קללת השפע וטביעת הרגל האקולוג
קללת השפע וטביעת הרגל האקולוג

לקראת סוף המאה העשרים, קצב הפעילות האנושית בעולם הגיע לגבהים כאלה ששוב איננו חיים מהריבית של הטבע אלא מקטינים את ההון הטבעי. לישראל יש במצב הזה הזדמנות מיוחדת: הפיתוח שיהיה כאן בעשרים השנים הבאות יהיה רב יותר מכל הפיתוח שנעשה מאז קום המדינה, ונוכל לעשותו תוך עשיית צדק סביבתי עם הדור הזה והדור הבא

 

ליה אטינגר

ד"ר ליה אטינגר היא רכזת תוכנית עמיתים במרכז השל

 

הפרדה חד-צדדית? גיוס חרדים לצה"ל? זכות השיבה? קיצוצים בקצבאות הילדים? פינוי התנחלויות? הנה כמה מהנושאים שנוגעים לאופי ולעתיד החברה הישראלית וזוכים לדיון ציבורי סוער. התחממות כדור הארץ? היכחדות מינים? החור באוזון? הידרדרות באיכות המים והאוויר? הנה כמה מהנושאים הנוגעים לאופי ולעתיד החברה הישראלית, ובכל זאת כמעט לא משתלבים בדיון הציבורי, לא רק אצלנו אלא בדמוקרטיות רבות. 

בסוגיות שברשימה הראשונה יש לאזרחים על פי רוב דעות מוצקות, בעד ונגד, הנובעות על פי רוב מהבדלים אידיאולוגיים. בסוגיות שברשימה השנייה אין ממש מחלוקת. לרוב האנשים יש דעה ברורה - נגד. מי יכול להיות בעד התחממות כדור הארץ או היכחדות מינים? למרות זאת, רוב הציבור מקבל כמובן מאליו את העובדה שאיננו עושים כמעט דבר לשינוי המגמות, אלא להפך, ממשיכים בפעולות שמחזקות את המגמות הקיימות ומגדילות את קצב התהליכים שיוצרים את הבעיות. מדוע  דמוקרטיות אינן מעמידות את השאלות הקיומיות הנובעות מהמשבר הסביבתי העולמי לדיון ציבורי? 

שאלות קיומיות אלו נדונות באינטנסיביות גוברת והולכת בגופים הבינלאומיים מאז שנות השבעים. בשנת 1983 הוקמה ועדה ברשות ראש ממשלת נורווגיה דאז הגב' גרו ברונטלנד -  הנציבות העולמית של האו"ם לנושאי סביבה ופיתוח. ארבע שנים לאחר מכן פירסמה הוועדה דו"ח בשם "עתידנו המשותף", שהיה בעל השפעה רבה על השיח העולמי. בעקבותיו כונסה בשנת 1992, בריו דה ז'נרו, ועידה שכונתה "פסגת כדור הארץ", שהשתתפו בה נציגים של יותר מ150- מדינות, רובם  ראשי מדינות. בסיומה חתמו כל הנציגים על הצהרה של 27 עקרונות לפיתוח בר קיימא או קיימות (כהצעת האקדמיה ללשון העברית). בקיץ זה, בחלוף עשר שנים, תתכנס ביוהנסבורג פסגת כדור הארץ השנייה, כדי להמשיך ולנסות לקדם את הרעיון של הקיימות.

קיימות הוא רעיון פשוט ואפילו מובן מאליו - צריך למצוא דרכים לספק את צורכי הווה בלי לפגוע באפשרות של הדורות הבאים לספק את צורכיהם. או כלשונו של פתגם עממי מקניה:  "לא קיבלנו את הארץ בירושה מהורינו אלא בהשאלה מילדינו". דרך הקיימות מנסה למצוא איזון בין הכלכלה, החברה והסביבה ולהוביל לפיתוח שתורם לרווחת כלל התושבים, תוך שמירה על בריאות המערכות האקולוגיות.

מדוע הרעיונות החשובים הללו, המוסכמים ברמה הבינלאומית (כפי שהדבר מתבטא באמנות הבינלאומיות הרבות שנחתמו עד היום) כמעט אינם מוצאים את ביטוים בפוליטיקה ברמת המדינה? יש לרעיונות אלו השלכה מכרעת כמעט לגבי כל עניין שעומד על סדר היום הציבורי, ובכל זאת, הם כמעט לא משפיעים על תהליכי קבלת ההחלטות או על הדיון הציבורי.

מאמר זה מתחלק לשני חלקים: בראשון, אנסה להוכיח שאנו חיים בעיצומו של משבר סביבתי גלובלי, ואנסה לאפיין את טיב המשבר; בחלק השני אנסה לתת הסבר מדוע רוב החברות בנות זמננו אינן מתמודדות בצורה הולמת עם המשבר.

 

בעיות סביבתיות הן עניין פופולרי בתקופתנו; ערוץ 8, בתי ספר, ומפעם לפעם גם העיתונות הכתובה והאלקטרונית, מציעים כיסוי נרחב לבעיות סביבתיות שחלקן פוטוגניות ביותר (זוכרים את הקורמורנים המכוסים בנפט במלחמת המפרץ?). אך דומה שההיסטוריה מלמדת, שלמרות כל הנבואות השחורות של "נביאי" איכות הסביבה משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הטכנולוגיה אינה מכזיבה. המחצית השנייה של המאה העשרים התאפיינה בגידול מדהים של אוכלוסיית העולם ובצמיחה כלכלית אדירה. הצמיחה הכלכלית, יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית, הצליחו, בניגוד לצפיות מומחים רבים, להעלות את רמת החיים של חלק גדול מהאנושות.

ב1950- מנתה אוכלוסיית העולם 2.5 מיליארד בני אדם. בתוך שני דורות, אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה ויותר, והיום חיים בעולם יותר משישה מיליארד בני אדם. זה קצב גידול שאין לו תקדים. ברור שהוא לא יוכל להימשך לאורך זמן.  בשנות השישים והשבעים חשבו שגידול האוכלוסייה יפסק בדרך האכזרית ביותר - רעב. אך ההתקדמות בטכנולוגיה החקלאית, המכונה המהפכה הירוקה, עלתה על כל המצופה. אכן, יש רעב בעולם, אך מקורו אינו במחסור במזון. כדור הארץ עדיין מסוגל לכלכל את אוכלוסיית העולם.

ולא רק לכלכל. כפי שכבר ציינתי, 50 השנים האחרונות התאפיינו בצמיחה כלכלית שעלתה בהרבה על קצב גידול האוכלוסייה: התוצר העולמי הגולמי עלה מ6.3- טריליון דולר בשנת 1950 לכדי 40.5 טריליון היום. כלומר, פי שישה, בעוד האוכלוסייה גדלה באותה התקופה "רק" פי 2.4. צמיחה כלכלית זו העלתה את הרווחה של רבים גם בארצות המתפתחות. בשנים 1960 עד 1993 עלתה תוחלת החיים בארצות המתפתחות ביותר משליש ותמותת התינוקות קטנה ביותר מפי שניים. העולם לא רק הופך להיות צפוף יותר, אלא גם משכיל יותר. כ80%- מהילדים בארצות המתפתחות זוכים לחינוך יסודי. בשנים 1960 עד 1990, שיעור הנרשמים למוסדות להשכלה גבוהה בעולם המפותח גדל ביותר מכפליים: מ15%- ל40%-.

יחד עם העלייה ברמת החיים, עולה רמת הצריכה בעולם המפותח ובעולם המתפתח. הייצור התעשייתי העולמי, במחצית השנייה של המאה העשרים, היה גדול בהרבה מכל מה שיצרה האנושות לאורך כל ההיסטוריה עד 1950.

   תמונה זו, שרבים רואים כתמונה של הצלחה, בעיני אחרים היא שורש הבעיה. יותר ויותר נדמה לנו שכלכלה העולמית מבוססת בעיקר על ידע ומידע. אך למרות הפריחה של האינטרנט והפעילויות הווירטואליות, בני האדם לא הפסיקו להיות יצורים ביולוגיים התלויים בסביבה למחייתם. והאימפקט העצום של הפעילות האנושית משנה ללא היכר את הסביבה.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, האדם היה עוד מין בין מינים רבים על פני כדור הארץ. ההשפעה היחסית שלו היה קטנה. רק בדורות האחרונים הגיע היקף הפעילות של האנושות לממדים כאלה, שהוא משפיע על כל המערכות האקולוגיות. האדם מקבע בתהליך מלאכותי יותר חנקן אטמוספרי מאשר מקובע בכלל התהליכים הטבעיים. האדם, ובייחוד אזרחי המדינות המפותחות, שינה בתוך כמה דורות את הרכב האטמוספרה של כוכב הלכת שבו הוא דר (ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה עלה ב30%- מאז ראשית המהפכה התעשייתית). כבר היום האדם משתמש בצורה ישירה או עקיפה בכ40%- מתוצרי הפוטוסינתזה על פני היבשה.

לאימפקט העצום של הפעילות האנושית יש השפעה מכרעת על אין-ספור שירותים אקולוגיים שבני האדם נוטים לקבל כמובן מאליו, שירותים החיוניים ליצורים חיים ולאדם. באיזו מידה הם נשמרים בעולם ההולך מתמלא פעילות אנושית, כוכב לכת הנשלט בידי בני אדם? האמנם יש לבני האדם תשובה מספקת לשאלה זו? ננסה תרגיל מחשבתי שהציע אקולוג בשם הולדרן:

נאמר שבעתיד יימצא כוכב לכת בעל אטמוספרה הדומה לזו של כדור הארץ, ובעל אקלים דומה. נניח שבכוכב זה לא התפתחו חיים, ובני האדם מחליטים ליישב אותו. על חללית בשם תיבת נוח, הנוסעת לכוכב, מעמיסים את כל הדרוש לקיים מושבה של בני אדם. אלו מבין מיליוני המינים של בעלי חיים והצמחים מכדור הארץ נבחר לקחת בתיבת נוח זו?

התשובה המתבקשת היא: נבחר צמחים ובעלי חיים המנוצלים ביותר בחקלאות ובתעשייה: חיטה, אורז, כבשים, סוגים מסוימים של עצים וכו'. הבחירה אינה קלה, יש אלפי מינים כאלה. אך אלו מינים אחרים אנחנו חייבים להוסיף לתיבת הנוח כדי שמינים אלו יוכלו להתקיים? את התשובה לשאלה זו אין איש יודע. 

קחו לדוגמה את שאלת פוריות האדמה. השפע של היצורים החיים באדמה הוא מהמם. ליצורי הקרקע תפקידים מרכזיים בכל אקוסיסטמה של כדור הארץ, הם הכרחיים לסגירת המעגל של זרימת חומרי מזון לצמחים ולבעלי חיים. במחקר שנעשה באדמת מרעה בדנמרק, מצאו בשטח של יארד מרובע אחד  50,000 תולעי-אדמה כמו השלשולים  (אנלידה), 50,000 חרקים וכמעט 12 מיליון תולעים עגולות, נמטדות. אם נחפש גם יצורים מיקרוסקופיים, הרי בגרם אחד בלבד של אדמה, הכמות שאפשר לתפוס בין שתי אצבעות, מוצאים  30,000 פרוטוזואה, 50,000 אצות, 400,000 פטריות ומיליארדי חיידקים. אלו מינים מהם נבחר לקחת בתיבת נוח?

רוב המינים הללו אינם מוכרים למדע ובוודאי איננו מבינים את הדרכים הרבות שבהן הם משפיעים על פוריות האדמה. רוב המינים החיים היום על כדור הארץ טרם אופיינו, ולו בצורה השטחית ביותר. אך אנו יודעים שהרשת הסבוכה של יחסי הגומלין בין היצורים החיים במערכות האקולוגיות ממלאת מספר רב של תפקידים "תומכי חיים". למשל:

 טיהור אוויר

 טיהור מים

 הקלה של שטפונות ובצורות

 מיתון אירועים קיצוניים של מזג אוויר

 פירוק חומרי פסולת וחומרים מזיקים

 יצירת אדמה והגברת פוריותה

 האבקה של גידולים חקלאיים וצמחייה טבעית

 בקרה על מזיקים פוטנציאליים לגידולים חקלאיים

 הפצה של זרעים ושינוע חומרי מזון

 ייצוב חלקי של האקלים

 ולא פחות חשוב מכל אלה, יופי והוד, מקור להשראה אנושית.

ככל שגדלה הפעילות הכלכלית, האימפקט של המין האנושי על כדור הארץ הולך וגדל, והשטחים הפתוחים המספקים את השירותים האקולוגיים, המערכות תומכות החיים של כדור הארץ, מתמעטים. החשיבות של שירותים אקולוגיים אלו על פי רוב אינה מוערכת, עד שהם נפגעים ללא תקנה, והאדם נאלץ לחפש להם תחליפים מלאכותיים. הדוגמה הידועה ביותר היא של העיר ניו יורק.

ניו יורק מקבלת את מימיה מהרי קטסקיל. המים בעבר היו באיכות טובה מאוד ולא נדרשה מערכת סינון. אך בראשית שנות התשעים, הפיתוח של האזור שממנו מגיעים המים החל לתת את אותותיו ואיכות המים החלה להידרדר. היה ברור שהעיר ניו יורק חייבת לנקוט אמצעים כדי לעמוד בתקנים. עלות הקמת מתקן לסינון מים לתושבי העיר נאמד ב6-8- מיליארד דולר, בלי הוצאות תפעול שנתיות של כרבע מיליארד דולר. במקום להשקיע בבניית המתקן החליטה עיריית ניו יורק להשקיע בהון הטבעי, בשימור השירותים האקולוגיים, כלומר, בשימור מערכת הטיהור הטבעית בקו פרשת המים.

עיריית ניו יורק קונה שטחים הסמוכים לנחלים ומאגרי מים, ומפצה את תושבי האזור במרחק של 160 קילומטר מהעיר בעד שימור שירותי הטיהור האקולוגיים בסביבתם. עלות הפיצוי קטנה בהרבה מהסכום הנדרש להקמת מתקני הסינון.  בנוסף לזה, נהנים התושבים משירותי חינם נוספים של המערכת האקולוגית, כמו למשל ייצוב מערכת האקלים המקומית, מניעת שטפונות ושימור אתרים לנופש ובילוי בטבע.

הבעיה היא שרוב השירותים האקולוגים כלל אינם מתועדים. אין כמעט ידע על המתרחש ברוב האזורים בעולם. רק באחרונה החל האו"ם, יחד עם הבנק העולמי ומכון משאבי כדור הארץ, לעשות סקירה מקפת של מצב האקוסיסטמות  העולמיות. בכל העולם, מפתחים אזורים רבים בלי להכניס למודלים הכלכליים, לחישובי העלות/תועלת, את אובדן השירותים האקולוגיים. והמסקנה לכן היא תמיד אחת: שדה בנוי רווחי יותר משדה בור או מאדמה חקלאית.

בעולם עם מערכת סחר מפותחת אפשר לייבא שירותים אקולוגיים מרחוק, החל במזון וכלה ביבוא מים ויצוא פסולת, ולא להרגיש בנזק המיידי. אך מה קורה כאשר ממשיכים לנהוג כך גם כשהרזרבות האקולוגיות של העולם אוזלות?

 

זוג מדענים קנדיים פיתח באחרונה מדד המנסה לאמוד באיזו מידה אנו מתקרבים לגבולות הטבע? האם יש לנו עדיין רזרבות? המדד, המכונה טביעת הרגל האקולוגית, הוא מעין מצלמה אקולוגית: הוא בודק כמה שטח נדרש לקיים פעילות אנושית מסוימת בטכנולוגיות ובאורחות החיים הנהוגות היום. (הסבר נרחב על טביעת הרגל האקולוגית  אפשר למצוא באתר  http://www.bestfootforward.com/. ומי שמעונין יכול לחשב את טביעת הרגל האקולוגית שלו על ידי מילוי שאלון באתר: http://www.earthday.net/footprint/index.asp.)

המדד מבוסס על ההנחה שמהרבה בחינות, עיר דומה ליצור חי. כמו כל יצור חי, העיר צורכת משאבים מהסביבה ופולטת החוצה את כל מה שלא עוכל. חשבו לדוגמא על עז. היא מלחכת עשב במרעה. גללי העז אינם מצטברים ומכסים את המרעה, אלא מתפרקים ומדשנים את האדמה, שכן הם משמשים מזון למספר רב מאוד של יצורים חיים. אפשר לחשב מהו שטח המרעה הנחוץ כדי לקיים עז או עדר עזים בלי ששטח המרעה ידלדל. אפשר גם לשאול את השאלה המקבילה: מהו השטח שנחוץ לקיים עיר בצורה מקיימת, כלומר, בצורה שתוכל להימשך לאורך הדורות?

ניקח לדוגמה את תל אביב. מובן מאליו שאי אפשר לקיים את תל אביב בשטח של העיר עצמה. רוב המשאבים המקיימים את החיים בעיר באים מחוץ לה: מזון, מוצרים תעשייתיים, חומרי בנייה וכו'. חלק גדול מהמוצרים מקורו מחוץ לגבולות המדינה. התושבים צורכים את המשאבים המובאים, משתמשים בהם יום יום והופכים אותם לפסולת. גם הפסולת אינה נשארת בתחומי העיר, אלא מיוצאת החוצה. ומדובר בכמויות נכבדות. כל תושב בעיר תל אביב מייצר 3.3 ק"ג אשפה ביום.

אך בניגוד לגללי העזים במרעה, האשפה של תושבי תל אביב אינה מתפרקת ברובה ומשמשת מזון ליצורים אחרים, אלא נערמת בכמויות הולכות וגדלות. בעבר היא יצרה את הר חירייה והיום היא משנה את הגיאוגרפיה של השטח במקומות אחרים בארץ. אבל תושבי תל אביב אינם מייצאים רק אשפה. הם מייצאים גם כמויות גדולות של ביוב, שמכיל גם חומרים רעילים, שמגיעים לים או לאדמה ומצטברים שם. הם מייצאים גם גזים, חלק רעילים. חלק מהגזים פוגעים בבריאות תושבי תל אביב. אך זיהום האוויר אינו נותר בתל אביב, הוא נישא עם הרוח ומועבר לכל עבר. כך תושבי גוש עציון וירושלים, ובמידה מסוימת תושבי העולם כולו, זוכים ליהנות מהפליטות של תושבי תל אביב. 

בזה אין כל ייחוד בתל אביב, לכל הערים בעולם טביעת רגל אקולוגית גדולה בהרבה מהשטח שהן תופסות למעשה, וכל הערים תוכננו בצורה שאינה מביאה בחשבון את מחזוריות הטבע. חישבו ומצאו שטביעת הרגל האקולוגית של לונדון גדולה פי 125 משטחה. תושבי לונדון מהווים 12% מתושבי בריטניה, אך השטח שנדרש לכלכל אותם ולקלוט את הפחמן הדו-חמצני שהם פולטים, גדול כשטח של אנגליה כולה. עדיין לא נעשה חישוב דומה ביחס לתל אביב, אך אפשר לעשות הערכה:

טביעת הרגל הממוצעת של אזרח בישראל היא 44 דונם. אם נניח שזו גם טביעת הרגל הממוצעת של תושבי תל אביב (סביר להניח שהיא גדולה יותר, כי רמת החיים בתל אביב גבוהה מהממוצע הארצי), קל לעשות את החישוב. היום חיים בתל אביב 354,400 תושבים. נכפיל ב44- דונם לנפש ונקבל טביעת רגל של 15,600,000 דונם, יותר ממחצית שטח מדינת ישראל.

איך זה ייתכן? ישראל היא מדינה קטנה וצפופה ואנו מייבאים שירותים אקולוגיים ממקומות רבים בעולם. הבעיה היא, שמאז שנות השמונים של המאה העשרים, העולם כולו נמצא בחסר. היום, טביעת הרגל האקולוגית של תושבי העולם כולו גדולה בשליש משטח כדור הארץ. פירוש הדבר הוא, שהאנושות הפסיקה לחיות, כפי שהיה בעבר, מהריבית של הטבע. בתקופה האחרונה התחילה האנושות לכלות את ההון הטבעי, והמסקנה היא שאנו חיים על חשבון הדורות הבאים ועל חשבון המדינות המתפתחות.

כושר ההמצאה האנושי מגדיל כל העת את היכולת לנצל משאבי טבע. קחו למשל את הדיג. פעם, הגורם המגביל את כמות הדגים שניצודו היה מספר הסירות וציוד הדיג. היום פותחו טכנולוגיות דיג משוכללות ביותר והגורם המגביל את כמות הדגה אינו עוד יכולת האדם לדוג, אלא מספר הדגים בים, הפוחת מדי שנה בגלל דיג אינטנסיבי מדי. כושר ההמצאה האנושי טרם המציא מערכות משוב שיאפשרו להתאים את קצב הפעילות האנושית לקצב מחזורי הטבע. הרוב המכריע של משאבי הטבע הוא אינסופי, כל עוד משתמשים בהם בקצב נמוך יותר מקצב ההתחדשות של המשאבים. אבל אין לנו די מנגנוני הסכמה חברתית, ברמה הגלובלית, שיאפשרו  לוודא שקצב הפעילות האנושית יתאים לקצב ההתחדשות הטבעית.

כמו האיכר ששחט את האווזה שהטילה ביצי זהב, המין האנושי אינו עוצר. לקראת סוף המאה העשרים, קצב הפעילות האנושית הגיע לגבהים כאלה ששוב איננו חיים מהריבית של הטבע אלא מקטינים את ההון הטבעי. הריבית, שמותר לנו לנצל ללא הגבלה, קטנה כל הזמן, דבר שמחריף את הבעיה. איננו דגים את עודף הדגים שהטבע יוצר, אלא מקטינים  את גודל האוכלוסיות ודוחפים מינים רבים להכחדה.

דוגמה נוספת: האדם יכול לשאוב לנצח מי תהום, כל עוד קצב השאיבה אינו משיג את קצב ההתחדשות. אך לא רק בארץ יש בעיה של  שאיבת יתר. חקלאי העולם שואבים יחדיו, ממקורות מי תהום אזוריים, לפחות 160 מיליארד ממ"ק בשנה מעבר לכמות המתחדשת. כמות מים כזו משמשת לייצור קרוב לעשירית מגידול הדגנים הנוכחי בעולם. עד מתי נוכל להמשיך בזה?

 

 אם הכתובת על הקיר ברורה כל כך, מדוע אין מדינות העולם מתמודדות באומץ עם המשבר הסביבתי? אני רוצה לטעון שהדבר נובע משתי סיבות משולבות, המעצימות האחת את השנייה. הסיבה הראשונה היא האופטימיזם הטכנולוגי שמחלחל עמוק בכל רובדי החברה; השנייה היא האופי המיוחד של רבות מבעיות הסביבה: פרטים יכולים להפיק מהסביבה רווחים ולהטיל את העלויות של פעילותם על החברה בכללה. הסיבה השנייה, שעליה ארחיב דברים בהמשך, יכולה להסביר את ההבדל בסוג השיח המתנהל ברמת המדינה וברמה הבינלאומית.

נפתח בסיבה הראשונה, האופטימיזם הטכנולוגי. קחו לדוגמה את משבר המים העכשווי; סוף סוף, נושא סביבתי שהצליח לחדור לכותרות ולדיון הציבורי בישראל. ככלל, הנטייה היא למסגר את הדיון כדיון כלכלי: מדוע לא השקיעו בזמן משאבים לפיתוח פתרונות טכנולוגיים (בעיקר התפלת מים) ומדוע לא תמחרו באופן ריאלי את מחיר המים לחקלאים?  ההנחה, מאחורי סוג כזה של דיון, היא שהפתרונות למשבר המים חייבים להיות טכנולוגיים וכלכליים. כלל לא עולה על הדעת שמשבר המים הוא רק חלק קטן מהמשבר הסביבתי בארץ והעולם, ושהסתכלות הוליסטית יותר יכולה להוביל לשאלות אחרות ולתשובות אחרות, הקשורות, למשל, בתרבות שלנו, בדרך שאנחנו בונים קהילות, באורחות חיי היום-יום.

האופטימיזם הטכנולוגי הטבוע בבסיס החברה המערבית מונע מאתנו לשאול שאלות על אורח החיים הצרכני. נכון שיש תופעות לוואי בלתי נעימות רבות לטכנולוגיה ולנוחות הנלווית אליה, אבל הרי לא יעלה על הדעת "שנחזור אחורה בזמן".  יש הנחה סמויה שלכל בעיה שנוצרת חייב להיות פתרון טכנולוגי, ואיכות החיים בהכרח תלך ותשתפר. זו הסיבה העיקרית לכך שבעיות הסביבה אינן זוכות לדיון ציבורי רציני.

חלק מפתרון הבעיות הוא בהחלט בשיפור הטכנולוגיות, אך המדד של טביעת הרגל האקולוגית ממחיש יפה מדוע שיפור הטכנולוגיה בלבד על פי רוב אינו מוביל לשיפור הסביבה. לדוגמה, עקב ההתייעלות הקשורה למודעות סביבתית, השימוש באנרגיה ליצירת דולר תל"ג ירד בשיעור של 23% במדינות המערב, בשנים 1973 עד 1987. אבל צריכת האנרגיה השנתית עלתה ב15%- באותה תקופה.

שיפור הטכנולוגיה מביא ברוב המקרים לעלייה בצריכה, והשקלול של שתי המגמות, ההתייעלות מחד גיסא והעלייה בצריכה מאידך גיסא, מביא לרוב לגידול של טביעת הרגל האקולוגית. נובע מכך שטכנולוגיה בלבד אינה יכולה לפתור את הבעיה. אבל אנו חייבים לשאול שאלות חדשות/ישנות על המקום של האדם בעולם, ולהסיק מסקנות בקשר לתרבות ולחברה שאנו חיים בהן.

טענתי הראשונה היא שאופטימיזם טכנולוגי, במיוחד בהקשר של תרבות צרכנית, מונע מהחברה התמודדות אמיתית עם המשבר הסביבתי. אך הסבר זה אינו ההסבר המלא להתעלמות מהמשבר.

סיבה חשובה לא פחות היא תופעה שהאקולוג גרט הרדין   (Garrett Hardin)  כינה "הטרגדיה של נחלת הכלל". רוב הבעיות הסביבתיות נוצרות מכיוון שהחברה מאפשרת ליחיד לנכס לעצמו רווחים, תוך השתת העלויות על כלל החברה. אנו נוהגים להתייחס למצב מוזר זה כאל מובן מאליו. מובן מאליו שלבעל מפעל מותר לצבור רווחים מתהליך היצור, אך אין הוא אחראי לנזקים הבריאותיים שנגרמים מזיהום האוויר שמחולל מפעלו. כמעט כל הערים הגדולות בעולם בנויות לחופי ימים או נהרות, שכן הזרמת שפכים אל נחלת הכלל היא נוהג עולמי. ככל שגוברת המודעות למשבר הסביבתי, נדרשים בעלי מפעלים לעמוד בתקנים מחמירים יותר, השפכים מטופלים, לארובות מוסיפים מסננים ומשקעים המטהרים את העשן הנפלט; אך מדובר רק בהבדל כמותי ולא איכותי.

בשום מקום בעולם לא נדרשת התעשייה לעבור לממשק נקי לחלוטין. ואין הדבר נוגע רק למגזר התעשייתי. כל אחד מאתנו שותף לאורח החיים המאפשר לנהוג ברשות הרבים כאילו היתה הפקר. כל מי שמתניע את מכוניתו בבוקר נהנה מהנוחיות, אך מתחלק בנזק עם שאר תושבי עירו, ואף עם כלל תושבי העולם, בתרומתו הצנועה להתחממות כדור הארץ.

המקום הראשון שבו תמונת עולם מוזרה זו מתחילה להתערער הוא הזירה הבינלאומית. לכל מדינה יש אינטרס שהמדינות האחרות לא ייצאו זיהומים אל תחומה. דבר אחד הוא לסבול מזיהומים כאשר הרווח מהפעילות הכלכלית תורם למדינה, ודבר אחר הוא לסבול מזיהומים בלי ליהנות מהרווח. לכן, ברמה הבינלאומית יש למדינות אינטרס לחתום על אמנות שמטרתן לשמור על נחלת הכלל העולמית.

מנקודת ראות עולמית, חשובה הסכמה על מדיניות גלובלית שתמנע מצב של  יתרון יחסי למדינות שאינן משקיעות באיכות סביבה. אך התמונה היא מורכבת יותר. תאגידים בינלאומיים הם חלק מהשיח הבינלאומי והם בעלי השפעה רבה על קבלת ההחלטות. לעתים קרובות, שיקולי הרווח בטווח הקצר גוברים על השיקולים לטווח הארוך. האינטרסים של המדינות המפותחות אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של המדינות המתפתחות. לכן רק חלק קטן של האמנות הנחתמות, ואפילו אלה שאושררו, מוביל לשינויים מהותיים במדיניות ברמת המדינות.

האופטימיזם הטכנולוגי מעצים מאוד מגמה זו. הרבה יותר נוח להאמין שבסופו של דבר יימצא פתרון טכנולוגי לכל מחדל, מאשר להכניס שינויים מהותיים בכלכלה ובאורחות החיים, המתחייבים מתפיסת העולם הסביבתית.

האם כל הדיון הזה רלוונטי למדינת ישראל?  השפעתנו על נחלת הכלל העולמית היא זניחה ביחס להשפעה של מדינות כארה"ב, יפן או סין. אם מדינות מערביות שיכולות להרשות זאת לעצמן אינן מכניסות את השינויים המבניים הנדרשים, מדוע צריכה ישראל, עם כל בעיותיה הביטחוניות, להשקיע מאמץ ואנרגיה בעניין הסביבתי?

התשובה שלי היא, שדיון זה רלוונטי במיוחד לישראל. ישראל היא מדינה עם מאפיינים של העולם המפותח ושל העולם המתפתח. זו המדינה היחידה עם תל"ג גבוה לנפש, שאוכלוסייתה ממשיכה לגדול בקצב כה מהיר. השנים האחרונות מלמדות אותנו, בדרך הקשה, מה קורה כאשר הפיתוח נעשה בלי להתחשב בשיקולים  של קיימות: אזורים שלמים בגליל המערבי מזוהמים באסבסט, אחד החומרים המסרטנים ביותר; הקישון גובה את מחיר הסרטן; חמישית מבארות המים באזור החוף אינן ראויות עוד לשתייה; רמת חובב היא פצצת זמן מתקתקת. כבר היום, המחיר הוא עצום. ברור שאת רוב הנזק המצטבר טרם גילינו.

אבל אפשר אחרת. הפיתוח שיהיה כאן בעשרים השנים הבאות יהיה רב יותר מכל הפיתוח שנעשה מאז קום המדינה. יש לנו הזדמנות שאינה בנמצא במדינות אחרות, לבנות את התשתיות בצורה מקיימת, תוך עשיית צדק סביבתי עם הדור הזה והדור הבא. התחום של תכנון ופיתוח מקיים הוא העתיד. בסופו של דבר, ישראל, ככלל מדינות העולם, תצטרך להתאים את עצמה למגבלות הטבע; נקווה שהדבר יוסדר בעתיד באמנות בינלאומיות ולא בדרך של מלחמה.

אם נקדים ונפתח טכנולוגיות, תכנון ואורחות חיים המתאימים למאה ה21-, נוכל לשפר פלאים את איכות החיים בחבל ארץ זה ולייצא את הידע. בטווח הארוך, זו ההשקעה המשתלמת ביותר, כלכלית ולא רק ערכית.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד