יאנוש קורצ'אק
יאנוש קורצ'אק

על המדף
יאנוש קורצ'אק
1942-1878
ירדנה הדס

 

הבה נספר לילדינו על אנשי-מופת מחנכים בשואה יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדמידט) היה רופא, סופר, הוגה דעות מקורי ואב ליתומיו. הוא היה ידוע מאוד בארצו, פולין, וברחבי העולם. יהודי גאה היה, אהב את ארץ-ישראל, ביקר בה ואף התכוון להשתקע בה.
חלם לגור בירושלים, בחדר קטן משלו ולהתמסר לכתיבה. הוא היה קשור מאוד לקיבוץ עין-חרוד (ואף ביקר בו פעמיים).
קורצ'אק נולד בפולין בשנת 1878. היה נכדו של רופא ובנו של עורך-דין יהודי. בדברו על ייחוסו, התגאה מאוד דווקא באבי-סבו, שהיה זגג. הוא אמר: "אבי-סבי זגג היה. שמח אני. הזכוכית נותנת אור וחום".
כסופר, בחר בכינוי הספרותי יאנוש קורצ'אק, על שם אחד מגיבורי הספרים שאהב בילדותו. בשם זה הוא זכור לכולנו.
קורצ'אק עסק ברפואה, במדע, בהוראה ובחינוך. את עיקר מרצו השקיע בילדים יתומים; ניהל את בית-היתומים "שלו" ואף סייע בניהולו של בית-יתומים מקביל, ששוכניו היו ילדים פולנים לא יהודים.
קורצ'אק לא היפלה מעולם בין ילדים יהודים לאלה שאינם בני דתנו.
בצד הרפואה, חשוב היה לו יותר מכל החינוך. הוא למד להכיר את הילדים כציבור לעצמו. זאת עשה בראשית דרכו, כשעבד כמדריך בימות הקיץ בקייטנות לילדים, שרובם ככולם היו בני השכבות העניות (ראו ספרו "בקייטנה"). הדרך אל בית-היתומים שלו היתה עתה ברורה לפניו. בשנת 1912 הקים ברחוב קרוכמאלנה שבוורשה את הבית, בו כיהן כאב וכמורה ל"ילדיו" עד מותו. בבית זה גידל וחינך אותם וממנו נפרד רק בגזירת השלטונות הגרמניים, במלחמת-העולם השנייה.
קורצ'אק יסד חברת ילדים לתפארת. הילדים חלקו עמו את הנהלת ענייני הבית. הם עסקו אף בשיפוט ובקביעת חוקים. הם התחנכו ליַשְרות ולשיפוט עצמי. הם ראו בו אב -  וב"ביתו" את ביתם.
כשהגיעה שעת הגזירה הנוראה, סירב קורצ'אק להינצל לבדו. הוא בחר ללכת למוות בטרבלינקה עם "ילדיו".
עמו נספתה אף עוזרתו הנאמנה סטפה וילצ'ינסקה. מורים ומחנכים יהודים אחרים עשו כמעשהו והוא משמש סמל לכולם. בטרבלינקה קיימות מצבות רבות. כל מצבה היא זכר לקהילה שחרבה. רק שם אחד פרטי מתנוסס על אחת המצבות: "יאנוש קורצ'אק וילדיו".
אין בידינו עדות על המסע האחרון ועל רגעי מותו של קורצ'אק עם "ילדיו". בטרבלינקה, כידוע, לא היו ניצולים. חובה על כל המבקר בפולין לפקוד את המקום. מורשתו של קורצ'אק מדברת אלינו מספריו, מפי חניכיו שהצליחו לעלות ארצה ומן המופת האישי המופלא שלו.

מקורות וחמרי-למידה:
אדן, שבח (עורך). "סיפורי קורצ'אק למורה ולמדריך". הוצאת האגודה ע"ש קורצ'אק בישראל. בית לוחמי הגיטאות. (מתוך הסיפורים המעובדים, אפשר להעזר בגן-הילדים בעיבודים לסיפורים הבאים:
1. "עשר קופסאות גפרורים", "האיש הרע", "כך אני מהרהר".)
2. אופק, אוריאל. "לקסיקון אופק לספרות ילדים", כרך ב'. הוצאת זמורה-ביתן.
אנוליק בנימין, גרוס נתן, אילנה שילוני -  עורכים.
3. "מחווה לקורצ'אק". מדבריו, שירי משוררים, ציורי ילדים.
 הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות והאגודה ע"ש קורצ'אק בישראל.
4. "יד ושם" -  "בשביל הזיכרון". בעין אקטואלית -  יאנוש קורצ'אק. על הפרק: האדם שמעבר לסמל. גליון מס' 32. ניסן-אייר תשנ"ט, מאי 1999. קובץ מאמרים על קורצ'אק.
כהן, אדיר. "להיות שמש, להיות אור. החינוך כאהבה -  דוגמתו של יאנוש קורצ'אק". הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, תשל"ה.
6. קורצ'אק, יאנוש. כתבים. ניתן להשיג במשרדי האגודה ע"ש קורצ'אק, תל-אביב, רח' ארלוזורוב 102, 62097.
7. רגב, מנחם (עורך). "לגעת באדם -  דמותו והגותו של יאנוש קורצ'אק". ירושלים, תשנ"ו.
8. גירסת סיפור מותו של קורצ'אק (לילדים). בתוך: "תמורות בחיי העם היהודי -  בדרך אל התקומה והשלום", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, יח"ס, עמ' 109-108.
9. קורצ'אק, יאנוש. "גנון, גן-ילדים". בתוך: "עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק", חוברת 5, 1995. עמ' 85-82 (מתוך: "סקירה חברתית", 1907, מס' 34). אוניברסיטת חיפה, האגודה ע"ש קורצ'אק בישראל, בית לוחמי הגיטאות.
10. דניאלי, דינה והדס, ירדנה. "ולב האדם כה קטן". בתוך: "שדֵמוֹת", קי"ח-קי"ט (1991), עמ' 22-16.
n
"חייב אדם לדעת רבות והרבה להגות בעצמו, ואחר כל אלה טועה הוא תכופות ולא את הכל הוא יודע."

סיפור הערש של קורצ'אק
ירדנה הדס
יאנוש קורצ'אק, ששמו נקשר (בדרך כלל) אל השואה, היה לא רק רופא, מחנך, סופר והוגה דעות. הוא גם חידש הרבה בשדה ספרות הילדים.
אחד הז'אנרים שלו, שלא ניתנה עליו הדעת במידה מספקת, הוא סיפור הערש. להבדיל משירי הערש (המושרים בדרך כלל בפי האם), נהג קורצ'אק לספר ל"ילדיו", כשהתקשו להירדם, סיפורים שיצר תוך כדי תהליך הרדמתו של הילד, שהתקשה להפרד מעצבונו או מפחדיו.
סיפור הערש של קורצ'אק עשוי להתפס כסיפור "מגויס" לצורך השעה. אך הוא היה חשוב ליוצרו וחשוב לשומעיו הקטנים. יש שהוא "מתפקד" גם כסיפור פנימי בתוך סיפורים אחרים, שאינם תמיד סיפורי מסגרת מצד המבנה שלהם. לסיפור הערש של קורצ'אק נודעת זיקה חזקה לשיר הערש ה"קלאסי". זיקה זו נובעת מעצם תפקידו ותכליתו:
האצלת מנוחה נפשית לילד, הקניית תחושת שייכות אל מקומו, הרגשת ביטחון ומנוחה. אלא, שבעוד שיר הערש העממי הקלאסי משמש יותר את הדובר(ת) -  האם בדרך כלל -  מופנה סיפורו של קורצ'אק אל הילד עצמו ומקנה לו תחושת ביטחון ומודעות לגופו, לנפשו ולצורך שלו במנוחה.
המעיין בכתבי קורצ'אק ימצא עניין זה שזור בתיאוריו2. אחד מסיפורי הערש שלו, הקרוי "שיר ערש", נכלל בשעתו ב"דבר לילדים" ומופיע אף בלקט "מעשה ב..."3.
במקום "להרחיק" את הילד מעצמו, מטרדותיו, מתחושותיו ומפחדיו ו"לגייס" לשם כך נסיכות יפות הנישאות לנסיכיהן המופיעים על סוסם הלבן, "מחזיר" קורצ'אק את הילד ממחוזות הפחד, הדאגה והבדידות אל עצמו, אל גופו, אל מקומו הבטוח (מיטתו) ואל המנוחה הטובה המזומנת לו.
סיפור הערש מסתייע בחריזה ובמקצב. יש בו איכות תראפית:
"נומה אחת, נומה שתיים, נומו נומו העיניים.
נומה אחת, נומה שלוש, נומה נום, נום הראש.
הס-הס, הילד מנמנם. שוכב הילד במיטה -  ישן.
הלבדו יישן? לא! גם העיניים ישנות, גם האוזניים.
ומה עוד? הפה ישן ואינו מדבר.
העין השמאלית ישנה, אינה מביטה, אינה רואה.
ישנות העיניים השתיים. השפתיים ישנות?
השפתיים ישנות ואינן דובבות.
והאף ישן? כן, האף ישן.
האוזן השמאלית, הימנית ישנה.
שתי האוזניים ישנות ואינן שומעות..."
בתהליך סיפורי, שזמנו הווה ומקומו כאן ועכשיו, משדר קורצ'אק לילד: אתה חשוב, אתה המרכז. אתה הנושא. אתה ראוי למנוחה וזקוק לה.
אין הוא מכביד על הילד בטפילת עקרונות בריאות ("אם לא תישן -  תהיה עייף, תחלה חלילה" וכו'). גם אינו מזכיר לו, שילדים רבים ישנים סביבו והוא עלול להעירם משנתם אם ימשיך לבכות באולם השינה העמוס.
כלומר, אין הוא פורט על נימי החובה החברתית או הבריאותית של הילד. הילד הבוכה בלילה זוכה ל"ביבליותרפיה" אישית ומפנים עם תחושת הרוגע המשתלטת עליו גם את הרגשת חשיבותו האישית. הרי "האדון הדוקטור" יושב לצידו, מקנה לו ביטחון, מייחד לו יצירה ה"נולדת" למענו, תוך כדי השמעת בכורה שלה באוזניו בלבד...
זכותו של הילד לכבוד מתבטאת בכך, שהיצירה היא לו ולמענו. הדעת נותנת, ששירי ערש רבים כאלה אבדו ואינם, כיוון שלא תמיד היה קורצ'אק רושם אותם בשובו אל שולחן עבודתו.
סמוך לסיומו של סיפור הערש (שרובו מחורז, אך אינו כפוף לחוקי החריזה), מזכיר המספר לילד את הבוקר הבא, שייפתח בצלצול עליז:
"ציל-ציל! ציל! -  אחת, ציל! -  שתיים, ציל! -  שלוש -  ציל! -  ארבע, חמש. קול צלצול נשמע.
נפקחו העיניים, נעורו העיניים! מה עוד? האף נעור. העיניים מביטות ורואות. העין הימנית, העין השמאלית, הן מביטות ורואות..."
ועם העיניים יעורו האוזניים, האף, האצבעות -  וכל האיברים יברכו זה את זה בבוקר טוב. ואז -  מזכיר השר למקשיב הקטן -  צריך יהיה להתלבש, להתרחץ, לשחק, לנשום, לקפץ, לעבוד... אבל, כרגע, עכשיו -  "נומה אחת, נומה שתיים, נומה שלוש"... קולו, הדובר בשקט ובאהבה, מצווה מנוחה ורוגע על הילד, שחדל מבכיו ונרדם במנוחה.
פרט ליופיו הנדיר של סיפור הערש הזה ולצד ערכו הביבליותראפי -  מצטיירת שוב ושוב לעינינו דמותו של הוגה דעות גדול, גיבור אהבה לילדים, שידע להוליכם גם בדרך חייהם וגם בדרכם האחרונה בשובה, בגאוה ובאהבה.
1. הרצאה נרחבת על נושא זה השמעתי בכינוס הבינלאומי החמישי למורשתו של יאנוש קורצ'אק (ירושלים, אוקטובר, 1994).
2. וראה, למשל, "בובו".
3. "מעשה ב...", קובץ סיפורים לגיל הרך. הוצאת עמיחי, עמ' 87-84.
לא את הכל אני יודע עדיין. אבל הסוף יהיה כזה: שהיהודים תהיה להם מדינה שלהם בארץ ישראל...

תומי
סִפרוֹן שהוא אלבום-עֵדוּת
ירדנה הדס ושולה איתן
ירדנה הדס -  מורה, סופרת, עורכת. שולה איתן -  מורה לספרות ילדים, ציירת.

"תּוֹמִי", מאת בֶּדְזִ'יךְ פְרִיטָה. עברית: תומס (תומי) פריטה,
אֶוָה טוֹלְקוֹבְסְקִי. הוצאת "יד ושם", רשות הזכרון לשואה ולגבורה,
בית-הספר המרכזי להוראת השואה. ירושלים, תשנ"ט. לא ממוספר.
מבוא: עם הספר אחד הז'אנרים, הנפוצים באחרונה בעולם ספרי הילדים, הוא "ספר התמונות". זהו ז'אנר,בו דפי הספר כוללים צילום, או ציור גדול, אשר מעט מאוד מילים מצטרפות אליו.
הספר שלפנינו, המורכב אף הוא מציורים שבתחתיתם או בצידם מספר מועט של מילים, נבדל מאוד מהז'אנר הנ"ל בכללותו. וזאת מכמה טעמים:
א. משום שאינו מיועד לפעוטות, אלא לגילאי חמש ומעלה, לדעתנו.
ב. מטרתו אינה דווקא פדגוגית (הצגת העולם ויצירת הכרות עמו), אלא פתיחת צוהר לעולם החופשי והרחב לילד השרוי במציאות קשה וכולאת.
ג. את הספר צייר וכתב האב בדז'יך פריטה לבנו הרך תומי, כאשר שניהם היו כלואים (יחד עם האם) במחנה הריכוז טרזיינשטאט. הספר הוא, בעצם, הנכס היחיד שהצליח האב (שנספה) להוריש לבנו הקט (שניצל).
ד. את הנכס הזה מחלק עתה הבן עם כולנו. דומה שכולנו נצא נשכרים.
מבעד לחלון בדברי הסיכום שלו (בסופו של הספר), אומר הבן ("תומי הגדול"): "אבא צייר לי ספר תמונות...
 שמהן יכולתי ללמוד על החיים מחוץ לגטו טרזין...". צוהר זה, שפתח האב לבנו -  הכלוא אתו -  אל העולם הפתוח והמואר, נגלה לקורא כבר על כריכת הספר. תומי, הילדון הניצב על מזוודת הנדודים, מביט החוצה ולמעלה, אל השמים, האור והמרחב. לעיניו -  ציפור במעופה (סמל החופש) ועץ עירום, העומד בשלכת, בציפייה ללבלוב מחודש. גופו של הילד מוטה אל המרחב, אל העתיד. עיניו נוהות אחרי הציפור...
הורות -  יחסי אב-בן -  הִנם עניין סבוך גם בעולם החופשי והפתוח. לא כל שכן בד' אמותיו של מחנה ריכוז.
האב, צייר במקצועו, נותן לילדו כל שהוא יכול לתת -  ומעבר לכך. הילד תומי מצדו -  בבוא השעה -  העניק את השי לכל ילדי ישראל: "כשאני עצוב, אני פותח את הספר שהכין לי אבא בדז'יך ולבי מתחמם. האלבום דומה בעיני לאלבומי התמונות והסיפורים שהכנתי לילדי ולאלבומים שהוריכם מכינים לכם באהבה".
זאת ועוד, בדז'יך פריטה -  שנספה -  הצליח להעניק בציוריו לבנו, הכלוא אתו, ילדות "נורמלית" ככל האפשר, אהבה, הומור, תחושת שייכות ויחס חיובי ובריא לגופו ("פיפי", "קקי"...). הודות לכל אלה -  ולהורים המאמצים -  יוצא תומי אל החיים כאדם שלם, הנושא עמו מבט חיובי ואופטימי.
אופי הציורים הציורים מייצגים סיטואציות ילדיות אוניברסליות. מבחינה זו מהווה הספר עדות לנצחון:
הטוב והמחויך, החיובי וההומוריסטי -  מאפס את הוויית הזוועה, שבה שרויה המשפחה. בין הציורים:
"תומי נומה-נום", "אוכל!!! אוכל!!", "חבילה חבילה!!", "אבא -  אמא כועסים!!", "ירח נום נום -  שמיכה, כרית" וכן "פודינג", כופתאות", "תפוח אדמה", "בשר", "קרם". הכאב מופיע פעם אחת, בצורה מחויכת, כשהילד חבוש בתחבושות, בציור "תומי כואאאב"...
נחזור ונציין, כי אופי הציורים עליז, קריקטוריסטי במקצת, מקרין אהבה ומשלב מסר של חיוב וחיוך.
הספר "תומי" בגן-הילדים אנו מציעות לגננות לחזור ולקרוא בתשומת-לב, לעצמן, את דברי הבן בהתבגרותו ("תומי הגדול") שבסוף הספר. דבריו אלה מהווים חוליה מקשרת בין שלב קבלת הספר (דפים-דפים, בילדותו) לבין הרגע שבו הוא חולק אותו עם כולנו (וחותם: "תומי הגדול"). הספר, שנשמר למענו על-ידי הוריו המאמצים, יעמוד מעתה לרשות ילדינו כולם.
ספר זה מהווה עוד "נצחון" קטן אך משמעותי על הרשעות, הגזענות והאיוולת.
אנו מציעות, שהספר יעמוד לרשות הילדים בגן (ובבית-הספר) בכל ימות השנה ויוצג במקום מרכזי בקרבת זמן ליום השואה.
הספר מעניק לנו (ולילדים) נקודת אור ותקוה בהקשר לנושא הקשה כל-כך, השואה. הוא מכיל הרבה ציורים, שהם פתחים מבטיחים לעתידו של כל ילד: נסיעות, הרפתקאות, מקצועות, עיסוקי תחביב, ברכות ושמחות. העולם המצפה לתומי הקטן הוא עולם שכולו טוב. אחד הציורים קרוי "זאת לא אגדה -  זאת אמת!". זאת גם נחמה גדולה לכולנו!
"תומי" הוא נצחון מוסרי גדול על הנאציזם! 
אם יש ארץ שבה נותנים לילד, ביושר לב, את חלומותיו וחרדותיו, את געגועיו ולבטיו -  אולי זו ארץ ישראל.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד