ראיונות אישיים עם מייסדות ומוב
ראיונות אישיים עם מייסדות ומוב

לקראת כינוס
מי ומה בכינוס 100 שנות גן הילדים
ראיונות אישיים עם מייסדות ומובילות בחינוך לגיל הרך
יעל פישביין

 

ד"ר נחמה ניר-יניב, מפקחת מרכזת על גני-הילדים במשרד החינוך, בשנים: 1986-1973
נחמה ניר-יניב נולדה בקישינוב בשנת 1924 והגיעה עם הוריה לתל-אביב בשנת 1936. "כשהתחילו המאורעות בארץ (המרד הערבי 1939-1936) זכרון הטבח בקישינוב היה טרי בזכרוני ופחדתי שגם בתל-אביב יהיה טבח דומה" - נזכרת נחמה.
היא למדה בבית-הספר "לדוגמא", ששכן בימים ההם בנוה-צדק ואחד ממוריה היה המשורר שאול טשרניחובסקי. נחמה המשיכה לימודיה בסמינר לוינסקי, ששכן אף הוא בנוה צדק.
בגיל 18 כבר היתה גננת מוסמכת, מפני שבאותה תקופה הגננות למדו עד השביעית (שלוש שנות תיכון) ובשמינית קיבלו הכשרה של שנה אחת לגננות.
עם סיום לימודיה הלכה עם בני גילה מתנועת השומר-הצעיר לקיבוץ משמר העמק "להשלים את הקיבוץ".
היא החלה את עבודתה כגננת בגן של הקיבוץ שמנה 14 ילדים. בגן למדו בניהם של גדולי תנועת השומר-הצעיר, שהיא רחשה להם יראת כבוד עמוקה. בכל זאת העזה לזמן אותם לאסיפת-הורים וביקשה לשמוע מה יש להם לאמֹר. בהשראת האסיפה ההיא עיצבה, מאוחר יותר, גישה חדשה לתפקיד ההורים בגן, לפיה ההורים שותפים מלאים במעשה החינוכי.
בשנת 1943 עזבה נחמה את קיבוץ משמר העמק ושבה לתל-אביב לבית הוריה. היא עבדה כממלאת מקום בגן של זרם העובדים בחולון, אליו נשלחה על-ידי אסתר רבינוביץ (לימים עורכת הד-הגן), שהיתה המפקחת של זרם העובדים. שנה אחר-כך נשלחה לעבוד בעין-ורד שבגוש תל-מונד ואחרי-כן הועברה לגן בקריית יוסף בגבעתיים, בו עבדה 12 שנים.
בימים ההם, ראשית שנות ה-50, שנות צנע ומחסור, הגן לא ידע מחסור מפני שהגננות הסתובבו, בלי בושה, במפעלים וסחבו משם חומרי-עבודה בשביל הילדים. גם הסביבה היתה מגויסת. אחד השכנים, מספרת נחמה, נהג לבוא לגן ולצייר תמונה לכל חג.
את לימודיה האקדמיים עשתה ד"ר נחמה ניר-יניב באוניברסיטת בר-אילן. תואר ראשון בחינוך ותואר שני בספרות. את לימודי הדוקטוראט עשתה בניו-יורק, באוניברסיטת קולומביה.
בשנת 1959 התמנתה נחמר ניר למפקחת על גני-ילדים במחוז המרכז ואחרי 14 שנות עבודה כמפקחת -  קיבלה את תפקיד המפקחת המרכזת על גני-הילדים במשרד החינוך. ד"ר נחמה ניר-יניב היתה הדמות השלישית בתפקיד זה מאז קום המדינה. (הראשונה בתפקיד ד"ר שרה פאיאס-גליק ואחריה, ניצה נפתלי).
היא פיתחה את פרויקט קדמ"ה -  קבוצות דיון מחנכים-הורים -  שנועד לערב את ההורים בנעשה בגן ולשנות את עמדות הגננות, שתיפתחנה לנכונות ללמוד מההורים. על המוטיבציה להקים את הפרויקט מספרת ד"ר ניר-יניב;
"מה שהרגיז אותי זה שהגננות לימדו את ההורים דברים אבסורדיים כמו מושגים בדמוקרטיה, היגיינה, מה לאכול ואיך להתלבש. חשבתי שעושים אי צדק להורים ואז גיבשתי את הרעיון שהגננת צריכה ללמוד מההורים ולא ללמד אותם".
הפרויקט החל ב-13 גנים. כל גננת נפגשה, מדי שבוע, עם קבוצת הורים קטנה, כל פעם עם קבוצה אחרת, וקיימה אתם דיונים "בגובה העיניים" על חינוך הילדים, על מנהגים, על חגים וכד'. בשיחות אלו הגננת היתה אמורה להעניק להורים ביטחון, גאווה בעצמם ובמורשתם, לחזק את הדימוי העצמי שלהם וכן להקטין את הפער בין הגן לבין הבית.
 קדמ"ה הובילה לתכניות נוספות, שנועדו לשתף הורים בגני-ילדים, שאחת מהן היא גני מלו"א -  מרכזי ילדים והורים להעשרה אמנותית -  שהוקמו בעיקר באזורי מצוקה. בגנים אלה ההורים, הילדים והגננות עסקו יחד בפעילויות אמנותיות משותפות.
מספר שנים לפני שפרשה, עסקה ד"ר נחמה ניר-יניב בעיצוב המנהיגות החינוכית של המפקחות והמדריכות בגני-הילדים.
היא קראה לתכנית בשם חבר"ה -  חשיבה ביקורתית בראי ההדרכה -  ויצרה קבוצות דיון של גננות, מדריכות ומפקחות, בהן עסקו, מנקודת מבט ביקורתית, בתפקידי הפיקוח וההדרכה בגני-הילדים. בקבוצות דיון אלה גובשה התפיסה שהפיקוח בגן-הילדים צריך להיות מסייע ולא פיקוח בודק.
במהלך שנות כהונתה אירגנה ד"ר נחמה ניר-יניב שני קונגרסים בין-לאומיים לגיל הרך. הראשון בשנת 1980 בנושא: הרחבת הגיל הרך -  אתגר למחנכים. השני, אחרי תום כהונתה ב-1987, בנושא: הילדות בעידן הטכנולוגי.
ד"ר נחמה ניר-יניב שימשה מרצה בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, בקורסים אקדמיים לגננות בשנים 1990-1965.
כמו-כן כתבה ספרי הדרכה לגננות ולילדים (סדרת "תמונות מספרות", יבנה) ושני ספרי עיון: לחנך ולהתחנך (ספריית הפועלים, 1984) ואתגרים ומעשים -  גן-הילדים בישראל -  40 שנה (ספרית הפועלים, 1990).

מזל משאט-פניני, מפקחת ארצית על גני-ילדים בחינוך הממלכתי-דתי בשנים 1988-1950מזל משאט-פניני נולדה בשכונת שבזי בתל-אביב בשנת 1925.
למשפחת משאט, יוצאי-תימן, היו שבע בנות. כדי לשמור את שם המשפחה צירפה אותו מזל לשם נישואיה והיא נושאת שני שמות משפחה.
בילדותה למדה מזל בגן-הילדים של ציפורה וולפסון (גן-ילדים ג'), שהיה אחד הגנים הראשונים בתל-אביב.
ציפורה, שהיתה מוזיקאית, דרשה וקיבלה תקציב להעסקת מנגנת בגן. לגן של ציפורה הוזמנו ובאו אמנים ואנשי תרבות כמו: יהויכין סטוצ'בסקי, נגן הצ'לו, אברהם שלונסקי ולוין קיפניס.
בית-הספר היסודי בו למדו מזל ואחיותיה היה בית-הספר לבנות יחיאלי שבשכונת נוה-צדק. הן נהגו להגיע ללימודים עם שמלות רקומות. "ההורים דירבנו אותנו ללמוד והיינו תלמידות שקדניות".
מזל המשיכה את לימודיה בגימנסיה תלפיות ובסמינר תלפיות למדה להיות גננת. "חלמתי להיות רופאה -  אך המילגה שקיבלתי לא הספיקה ללימודים באוניברסיטה של ביירות" -  נזכרת מזל.
שנים רבות לאחר-מכן, כשהיתה מזל מפקחת על גני-ילדים ואם לילדים, נרשמה לאוניברסיטת בר-אילן והשלימה תואר ראשון בחינוך ולשון.
את שנת עבודתה הראשונה כגננת עשתה מזל משאט בכפר הרואה. ילדיו של הרב נריה ז"ל וילדיהם של גדולי הדור למדו בגן שלה. לאחר-מכן עבדה בפתח-תקוה בגן-ילדים דתי במרכז העיר.
בשנת 50' נבחרה מזל משאט לשמש מפקחת על גני-ילדים דתיים (בזרם ה"מזרחי") בהיותה בת עשרים וארבע בלבד.
מאתיים ותשעה-עשר גני-ילדים הועברו לפיקוחה והיא הקדישה את כל זמנה לקידומם.
"אין מה להשוות את הגנים של אז לגנים של היום", אומרת מזל. "הגנים היו קטנים וצפופים, מבנים איומים, פחונים וצריפים בלי סוף. חלק גדול מהילדים, בעיקר במעברות, לא ידעו עברית. היו גננות שחשבו שצריך ללמד את הילדים רק בעברית והיו אחרות שחשבו כי על מנת לקרב את הילדים ולהעלות חיוך על שפתיהם מוטב שהגננות תלמדנה כמה משפטים בשפות האם של הילדים.
באותם ימים היה מחסור גדול בגננות, לכן הוקמו קורסים מזורזים לגננות ללא הקפדה יתרה על השכלה קודמת ועל ידיעת השפה.
באותם ימים אמרו באירוניה, כי "כדי להיות גננת מספיקה תעודת לידה". בשנים ההן לא היתה מודעות לצרכים של ילדים חריגים, לא היה אבחון מדויק של הליקויים מהם סבלו הילדים והם למדו עם הילדים הרגילים ללא תמיכה וטיפול ייחודי של מי שהוכשרו לכך.
במשך השנים האבחון נעשה יותר מדויק ופותחה גישה חינוכית המצדדת בשילוב ילדים חריגים בגנים הרגילים.
"גננות תמיד עבדו קשה", טוענת מזל משאט פניני. לטעמה, ריבוי בעלי תפקידים שנכנסים לגן, כגון גננות שי"ח, סייעות למיניהן, אנשי מחשבים ואחרים, מקשה על עבודת הגננת ומעיב על הקשר שלה עם הילדים.
היא מתייחסת בביקורתיות למגמה המדגישה את האינטלקט ואת ההישגים האקדמיים בגן, תוך הזנחה בתחום הריגושי ובתחומים אחרים בהתפתחות הילד.
"הגן לא צריך להיות תחרותי. היום ההורים 'עומדים על הראש' ומכתיבים לגננת ללמד ברמה יותר גבוהה. יש  הורים שמוכנים לשלם אלף שקל בחודש כדי שילדיהם ילמדו יותר בגן", טוענת מזל משאט פניני ועם זאת היא סוברת ש"עדיין יש בגן יותר חופשיות, יותר זרימה של יחסים ויותר טיפול בפרט מאשר בבית-ספר. כל זה נגמר כשילדים מתחילים לשבת ספסל אחרי ספסל עם מורה ולוח". אחריותה של מערכת החינוך לגיל הרך לשמור על האופי החופשי, הייחודי כל כך לגני-הילדים בארץ -  זה המסר ששולחת מזל לחברות הממשיכות במלאכת החינוך.
בשנת 1953 עוגן בחוק מעמדו האוטונומי של החינוך הממלכתי-דתי. החוק מקנה לחינוך הממלכתי-דתי אפשרות לבחור את מחנכיו על-פי אורח-חייהם הדתי, ללמד לפי תכניות לימודים מיוחדות ולקיים פיקוח נפרד על מוסדות-החינוך שלו.
את ייחודו של גן-הילדים הממלכתי-דתי מתארת מזל משאט-פניני:
"בגני-ילדים בחינוך הממלכתי-דתי יש כל מה שיש בגני-ילדים כלליים, אלא שהכל נעשה בהשראה דתית, למשל: בסופרמרקט של הגן הדתי יש פינות כשרות". דגש נוסף -  הקפדה על אורח-חיים דתי של הגננות ושל הסייעות.

תכניות העבודה בגן-הילדים הדתי מדגישות את האמונה בבורא עולם, נותן התורה ואת האמונה באמיתות התורה. "לפי משנתנו החינוכית אנו מדגישים את חשיבות עם ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל".
כיום עוסקת מזל בחקר ותיעוד תולדותיו והתפתחותו של החינוך הממלכתי-דתי בגיל הרך.
דבורה ליפשיץ -  ייסדה את המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי. עמדה בראשו בשנים 1985-1957דבורה ליפשיץ נולדה בפולין בשנת 1923 והגיעה עם משפחתה לתל-אביב בגיל אחת-עשרה. אביה היה איש תנועת המזרחי וכבר בפולין למדה בבית-ספר עברי. בתל-אביב המשיכה את לימודיה בזרם המזרחי, בבית-הספר תלפיות, בגימנסיה תלפיות ובסמינר תלפיות. בתום לימודיה עבדה שנתיים וחצי בגן-ילדים ברמת-גן ובשנת 1947 עזבה את העבודה, גויסה לאצ"ל ושימשה קריינית בשידורי "קול ציון הלוחמת". אחרי מלחמת השחרור נשלחה לארגנטינה כשליחת תנועת בית"ר.
בתום השליחות נסעה ללמוד פסיכולוגיה בניו-יורק וסיימה תואר שני. את בעלה, ד"ר ישראל ליפשיץ, פגשה בארגנטינה. לזוג נולדו שלושה ילדים. הבן, זֹהר ליפשיץ, נפל במלחמת שלום הגליל בקרב סולטן יעקב.
בשנת 1957 הציעה ד"ר שרה פאיאנס-גליק, אז המפקחת המרכזת על גני-ילדים במשרד החינוך, לפתוח מסלול הכשרה חדש לגננות ומורות בכיתות א'-ב' במשותף. עד אז היו מסלולי הכשרה נפרדים לגננות ולמורות.
ד"ר פאיאנס-גליק האמינה שגן-ילדים וכיתות א'-ב' הם חטיבה אחת מבחינה התפתחותית וראוי שתפעל בשיטה פעלתנית. היא הושפעה מהגישה שרווחה באנגליה (האינפנט סקול לגילאי 8-5) והתבססה על התיאוריה ההתפתחותית של ז'ן פיאג'ה.
דבורה ליפשיץ, גננת בעלת השכלה אקדמית (תופעה נדירה בימים ההם), נבחרה לייסד את מסלול ההכשרה החדש בסמינר לוינסקי. המסלול נפתח בשנת 57' ותוך זמן קצר חולל שינוי משמעותי באיכות התלמידות ובמעמדן בתוך הסמינר ומחוצה לו.
בתחילת הדרך לא היה ברור לדבורה ליפשיץ מה יהיה גורל הרעיון. היו מורים בסמינר לוינסקי שהתייחסו לגישה החדשה בחשדנות ואילו במשרד החינוך התייחסו לעניין כניסוי מוגבל בהיקפו. "המשענת שלי היתה ד"ר פאיאנס-גליק. היא היתה אשה גדולה עם כוחות להילחם", נזכרת דבורה. תוך שנים מעטות הפך המסלול לגיל הרך למסלול גדול ומקובל בסמינר לוינסקי. גם במשרד החינוך העדיפו את בוגרות מסלול זה -  הן בפיקוח על גני
-הילדים והן בפיקוח על בתי-הספר, שכן כל אחת מהבוגרות יכלה לבחור אם לעבוד כגננת או כמורה לכיתות א'-ב'.
במקביל, קנה לו אחיזה במערכת החינוך רעיון החטיבות הצעירות שנודע אז בשמות כגון: כיתות א' גניות או כיתות א' פעלתניות. אין ספק שהמסלול לגיל הרך הכשיר מחנכת אידיאלית למימוש רעיון זה. אך דרכי העבודה לא תמיד הלמו את הרוח של חינוך פעלתני. בחטיבות רבות הופעלו לחצים להישגים פורמלים בגנים שבחטיבות, במקום להפוך את החטיבה לסביבה חינוכית המאפשרת פעלתנות ויצירתיות.
כשמלאו עשר שנים לקיומו של המסלול לגיל הרך בלוינסקי, פנתה דבורה ליפשיץ למחלקה להכשרת מורים במשרד החינוך בהצעה להוסיף שנת לימודים למסלול. ההצעה אושרה בראשית שנות ה-70 במסגרת הפיכת הסמינרים ממוסדות דו-שנתיים למוסדות תלת-שנתיים.
לקראת שנות ה-80 התחילו הסמינרים לפעול לקבלת הכרה מהמועצה להשכלה גבוהה והיתר להענקת תואר ראשון בחינוך/הוראה. מרצים מהאוניברסיטאות שולבו כמורים בסמינרים וחלק מלימודי הדיסציפלינות למדו הסטודנטיות באוניברסיטאות. מפה ושם החלה אקדמיזציה של מסלולי הכשרה לחטיבות הביניים.
הנהלת סמינר לוינסקי פנתה למועצה להשכלה גבוהה והציעה דגם אקדמי לכל מסלולי ההכשרה.
בלוינסקי אמרו: הכשרת מחנכים אקדמית לכולם, בין אם המחנכת היא גננת, מורה ביסודי, בחטיבת הביניים או בחינוך המיוחד. הוכנו תכניות לימודים, העבודה המעשית עוגנה בתשתית תיאורטית מתאימה ועוצב הדגם האקדמי הרלוונטי לכל מסלול. התהליך נמשך שנים אחדות ולוּוה על-ידי ועדה מיוחדת שהקימה המועצה להשכלה גבוהה.
בראשית שנות השמונים היתה מכללת לוינסקי הראשונה שקיבלה הכרה והיתר להעניק תואר
BEd לכל מסלולי ההכשרה. המסלול לגיל הרך בלוינסקי היה נחשון ושימש דוגמה למסלולי גיל רך בסמינרים אחרים, אשר פעלו על יסוד הדגם המנחה והגיעו אף הם לאקדמיזציה במסלולי מו"ג (מורות-גננות) וגם במסלולי גננות.
בנוסף לעבודתה במכללת לוינסקי יסדה דבורה ליפשיץ בשנת 1979 את המדור לגיל הרך במחלקה לחינוך ותרבות בגולה של הסוכנות היהודית. בשנות עבודת המדור פותחו דפוסים של קשר מקצועי. יצאו שליחות של המדור מישראל לתפוצות. התקיימו קורסים והשתלמויות לקבוצות של גננות ומנהלות בישראל. נערכו כנסים וימי עיון במרכזים שונים בתפוצות ובישראל.
בשנת 1998 קיבלה דבורה ליפשיץ פרס-חינוך של עיריית תל-אביב על תרומתה לחינוך בגיל הרך.
מלכה האס -  גננת, מייסדת גן-הילדים בקיבוץ שדה-אליהו (1942) ומעצבת תורת-גן.
בשנים 1999-1961 מלמדת במכללת אורניםראיון זה יתמקד בדרכה של מלכה האס להבנת הביטוי של הילדים באמצעות הפעילות בחומרי אמנות. על חצר הגרוטאות ותפיסת הגן כחלק מהקהילה -  נפרסם כתבות בחוברת הבאה של הד-הגן.
מלכה האס, נולדה בברלין בשנת 1920. היא התחנכה בתנועת בני-עקיבא בברלין. לאחר עלות היטלר לשלטון עלתה ארצה במסגרת עליית-הנוער והיא בת 15 בלבד. ההורים נשארו בברלין ובשנת 1941 הצליחו, להגיע לארצות-הברית.
בארץ למדה מלכה שנתיים בבית צעירות מזרחי בירושלים. לאחר שסיימה את לימודיה, המשיכה לפלוגת עבודה בחדרה -  שם התגבשה הקבוצה שהקימה בשנת 1939 את קיבוץ חומה-ומגדל שדה אליהו, בעמק בית שאן.
באותם ימים, לאחר פרוץ מלחמת-העולם, קיבלה בדרך לא דרך מעטפה עם מאה לירות ומסר מאמה המוֹרֶה לה להשתמש בכסף כדי לרכוש מקצוע.
מלכה מחליטה ללמוד להיות גננת. כבר בילדותה נמשכה לילדים קטנים ולציורים.
וכעת הבינה שכגננת תוכל לשלב את שניהם.
היא למדה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, במשך 11 חודשים רצופים ואינטנסיביים את המקצוע בו עסקה במשך כל ימי חייה. מלכה סיימה את הלימודים ללא בחינות וללא תעודות, כפי שהיה נהוג בסמינר הקיבוצים בימים ההם.
"בחיים שלי לא עשיתי בחינה בשום צורה", היא מתגאה עד היום.
מלכה האס היא אוטודידקטית מובהקת, שרכשה את הידע העצום שלה בחינוך בלימוד עצמי, ללא מסגרות וללא תארים פורמליים.
יום לאחר גמר הלימודים נישאה מלכה ל"איש שלה" והם הצטרפו לחבריהם בקיבוץ שדה-אליהו, שהיו בין מייסדיו. לזוג שלושה בנים. אחד מהם חבר הקיבוץ.
בשנת 1944 הוקם גן-ילדים בשדה אליהו ומלכה היתה הגננת. את יסודות החשיבה החינוכית -  קיבוצית, קיבלה מלכה ממרדכי סגל, מורה ומחנך שהוביל וניהל שנים רבות את סמינר הקיבוצים. את לימודי היהדות ואת החשיבה החינוכית-יהודית קיבלה מלכה בירושלים ממורתה הדגולה נחמה ליבוביץ ואת עולם הטבע הארצישראלי למדה להכיר ולאהוב ממרגולין וממנדלסון, אנשי שם בתחום זה.
את הרעיונות הפרקטיים שאבה מלכה בראשית דרכה מספר הדרכה למעונות-יום לילדי פועלות בבתי-חרושת בקליפורניה, שנכתב על-ידי רודה קלוג, דמות מובילה בחינוך בילדות המוקדמת (מלכה האס מתנגדת לביטוי "גיל-רך" בתקיפות. היא אומרת: "מה כל כך רך בגיל הזה? זה גיל קשה מאוד"). בהשראת הספר היא תיכננה שולחנות עבודה גדולים ונמוכים כדי שיהיה לילדים מרחב לעבוד וכדי שיוכלו לראות במבט מלמעלה את אשר הם מציירים.
כל השנים התעניינה מלכה בציורי הילדים. היא התבוננה בילדים המציירים וקראה ספרים בתחום זה. "אמי שמחה להיות התחקירנית שלי וחיפשה בספריות של ניו-יורק חומר על החינוך בגיל הגן ועל הבנת ציורי ילדים".
מלכה מתארת את ההתפתחויות שחלו בגישתה לציורי הילדים במהלך השנים: בשנות ה-50 עמדה לראשותה רק גישתו של ויקטור לוונפלד, ודומיו שפירשו ציורי ילדים מנקודת מבט פרוידיאנית. בהשראתם החלה מלכה לאסוף ציורים של ילדי הקיבוץ, בהם הביאו לביטוי את בעיותיהם הנפשיות.
בשנות ה-60 שינתה מלכה האס את גישתה לציורי-ילדים בעקבות קריאה בספרה של רודה קלוג. "הספר עשה לי פיצוץ בראש", נזכרת מלכה. רודה קלוג התייחסה לציורי ילדים בגישה פנומנולוגית התפתחותית: היא אספה ומיינה ציורי ילדים וגילתה את התופעות האוניברסאליות המאפיינות אותם ואת התפתחותן.
בשנת 78' פגשה מלכה בבוסטון את ננסי סמית, שבעקבות פיאג'ה, הסבירה את התהליך הקוגניטיבי המרתק בו הילד תוך פעילות עצמית מבנה את המושגים הבסיסיים -  קו, משטח וצורה -  המאפשרים את התפתחות הציור.
מלכה הושפעה מגישה זו ויישמה אותה בהוראתה בארץ.
בסוף שנות ה-90 הכירה מלכה את מודל ההתפתחות הקוגניטיבית של אנט קרמילוף-סמית העוסק בהתפתחות התודעה של פעוטות כמערכת ייצוגית. מלכה יישמה מודל זה -  בשילוב מודל התיווך של פויירשטיין/קליין -  והוציאה עם צילה גביש חוברת הדרכה בשם: "פעוטים מתנסים בחומרי אמנות", המשלבת תיאוריה ומעשה.
החל בשנת 1961 ועד 1999 לימדה מלכה בסמינר אורנים. היא פיתחה קורס ייחודי בשם: "חינוך בילדות המוקדמת" וכתבה ספרים וחוברות הדרכה בנושא זה. בביתה של מלכה האס כ-250,000 ציורי ילדים -  אוסף הציורים של ילדי הקיבוץ -  ממוינים לפי שמות ולפי שנתונים.
בגיל 80 ממשיכה מלכה לעבוד וללמד בקיבוצה. היא מפעילה, פעמיים בשבוע, את סדנת הציור לילדי הקיבוץ, שהקימה לפני למעלה משלושים שנה ומקיימת, יום בשבוע, קורס למנהלות מעונות, המגיעות לקיבוץ ממקומות שונים בארץ כדי לשמוע תורה מפיה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד