צדפים, סרטנים ורגשי אשם
צדפים, סרטנים ורגשי אשם

בכל יום אנו נתקלים בדילמות שנוצרות מהתנגשות בין ערכי תרבות לערכי שמירה על הטבע הפתרונות אינן בהכרח פוליטיים או מידיים, אלא דווקא כאלה  שנולדו תוך פיתוח יחס סובלני גם כאשר הטבע גורם לנו לחוש אומללים, זרים וחסרי אונים

 

אוהד שפריר

אוהד שפריר הוא פסיכולוג קליני ומרכז התוכנית לאקו-פסיכולוגיה בסמינר הקיבוצים

 

הרוח מכה בפני. מדי כמה שניות מותז רסס קר מהגלים שמרטיב יותר את בגדי הרטובים. היאכטה שעליה אנו שטים מתנדנדת בפראות. מסביבי בקוקפיט ישובים עוד חמישה נערים ושתי נערות. הם נראים מאוד אומללים. מדי פעם גוחן אחד מהם מעבר לסיפון ומקיא. חלק ממה שהוצא חוזר אליו בגלל הרוח. אני לא מציע לרדת להכין להם משקה חם כי אני חושש מהבחילה שתתעורר בי.

אחד הנערים פונה אלי ואומר שהוא חייב להשתין. אין זה בא בחשבון מבחינתו לרדת לשירותים הנמצאים בקדמת היאכטה. הבחילה שם נוראה. אנו אוחזים ידיים ונקשרים כל אחד בחבל האבטחה המשמש לתנועה בלילה במצבים כאלה. מנסים להיאחז בדפנות הסירה הרטובים, אנו פוסעים בזהירות רבה לירכתיים. שם הוא נאחז ביד אחת במעקה ופותח את מכנסיו. אני אוחז בו מאחור. הטלטלות קשות. למי שלא התנסה בחוויה, קשה לתפוס עד כמה פעולה כה פשוטה הופכת מסובכת בתנאים כאלה. בנוסף לכך אני אוחז בו כדי שלא יפול למים. עשר דקות חולפות עד שהוא מצליח לסיים. אנו חוזרים לקוקפיט. יש לפנינו עוד לילה ארוך.

החוויה של שיט בים סוער לא תוכננה כך. קבוצה זו של 12 מתבגרים, שנפגשה לאורך כל השנה, עסקה רבות בקשיים הצפויים ובדרך ההתמודדות אתם. אך הדגש היה על תהליכים תוך נפשיים ובין-אישיים. להתייחסות לים ולהתמודדות אתו לא ניתן מקום. כשיצאנו להפלגה, 36 שעות לפני כן, הים היה שקט ורגוע. בתוך כמה שעות הנערים והנערות החלו להתרגל לשגרת ההפלגה. או לפחות כך הם חשבו, עד שהחלה הסערה. בלילה האמור הם קיללו את הרגע שהסכימו לעלות על הסירה. כעסו עלי. ובעיקר פחדו וזעמו על הים והרוח.

תמונה שנייה.

במסגרת הקורס באקופסיכולוגיה שאני מעביר בסמינר, ביקשתי מהמשתתפים לקחת לעצמם 40 דקות וללכת ולהסתובב לבד בסביבות הסמינר. ההנחיה היתה להשתדל להיות לבד ולא לדבר עם אחרים כדי להתרכז בתחושות שעולות בהם בעת השיטוט. גם אני מחליט להשתתף בתרגיל. אני מתחיל לפסוע בפארק הירקון הסמוך. אני מצפה לחוויה נעימה. הרי הקורס עוסק בחשיבות הקשר בין אדם לסביבה. אך מהר מאוד אני חש אי נוחות. אני פוסע לאט.

אין עלי תיק או ספר. אפילו את מכשיר הפלאפון השארתי. אנשים נועצים בי מבטים. אני בוחן את בגדי לראות אם משהו יוצא דופן בדרך לבושי. בהדרגה אני שם לב לכך שאני זר בנוף. האדם היחיד המשוטט לו ללא מטרה. מסביבי אנשים עסוקים בריצה או בהליכה ספורטיבית. יש כאלה המטיילים עם עגלת תינוקות או עם בן לוויה קשיש. אחרים עושים זאת עם כלב. אני היחיד הפוסע לאיטו ללא שום תכלית, כחלק מתרגיל מופשט של מגע בטבע. אך אני מרוכז בעיקר בתחושות אי הנוחות נוכח הסביבה האנושית.

אתנחתא.

למה בעצם? מה התכלית של מסע שיט של 12 יום בים התיכון עם קבוצה של מתבגרים? מה המטרה של שיטוט בפארק הירקון?

כפסיכולוג קליני אני רגיל להתייחס למציאות הפנימית של מטופלי. המציאות החיצונית רלוונטית רק באופן שבו היא משתקפת בעולם הפנימי של המטופל. כלומר, באופן שהוא או היא חווים מציאות חיצונית זו. יש תיאוריות העושות שימוש במוטיבים הלקוחים מעולם הטבע. אך רובן המכריע מתייחס למוטיבים אלו כאל סימבולים לתהליכים תוך-נפשיים. בדרך כלל, לאלה המתרחשים ברמות לא מודעות. מה הערך של הרחבת המסגרת החינוכית טיפולית אל מחוץ למרחבים המוכרים של הקליניקה או הכיתה? ברור שיש בכך סכנות. לא רק בטשטוש הגבולות המקובלים אלא גם פיזית. מעשית.

העוסקים באקופסיכולוגיה מאמינים כי על אף המורכבות הכרוכה בכך, יש ערך לקיום פגישות כאלה, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא ההנחה שהקשר בין אדם וסביבתו הלא אנושית הוא צורך בסיסי של האדם. כמו הצורך בקשרים אנושיים. מזווית זו, המטרה של חוויות כאלה היא פיתוח וטיפוח הקשר לצורך בריאותו הנפשית של האדם.

הסיבה השנייה היא מצבה הקשה של הסביבה והשפעתו של האדם עליה. לטענת חלק מהעוסקים בתחום, אם לא יחול שינוי בעמדתו הבסיסית של האדם המערבי ביחס לסביבתו, תהיה פגיעה בלתי הפיכה בסביבה. מזווית זו, מטרת המפגשים האלה תהיה להעמיק את תחושת האחריות של האדם לסביבה. כדי לעשות זאת יש צורך לעבור שינוי קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי.

*

תמונה שלישית.

אחר צהריים בחוף הים. שני בני מתרוצצים על מדף הסלע וצוהלים כאשר הם מגלים עוד סרטן החומק מהם. אשתי ואני יושבים על החוף. כמאה מטרים ממני אני מבחין במשפחה דומה לנו בהרכבה. לידם חונה ג'יפ. מסביבם שקיות ניילון, צלחות חד-פעמיות וקופסאות שימורים ריקות. כמעט מיד אני חש כעס. אני שם לב לקוליסים של הג'יפ שעברו על מאורות סרטני-חול. אני זועם על הזוהמה מסביבם. אני מביט בעוינות. אך אני שם לב שאת הפסולת שלהם הם אוספים לתוך שקיות אשפה.

כשאני מתקרב אליהם אני שומע קולות צחוק דומים מאוד לשל ילדי. הם שואלים אותי אם תמיד כל כך שקט כאן בחוף הזה. הם שמעו עליו מחברים ומאוד מתלהבים מכך שבאמצע הקיץ יש עדיין חופים שאינם מלאים באנשים. "אין כאלה בתל אביב", הם מספרים לי. אני מספר להם קצת על החוף ואז, מכיוון שכבר אינני כועס, אני שואל בעדינות אם לא מפריעה להם האשפה מסביבם. הם משתתקים. אני ממהר לומר שאינני מבקש לפגוע, אלא אני פשוט מנסה להבין. הם מביטים מסביב ואחר כך אומרת לי האשה: "תשמע, זה אולי מטורף, אבל פשוט לא שמנו  לב לזה". אני מאמין להם.

מאוחר יותר אני חושב שגם אני לא שמתי לב לזה בעבר. הייתי בדיוק כמוהם. למדתי לחיות מתוך אי שימת לב. אני גם מודע לתועלת שבכך: קשה וכואב לשים לב להרס מסביבנו. זו תחושה מתסכלת ומעוררת כעס ואשמה. לכן אנו משתמשים בהגנות, ואנו עושים זאת בצורה לא מודעת, כי זהו טיבם של מנגנוני הגנה. תפקידם לעזור לנו להיות מסוגלים ליהנות גם בחוף ים מזוהם. גם בסביבה עם זיהום אוויר. גם כאשר מי השתייה שלנו אינם ראויים לשתייה, וכאשר אנו שומעים על זיהום של קרקעות בחומרי הדברה, או על כריתה בלתי ניתנת לשיקום של יערות גשם.

אך כפסיכולוג, אני גם יודע שיש מחיר נפשי לשימוש מאסיבי במנגנוני הגנה. חלק מהביטויים של מחיר זה הוא הניכור הגובר והולך בין אדם וסביבה. הזרות וחוסר השייכות שאנו חשים מול הטבע הלא מתורבת. אנו צריכים להשקיע אנרגיה נפשית בהגנה. ופרויד כבר לימד, שהשקעה כזו מפחיתה מהאנרגיה שעומדת לרשותנו לצורך חיי יצירה והתפתחות נפשית.

חזרה לתמונה ראשונה.

כשבועיים לאחר סיום ההפלגה אנו מקיימים מפגש עיבוד. לאחר כמה דקות של החלפת חוויות והיזכרות בקוריוזים המשעשעים אומר אחד הנערים : "כמה שהיה קשה בסערה המזוינת הזאת, אני לא אשכח את זה בחיים. איך הוא כעס עלינו, הים הזה. איך פחדתי. ואיך אחר כך בבוקר בכלל לא רציתי לראות אותו". מסביב, הנהוני הסכמה. "אבל אחר כך התחלנו להתחבר שוב. אני לא מבין אותו אבל אני מתגעגע". יש שתיקה קצרה.

ואז אחת הבנות פונה אלי ואומרת: "אני לא מבינה אותך, את יוסי ואת דן (דן הוא הסקיפר של היאכטה, ויוסי הוא המורה המארגן את ההפלגות). כל כך הרבה דיברנו על כבוד והתחשבות. על התנהגות מנומסת במרינות. על היחסים בינינו. אז איך זה שאתם זורקים את כל הפסולת לים? אפילו קראתי בעיתון על הזיהום בים התיכון. אז מה זה כל הבולשיט שאתם מספרים לנו שככה עושים כולם?" אני שותק, מנסה לעכל את השאלה. מעולם לא חשבתי עליה. אני גם נדהם מהדוברת. היא אחת מהמשתתפות שהתעקשה בעקביות שלא לשחות בים, גם לא במפרצים הקסומים ביותר. היא ישבה מוגנת תמיד בצל ושמעה מוסיקה בדיסקמן. לא מבינה על מה ההתלהבות מהנוף סביב ומפגינה אדישות מוחלטת.

לאמירות כאלה לא צפיתי. אמירות מסוג זה הן שיצרו בשבילי את החיבור הראשון לתחום הנקרא אקופסיכולוגיה.

*

התחום שעוסק בחיבור בין נפש האדם לטבע נקרא אקופסיכולוגיה. כמושג, הוא נטבע בראשית שנות התשעים, על ידי קבוצה של פסיכולוגים ואנשי אקדמיה בברקלי, קליפורניה, והוגדר לראשונה בספרו של תיאודור רוזאק, פרופסור להיסטוריה, VOICE OF THE EARTH, קול האדמה.

שני כיווני התייחסות מרכזיים מתפתחים סביב תחום זה. הראשון הוא הכיוון הסביבתי שהשלכותיו קשורות בעשייה חינוכית, חברתית, כלכלית ופוליטית. חלק מהעוסקים בכך מתייחסים לפעילות ולגישה הקונבנציונלית של פעילי איכות סביבה. הטענה הראשית היא ששתי טכניקות ההסברה לציבור, שנוקטים פעילי איכות סביבה, הן הפחדה והאשמה. תחזיות אפוקליפטיות של שואה אקולוגית והאשמת הציבור באדישות וחוסר עשייה הן המרכיב העיקרי בטקטיקות הללו.

 האקופסיכולוגים טוענים כי שימוש בטכניקות השפעה כאלה לא מביא בחשבון תגובות אנושיות בסיסיות לנוכח איום והאשמה, שעיקרן שימוש במנגנוני הגנה כמו השלכה, הכחשה, ניתוק רגשי והימנעות. כדי שיוכל להיווצר שינוי ברמה האישית וברמה החברתית, חייבים לגלות הבנה פסיכולוגית עמוקה לצרכים נפשיים, התפתחות נפשית והקשר בין אלה לעמדות ופעולות שהאדם נוקט. ללא מחקר מעמיק וגיבוש של דרכי חינוך והשפעה הנובעים ממנו, לא יהיה שינוי עמוק ומשמעותי כנדרש וכפי שפעילי איכות הסביבה היו רוצים.

הכיוון השני מתייחס לנושא מזווית תוך-נפשית של היחיד. הנחת המוצא אומרת שהאדם הוא חלק ממארג שלם הכולל את החי, הצומח, האדמה ומחצביה, האוקיינוסים והאטמוספירה. ארנה נאס, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת אוסלו והאיש שפיתח את הפילוסופיה הסביבתית הנקראת "אקולוגיה עמוקה", טבע את המושג "העצמי האקולוגי". 

העצמי האקולוגי מוצג כאלטרנטיבה למושג העצמי המשויך בעיקר לפסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט. לפי התיאוריה של קוהוט המטרה ההתפתחותית של האדם היא גיבוש עצמי מלוכד ויציב המצוי בעמדה אוטונומית ומובחנת נוכח העולם. חוויה פנימית זו  משפיעה ומושפעת ממרקם עשיר ומגוון של התייחסויות האדם לחלקים בתוכו המורכבים מחלקי עצמי וחלקי אובייקט. אבני היסוד הבסיסיות הן נפש האדם והאינטראקציות האנושיות של האדם.

לטענת האקופסיכולוגיה, יש כאן התעלמות בעייתית ממרכיב משמעותי ביותר, האינטראקציה בין נפש האדם לסביבתו הלא-אנושית. הקשר הכל כך בסיסי ואינטימי בין האדם לחי, לצומח ולדומם, שהיה חלק אינטגרלי מחייו והתפתחותו לאורך רובה של ההיסטוריה האנושית, לא זוכה למחקר ולהתייחסויות קליניות, מלבד ייצוג סימבולי או תרבותי. זהו הקשר שהאקופסיכולוגים רוצים לפתח ולטפח. אולי יותר נכון יהיה לומר, גם לשחזר ולשמר, כי התחום הצעיר הזה היה בתרבויות קדומות חלק אינטגרלי ממארג החיים של האדם.

האמירות נשמעות לי נכונות וכמעט מובנות-מאליהן. כאשר אני מלמד סטודנטים את תולדות התפתחות החשיבה המערבית ביחס לסביבה, קל לי להראות כיצד הנחת היסוד ש"הטבע נמצא שם כדי לשרת את צורכי האדם", באות לביטוי בכל תחום מחיינו, החל בברכה של אלוהים לאדם הראשון בפרק א' בספר בראשית: "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ  וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ... הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע... ואת כל העץ אשר בו"; המשך  באופן שהחברה "מפתחת" את סביבתה, באופן שאנו מנצלים את חומרי הגלם של האדמה, כורתים יערות, מטמינים פסולת וכו'; ואפילו בשפה שאנו משתמשים בה, בביטויים כמו לכבוש את ההר, לגאול את הקרקע, לתרבת ולאלף את הפראי. כל אלה דוגמאות המשקפות עמדה בסיסית של שולט מול נשלט.

ברורה לי גם הסיבה שבגללה תיאורטיקנים מדברים על הפתולוגיות הנפשיות של האדם המודרני, כמשקפות את המחיר הנפשי של עמדה מנוכרת לטבע. ולמרות זאת, קשה מאוד לשנות עמדה זו. את זאת אני לומד מילדי.

תמונה רביעית.

יום סתיו, טיול על שפת הים בחברת שני בני: אופיר בן 8 וניתאי בן 4. אנו היחידים על חוף הים, ולשמחתי כל אחד מהם עסוק בענייניו וכך מתאפשר גם לי לשתוק במקום שבו אני אוהב לעשות זאת. אופיר מחפש סרטנים על מדפי הסלעים, וניתאי, על החוף, אוסף צדפים וקונכיות. הפעם המבחר עשיר כי הגענו אחרי סערה עזה. אני מביט בו ממיין בשקדנות ואז לוקח את ערמת הצדפים ומכניס אותה לתיקו, "לקחת הביתה".

באותו שבוע, בקורס לחשיבה אקופסיכולוגית, התנהל ויכוח עז בנוגע לתופעת הצרכנות. אני, בניתוח היסטורי מלומד, ניסיתי להראות כיצד התפיסה הרכושנית והתועלתנית בתרבות המערבית, שחלק ממנה באה לביטוי בהתייחסות המקודשת כמעט לצרכנות, תורמת להרס הסביבה, ומעבר לכך גם לא מקיימת במאומה את האושר שהיא מבטיחה. חודש לפני כן, שמעתי הרצאה מלווה בשקופיות על אותו חוף ים שבו אנו מטיילים, ובה תואר ההרס שנגרם לסביבה החופית על ידי גנבי חול וקבלני גינון שהעמיסו במשך שנים משטחי סלע על מנת לבצע עבודות גינון דקורטיביות.

 אך מה עלי לעשות עכשיו עם ניתאי? ניתאי, שבגן הילדים שלו עשה עבודות הדבקה נפלאות והביא לנו, בגאווה, עם אבנים שמצא בטיול. ניתאי שמכיר את אוסף הצדפים של אופיר, שנאסף כמה שנים לפני שאבא שלו החל להתעסק באקופסיכולוגיה, ונהנה ללכת אתי לאסוף צדפים בימים כמו אלה. אני יודע מה המחיר שהחוף ודייריו ישלמו אם האיסוף השיטתי הזה יימשך. אך מה עם המחיר שניתאי ישלם? האם הסבר מלומד יסייע? הרי אנו רואים כהתפתחות את יכולתו להבחין בין מה ששייך לו למה ששייך לאחרים. אנו עדים לסיפוק, להנאה ולגאווה כאשר הוא מצליח בכוחות עצמו למצוא, לבנות, ליצור וגם לרכוש לעצמו משהו בעל ערך. אם אמנע ממנו את לקיחת הצדפים, מה אני מציע לו כאלטרנטיבה?

זו הנקודה שבה מתחיל העימות הפנימי הקשה בין תפיסה ערכית אידיאולוגית לתרבות שאליה אני שייך והערכים החברתיים שאני שותף להם. זהו עימות כואב וקשה המעלה את השאלה: האם אני מוכן לשלם את המחיר הכרוך בוויתור על חלק מערכי התרבות הזו? למשל, האם אני מוכן לוותר על אחד הערכים הבסיסיים של רכוש פרטי ותועלת אישית. ברמה הקוגניטיבית, אני מבין את המחיר הסביבתי וגם הנפשי שערכים אלו גובים. אך מה עלי לעשות עם ניתאי?

רציונליזציה היא מנגנון הגנה משוכלל ומוצלח. כשאותה נערה מההפלגה שאלה אותי איך אנו מסוגלים לזרוק פסולת לים, התשובה המיידית היתה ש"כך עושים כל הימאים". זוהי דרכם של כל יורדי הים מאז ומעולם. הפסולת שלנו היא אפסית במרחבי הים האינסופיים. כך גם לגבי ניתאי. הרי באמת אין שום נזק בלקיחה הביתה של עשר קונכיות או צדפים. ואם ניתאי יסבול ויוותר, הרי מה נפיק משינוי בהתנהגות של ילד קטן אחד, ומהו הנזק הכה זניח שהוא גורם לעומת נזקים עצומים שגורמים מפעלים ומדינות?

באמצעות המנגנון המיועד גם להשקיט רגשי אשמה, אני נזכר שאיני משתמש בקוטלי עשבים שגורמים זיהום בגינת ביתנו; אני משתדל לנסוע בתחבורה ציבורית ולקנות קופסאות טונה שמצוין עליהם שהדיג שלהם אינו פוגע בדולפינים, ומשתמש במסננים לטיהור מי השתייה במקום לצרוך בקבוקי שתייה מפלסטיק. באותו שלב פועל הקול הפנימי, שאומר: "יש סכנה בהפיכת העניין למסע צלב קנאי". וזה נכון. אני לא מאמין בקנאים. הם מפחידים אותי.

אך כפי שנכתב לעיל: אני גם מודע למחיר הנפשי של התעלמות. גם למחיר הסביבתי. אז מה לעשות?

*

יש ארגונים חשובים הפועלים בעולם במטרה ברורה להשפיע על מקבלי ההחלטות להכניס שיקולים סביבתיים למערכת השיקולים הפוליטיים שלהם. ארגונים אלו פועלים בעיקר בעזרת מנופי לחץ פוליטיים וכלכליים. אף שלפעמים יש לי ויכוח על טכניקות השכנוע שלהם, אני מאמין שהם עושים עבודה חשובה מאוד. אך זה לא השדה שבו אני מרגיש שאני יכול לתרום באמת.

חלק מרכזי בהכשרתי כמטפל לימד אותי להמתין קצת בין ההיתקלות בקושי או בעיה לתגובה המעשית שלי. לתת מקום למה שבשפה הטיפולית נקרא "being" ולא להיות עסוק רק ב"doing". זה קשה. אנו מחונכים לתת משקל ערכי רב יותר לעשייה ולהתייחס בזלזול ל"להיות". אך אני מאמין שנתינת מקום מאפשר ומקבל ליכולת להיות, עשויה לתרום בסופו של דבר גם לעשייה, הבאה מתוך ראייה רחבה, עשירה ומורכבת יותר של הנושא; עשייה שיכולה להיות בעלת ערך רב יותר. זו לא תיאוריה, אלא ניסיון שהחיים לימדו אותי.

בקבוצת ההפלגה אחרת, שנה מאוחר יותר, שיתפתי את חבריי בדילמה שהעלתה אפרת בשנה הקודמת. הדיון היה רציני וחשוב. בסופו של דבר קיבלה הקבוצה החלטה לשמור את כל הפסולת על הסיפון, עד שנגיע למקום עגינה. זה לא היה פשוט. בנוסף להתרגלות לשיט, בני הנוער ושאר השותפים למסע נאלצו לחיות עם ריחות פסולת של 15 אנשים, במשך 48 שעות. אך הם הכירו בחשיבות העניין והרגישו גאווה על כך.

כשסיפרתי לאופיר וניתאי על הדילמה שלי, הם החליטו שניתאי ייקח רק חמישה צדפים הביתה. בפעם הבאה שבאנו לים, הם בנו על החוף שונית קטנה מצדפים, קונכיות ושברי סלעים. לתוך השונית הביאו סרטנים שאופיר תפס על מדפי הסלע. הם צפו באופן שבו הסרטנים מתחבאים בשונית שלהם והמשיכו לשפר אותה, כך שיהיה להם נוח למצוא מקומות מסתור. בסוף היום הם פירקו אותה והחזירו הכל לים, בידיעה ברורה שגם בפעם הבאה יעשו זאת.

הפתרונות של קבוצת ההפלגה ושל בני לדילמה, באו מהם. אלו פתרונות שנובעים מיחס אכפתי לסביבה, ומהכרה בחשיבות השמירה על טבע פראי ובלתי מופרע. הפתרונות נולדו תוך פיתוח יחס סובלני גם כאשר הים גורם לנו לחוש אומללים, זרים וחסרי אונים. אני מאמין שזו דרך נכונה. אינני סבור שיש מישהו שמחזיק בידיו את כל הפתרונות.

מערכת היחסים בין אדם לסביבה מורכבת מאוד, בייחוד בתקופתנו, כאשר ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת השפעה כה דרמטית על החי, הצומח והדומם בסביבתנו. אך אני מאמין שהקצאת מקום מרכזי וחשוב לסוג כזה של שיח יכולה לאפשר שינויים. שיח זה ראוי שיתנהל גם ברמה החברתית-קהילתית, גם ברמה החינוכית וגם ברמה הטיפולית.

בשנים האחרונות אני ממעט לשאול אנשים אם מפריעה להם הזוהמה מסביבם. אך אנו מקפידים לקחת שקית אשפה כשאנו מטיילים, ולאסוף מדי פעם לכלוך שהשאירו אחרים. לפעמים יש מי שרואים אותנו ועושים כך בעצמם. הפסקתי לשאול אנשים, כי גיליתי שהרבה פעמים השאלה נתפסת כתוקפנית. אבל כשרואים אותנו אוספים, יש מי שמבינים.

ולבסוף, אני ממשיך לחיות בעימותים פנימיים. לא תמיד אני מרגיש נוח בטבע. לפעמים אני גם נהנה להיכנס למסעדה ממוזגת אחרי טיול ביום חם. לפעמים אני מרגיש זר בסביבה פראית, ממש כמו שחשתי באותו יום בפארק הירקון. המטרה שלי היא לעבוד על תחושת הזרות הזאת. אך אני גם לומד לכבד את הקצב שלי, ולאפשר לעצמי לחיות גם עם רגשות האשם.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד