמים היא הנטייה לעשות רדוקציה של מערכת מורכבת של יחסי אדם-סביבה לבעיית מפתח אחת - יחסי שליטה/דיכוי בחברה הפטריאכלית. זו אינה בעיה ייחודית לאקו-פמיניזם: לא מעט הסברים חברתיים למשבר הסביבתי נקלעים לבעיה הזו. בפועל, פמיניסטיות המעורבות בפעילות סביבתיות משלבות ביקורת פמיניסטית בניתוח פוליטי מורכב יותר.

ביתרת המאמר הזה אציע דרך לשלב ביקורת פמיניסטית בתפר שבין צדק חברתי ובעיות סביבתיות, חיבור שלא אעסוק בו כשלעצמו.

שלוש הנחות עומדות בבסיס הדברים להלן:

(1) נשים עניות יותר מגברים (לפי הנתונים של דו"ח "נשים בישראל", ב1999- פחות נשים עובדות מחוץ לביתן מגברים, יותר נשים עובדות במשרה חלקית מגברים וגבר שכיר מרוויח פי 1.2 לשעת עבודה מאשה).

(2) לנשים פחות עוצמה במערכת הכלכלית והפוליטית מגברים (בשנת 1999 היו 3.5% מנהלות בקרב נשים עובדות, לעומת 8.7% בקרב גברים, 2.5% מעובדות המדינה היו בשלוש הדרגות הגבוהות לעומת 7% מהגברים, 11.5% מהממשלה היו שרות, 12.5% בכנסת ה15- היו חברות כנסת וכן 10.2% מהנבחרים בבחירות המוניציפליות של 1998 היו נשים).

(3) נשים הן שנדרשות לעיקר השירותים הניתנים בתחום הפרט (ניהול משק הבית וטיפול בילדים וזקנים), והן אינן זוכות לשכר תמורת עבודה זו.

החיבור בין צדק חברתי וסביבה מלמד אותנו, שמי שהוא/היא, בין היתר, עני/ה יותר, חסר/ת עוצמה פוליטית וחלש/ה יותר פיסית (ילדים וזקנים במקרה הזה), בדרך כלל גם פגיע/ה יותר לבעיות סביבתיות. על הימצאותן של נשים בעמדת חולשה כלכלית ופוליטית, נוסף לעתים קרובות הנטל של טיפול בילדים ובזקנים. לפיכך, כשהסביבה מזוהמת ובריאותם של בני המשפחה נפגעת, עיקר המעמסה נופלת על נשים; כשהרכב המנועי הוא כלי התחבורה הדומיננטי בעיר (כלומר, לא ניתן ללכת בבטחה ברגל או לרכב על אופניים) והילדים לא יכולים לשחק או להגיע בכוחות עצמם ממקום למקום, בדרך כלל הנשים נדרשות לספק תחליפים.

יתר על כן, עצם השקעת הזמן בתחום הפרט פוגמת בסיכוייהן של נשים להשתלב ולהשפיע בשוק העבודה בשכר ו/או במגזר הציבורי. כפועל יוצא, נשים אינן מצויות בעמדה להכתיב את הערך הכלכלי של העבודה שהן עושות, הן בכלכלת השוק ("הכלכלה הפורמלית") והן בתחום הפרט ("הכלכלה הבלתי פורמלית"). בכלכלה הפורמלית, הביטוי הבולט למצב הוא בהבדלי שכר ויוקרה בין מקצועות עם דומיננטיות של גברים, למקצועות עם דומיננטיות של נשים (כמו חינוך ועבודה סוציאלית).

בכלכלה הבלתי פורמלית הדבר מתבטא בכך שהשירותים הניתנים בתחום הפרט פשוט לא מובאים בחשבון הלאומי. כלומר, הכלכלה (או ליתר דיוק, הכלכלה הקפיטליסטית) משכפלת דפוסים של חלוקת עבודה בין המינים (ואם כבר נדרשנו להבדל בין פמיניזם ליברלי ופמיניזם רדיקלי, מי שמתמקד בהשלכות של חלוקת העבודה לגבי מעמדן של נשים בכלכלה הפורמלית והבלתי-פורמלית הוא הפמיניזם הסוציאליסטי).

מכל האמור לעיל יוצא, שבמקום שבו ההידרדרות בסביבה באה לידי ביטוי במסגרת תפקידים שנשים ממלאות, העלות לחברה אינה באה לידי ביטוי (או לידי ביטוי הולם) הן בחשבונאות הלאומית והן בסדר יום הציבורי (אלא אם נשים מתארגנות ומעלות את העניין, כמו בדוגמה המפורסמת של שכונת המגורים Love Canal במדינת ניו-יורק בארה"ב, שנבנתה מעל אתר פסולת רעילה). נשים נוטות למשל להשתמש יותר בתחבורה הציבורית ולהשתמש בה לנסיעות משולבות ליותר מטרות, הנגזרות מסדר יומן (עבודה, סידורים, קניות, ליווי ילידים). יש להניח, אם כך, שהן נפגעות יותר מהידרדרות התחבורה הציבורית כפועל יוצא ממדיניות המעדיפה את הרכב הפרטי. אך העלות של זמן מבוזבז לאשה אינה שוות ערך לנהג הרכב הפרטי, שכן רוב הסיכויים שהיא מרוויחה פחות בכלכלה הפורמלית, והעבודה שהיא מבצעת בכלכלה הלא פורמלית לא מובא בחשבון.

נשים גם מושפעות מאופי הסביבה העירונית. כך, לדוגמא, ככל שגדל המרחק בין הבית למקום העבודה, בית הספר, הסופרמרקט, קופת החולים, המתנ"ס וכו', כך גם מתארכות הנסיעות שנשים נדרשות לבצע. לפי דו"ח הצללים שהכינה שדולת הנשים עבור כנס האום Habitat II ב- 1997, תכנון רגיש לצרכים של נשים יעדיף ישובים ושכונות עם צפיפות גבוהה, שתאפשר קרבה בין שימושי קרקע (מגורים, תעסוקה, שירותים וכו'), יעודד עירוב של שימושים אלו, וידאג לפיתוח מערכת תחבורה ציבורית באיכות גבוהה.

בקיצור, המצב היום בישראל הוא שמי שמקבל החלטות לגבי סדר היום הפוליטי, הקצאת משאבים ותכנון, החלטות הפוגעות בסביבה הפיסית ובסביבה העירונית, לא נושא בעיקר הנטל של המפגעים. יתרה מכך, משמעות חלוקת העבודה בין כלכלה פורמלית ובלתי פורמלית, שהיום משקפת עדיין חלוקת עבודה בין המינים, היא שהעלות המלאה לחברה ממפגעים סביבתיים לא באה לידי ביטוי בחשבונאות הלאומית.

בסופו של דבר, ניתוח פמיניסטי מראה לנו כיצד החוליה החלשה ביותר (או ה"מוחלשת") במערכת קשרי הגומלין בין חברה וסביבה, היא גם החוליה הקריטית: בלי ניתוח רגיש למגדר, הפוליטיקה הסביבתית תתקשה להציע חלופה אמיתית של חברה מקיימת סביבה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד