אמוציולוגיה - הדרך הנשית
אמוציולוגיה - הדרך הנשית

 אמוציולוגיה - הדרך הנשית
 תמי אילת
 דוקטורנטית לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

 
 כשהיתה זהר בת כחודש ורעבה היא ניסתה לינוק משד ימין. המאמץ לא עלה יפה, ולמרות התעקשותה ונסיונותיה שחזרו ונשנו לא יצא חלב מן השד. נדמה שהתסכול העביר את זהר על דעתה. היא בכתה ובכתה עד כדי כך שהיה ברור שלא רק הרעב מהווה סיבת בכייה, אלא הכעס והתרעומת בגין רצונה הלא ממומש.
בשלב הזה השד השמאלי כבר היה מוכן להעניק לזהר את שחסך ממנה הימני. אלא שכל המאמצים להביא את זהר למודעות שהיא יכולה להפסיק לבכות ולהתחיל לינוק, מה שרצתה מלכתחילה, עלו בתוהו. זהר, כך נראה, לא היתה מסוגלת לעצור את תסכולה ולחזור ולהמשיך בהשגת מטרתה. באותו הרגע, כך נדמה, הצורך שלה לפרוק מעליה ולבטא את כעסה היה גדול מהרצון לשוב ולאכול.
כשהיה הלל בגילה של זהר ובסיטואציה דומה, לא היה קשה או בלתי-אפשרי לזכות לשיתוף הפעולה שלו, כאשר הוצעה לו דרך חלופית לסיפוק רצונו. זאת גם כאשר הדבר היה מלוּוה בתסכול, שנגרם עקב אי סיפוק הרצון  בניסיון הראשון.
 נדמה שיכולתו של הלל לזכור את רצונו המקורי ולשמור לו נאמנות, הוא שאיפשר לו להתעלם באופן יחסי  מקשיי הדרך ולהתמקד בדבר בו חשק מלכתחילה.
הבדל מִבני ותפקודי זה חזר על עצמו פעמים אין-ספור. הלל מסוגל להתמקד ברצונו המקורי ולא לתת לתסכולי הדרך להסיט אותו מהשגת מטרתו. ואילו זהר מגיבה לאותם התסכולים כאילו הפכו לעניין עצמו, בעוד הרצון  המקורי נדחק לקרן זווית ובמקרים מסוימים אף נשכח לחלוטין.
על-פניה נראית התנהגותו של הלל הגיונית יותר, מובנת יותר לסביבה ויעילה יותר עבור עצמו, מאשר דרך פעולתה של זהר. בהתנהגותו של הלל באים לביטוי יכולת לשמר ולזכור את הרצון המקורי; לא להיות מוסט מהשגת הדבר, גם אם הדרך כרוכה בקשיים; הבחנה בין מטרה ואמצעים להשגתה, המתפרשת על-ידי הסביבה כהתנהגות רציונאלית שבוחרת בעיקר על-פני הטפל; כמו-גם היכולת הרציונאלית של הסביבה לצפות את מעשיו  ובהתאם להיות מסוגלת לעזור לו מתוך הבנת מטרתו, שאינה משתנה. כל אלה מביאים לכך שבעודו עולל זוכה הלל מסביבתו ליחס של הבנה, הערכה והגשת תמיכה ועזרה, המותאמים ורלוונטיים לצרכיו.
בהתאם לאותו מהלך עניינים נתפסת התנהגותה של זהר כקאפריזית (גחמנית); חסרת הגיון: הן בערבוב  ובלבול בין מה שאמור להיתפס בעיניה כמטרה ובין מה שאמור להיתפס בעיניה כדרכים להשגתה והן בתגובת-יתר רגשית ביחס למה שנתפס על-ידי הסביבה כקשיים טכניים בלבד. העדר המובנות לסביבה, כמו-גם הקושי הרב ליצור תקשורת בזמן המשבר ולזכות לשיתוף פעולה מצידה של זהר, מביאים לתסכול וויתור מצד הסביבה הן בנוגע ליכולת להבינה והן בהענקת תמיכה ועזרה. כך יוצא שזהר נתפסת על-ידי סביבתה כמשונה ובלתי-מוסברת.
 נדמה שעד שזהר לא מאמצת לעצמה דפוסי התמודדות והתנהגות הדומים לאלה של הלל, היא לא זוכה מסביבתה לא להבנה ולא לתמיכה ועזרה. כמו-כן, ניתן להעריך שברבות השנים תתייחס זהר לדרכי הביטוי וההתמודדות האותנטיים שלה עצמה כקאפריסיות וחסרות הגיון. וזאת במידה רבה של צדק, שהרי למרות התחושה האותנטית שבביטוין, הרי שבמבחן המציאות אין הדרכים הללו מביאות להישגים חיוביים מבחינה נורמטיבית ואף לא לתוצאות המצופות על-ידה.
ההבנה, ששיפוט התנהלותה של זהר נעשה מתוך הפרמטרים והסטנדרטים, שנועדו מלכתחילה להנהיר ולהסביר באופן הגיוני ופוזיטיבי את התנהלותו של הלל, נשענת רובה ככולה על תובנות פמיניסטיות בנות-זמננו. בהתאם לגישה פמיניסטית (כמו זו שמציעה
Neomi Scheman בספרה: Endengerings. בעברית ניתן לתרגם את שם הספר, מתוך המונח "ג'נדר", ל"מגדרים". המונח "ג'נדר" משמש להבחנה בין שני המינים האנושיים. הבחנה זו מבוססת בחלקה על אפיונים שרירותיים ועל כאלה שאינם שרירותיים, כמו מין האדם), הדבר הראשון שיש לשאול ביחס לפרשנות התנהגותה של זהר הוא: מיהו הפרשן? כלומר, מהי נקודת המבט ממנה נעשית הפרשנות.
שכן, בדרך זו ניתן לתהות על ההנחות הגלויות והסמויות המונחות בבסיס הפרשנות. פירוש התנהלותה של זהר מתוך תבנית תפיסתית שעוצבה לתועלת הבנה רציונאלית של התנהלות כלל-אנושית נטולת ג'נדר, מודדת הלכה למעשה אך ורק את מידת התאמתה לסטנדרטים ולפרמטרים הפאלוצנטריים (זכריים).
 התייחסות זו מסבירה מדוע, בהנחה שהן ביחס לזהר והן ביחס להלל מדובר בתנאים סביבתיים ויכולות אישיות דומים, נתפסת זהר כלא-ברורה ולא-הגיונית בעוד הלל נתפס כמובן ורציונאלי. כמובן שבדרך של התניות ולמידה ומתוך-כך שבכל אדם יש מן הנשי ומן הגברי, תוכל זהר לצמצם את הפער ההתנהגותי והתפיסתי שבינה לבין הלל ואף לשנות את דימויה הנחות.
אולם, בהתאם לגישה הפמיניסטית נראה, שכל עוד תיבחן ותישפט התנהלותה של זהר בהתאם לפרמטרים שנועדו מלכתחילה להלל, התמונה שתתקבל לא בהכרח תחמיא לה וחמור מזאת -  תפגום ביכולתה להבין, לקבל ולבטא את הפן הנשי של אישיותה מחד-גיסא ולהשיג לו תמיכה ועזרה מאידך-גיסא.
 ני מכנה את הכיוון להערכת התנהלותה של זהר בפרמטרים רציונאליים בשם: "אמוציולוגיה". כוונתי להצביע על כך שניסיון להתחקות ולהסביר את התנהלותה של זהר שלא לפי הדפוסים הפאלוצנטריים המקובלים והמונחים מראש, יאפשר להציג תפיסה רציונאלית וקוהרנטית שלה. בשלב מבואי זה ברצוני להציע את הפרמטר הבא: החוויה הרגשית שבמימוש הצרכים והרצונות היא היא המטרה לדידה של זהר.
 כלומר, הדבר החשוב ביותר עבור זהר ואשר ביחס אליו היא בוחנת הצלחה או העדרה, סיפוק או תסכול, מוגדר באמצעות החוויה הרגשית שלה.
אספקט זה של המימד הרגשי, לפי התפיסה הפאלוצנטרית, הוא מרכיב כמעט טפילי המתלווה להשגת המטרה.  כך שמתוך נקודת-המבט הזו נתפסת זהר כמבלבלת בין המטרה ובין הדרך להשגתה. זאת בעוד שלדידה של זהר האפיון הרגשי של הדרך הוא עצמו מוגדר כמטרה.
 תפיסה זו אינה חדשנית או חריגה בנוף השיח הפמיניסטי. קרול גיליגן בספרה: "בקול שונה -  התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה", (הוצאת ספריית פועלים, 1995.) הצביעה זה מכבר על הקול השונה של האשה, המבטא סגנון חשיבה אחר. לפי גיליגן הקול השונה אינו בשוני המיני דווקא, אלא בשני סגנונות חשיבה שונים בנוגע למערכות יחסים. השוני הזה יוצר בעיית פרשנות, נוכח העובדה שגברים הם שהציבו את המודלים התיאורטיים ביחס להתפתחות אישית ומוסרית. כמו-כן, בדיקות ומחקרים מראים בבירור שמבחינת התפתחות אישית ומוסרית, מדורגות הנשים נמוך מהגברים.
הסבר אפשרי להבדלים, שבין התנהגותה של זהר להתנהגותו של הלל, ניתן למצוא בהבחנה של גיליגן (שם, עמוד 39), לפיה הזהות הגברית מתגבשת ומתחשלת מתוך זיקה לעולם, בעוד הזהות הנשית מתעוררת מתוך הקשר האינטימיעם אדם אחר.
אולם גיליגן עצמה מדגישה בסִפרה בעיקר את האדם הבוגר ואת הצורך לתאר במונחי הנשים עצמן את נסיון חייהן הבוגרים. בסיכום דבריה היא אומרת: "כשם שפרויד ופיאז'ה הפנו את שימת-הלב לשונה ולמיוחד בתחושותיו של הילד ובאורח חשיבתו ואיפשרו לנו על-ידי כך להיענות אליו ביתר התחשבות וכבוד, כך גם ההכרה בדרכן השונה של הנשים לחוות ולהבין, עשויה להביא למבט רחב יותר על הבגרות ולהצביע על ההתפתחות בהקשרה הטבעי" (שם, עמוד 186). אלא שקולה השונה של זהר בהשוואה לקולו של הלל, מצביע על כך שגם אל "הילד" אין להתייחס כאל מקשה אחת. לדעתי, יש מקום להתחיל ולשמוע את קולה השונה של זהר, הילדה, להקשיב לקולה ולהסבירו, בדרך שתציג את התנהגותה כטובה ביותר לסוגה.
 בזכות הבכי והצחוק
הלל בן שלוש. הוא רוצה לקחת לעצמו תפוח, הנמצא בקערת זכוכית על השולחן, גבוה מעל ראשו. הוא מנסה  לגרור כיסא כדי לטפס עליו וזה נתקע בשטיח ולא זז. הלל קורס -  יושב על השטיח ובוכה. אני ניגשת אליו ומנסה גם להרגיע את בכיו וגם להסביר לו שבכי לא משרת אותו, אלא ביטוי רצונו במילים. ועוד אני מסבירה לו שתינוקות בוכים כי אין להם ברירה, זוהי כמעט הדרך היחידה בה אפשר להם לבטא אי-שביעות רצון. אבל מי שיכול לדבר, יכול להסביר בדיוק מה הבעיה ולבקש עזרה.
בפעם הבאה שהלל מוצא את עצמו במצב דומה ושוב בוכה, אני חוזרת על הסברי בפניו וטורחת להוסיף שגיבור הוא זה שמתגבר. וכן, שכל גיבוריו (מהטלוויזיה) אינם נכנעים לקשיים ואינם עסוקים בלבטים, אלא קמים,טופחים לעצמם על המכנסיים וממשיכים הלאה. פעם נוספת בה הלל יבכה כבר יכולה להביאני לכך שאכנה אותו: תינוק, בצליל ממנו ישתמע שמדובר בקללה ממש.
 הלל בן השש עדיין מבטא תסכול עמוק בבכי. אלא שעכשיו אין הבכי משמש לו לתקשורת אלא רק לביטוי ספונטני של רגשותיו. הוא לא ירשה לעצמו להתבטא באופן זה בנוכחות חבריו ואפילו לא בנוכחות זרים. הבכי הזה פורץ ממנו כמו הצעקה שמשמיע מי שהיכה עם פטיש על האצבע במקום על המסמר. הוא אינו מבקש עזרה ותמיכה, אלא רק מבטא את רגשותיו. דווקא אם אביע אמפטיה למשל, ייעלב ויכעס, כמתקומם נגד תפיסתי אותו כנזקק, רגשית, שאלטף את ראשו לעזרה ולתמיכה. לאט לאט יחדל הלל משימוש בבכי כביטוי לגיטימי לתסכולו. הן בשל העידוד הנמרץ של סביבתו, במיוחד הוריו, הדוחקים בו לחדול והן בגין דימויו העצמי כחזק, קשוח וגיבור. נדמה שמכאן ואילך הבכי נשמר באופן בלעדי לציון כאב פיסי או כאב נפשי הנחווה כפיסי.
 בתחילה זהר אינה שונה מהלל בשימוש שהיא עושה בבכי, כלל ועיקר. בהתאם, התהליך בו אנו מנסים להדביר את בכיה כאמצעי ביטוי לגיטימי, דומה מאוד לזה שנעשה עם הלל. זהר ילדה ורבלית, שפתה עשירה והיא נהנית לבטא את מחשבותיה בשיחה, במשחק, בשירה. אולם, גם לאחר שהיא מדברת היטב, זהר בוכה כאשר היא עצובה, או מתוסכלת, או כועסת, או חסרת-ביטחון, או נעלבת, או כואבת, או מפחדת, או חסרת-התייחסות, או חסרת-אהבה, או בודדה, או מאוכזבת, או בלתי-רצויה, או דחויה, או מותקפת, או חסרת-אונים ועוד ועוד.
הנסיונות המרובים של הסביבה לסרס את נטייתה והעדפתה הבסיסית של זהר לבכי אינם עולים יפה. למרות  שאינה נופלת ביכולותיה מאלה של הלל ואף אינה חסרה את התובנות והאינטליגנציה-הרגשית שלו ואולי בחלקן מחוננת אף יותר ממנו, מסרבת זהר לנטוש את דרך הבכי.
הבחירה בבכי, הן כאמצעי של ביטוי והן כערוץ תקשורת, נתפסת על-ידי הסביבה כעניין מעיק ונחות. זאת בעיקר בשל תחושת המבוכה, ההקשר האינפנטילי של הבכי ובשל ראיית השפה כמדיום מחשבתי ותקשורתי נעלה יותר.
עמדה זו מועברת לזהר בכל פעם שהיא בוכה. המסר המועבר אליה הוא חד-משמעי, היא נדרשת לחסום את נטייתה הטבעית והמועדפת, לטובת שימוש במילים והפנמה והתגברות על רגשות.
תהליך זה, שכמו היה אך טבעי ביחס להלל וזכה משלב מסוים לשיתוף פעולה ונכונות מצידו, דומה אצל זהר לעקירת שיניים ממש. בעוד הלל, כך נראה, מצא לעצמו אפיק חלופי מספק למדי (בפעולות ופעילויות פיסיות) כתחליף לדרך הבכי, נראית זהר כמי שאינה מסוגלת לוותר על הבכי. התסכול שלה, אם כן, הוא כפול ומכופל.
שכן דרך-המלך של הביטוי העצמי נחסמת בפניה ואין היא מצליחה למצוא לו דרכים חלופיות מספקות. זו כנראה גם הסיבה לכך שזהר שבה ונדרשת לבכי, אפילו כאשר למדה והפנימה את הדרישה הסביבתית לתקשורת מילולית.
במקרים רבים אף יוצא שהבכי של זהר נתפס כלא-פרופורציונאלי ביחס לקושי ולעניין אליהם היא מגיבה. אולם גם תופעה זו יכולה להיות מוסברת על רקע חסימת דרך-המלך של הביטוי העצמי הטבעי, על-ידי הסכר שיצרה התביעה הסביבתית.
בשעה שנפרץ הסכר, אפשר שיוצאים ונשפכים מתוכו גם דמעות וכאבים שנאגרו בו ממקרים קודמים.
כאשר אדם בוגר, גבר או אשה, בוכה, יתכן והוא ייתפס בעינינו כילדותי. כמי שמעמיס את נטל הטיפול בו, כולל הערכת צרכיו ומציאת הדרך לסיפוקם, על סביבתו. אלא שנשמרת לנו האפשרות לראות באדם בוגר שבוכה, מי שנותן ביטוי מדויק ומכסימאלי של הווייתו באותו הרגע. באורח זה ניתן לנו לפרש את שתי השורות האחרונות בשירו של נתן אלתרמן, "הם לבדם": "רק הבכי והצחוק לבדם עוד ילכו בדרכינו האלו, עד יפלו בלי אויב ובלי קרב" (מתוך: "כוכבים בחוץ" , עמוד 135).

לפי אלתרמן, בהיררכיה של דיוק התיאור והביטוי האנושיים, יימצאו הבכי והצחוק מעל למילים ולמעלה למעלה מעליהם -  השתיקה. בהתאם לעמדה זו, לא רק שהבכי אינו נחות מהמילים בבואו לבטא את המציאות, אלא הוא אף נעלה עליהם. כך שבמקרים מסוימים דווקא מי שעושה שימוש בבכי, הוא אשר מבטא באופן מדויק ונאמן יותר את מה שהמילים לא ישכילו לתפוס.
תפיסת הבכי של זהר באופן שיטתי ועקבי כעניין נחות ואינפנטילי, משמעה פספוס אותם מקרים ורגעים, שבהם דווקא בבכיה מועברת האינפורמציה באיכותה המרבית והמדויקת ביותר. אמנם, לא תמיד נוכל או נצליח לקלוט את בכיה באופן זה ולא נראה בו אלא עניין מיותר, שניתן להחליפו במילים מבלי שבאקט ההעברה ילך לאיבוד מידע חיוני. אולם, פיתוח היכולת להקשיב לבכי ולקבל אותו, לא כמייצג תוכן ורבלי נסתר, אלא כמשקף תוכן בעצמו, יכול להצמיח אפיקי הבנה ותקשורת חשובים. תקשורת המאפשרת להקשיב ולקבל את הבכי כתיאור מדויק יותר ממילים, מאפשרת להתייחס אל הבכי לא רק כאל מדיום, אלא גם כאל המסר וכמאמר השיר לעיל, הבנת הבכי הזה והכלתו תעשה רק מתוך שתיקה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד