לסבא שלי היה כרם
לסבא שלי היה כרם

החברה הערבית קרובה לכאורה אל הטבע וצומחת בתוכו. למעשה, הכפר והכפריות נעלמו, והאפור כבש את הירוק

סאלם ג'ובראן

ההתגייסות למען איכות הסביבה, כאידיאולוגיה, היא יחסית חדשה, אחת התופעות של התקופה הפוסט-קפיטליסטית, או ליתר דיוק פוסט-תעשייתית. החברה המודרנית, שבה הבטון פולש, ללא הפסקה, והופך את הצבע הירוק של הטבע לאפור, מעסיקה את האדם במאבק על קיומו, על שיפור קיומו, וכופה עליו ריצה כל הזמן. המודעות לאיכות הסביבה היא מעין התעוררות, וניסיון להצלה. בעצם, האדם מרגיש, יחד עם עומק המשבר, את עומק הכמיהה אל הירק, אל הטבע, אל היופי, אל הטבעיות בכלל, בזמן שהתעשייה והזיהום שהיא גורמת מדגימים ביתר שאת את קללת הקידמה.

הערבים בישראל לא הגיעו לשלב הזה, אבל בדרכם הם התנסו במשבר הקשר עם הטבע, או ליתר דיוק - משבר ניתוק הקשר עם הטבע. היינו חברה כפרית ובדווית נומדית, חיינו בחיק הטבע ובמידה גדולה, לא ציורית, היינו חלק מהטבע. מסביב לכל בית היתה גינה, ולו קטנה, שבה שתלה המשפחה ירקות, פירות ופרחים למיניהם. האדם הערבי, כמו כל אדם אחר, פיתח חושים מחודדים לטבע, אהב את הסביבה הירוקה, ולפעמים כשאני פוגש קשישים בני עמי אני נדהם מידיעתם המפורטת את סוגי העצים, העשבים, התכונות והסגולות של כל עץ ועשב וחשיבותו, לפעמים, לרפואה. אני גם רוצה להזכיר בגאווה את המורשת המופלאה בשירה הערבית, של ציור הטבע על רב-גווניותו, אופיו, ההרמוניה שבו, והאסתטיקה בספרות, שהיא ביטוי ושיקוף מקסים של הטבע.

היינו כפריים, ובחיים הקשים של כפריים היו העצים, הירקות והעשבים מצרכים חיוניים לקיום. אך עם הזמן, האדם בחושו האנושי הטבעי גילה את היופי, שהוא מעבר לתפקידים המטריאליים של העצים, הצמחים. אצל הערבים, כמו אצל כל העמים, כל תיאורי האהוב/ אהובה שאולים מהטבע, מהעצים והעשבים הריחניים, וכמו אצל עמים אחרים, יש עצים שהיה להם  (עדיין יש?) מעמד מיוחד, כמעט דתי: עץ הזית, למשל, הוא עץ מבורך, קדוש. עץ האורן, במחשבת הכפריים, הוא סמל הכוח, היציבות, הנצחיות, סמל הטבע הכל-יכול מול האדם "המוגבל".

ליד בית ערבי טיפוסי יש עץ לימון, עץ תאנה ועץ זית, ויש נענע וכמה צמחים הנחוצים בעת מחלה, ובעת כאבים בקיבה, ולא פחות מכך בעת שתיית תה.

האדם והטבע אינם שני דברים נפרדים. האדם הוא חלק מן הטבע, מתברך בכל אשר מסביב לו וגם שומר על כל אשר מסביבו. בהיסטוריה הערבית הקדומה, כאשר הח'ליפה שולח את צבאו למלחמה, מצווה על החיילים לא להרוג אשה וילד, לא להרוג זקן ואזרח, לא להרוג חיות באשר הן מועילות לקיומו של האדם, וכמו-כן, לא לפגוע בעצי פרי המסייעים לאדם בקיומו. לדעתי, אין עם עתיק שהתרבות שלו איננה שזורה בפולקלור מקסים, בטקסטים מופלאים של אהבת הטבע. גם בדתות השונות, הטבע הוא ביטוי מושלם ומקסים ליכולת הבריאה של האל.

ב50- השנים האחרונות עברה האוכלוסייה הערבית בישראל שינויים מרחיקי-לכת בכל תחומי החיים. הפכנו, כמעט באילוץ וכפייה, מכפריים לפועלים. הגירת הערבים ונדידתם העירה, לחברה היהודית, היתה תוצאה ישירה של קריסת החקלאות עקב הפקעות אדמה מאסיביות. בעצם, נכפה עלינו לשנות אורח חיינו, לא בהדרגה, לאט-לאט, אלא במכה אחת. בגלל הנסיבות הפוליטיות, לא היתה הגירה ממש, סופית, העירה, אלא זרזיף יום יומי של הגירה וחזרה בו-ביום. הכפר הישן, הסגור, החם, נעלם מן העולם. הפלאח המסתפק בכרמיו ושדותיו נעלם מן העולם, כפי שנעלמו כרמיו ושדותיו.

המציאות הפוליטית והכלכלית יצרה תופעה יחידה במינה אולי, הכפר אינו עוד כפר במובן הישן, אבל הוא גם אינו עיר. שנה אחר שנה זוחל גם אצלנו הבטון קדימה. האפור כובש ומשמיד את הירוק. בניין ועוד בניין ועוד בניין, והכפר צפוף. הרבה כפרים הפכו לסלאמס. אין ירק, הכבישים צרים, אין כיכרות, בדומה לשכונות עוני של העיר, אבל במרחק מן העיר. אנחנו שכונה עירוניות שחיה בדוחק, בצפיפות, במתח, וחיי אדם לא רק משולבים אלא נכנסים אלה באלה.

יש מקומות לא מעטים, כמו אום אל-פחם, למשל, שאיתור אדמה לבניין ציבור כמו בית ספר הוא עבודה מפרכת, ורק אם המינהל ייתן אדמה אפשר לבנות. כדי לאתר שטח לבית קברות חדש נדרש מו"מ של כמה שנים טובות בין העירייה והמינהל.

העיר נצרת כותרה ממש, מכל הצדדים, ואין לה לאן להתרחב. חצי העיר הוא רכוש של הכנסייה וההקדש, וככל שהעיר גדלה, נבנו בניינים בכל פינה ריקה. הבנייה לגובה לא היתה בחירה חופשית, פרי תכנון, אלא אילוץ. ושנה אחרי שנה, אין ירק. היה בעיר גן ציבור צנוע מאוד. לאחרונה הוא הפך לחניון.

ההתפתחות ללא תכנון מחוללת דברים מוזרים ומדהימים. למשל, בכל בניין כמעט, הקומה הראשונה מיועדת לחנות או למחסן מסחרי. כל ניסיון לשמור על תכנון נאות נכשל כשיש מעט מאוד אדמה. ברחובות רואים יום-יום את הצעירים רוחצים המכוניות ברחוב. הצפיפות והמשבר המעמיק דוחפים רוכלים לסחור ברחובות, ונצרת דומה היום לעיר ענייה בעולם השלישי (במצרים או בהודו) יותר משהיא דומה לעיר יהודית שכנה. יש האומרים כי נצרת, העתיקה והיחידה במינה, ולידה העיר שבחרה בשם נצרת-עלית, מדגימות את העולם השלישי ואת העולם הפוסט-תעשייתי. ואם זוגות צעירים לא מוצאים דירות בנצרת וקונים או שוכרים דירה בנצרת-עלית, יש מי שחושב שמאחורי זה עומדים מניעים לאומיים.

איכות הסביבה ופיתוח האהבה לטבע כרוכים באדמה. מה קורה כאשר האדמה פוחתת והולכת עד שאין אדמה? פעם היתה סח'נין נסיכת בית-נטופה, היה לה שפע אדמה. היום יש לסח'נין פחות מ30- אלף דונם, ליותר מ30- אלף בני אדם, בעוד שלמשגב יש יותר מ165- אלף דונם לפחות מ20- אלף בני אדם. התפתחות איכות הסביבה בחברה היהודית דומה יותר להתפתחות איכות הסביבה במערב התעשייתי, בעוד שהאוכלוסייה הערבית שקועה בדאגות קיומיות של דיור ופרנסה, שמשאירות אותנו הרחק הרחק מ"דאגות" לאיכות הסביבה.

חל שבר עמוק, נפשי וחברתי, עם הטבע. יש תסכול שגובל בסכיזופרניה כאשר מדובר בטבע. הדור הצעיר יותר מנותק מהפולקלור העשיר, מהתודעה המסורתית הקשורה לטבע, והוא "יבש" ממש, לא מגיב לטבע, כאילו נעקר מן טבע או הטבע נעקר ממנו. וכמו הסתירות והמורכבות של חיינו כך גם המשבר הזה ביחס (או בהעדר היחס) לטבע מסביב. אומללות הזאת של הערבי בישראל מתבטאת בין היתר, ואולי מעל לכל, במשבר הקשר עם הטבע מסביב.

בהרבה מקרים יש נתק חמור ביותר בין הדורות, המתבטא קודם כל בהתייחסות לטבע. כאשר זקן הולך לכרם (אם יש לו עדיין כרם) כדי לטפל בזיתים ולהתפלל בשקט, הצעיר "לא מבין" מה מניע אותו. הרבה הורים שוקדים, בעקשנות, על טיפוח אהבה לעצים, לכרם, לצמחים. בדרך-כלל הם נכשלים.

אמנם, האינטליגנציה הצעירה, בעלת המנטליות של מעמד בינוני משכיל ורחב אופקים, מפלסת דרך לתודעה של איכות הסביבה. אבל רובנו המכריע עדיין מצויים במסע ייסורים מן הכפר שנעלם לעיר הנכספת. העובדה שהכפר איננו מבטאת יותר מכל את המשבר החברתי, התרבותי, של האדם הערבי בישראל.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד