ראוותנות ורעבתנות
ראוותנות ורעבתנות

הגלובליזציה הכלכלית משביעה את הצרכן ומרעיבה את האזרח. היא מספקת לנו מחירים נמוכים והיצע מנקר עיניים, אך מגבירה את הפערים החברתיים ומרוששת את כדור הארץ. מאבק בגלובליזציה צריך להיות פוליטי-כלכלי כלפי חוץ, ומאמץ נפשי-חינוכי כלפי פנים. המושג העיקרי כאן הוא גבולות

 

ג'רמי בנשטיין

ג'רמי בנשטיין הוא מרכז תוכנית העמיתים במרכז השל, לומד בתכנית לדוקטוראט באנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית

 

 

אילו התקיימו תעשיות שמטרתן המפורשת היתה לגרום לציבור לרצוח, לנאוף, לגנוב או למסור עדות שקר, היינו מפקפקים בלגיטימיות שלהן. היינו מוציאים אותן אל מחוץ לחוק. אלה הן הדיברות השישית עד התשיעית בעשרת הדברות. אך יש ויש תעשייה המפירה את הדיבר העשירי, "לא תחמוד", והיא תעשיית הפרסומות. כל מטרתה לגרום לציבור לרצות דברים, לחמוד. קברניטי התעשייה הזו אינם כלואים אלא מקבלים תגמול כספי נאה ביותר על מלאכתם. "מוצרי" תעשייה זו אינן תופעה של שוק שחור. הם מוצגים בכל כלי התקשורת, בשלטי חוצות, בכל פינות החברה. ללא הפומביות, לתעשייה הזאת אין זכות קיום.

קשה לדמיין את המשק המודרני בלי המנוע של עידוד הצרכנות באמצעות יצור מכירות, שיווק ופרסום, ומה שנכון בעולם המערבי המתועש ככלל, יהיה נכון בקרוב במדינת ישראל. בעניין הזה, כמו בסוגיות חברתיות וסביבתיות רבות, הסיפור שלנו הוא גרסה מקומית לתופעה עולמית. רשימה זו באה לחקור את האתגרים והדילמות הסביבתיים והערכיים הנובעים מהתפתחות חברת שפע וממרכזיותה של צריכה חומרית בתרבות הישראלית העכשווית. בביקורת שתבוא להלן אין אני בא לסתור את הצורך הבסיסי בצריכה. כל יצור באשר הוא חי, צורך. יצורים פשוטים יותר צורכים חמצן, מים ומזון; אנחנו מוסיפים לרשימה ביגוד, קורת גג, וגם השכלה, תרבות, בידור, וכיוצא באלה. אך כאשר מוסיפים את ה"נון" האינסטרומנטלי, אנו הופכים "צריכה" (אמצעי לקיום) לצרכנות, אידיאולוגיה שהיא תכלית בפני עצמה (consumerism), וזה נושא הדיון.

 

 הדיבר "לא תחמוד" נשמע מיושן ו"דתי". אך הגורם המניע של הצרכנות והמשק המודרני הוא המצב הנפשי התמידי של רציית יתר, של חוסר שביעות רצון מתמשך ממה שיש לנו, וממה שהננו, כי בין שני אלו נרקמה זיקה כמעט חולנית. מצב נפש זה מגובה באידיאולוגיה חברתית-כלכלית הקוראת לצמיחה כלכלית מתמדת, ומטופחת על ידה.

פעם גרגרנות, חמדנות, תאוותנות, אנוכיות, היו מידות רעות, חטאים. הם איימו על המרקם החברתי ועל בריאות נפשו של הפרט. אך התקדמות השוק החופשי המבוסס על עקרון הרווח, יחד עם אמונה טוטאלית במנגנון "היד הנעלמה", שינו את כל זה. פעל למען עצמך וקידומך החומרי האישי, אומרת גישתו של הכלכלן אדם סמית, המנגנון של היצע וביקוש (היד המכוונת הבלתי-נראית של המשק)  יבטיח רווחה לכולם. כולם משקיעים כדי להתקדם, המשק מתקדם יחד אתם, וכולם יוצאים נשכרים. שיקמו את החמדנות ורתמו אותה לצמיחה כלכלית. במקום לגנותה כמידה רעה ואנטי-חברתית, הכלכלה המערבית ותרבות הצריכה מטפחות את החמדנות כאידיאל כלכלי נאור. ומה עם הבריאות הרוחנית של האדם? זה, כנראה, נשאר עניין לפריקים של "העידן החדש".

אולי לא הוגן לבוא בטענות אל אדם סמית: בעולם של המאה ה18-, "הקפיטליזם" ומנגנוני השוק החופשי היו אחרים לגמרי: העולם היה מורכב ממשקים לאומיים קטני-ממדים יחסית, בלי תאגידים בינלאומיים ענקיים; אוסף יצרנים קטנים, לרוב בעלי קשרים אישיים עם לקוחותיהם. חוקרים רבים מתעדים היטב כיצד הקפיטליזם שצמח מאז מלחמת עולם השנייה אינו דומה כלל למה שסמית הכיר, ולמגבלות הלגיטימיות שהוא הניח כנתונים בחברה אנושית.

כדי להבין את התמורות שחלו מאז זמנו של סמית, ניתן להיעזר בשני מונחים שטבע כלכלן בן זמננו בשם קנת בולדינג. בולדינג הבחין בין "כלכלת בוקרים" (a ‘cowboy economy’) לבין "כלכלת חללית" (a ‘spaceship economy’).  לבוקר יש אופקים רחבים בלי סוף, משאבים בלתי מוגבלים, ואין לו קושי להיפטר מפסולת. העולם הקלאסי דמה לזה, ותיאוריות מקרו-כלכליות לא היו צריכות להביא בחשבון את מחירי המשאבים (כי ללא הגבלת היצע, אין מחיר) וגם לא את עלות הזיהומים והפסולות. 

אבל מאז העולם השתנה. שישה מיליארד בני אדם חיים על פני כדור הארץ, ועם כל ההמצאות של 200 השנים האחרונות, המעמד הבינוני חי טוב יותר ממלכים בעולם העתיק. כל האנשים הללו, עם הטכנולוגיות שעושות את חייהם כל כך נוחים, יוצרים לחץ אדיר על מערכות תומכות החיים בעולם, ובתחום המקומי בפרט. מי שתייה טהורים ואוויר נקי כבר אינם משאבי חינם, נגישים לכל. התחממות כדור הארץ היא כמחוג על שעון חירום במערכת הבקרה של החללית: הנורות האדומות מהבהבות. עברנו ממשק בוקרים בעל האופקים בלתי-מוגבלים למשק של חללית, שבו הכל מוגבל ומדוד. על האסטרונאוטים לדאוג לתפקוד כל המערכות, אם הם רוצים לשרוד. תנאי החיים מושפעים באופן מכריע מכל פעולה אנושית. אי אפשר להמשיך בעסקים כרגיל, להיות קאובוי בתוך חללית.

בעולם הבוקרים, הפסוק "לא תחמוד בית רעך...וכל אשר לרעך", היה סביר: להגן על זכויות הקניין (עדרי ושטחי שכנים, לדוגמה), למנוע חיכוכים, וכו'. בעולם שדומה יותר לחללית, מצווה זו צריכה להתפרש אחרת: הרצייה בעוד, טיפוח התרבות שאינה יודעת שובע, הם הרסניים ליחיד, לחברה ולעולם. האיום הגדול הטמון בחמדנות אינו גניבת חפצי השכן, אלא קניית חפצים דומים. אם העולם כולו "יזכה" אי פעם לחיות ברמת החיים של האמריקאי הממוצע, נצטרך עוד ארבעה כדורי-ארץ כדי לפרנס את אורח החיים הזה.

העולם שלנו סופי. האם הוא גם סופני? הדבר תלוי ביכולתנו להתמודד עם סופיותו. המנטרה של כל מדינות ומנהיגי העולם, קלינטון ובוש, ת'אצ'ר ובלייר, פוטין והסינים, וגם ברק פרס רבין, שמיר, נתניהו ושרון, היא מנטרה של צמיחה כלכלית מתמדת. זו אידיאולוגיה כוזבת והרת אסון. כלכלנים יאמרו שזו ביקורת תמהונית; אך בראי הביקורת הזו, הם פשוט חיים במערב הפרוע ולא הבינו עדיין את השלכות החיים בעידן החלל. המצב היום, כשאי אפשר כמעט להעלות על הדעת אפשרות אחרת - הרי כשאין צמיחה זועקים "מיתון!" וממהרים לנקוט צעדי חירום - הוא הסימן לחולי בשורשי המערכת כולה.

החוקר אלן דורנינג חידד את הבעיה כשהעיר שרוב הנזק הסביבתי בעולם נגרם על ידי אנשים שיש להם או יותר מדי או מעט מדי, ולכן השאלה הקריטית לדורנו חייבת להיות: "מה זה 'די'?" מתי יש די?"  אנו רגילים לחשוב על אלה שיש להם מעט מדי, ולנסות לעצב מערכת שתסייע להם להשיג עוד. הגישה הכלכלית המערבית הרווחת לסיוע כזה מבוססת על המשך הגדלת העוגה: עם הזמן, כשיהיו עוד ייצור ופיתוח, כולם (איכשהו) יקבלו יותר. הביקורת הסביבתית מראה שהאמונה הזו אינה ריאלית. לכן, התמודדות עם בעיות סביבתיות וחברתיות מחייבת התייחסות גם לצד השני, לצרכנות היתר. כיצד להתמודד עם אותו רוב שיש לו יותר מהדרוש לחיים בעלי משמעות, בטיחות ואיכות?

כדי להתחיל לענות לשאלה מהותית זו, יש לחזור למנגנון הפרסומות, מהגורמים העיקריים להרגלי הצריכה והצרכנות. לא תמיד היה המנגנון הזה כפי שהוא היום. אמנם, יוצרים וחנוונים תמיד ניסו למשוך את עין הציבור, להפיץ את מוצריהם בקהל הרחב, למכור את מרכולתם. במקרה של תחרות בין מוצרים דומים, כל צד ניסה לפרסם את טיב תוצרתו. די לדמות את שלט הסנדלר והנפח בכפר הימי-ביניימי, או את קריאות המוכר בשוק. אבל גם אז, אנשי ערכים ומוסר הבינו שיש כאן פוטנציאל גדול לניצול לרעה, בעיקר בפרסומות כוזבות: הרמב"ם, למשל, פסק שאסור למוכר בשוק להבריק וליפות את התפוחים שלו, אם אין הבדל אמיתי באיכות בינם לתפוחים של מתחריו.

אך היסטוריוני החברה טוענים, שבתקופת ההתאוששות ממלחמת העולם הראשונה, התעשייה הנקראת פרסום עברה שינוי מהותי. האמריקאים, בהבדל מתדמיתם הנוכחית בכל הקשור לצרכנות, היו ידועים אז כעם קמצני למדי. אך מנהיגי המשק אז חששו שהערך הזה של חסכנות מפוקחת לא ישרת את מטרתם - להזניק את הכלכלה שלאחר המלחמה. יצרן המכוניות הנרי פורד, למשל, ייעל את פס הייצור שלו והתפוקה התעשייתית הכללית עלתה פלאים. פתאום היו המון מוצרים למכירה. הפרסום הפך ל"נקודת מינוף" לשינוי הרגלי הצריכה של ההמונים.

פרסום ושיווק עברו מהתמקדות באיתור וסיפוק צרכים לייצורם. הדגש עבר מעיסוק בהעברת מידע על מוצרים ליצירת תשוקה וביקוש. הפרסום היום לא נועד ליידע את הציבור על מוצרים ותכונותיהם, פעולה לגיטימית בחברה, אלא ליצור הילה של זוהר, של משיכה ארוטית, של זיקה לזהות אישית סביב מוצרים. יש מעט מאוד פרסומות שאומרות: יש מוצר חדש, הוא עושה כך וכך; או יש חטיף חדש, הוא מכיל מרכיבים כאלה ואחרים. אילו פורסם מה מכיל משקה קל, ומה הוא עושה לבטן או לשיניים, הדבר לא היה תורם  למכירתו. מרכזיותו של "המותג" היא עדות לחשיבות התדמית יותר מחשיבות המוצר עצמו.

קל להבין את המהלך: לייצר ביקוש פירושו לייצר צרכים, שפירושו לייצר תחושת חסר. פרסום משווק חוסר שביעות רצון. מטרתן של תרפיות ומסורות רוחניות מהמזרח ומהמערב היא לרוב להקנות שלוות נפש או שלמות פנימית, מטרת הפרסום היא למנוע זאת מאתנו, לשכנע אותנו שאיננו יצורים שלמים כל עוד לא קנינו את המוצר.

אחד הצדדים הבעייתיים ביותר של השתלטות הצרכנות על החיים הוא, שאנו מונחים לחפש סיפוקים רגשיים או פנימיים בעולם החומר, בצבירת רכוש. לפעמים קשה להבחין בכך. לפעמים קניית מוצר מקנה סיפוק. כשהאפקט מתפוגג וחוזר התיאבון, קשה להעלות על הדעת שהצרכנות אינה מספקת, שאולי יש משהו פגום במערכת. אנו פשוט פונים למוצר הבא. אנו קונים כדי לתקן את הפגמים שמוצגים (או מומצאים) ללא רחם על ידי פרסומות. רשימת המומים והחסרים ארוכה: מחורבן חיי החברה עקב קשקשים או ריח רע, דרך חוסר הצלחה בגלל בגדים בני שנה, ועד לאימפוטנציה מוטורית. מספר המוצרים הקיימים שיחפו על הליקויים הללו ויכפרו עליהם שווה למספר הפגמים כפול מספר המותגים בשוק. "העושר" הזה הוא השפע שבחברת השפע (affluence), אך ריבוי המוצרים ותשוקתנו והתמכרותנו להם דומה לסוג של מחלה שזכתה לאחרונה לכינוי "ש-פעת".

עבור שיעור גדל והולך של אנשים, ובמיוחד הרגישים יותר למסרים כאלה, בני העשרה בתקופת התבגרות, העניין הזה איננו צחוק. תמונה חדה וכואבת ביותר של החולי הנובע מהפנמת מסר של פגם אישי, מעשה ידי הפרסומות, היא זו של דימוי הגוף הנשי והאנורקסיה. כולנו מופגזים בתמונות ודימויים של גוף נשי אידיאלי, רזה וחטוב, מבובות ברבי ועד דוגמניות-על, וההילה סביבם. הרוב איכשהו שורדים. אך מיעוט קטן ומשמעותי נופל קרבן למקסם השווא של "יופי" בלתי ניתן להשגה, כמפתח לאושר בחיים.

האדם הממוצע חשוף לאלפי פרסומות ביום, בכלי תקשורת כתובים והמשודרים, בשלטי חוצות, באריזות מזון, בבילויים ואירועי תרבות (הופעת מוצרים ממותגים בסרטים, למשל). השפעת פרסומת אחת היא אולי אפסית, אבל קמפיין שלם למוצר משפיע על דעת קהל. חברות עסקיות ותאגידים מתנהגים באופן רציונלי ומשקיעים כסף במה שמכניס להם רווחים. והם משקיעים מיליארדים בפרסום. סך כל הקמפיינים הפרסומיים משתווה לשטף של מסרים שיוצרים מעגל סגור המשרת את כל המוצרים ובונה את חיי הצרכנות: חסר -  קנייה - סיפוק מיידי אך קצר-טווח (אם בכלל) - אי שביעות רצון חוזרת.

אם הפרסום הוא אנטי-תרפיה, הרי השופינג הפך לבילוי המועדף על ההמונים בחברה, יותר מקריאת ספר, מטיול בטבע או מהאזנה למוסיקה. פירושו "לגעת בעושר", ובדרך מעוותת, להשתתף בשפע ולפצות על החסרים, גם אם מה שניתן להביא הביתה הוא פירורים מאותו שפע. המלה שופינג לא היתה שגורה כל כך בפי הישראלי לפני עשור. עם עליית הקניונים (הרי לא עושים שופינג במכולת), התעורר הצורך להבחין בין "קניות" (יציאה לצורך רכישת מוצרים נחוצים), לבין הבילוי שעל פי רוב מסתיים ברכישה כלשהי, אך לרוב, לא דבר שתוכנן מראש. מי שחוויה זו זרה לו (יש עוד כאלה?) יכול לצאת בשבת לרצועת החנויות בשפיים, או לפאוור-סנטרים, להתרשם. העיתוי לא מקרי: לא בכדי נוקטים חוקרים רבים מינוח מתחום הדת כדי לתאר את התפשטות הצרכנות.

 

עם כל המגמות העולמיות הגדולות, שנראות כמעט דטרמיניסטיות, יש  אפיונים ייחודיים להשתלשלות העניינים בישראל. לדעתי, אי-שם ברקע מצויה המנטליות הישראלית, "הטראומה הקולקטיבית" שחולל המצב החומרי בארץ בשנות החמישים והשישים. הסיפור מתחיל לפני כן: בשנות השלושים והארבעים לא עשו בארץ השוואות כואבות עם העולם: כאן היו ימי הכלניות של בניית היישוב והמדינה, חלוציות ומאבק -  שם היו השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה.

אבל אחרי המלחמה, כשהעולם המערבי עלה על הכביש-המהיר לפיתוח, וצמחה חברת השפע האמריקאית בשנות החמישים, עם חברות השפע האירופיות בעקבות תוכנית מרשל, הציבור הישראלי נכנס לתקופה הצנע. אבקת חלב, תלושים לקניית ביצים, מחסור בבנזין. הכרתי קשישה בתל אביב, שעד יום מותה בשנות התשעים נהגה להצמיד את הסבון עם פקק "גזוז" ומגנט לתחתית הברז בכיור, כדי שהסבון לא יתמוסס על השיש. גם אחרי התקופה הרשמית של צנע, היתה בארץ תודעת קיפוח חומרי ופער גדול ביחס לחברות השפע המערביות. עד שנות השבעים והשמונים.

אין להשוות בין הטראומה הקולקטיבית הישראלית לטראומה של ניצולי שואה, אך שתיהן הזינו צימאון ישראלי לצריכה מפותחת וראוותנית. והנה, עם הפרטה והיי-טק הגענו אל האושר והעושר. למה להתקמצן? חיסכון רק מזכיר תקופות קשות יותר, שרוצים להשתחרר מהן. דוגמה: מי שעוסק בחיסכון במים במשק הבית מכיר שיטה חדשנית של מיחזור "מים אפורים". אין סיבה לשימוש במי שתייה לשטיפת האסלה, אין סיבה להזרים מים עם קצת סבון לביוב. אפשר לתכנן מערכת שתפיק את המקסימום מהמים שנכנסים הביתה, דרך כיורים ומקלחות, אסלות ושטיפת רצפות, עד שייצאו לגינה להשקיה. באחרונה ראיתי סקיצה יפה של מערכת כזאת, עם הסברים בעברית, ובתחתית הדף כתוב: "מנשר הוראות חיסכון במים בירושלים מתקופת המצור". מי יאמץ אילוצים כאלה?

הרצון להשתחרר מטראומת המחסור ולהדביק את הפער הכלכלי עם "המערב המפותח", יחד עם התפרקות אתוס השותפות ועליית האינדיבידואליזם, היפנו אנרגיות שהושקעו פעם בעשייה לאומית להתבססות ולהתקדמות חומרית ואישית. זה, ומנטליות של עולם שלישי במדינה של עולם ראשון (או שמא להפך?) יוצרים מתכון להרס הסביבה והחברה[N1] .

 

לפני יותר מ30- שנה יצר הביולוג פאול אהרליך נוסחה המבטאת את יחסי הגורמים השונים של השפעתנו על הסביבה. הוא זיהה שלושה גורמים עיקריים, שנכנסו לנוסחה, שהיתה למפורסמת: PXAXT=I, או בעברית: ה = אXצXט. כלומר ה-impact, ההשפעה שלנו שווה מכפלה מסוימת של הגורמים: population - אוכלוסייה, affluence - עושר או רמת הצריכה, ו-technology - טכנולוגיה. כלומר, ההשפעה הסביבתית של קבוצה אנושית נתונה היא פונקציה של מספר האנשים, רמת הצריכה שלה ועוצמת הטכנולוגיה שלה.

יש עדיין מחלוקות מרות על התרומה היחסית של כל אחד מהגורמים הללו, במישורים המקומי והגלובלי. חלק מהוויכוחים בהסכמי קיוטו להגבלת פליטת גזי חממה היו על מספר האוכלוסין בדרום וצריכת היתר בצפון. מאחורי הוויכוחים הללו עומד הדיון על היישום הפרקטי: מה ניתן לשינוי ובאלו כלים מדיניים? כלומר, חוץ מהשקעות בפיתוחים טכנולוגיים, יכולתנו "לשנות" את מספר האוכלוסין ואת רמת צריכה בדרכים נאורות היא מוגבלת.

סביב לבעיות הסביבתיות כשלעצמן, יש לחברה הישראלית סבך הולך ומתרחב של דילמות ואתגרים, הנובעים האחד מהשני ומזינים זה את זה. דוגמה: אנשי סביבה המוחים נגד סלילת כביש חוצה ישראל מואשמים בהעדפת עצים על פני אנשים, ושימור "שפירית הביצה" (כדברי נחמיה שטרסלר) על פני מענה לצורכי אדם. אך הכביש מסמל הרבה יותר מכליה של שטחים פתוחים (תופעה חמורה ומדאיגה כשלעצמה, מסיבות הקשורות בבני אדם דווקא). מערכת אוטוסטרדות מפותחת משרתת בעיקר את תרבות הרכב הפרטי, מגמות של בריחה מערים ותהליכי פרוור. גם זה מכלה שטחים פתוחים, אך בעיקר משנה את פני החברה. התחבורה הציבורית מתנוונת ומרכזי ערים מתרוקנים ומתדלדלים. טיפוח תרבות הרכב הפרטי רק מחזקת את עצמה: יותר אנשים ירגישו צורך ברכב (ראשון, שני או שלישי) לצורכי הניידות שלהם; יותר מכוניות יביאו ליותר פקקים, וליותר כבישים כדי לפתור את בעיית הפקקים.

כדי לשרת את האוכלוסיות החזקות שברחו לפריפריה (אך ממשיכות לעבוד בערים, ומכאן הצורך בכבישים גדולים), בונים קניונים בפאתי הערים, מה שתורם להתרוקנות הערים והתרוששות מעמד הסוחרים הזעירים בעיר. תאגידי ענק, בינלאומיים לרוב, שולטים בקניונים, גורפים שיעור ניכר מרווחי הקניות שם, וההון המקומי בורח. לכך יש להוסיף את הרחבת הפער החברתי והחלשת מדינת הרווחה שמחוללת ההפרטה, הבאה לידי ביטוי גם בתרבות הצריכה והתמקדות בהעלאת רמת חיים, ללא התחשבות בכלל ובסביבה. כל המגמות הללו יחד מגבירות את האטומיזציה של החברה, אבדן הסולידריות החברתית. ובלי אלה, אין סיכוי להשיג את מידת האחריות הדרושה להתמודדות עם אתגרים חברתיים וסביבתיים.

דוגמה אחרת למעגל קסמים שבו הצריכה מעצימה את עצמה, היא אבדן הפנאי. כדי להרוויח כסף ולממש את הביקוש, עובדים יותר שעות. הפנאי פוחת, ושיעור גדול יותר שלו מוקדש לשופינג וקניות. כדי להיענות לצורכי אנשים שבאים לקנות אחרי שעות עבודה ארוכות, שעות פתיחה של החנויות משתנה. מזמן נעלמה ההפסקה בין שתיים לארבע אחר הצהריים. ביישובים רבים גם השבת מושבתת. אנו משנים את מבנה חיינו כאזרחים וכיוצרים, כדי להתאימם לתפקידנו כצרכנים.


מה הקשר בין מה שנאמר לעיל לבין הפוליטיקה שלנו? לכאורה שוק חופשי, טיפוח הצרכנות ו"רדיפת אושר ועושר" על ידי הפרט הם הדמוקרטיה בהתגלמותה. בעיני רבים, יש שתי אופציות בעולם: או שאתה קפיטליסט דמוקרט לבן, נאור וטוב, או שאתה קומוניסט, או פשיסט חשוך ומרושע. לכן, כל ניסיון לתחום את השוק או להגביל את גישתנו אליו ואל מוצריו נתפס כמעשה אנטי-דמוקרטי. האמת הפוכה כמעט לגמרי.

ראשית, השוק דומה לזירה הפוליטית כי הוא מנגנון של קבלת החלטות. במשק בוקרים, השוק נועד בעיקר להעברת סחורות ביעילות. אבל במשק חללית, מה שקורה בזירה הכלכלית מעצב את פני כדור הארץ. כוחם של צרכנים בשוק הגלובלי הוא אדיר, מבחינת ההשלכות שלו. שנית, אפילו נניח שמבנה המערכת הפוליטית שלנו דמוקרטי, בזירה הכלכלית המצב לגמרי הפוך. אם בפוליטיקה "אדם אחד שווה קול אחד", בשוק "בעל המאה הוא בעל הדעה". שם, "דולר אחד שווה קול אחד", והחופש היחיד הוא של ההון, לא של האנשים.

ככל שהמשק העולמי ונהליו מתרחבים - הלא התאגידים הבינלאומיים גדולים ורבי-עוצמה מרוב מדינות הלאום - כוחה של הפוליטיקה הדמוקרטית מצטמצם, וכוח  שלטון ההון (האנטי-דמוקרטי) ומערכת הצריכה, האמצעי לשלטונו, גוברים.

הקושי להבין זאת ולהתמודד עם ההשלכות הנובעות מכך, נעוץ בכך שהראייה שלנו מפוצלת, עד כדי סכיזופרניה. יש מתח גדל והולך בין שני תפקידים שונים שלנו: אזרחים וצרכנים. האזרח רוצה יחס ערכי ומוסרי לאנשים ולסביבה: יחס הוגן ושוויוני כלפי אנשים, ייצוג הולם לכלל האוכלוסייה, דאגה לדורות הבאים, כולל טיפוח הסביבה. הצרכן רוצה יכולת למלא את מאווייו בכל עת, זמינות מקסימלית של מוצרים: מחירים נמוכים, חנויות מלאות ופתוחות בכל שעה. נוצרת סתירה בלתי פתירה. אני (האזרח) אצביע בעד תוספת מסים על דלק, כי אני מאמין ש"המזהם צריך לשלם"; אך אני (הצרכן) אתמרמר על מחירים גבוהים במשאבות, ואחפש הנחות. כאזרח, אכתוב מכתבים נגד סדנאות-יזע בעולם השלישי; כצרכן אקנה את החולצה הכי זולה בלי לברר כיצד נוצרה. המערכת הגלובלית דואגת לכך שגם אם נשתדל ונשאל, יהיה קשה להשיג את התשובות.

הגלובליזציה הכלכלית משביעה את הצרכן ומרעיבה את האזרח. היא מספקת לנו מחירים נמוכים והיצע מנקר עיניים, אך בד בבד מגבירה את הפערים החברתיים בעולם. זה נחמד שבאחרונה מטפחים את הצרכנות בישראל - יותר שירות, נדיבות, היענות ללקוח. אך התפקיד הזה מתרחב על חשבון פנים אחרים שלנו: הפכנו צרכני תרבות, בריאות, חינוך וכו'. כללי השוק מתפשטים לתחומים אלה.

אין כאן הצעה לחזור למערות - אבל חללית משוכללת עלולה להפוך במהרה למערה חסרת-כל. האתגר הוא דווקא לצאת מהמערות המקוונות שלנו בחזרה לעולם. בכל מקרה, ההיפוך של תרבות הצריכה אינו עוני וחיים במחסור, ואין כוונה לחזור לעידן אידיאלי-מיתי כלשהו. אין כאן התרפקות נוסטלגית לתור זהב של פשטות וטוהר. אך הפחד מרגרסיה, מחזרה לעבר, גם מונע מאתנו ללמוד מהעבר, לגלות מחדש דברים בעלי ערך שאבדו.

האמונה בגאולה שבקידמה חומרית משתקת ומבודדת אותנו. כי אם אנו מאמינים שהכל רק משתפר כל הזמן, אזי אין שום דבר בעל ערך ללמוד מהעבר, ואין סיבה לדאוג לעתיד, כי הוא יעלה על תקופת הזוהר הזו. עבר ועתיד, וקשרינו אליהם ואל תושביהם, משוללי ערך, ואנחנו נשארים מיותמים ועריריים בהווה. הדגש הרב על ההווה, שנובע מכך, יוצר מחסום אדיר באבחון בעיות בעלות השלכות ארוכות טווח. למה לדאוג לאנשי העתיד, אם הם יוכלו להסתדר טוב יותר? הם ודאי יפתרו את שלל הבעיות שנשאיר להם. נדאג לעצמנו.

אם גישה זו אינה מקובלת, יש לחפש משמעות ותכלית אי שם מחוץ לקידמה החומרית. במובן מסוים, אנו חומרניים מדי, וברגע שנפסיק למלא את צורכינו הלא-חומריים באמצעות חומר, מצבנו ומצב העולם ישתפר; במובן אחר, אנו לא חומריים די הצורך: אם היינו עושים קצת יותר למען עצמנו, אם היינו תלויים פחות במוצרים מן המוכן, אם הדברים שהיינו יוצרים לעצמנו היו יותר בני קיימא ופחות חד-פעמיים, בקיצור, אם לחומר היה ערך בעינינו, היינו מבזבזים אותו פחות.

טיעון אפשרי בעד טיפוח תרבות הצריכה הוא שהוזלת מוצרים אמנם מביאה לצריכת יתר, אך מאפשרת לחלקים נרחבים באוכלוסייה למלא צרכים חיוניים. להקשות על צריכה, פירושו להחזיר המונים לרמת חיים בלתי מספקת. נטען כאן שלאנשים רבים, לפחות בני המעמד הבינוני ומעלה, יש יותר מהדרוש לחיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות. אך לרבים יש מעט מדי. מיפוי אחד של התמונה הוא זה:

 

 


קטגורית צריכה

"צרכנים"

(1.1 מיליארד)

"אמצעי"

(3.5 מיליארד)

"עניים"

(1.5 מיליארד)

תפריט

בשר; מזון מוכן; משקאות

דגנים; מים נקיים

תת-תזונה; מים לא בטוחים

אמצעי תחבורה

מכוניות פרטיות

אוטובוסים, אופניים

הליכה

חומר

חד-פעמי

מוצרים בני-קיימא

"ביו-מסה": אורגני-מקומי


מקור: אלן דורנינג,
How Much is Enough?  מכון וורלד-וואטצ' (Worldwatch Institute)

 

מה עושים עם הפער? אם העוגה לא תתפח לנצח, המטרה צריכה להיות הרחבת הקטגוריה האמצעית, על חשבון שתי הקיצוניות. הפחתת הגידול של בקר לבשר, כדי לפנות שטח לדגנים לצורכי אדם; טיפוח תחבורה ציבורית ותחבורה אלטרנטיבית, תחת הרחבת השימוש ברכב פרטי. לאור מגמות סביבתיות וחברתיות עולמיות, השאלה כבר אינה אם נעשה את המעבר הזה, אלא אם המעבר ייעשה מתוך הסכמה הדדית ורצון כללי, או שייעשה באלימות, תוך מאבק ושידוד מערכות.


לאזרחים הצרכנים יש היום יותר מדי ופחות מדי כוח. מעט מדי כוח מול ביורוקרטיות אימתניות, גלובליזציה דוהרת, ריכוז השפעה בידיים מעטות. התגובה ההולמת למיעוט הכוח היא העוצמה אזרחית, השתתפות הציבור בקבלת החלטות, ביזור סמכויות, הגבלים עסקיים, תיחום השוק, דרישת שקיפות ואחריותיות (accountability).

אך יש להם גם יותר מדי כוח: זה שבקצה האצבעות המרימות את המתג. לדורות האחרונים יש הרבה יותר השפעה על הסביבה המקומית והגלובלית משהיה לדורות לפני מאה או מאתיים שנה, אך זו השפעה שאין בה די תבונה או הכוונה. כאן מצוי האויב, כלומר, בחברה האזרחית עצמה. התשובה צריכה להיות יתר ענווה, שינויים באורח חיי הפרט, פיתוח המודעות, הגבלה עצמית, פשטות מרצון.

אלה שני צדי התנועה הסביבתית-חברתית: מאבק פוליטי-כלכלי כלפי חוץ, והמאמץ הנפשי-חינוכי כלפי פנים. המושג העיקרי כאן הוא גבולות: הכרה בגבולות הפיזיים של העולם קשורה הדוקות בהכרה, הפנמה, אימוץ ויישום הגבלות והבלגות התנהגותיות ורוחניות של היחיד. אנו מגיעים לגבולות, limits, של כושר הספיגה של כדור הארץ, כי אנחנו לא שמים די מגבלות לעצמנו, ולא למי שמחזיק ביותר מדי כוח נצלני.

שינוים פנימיים ורוחניים לא יספיקו. צריך להתמודד גם במישור הפוליטי: לכפות מגבלות על אנשים וגופים המפעילים את עוצמתם לטובת מעטים ולרעת רבים, לנתץ  המגבלות שכפתה מערכת מנוכרת, שהיא הכוח המניע מאחורי חברה גלובלית. העבודה הפנימית והפעילות הפוליטית הכרחיות לתכלית האחרונה של שינוי החברה, למעבר מאובססיה של הגדלת הכמות לחתירה אחר איכות, ולקראת חזון של קיימות אמיתית.

אסיים אפוא בתובנות הסביבתיות ביותר במקורות היהדות, בפרקי אבות: "איזה עשיר? השמח בחלקו. איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

 


 [N1]משפט מסורבל מאוד כדאי לפרק לשניים או שלושה משפטים פשוטים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד