מריבות בין ילדים
מריבות בין ילדים

 מריבות בין ילדים
 דן קורין
 פסיכולוג התפתחותי.
 
 "מריבות בין ילדים",
 חוברת מאת: דן קורין.
ציורים: בריגיטה ברנדייס.
הוצאה ביתית שרה בץ
 
 אין ילד שאינו מעורב במריבות. זו עובדה שהורים, מטפלים ומחנכים מוטרדים מאוד ממריבות בין ילדים ומנסים לשים להן קץ. סיבות רבות ושונות למריבות בין ילדים וכמוהן רבות דרכי הטיפול. במאמר זה נסקור סוגים שונים של מריבות בין ילדים ודרכי ההתמודדות איתן.
נציין כבר עתה, כי המריבות אינן בהכרח רק תופעה שלילית, יש בהן גם צדדים חיוביים: הן מלמדות את הילד להתמודד עם בני גילו. הכוח שהילד צובר בהתמודדות כזו יכול להיות מופנה בהמשך ההתפתחות גם לאפיקים חיוביים.
מריבות בין ילדים אינן תופעה מבודדת בחיי הילד. הן מושפעות על-ידי הסביבה. תגובת המבוגרים, תגובת הילדים השותפים למריבה, תגובת הצופים מן הצד ותוצאות המריבה עצמה, יקבעו במידה רבה את יחסו  של הילד למריבות בעתיד. מזגו של הילד ומרכיבי אישיותו האחרים תורמים גם הם לאופי המריבות ולמידה שבה יתמיד הילד בהתנהגות זו.
במאמר זה אנו מתייחסים אל המריבות כאל יחידה התנהגותית נפרדת ומבודדת, לצורך הדיון בלבד. למעשה, כולנו יודעים, כי נושא המריבות שזור בסוגי התנהגויות מרובות אחרות כמו תוקפנות, קנאה, תחרותיות ועוד.
סוגי מריבות
ביחסים בין ילדים יש גם רגעי תוקפנות. מילולית וגופנית. סוגי התוקפנות רבים ומגוּונים. התוקפנות הגופנית כוללת: משיכות חפץ או צעצוע שבידי אחד הילדים, דחיפות, מכות, נשיכות, משיכה בשיער, בעיטות, היאבקות  בדרגות שונות, זריקת אבנים. התוקפנות המילולית, שמופיעה בגיל מעט יותר מאוחר, כוללת: קללות, עלבונות, איומים, התנשאות, השפלה  וכדומה.
קיים סוג נוסף של תוקפנות, התוקפנות הפאסיבית: בהתנהגות זו אין הילד משתף פעולה, מסרב לזוז מהמקום, אינו עונה. באי-שיתוף הפעולה מפגין הילד תוקפנות. 

במריבות בין ילדים יכולים להופיע כל ביטויי התוקפנות הללו.
מריבות כצורך התפתחותי ציינו כבר כי המריבות משמשות גם למטרות חיוביות. הילד זקוק להזדמנות לבחון את כוחותיו. מגיל שלוש והלאה לערך, מתחיל הילד להתרכז בבחינת כוחותיו הפיזיים. אנו עדים לכך שבעלי-חיים צעירים מתגוששים ונאבקים זה בזה כמבחן ותירגול לכוחם. תופעה זו קיימת גם בקרב הילדים הצעירים  וכך ניתן להבין חלק מהמריבות, בעיקר עם התקרבותו של הילד לגיל בית-הספר.
מריבות כאלו מהוות אחד הגורמים הקובעים את מעמדו של הילד בחברה לעומת ילדים אחרים.
יותר מאשר כמכשיר לבחינת כוח פיזי, משמשות המריבות מכשיר להתמודדות חברתית. הילד בוחן את יכולתו להציב גבולות לחבר, לעמוד מולו, להטיח בו מילים ולהתגרות בו. הוא לומד מה הם כוחותיו בחברה, לומד לעמוד על שלו וגם לוותר, להיכנע וגם להיכשל.
 הילד לומד שלמריבות יש מחיר. כשהוא משתתף במריבה הוא כועס, מתרגש, לפעמים "מפסיד" ולעיתים אף ננזף על עצם המריבה. בדרך כלל המריבה מרחיקה אותו מחבר. הוא לומד שכדאי לשקול את דבריו ואת מעשיו כדי להימנע מלשלם את המחיר של המריבה.
הוא מנסה למצוא פתרונות תחליפיים שיאפשרו לו למנוע ריב. הוא לומד להתחלק, לוותר, להתפשר, לשכנע, להימנע ממצב יוצר ריב ולהתפייס. הוא לומד לפתור את הבעיות החברתיות שלו.
  
 "המריבות הנאיביות" של הילדים
יפתח ויוסי שכנים, שניהם בני שנה ושמונה חודשים, יושבים על השטיח בביתו של יפתח.
יפתח, ילד עדין ומפונק, משחק ברכבת.
הוא מסיע אותה הלוך וחזור ומשמיע קולות דמויי קול קטר.
הפעולה מושכת את תשומת-לבו של יוסי.
לבסוף יוסי אוחז את הרכבת ומושך לעברו.
יפתח מופתע. הוא מושך בקטר בכל כוחו בחזרה.
 יוסי חזק מיפתח ותוך שניות מועטות הוא מצליח להתגבר והקטר בידיו, לקול בכיו של יפתח.
מריבה כזאת היא מסוג המריבות הראשונות המתרחשות בין ילדים ללא "כוונת זדון". יוסי כלל לא היה מעוניין לריב עם יפתח. הוא אף לא היה ער לכך שיפתח עלול להיפגע. הוא פשוט היה מעוניין ברכבת ומטבע הדברים הושיט ידו לקחתה.
 המריבות הראשונות הללו מתרחשות, בדרך-כלל, כאשר ילד צעיר מנסה להתגבר על מכשול בדרך הראשונה שעולה בדעתו. המפתח להבנת מריבה כזו נעוץ בתופעה רגילה בשנות החיים הראשונות והיא האגוצנטריות.  יוסי היה להוט להשיג את הרכבת ולא שם לב, או לא הרגיש ולא התחשב כלל בעובדה שגם יפתח מעוניין בה.
האגוצנטריות מאפיינת את כל הילדים בגיל הרך והיא מגיעה לשיאה בסביבות גיל שנתיים או שנתיים וחצי ופוחתת בהדרגה לקראת גיל 5-4 כאשר הילד הופך חברתי יותר והוא מסוגל לראות בצד רצונו ונקודת  ההשקפה שלו גם את רצון האחרים וצרכיהם ולהתחשב בהם.
סוג אחר של מריבות בגיל הצעיר ביותר, הנובע גם הוא מאגוצנטריות, היא ה"מריבה" בין אח צעיר לבין אחיו שזה עתה נולד. האח הגדול, שהוא עתה בן שנה וחצי לשנתיים לערך, נדהם ומבולבל מן השינוי הפתאומי שנחת  עליו. עד כה היה מרכז ההתעניינות של המבוגרים והנה קם לו מתחרה. כל ההסברים שניתנים לו על כך שהאח החדש נחמד, יביא שמחה ויהיה לו חבר, אינם יכולים להתקבל, כיוון שהאח הגדול עסוק בשינוי שאותו אינו מסוגל להבין. מנקודת המבט שלו הוא היה רוצה להחזיר את המצב לקדמותו וזאת בשל האגוצנטריות שלו. כתוצאה מכך עלול הילד לנסות לפגוע באחיו.
אנו רואים אפוא שבמריבות הראשונות מעורב מעט מאוד אלמנט חברתי. הן נוצרות כיוון שילד אחד שקוע ברצונותיו ובצרכיו ואינו מסוגל להתחשב באחרים.

ה"מריבות המכוּונות" המריבות המכוונות הן הנפוצות ביותר.
להלן נסקור סוגים שונים של מריבות שבהן קיימת מטרה, בין אם גלויה ובין אם סמויה ובלתי מודעת, שמקורה בתכונות אישיות ובצרכיו של הילד.
 יש לי כוח -  כאשר הילד גדל מעט, הוא מתחיל להיות ער לתוצאות שיש לתוקפנותו, לסוגיה השונים, על הילדים האחרים. הילד נוכח בכך שהילד שאיתו הוא רב, מתרגז, נעלב ואולי בוכה. הוא מקבל סיפוק מתגובות כאלה.
הילד חש בכוחות החדשים שהוא מפעיל. בעזרת המריבות הוא יכול לפגוע בילד אחר. הוא נהנה מהרגשת הכוח שהדבר נותן לו. סיפוק זה עשוי לעודד אותו להמשיך במריבות עם ילדים, במיוחד כאשר הוא משיג את מטרתו במריבה.
דפנה בת חמש. אחיה יגאל בן שנתיים.
הם מתגוררים באותו חדר. רוב המריבות ביניהם נסבות סביב הנושא מי ישחק על השטיח.
דפנה אוהבת לפתוח את בית הבובות ולהזמין חברות למשחק דמיוני ממושך ומעניין.
אחיה יגאל מעדיף אף הוא את השטיח. הוא אוהב לבנות עליו מגדל מקוביות.
כאשר הגיעה דנה, חברתה של דפנה ושתיהן רצו לשחק עם הבובות, מצאו את השטיח תפוס על-ידי הקוביות של יגאל. "בחייך, יגאל, תזיז את הקוביות שלך, אנחנו רוצות לשחק כאן". יגאל לא ענה והמשיך בשלו.
 דנה  ודפנה החלו לפנות בעצמן את הקוביות. יגאל פרץ בצעקות, אחז בשערותיה של אחותו ומשך בכל כוחו.
דפנה פרצה בצעקות ודחפה אותו בכוח.
כך התחילה מריבה רצינית שבסיומה הופיעה אמא ולאחר בירור קצר סילקה את דפנה מן השטיח כיוון
ש"יגאל שיחק שם ראשון. הוא היה שם קודם"...
מה למד יגאל מהאירוע?
הוא נוכח שיש לו כוח. הוא מסוגל להגן על האינטרסים שלו ואף להביא את אחותו לידי בכי.
המריבה משתלמת -  באירוע שהובא לעיל הצליח יגאל בן השנתיים לערב את אמא ולקבל אישור ממנה כי הוא צודק.  במקרים רבים הילד משיג את מטרתו בעזרת מריבה. הישג זה מהווה חיזוק למריבה. כאשר מניחים לילד לזכות בעזרת מריבה, קיים סיכוי רב שהילד ימשיך ויריב במכוּון כדי להשיג דברים.
תחרותיות -  רמי וצחי, ילדים בני חמש, נכנסים למכונית של אמא של צחי. לפני הדלת פורץ ריב: מי ייכנס קודם.
רמי עומד בתוקף על כך שהוא ייכנס ראשון. עם כניסתם למכונית, מתחיל ריב מי יישב ליד החלון. רמי, שנכנס ראשון, מתעקש: כיוון שהוא נכנס ראשון מגיע לו לשבת ליד החלון. כאשר מסתיימת מריבה זו מתחיל הילד להקניט את צחי שהמכונית של אבא שלו גדולה יותר ויש להם שעון שמראה את השעה.
רמי מונע על-ידי תחרותיות. חשוב לו להיות ראשון בכול. זו תכונת אישיות בולטת אצלו והוא מממש זאת בכל דרך, גם במריבה.
רצון להתבלט ולמשוך תשומת-לב -  כאשר שני ילדים רבים הם מושכים את תשומת-לב הסביבה. תשומת-לב זו חשובה לילדים רבים. חלקם מצליחים בצורה זו להבליט את כוחם ואת נוכחותם וחלקם מצליחים בצורה זו  למשוך את המבוגר להגן עליהם, לרחם עליהם ולהתייחס אליהם. אנו רואים, אם-כן, כי גם "התוקף" וגם  "המותקף" במריבות ילדים יכולים להיות מנועים על-ידי הצורך בתשומת-לב.
הדבר נפוץ מאוד במריבות בין אחים:
הוריהן של מור בת ה-5 ושל רות בת ה-3 אובדי עצות. המריבות בין שתי בנותיהם הפרו את השלווה בבית.
הבנות רבות ומתווכחות על כל נושא קטן.
רוב הוויכוחים שלהן מסתיימים בכך שמור מכה את רות ורות פורצת בבכי.
ההורים עושים כמיטב יכולתם: הם נוזפים במור ומענישים אותה, מנחמים את רות ומרגיעים אותה ומרחיקים את הבנות זו מזו כדי למנוע מריבה.
אף-על-פי-כן, לאחר זמן קצר, מוצאות הבנות זו את זו ושוב הן רבות. "היא לקחה לי"... "היא התחילה איתי"...
"אמא, תגידי לה!"...
הבכי שמסיים את המריבה מורט את עצביהם של ההורים.
אמא צועקת על מור:
"אין לך סיבה יותר רצינית כדי לריב?
 -  את צריכה להכות את אחותך בגלל עוגיה?
 -  אין מספיק עוגיות בבית?
 -  את צריכה דווקא את העוגיה שרות לקחה?
 -  איזו מין אחות את?
 -  יש לך המון כוח ואת פוגעת בה?
 -  את לא יכולה לשלוט קצת בעצמך?"
אבא מנחם את רות: -  "למה את בוכה? -  מה קרה? -  שוב היא הרביצה לך? -  גם את אשמה, היית מוכרחה להתגרות בה עם העוגיה?! כמה פעמים אמרתי לך לא להתחיל איתה! -  את יודעת שבסוף תקבלי מכות!? – 
את נהנית מזה? -  טוב, טוב, הפסיקי לבכות".
 "הפסיקי כבר לבכות".
 ייתכן שרות באמת נהנית מן המצב. היא נהנית להיות מנוחמת. היא מכריחה את ההורים לבוא ולפייס אותה.
כדאי לה לקבל מכות לשם כך. יש לה גם רווח משני: ההורים כועסים על אחותה.
ומוֹר? -  האם גם מור נהנית? -  האם גם היא אוהבת שנוזפים בה? מור אינה נהנית. אך גם היא מרגישה צורך לקבל תשומת-לב. היא נאבקת על תשומת-לב של ההורים ומצאה דרך לקבל תשומת-לב זו.
אמנם זו תשומת-לב שלילית, אך לגביה גם כעס וצעקות הן תשומת-לב. כשהיא מתנהגת "טוב", ההורים מרוצים. הם שמחים על כל הפוגה במריבות ועוסקים בשלהם. לדעתם אם הבנות אינן רבות הכול בסדר.
הם אינם מתייחסים למור והיא, אשר זקוקה לתשומת-לב מרובה, התרגלה כי עליה להתנהג "רע" –  להכות את רות -  כדי שיתייחסו אליה.
"למה הן ממשיכות בזה?" שואל אבא את אמא. "תמיד אותו תסריט. אני יכול לנבא מראש מה יקרה כאשר שתיהן יחד. כל הצעקות והעונשים שלנו אינם עוזרים. לפעמים אני חושב שהן בעצם נהנות מכל העניין, שהן  רוצות לריב". בין מור ורות קיימת כבר ברית סמויה ובלתי מודעת, הן זקוקות זו לזו כדי לקבל את תשומת-לבם של ההורים.
הדבר קורה לעיתים בבתים שבהם ההורים טרודים ועסוקים ויוזמים רק מעט פעילות של משחק או של בילוי ושיחה עם הילדים. הילדים רבים כדי לאלץ את ההורים להתפנות ולהגיב לפעילותם. למור ולרות יש אם-כן  עניין משותף, אשר מקרב אותן זו לזו ומונע מהן לפתור את בעיותיהן ולהפסיק לריב.
הַתקַת כעס -  ילדים מסוימים מבליטים דרך מריבה כעס מסוים העצור בהם. הם רבים עם ילד אחר, אך בעצם, פורקים כעס שיש להם על מישהו אחר, שעליו אין הם מרשים לעצמם לבטא את כעסם. זה יכול להיות על אחד ההורים, למשל, על הגננת או על ילד חזק אחר. זה ביטוי של כעס מוּתק.
במקרה של כעס מותק, קשה לעיתים קרובות לגלות את הגירוי שהביא את הילד לריב עם ילד אחר. לפעמים  ישנה הרגשה, שהילד פשוט אינו שולט בעצמו, רב ומכה ללא סיבה נראית לעין.
יש לציין, כי הכעס העצור בילד אינו חייב להיות מכוון דווקא כלפי אדם מסוים שפגע בו. הכעס יכול להיגרם  עקב אירוע קשה, או בגלל מערכת של נסיבות המפעילות לחץ על הילד. למשל, כאשר ילד עובר ממסגרת בית  למסגרת של מעון, או כאשר חל משבר במצב המשפחתי או הכלכלי במשפחה, או במקרים קיצוניים טרגיים  עם מות אחד מבני המשפחה. את תיסכולו הכללי ו"התרסתו כלפי הגורל", יבטא הילד בדרכים שונות וביניהם מריבות תכופות עם ילדים ומבוגרים.
ציפייה לעונש -  יש שילד, מסיבות שונות, מרגיש אשם, או ראוי לעונש. הוא כאילו מכוון את המריבה לתוצאה שהוא יודע מראש, שהיא תהיה לרעתו. הוא מסתבך במריבה עם ילדים גדולים או קטנים ממנו, מרביץ, בועט או הורס דבר-מה, ברצון לא מודע להיות מוענש בצורה מסוימת. הוא מקבל את סיפוקו מכך, שמענישים אותו או  שהוא סופג מכות מיריביו. סוג זה של מריבות אינו שכיח ביותר.
 מריבות כביטוי לנוהג הסביבה -  המטפלת תקווה הופיעה להתייעצות דחופה עם פסיכולוג לגיל הרך העובד בשכונתם. בקבוצת הפעוטים במעון, אשר בה היא מטפלת, התקבל ילד כבן שנתיים, בעייתי ביותר: הוא אינו מפסיק להכות ילדים, ממש פגע רע. הולך ומרביץ לילדים אחרים ללא הבחנה. כל הנסיונות של המטפלת תקווה לבלום התנהגות זו עלו בתוהו. כאשר החלו הורי הילדים להתלונן בפניה ולחפש את "הילד הנורא", שמשאיר סימנים על גוף ילדיהם, נזעקה תקווה ובאה לבקש עזרה ועצה אצל הפסיכולוג.
 הוחלט, כי תקווה תשוחח עם הורי הילד בעדינות על בעיית ילדם ותציע להם להתייעץ עם הפסיכולוג. לפגישה עם הפסיכולוג הופיעו שני הורי הילד. הפסיכולוג ביקש מהם לתאר את התנהגות ילדם בבית. מסתבר שהילד פרוע גם בבית, התנהגותו מתסכלת את הוריו ובייאושם הם מכים אותו. האם התעקשה וטענה כי "חוסך שבטו שונא בנו". אין חינוך, לדבריה, בלי מכות. "אם הילד מרביץ לאחיו הקטן, או אם הוא רץ לכביש לא תתן לו  מכות?" -  שאלה את הפסיכולוג.בהמשך השיחה הסתבר, כי מכות הן מנהג נפוץ בבית. ההורים נוהגים להכות את הילדים, הילדים מכים זה את זה ולעיתים ההורים עצמם נוהגים כך בינם לבין עצמם. הילד סופג התנהגות זו ומריבותיו במעון אינן אלא ביטוי לתרבות ההתנהגות בבית שאותה למד.
לעיתים מעודדים ההורים את הילד להשתתף במריבות:
 "אני נהנה כשאני רואה שהבן שלי עומד על שלו. אז מה אם הוא מרביץ לפעמים? הוא יידע להסתדר בחיים, החברה'מן הזה! -  אני לא רוצה שהוא יהיה ילד טוב כמוני. עלי כולם טיפסו. את הבן שלי אני מחנך שיידע  לעמוד על שלו ולא לתת לאף אחד לפגוע בו. ככה זה בחיים. מי שלא נאבק לא מצליח".
 
 כיצד ניתן להתייחס למריבות ילדים
 תגובת המבוגרים למריבות בין ילדים היא המפתח העיקרי להתפתחות יחסו של הילד למריבות ולמידת מעורבותו  במריבות בעתיד. בפרק זה נסקור את האפשרויות השונות העומדות בפני ההורים והמחנכים בבואם להגיב על  מריבות בין ילדים במשפחה ובמסגרות חינוכיות שונות.
התגובה למריבות -  גישה כללית האם על המבוגרים להתערב במריבות? זו השאלה המרכזית בנושא מריבות ילדים. הורים ומחנכים מתלבטים בה רבות.
דבריה של אם בשיחה על המריבות שבין ילדיה הם דוגמה אופיינית להתלבטות בנושא זה:
"האמת היא שאינני יודעת מה לעשות. ניסיתי הכול. בתקופה מסוימת הייתי מתערבת בכל סכסוך ביניהם.
נוכחתי  שאני מתערבת ומתרגשת והם ממשיכים לריב. היתה תקופה שהבטחתי להם פרסים אם לא יריבו.
ובאמת, המריבות פחתו אך רק לזמן קצר.
"לאחר-מכן שמעתי מפי שכנתי כי היא נמנעת מלהתערב במריבות בין ילדיה, כיוון שקראה שאסור להתערב במריבות בין ילדים. כמעט שבועיים התאפקתי שלא להעיר להם דבר. ממש החזקתי את עצמי בכוח. אבל לא יכולתי לעמוד בזה. הילדים ממש התאכזרו זה לזה".
 "ההורים שלי אמרו לי שילדי אינם מחונכים ואפילו נמנעו מלבוא אלינו תקופה מסוימת. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על ילדי וחזרתי להעיר להם ולהתערב במריבותיהם. מכל הנסיונות האלה לא מצאתי פיתרון לבעיה.  המריבות מקלקלות לי את ההנאה מגידול הילדים".
בפרק הקודם הסברנו מדוע חשובות המריבות לילדים. פיתרון עצמאי של המריבה יְלַמד אותם כיצד פותרים בעיות בחברה. אנו יודעים כמו כן, כי התערבותו של מבוגר, שיש עימה שיפוט "צודק" -  "לא צודק", יכולה להוות דווקא גורם מדרבן למריבות.
לכן נשתדל למעט מלהתערב במריבות ילדינו. הניסיון מלמדנו, כי כאשר הילדים צריכים להסתדר ביניהם, הם  רבים פחות. כאשר הם יודעים כי המריבה תסתיים בהכרעה של מבוגר -  הם אחראים פחות ורבים יותר. לעיתים קרובות מופתעים ההורים להיווכח כי ילדיהם, שאינם מפסיקים לריב, בדרך-כלל, כמעט שאינם רבים  שעה שההורים יוצאים מן הבית והילדים נשארים יחד. אז הם "מסתדרים" יפה ואף עוזרים זה לזה ומיטיבים  לטפל איש ברעהו.
 עם זאת, איננו ממליצים שלא להתערב כלל ועיקר במריבות. וזאת בשל הסיבות הבאות:
- רוב המבוגרים אינם מצליחים לעמוד בהצעה שלא להתערב כלל. בחינת "אין גוזרים גזירה שציבור ההורים אינו יכול לעמוד בה", עצה זו פשוט אינה מתאימה לחלק הארי של ההורים והמחנכים. כיוון שכבר הסברנו לעיל, כי המריבות הן צורך התפתחות, מודעות לכך עשויה להקל על ההורים לספוג חלק  מהמריבות, לבדוק מהו הגבול שהם מסוגלים לשאת ומנקודה זו להפסיק את המריבה. אם ברצונכם להתערב כדי לקטוע מריבה עשו זאת בצורה שאינה שיפוטית: כעסו על שני הילדים הרבים במידה שווה: "אני כועסת  עליכם. אתם רבים ומפריעים לי. לא, לא איכפת לי מי התחיל. אני רוצה שתפסיקו מייד. הצעקות שלכם  מפריעות לי".
  -  כדאי  להתערב כדי למנוע אלימות: "אני לא מרשה להרביץ", "את הסכסוכים שלכם תפתרו בלי מכות".  חשוב לחזור ולהדגיש לילדים את ההבדל בין מריבות שאין בהן אלימות פיסית ובין מריבות אלימות. מריבות מהסוג השני יש לקטוע ולאסור בצורה חד-משמעית.
  -  כדאי להתערב כדי לעודד את הילדים למצוא פיתרון עצמאי למריבה. רם ומשה - שניהם בני שלוש -  הגיעו  אל הגננת נסערים.
 רם היה על סף בכי:
 "משה הבטיח לי שיתנדנד רק קצת. הוא לא יורד מן הנדנדה. עוד מעט צריך להיכנס לגן ואני לא התנדנדתי.
תגידי לו שיירד". משה: "תגידי לרם, שיפסיק לזרוק עלי קופסאות. הוא מפריע לי להתנדנד".
 (היתה כאן הזמנה ברורה לגננת להתערב ולפסוק בסכסוך, אך הגננת לא נפלה בפח:)
 "רם ומשה, שניכם רוצים להתנדנד. עכשיו שניכם מתווכחים ולא מתנדנדים. יש לכם אולי הצעה איך לפתור את הריב שלכם?" (הגננת החזירה את הבעיה לילדים. היא נתנה להם הרגשה שהאחריות מוטלת על שניהם ושהיא מאמינה שהם יוכלו למצוא פיתרון בעצמם).
 "אני אתנדנד עוד קצת" -  אמר משה -  "ואחר-כך אתן את הנדנדה לרם". "בסדר" -  הסכים רם -  "בעצם אולי  נתנדנד יחד?"
 (הילדים מצאו בעצמם פיתרון למריבה שלהם בעידודה של הגננת. הצלחה זו גרמה להם להתקרבות מחודשת  ואולי יידעו להעריך טעמה של חברות ללא מריבה. הילדים חשים בצורך למצוא פיתרון לסכסוך ממש כשם  שהם חשים בצורך להסתכסך).
  -  כדאי להתערב כדי לעודד תקשורת מילולית בין ילדים שרבים: "מיטל, אני רוצה שתסבירי לי מדוע אינך  מפסיקה להציק לרמי?"
 -  "כי הוא הבטיח להקריא לי סיפור ועכשיו הוא לא רוצה".
 (מיטל מבטאת את כעסה במילים. כשהיא מבטאת כעס במילים -  הכעס פוחת. באותה הזדמנות רמי שומע ומבין  מדוע מיטל מציקה לו מזה חצי שעה).
 "אמא, אני לא יכול לקרוא לה סיפור. שכחתי שיש לי שיעורים בתורה. אם אני אתחיל לקרוא לה עכשיו סיפור לא  אגמור את השיעורים".
 (רמי מסביר למיטל שהוא אינו עומד בהבטחתו בגלל סיבה הגיונית. האח והאחות מסבירים זה לזה בתיווכה של האם). שימו לב, האם לא נקטה כלל עמדה. היא הסתפקה בעידוד הילדים לבטא את כעסם ולהביע אותו במילים.
 "תחזיר לו"
 רונית מספרת: "כאשר בתי איה ביקרה לראשונה במעון, היא היתה כבר בת שלוש וחצי. עד אז היא היתה בת יחידה בבית, מפונקת ולא ידעה להתמודד עם ילדים אחרים.
 גיא, שביקר באותו מעון, נהג בקביעות להתעלל בה, משך בשערותיה והיכה אותה. אני ראיתי שהילדה אינה מאושרת במעון והולכת לשם באי-רצון. בעלי אמר לה: 'עשי אגרוף ותני לי מכה חזקה בבטן וככה תחזירי גם  לגיא'. איה לא שמחה להכות את אביה ובשום אופן לא הצליחה להחזיר מכות לגיא. אני לא הסכמתי לדרך  זו של בעלי, ובאמת, איה המשיכה לסבול. בהדרגה היא החלה להימנע מחברתו של גיא והשתדלה למצוא  עיסוקים במקום שגיא לא נהג לשחק. איה למדה להחזיר רק בגיל מאוחר יותר, כאשר נטפל אליה אחיה הקטן  בן השנתיים. היום היא ילדה שונה לחלוטין ונוהגת לעמוד על שלה כאשר יש צורך בכך".
 הורים רבים מוטרדים (כמו רונית) בשאלה האם ללמד את ילדם להחזיר לילד המכה או לא. העובדה שילדם עומד חסר-אונים מול ילד תוקפני שמתיר לעצמו לדחוף, לחטוף חפצים ולהכות, מדאיגה הורים רבים וגורמת להם עוגמת-נפש. הניסיון הראה, כי כאשר מאלצים ילד ללמוד להחזיר לאחרים, מפעילים עליו לחצים הגורמים לחיזוק תחושת חוסר-האונים שלו. במקרים אחרים, מושגת תוצאה הפוכה מזו שביקשו ההורים: הילד הופך אלים ומכה ילדים אחרים ללא הבחנה. כאשר מנסים לעכב בעדו הוא מתוסכל ומבולבל פי-כמה. ניטיב לעשות  אם ננהג כפי שהצענו במקרה של הילד חסר-הביטחון: נפעיל אותו בתחומים אחרים ונעודד אותו על הישגים  חברתיים אחרים שבהם לא כלולות מריבות: משחק עם חבר, עזרה לחבר, התעניינות במה שקורה לחבר ועוד.
 עם זאת, נימנע מלהגן עליו יתר על המידה כדי שילמד בעצמו איך להגיב. אם נגן עליו יתר על המידה, נחזק את  התנהגותו הפאסיבית. ולילד המכה נגלה את אי-שביעות רצוננו מתוקפנוּתוֹ.
 כיצד ניתן לעַבֵּד את המריבות? הגננת רבקה נוהגת לספר סיפור על ילדים שרבו. במהלך הסיפור היא בוחרת שני  ילדים, לאו דווקא את אלה שרבים בקבוצתה. היא מבקשת מהם לשחק את תפקיד הילדים שבסיפור, שלהם  נתנה שמות אחרים. בתחילה הילדים משחקים יחד, לאחר-מכן הם מתבקשים "לריב". הילדים מפנים גב זה לזה  ולאחר-מכן מתפייסים. בתום הסיפור היא שואלת את הילדים המשחקים להרגשתם. בני שלוש וארבע מסוגלים  כבר להביע את אי-שביעות רצונם מהמריבה ואת הרגשת ההקלה לאחר שהתפייסו.
 לפני ראש השנה ובעשרת ימי התשובה מנצלת רבקה הגננת את נושא הסליחות והפיוס.
 המטפלת עדנה נוהגת לשחק משחק דומה, אך היא משתמשת בתיאטרון בּוּבּוֹת. בתחילה היא מבקשת משני ילדים להמציא ולשחק אירוע של מריבה. לאחר-מכן, היא מבקשת מכל הילדים להמציא אירוע משלהם. לבסוף היא יושבת עם הילדים ושואלת אותם, אילו פתרונות הם מצאו למריבה. זו הזדמנות בשבילה לנצל תכנים שמביאים הילדים כדי להפיק את הלקח שמריבה אינה דבר נעים ויש תחליפים ופתרונות אחרים.
 חיזוּק התנהגות שאין בה מריבה נקפיד לשבח את הילדים על כל גילוי של שיתוף פעולה. נשבח אותם כשהם  מתחלקים במשחק לפי תור וכשהם מוותרים זה לזה.
 -  "תענוג לראות איך אתם משחקים יחד במכונית".
 -  "איזה יופי! אתם משחקים ביחד כמו ילדים גדולים".
 -  "רמי, ממש הפתעת אותי, כל הכבוד לך שוויתרת לאחיך"!
 בדרך כלל אנו מתייחסים לילדים רק כאשר הילדים רבים. כאשר הילדים משחקים בצורה רצויה ונאותה, אנו מתעלמים ואיננו מגיבים כלל. נוצר מצב שהתגובות באות רק במקרים של התנהגות לא רצויה. אולם כדי לשנות התנהגות עלינו להדגיש את ההתנהגות החיובית. עלינו לנסות ולהקפיד לשמור על איזון בין תגובה כלפי התנהגות בלתי רצויה -  קרי, מריבה - לבין תגובה כלפי התנהגות רצויה -  קרי, שיתוּף פעולה. דווקא אצל הילדים המרבים לריב, נחפש הזדמנויות שבהן הם פותרים בעיות ללא מריבה, ונאמר להם שאנו מרוצים מכך.
 שבחו את הילדים על התנהגותם בצורה ברורה: אל תאמרו "אתם נחמדים, אתם טובים, אתם בסדר" אלא תארו  את ההתנהגות שמהם אתם שבעי-רצון:
 "אני מרוצה שאתם משחקים יחד".
 -  "אני שמחה שאתם לא רבים".
 -  "אני שמחה שאתם יושבים בשקט ולא רבים כמו קודם".
 הצעות לדרכי-תגובה לפי סוגי המריבות: בפרק הראשון פירטנו מקורות וסיבות שונים למריבות. עתה, לאחר שהצגנו את הגישה הכללית למריבה, נפרט את דרכי התגובה בהתאם.
  -  התגובה למריבות הנאיביות כפי שציינו כבר קודם, מריבות אלו אופייניות לשנתיים-שלוש השנים הראשונות של חיי הילד. הן נובעות מכך, שכל ילד שקוע ברצונו להשיג דבר-מה ואינו מסוגל עדיין להבין, שרצון חברו עז לפחות כמו רצונו הוא. כיוון שמריבות אלו מתמקדות לעיתים קרובות סביב חפץ מסוים, כדאי לעשות מאמץ שיהיו יותר מחפץ אחד כזה.
 המטפלת מזל סיפרה, כי במעון שלה יש מריבות רבות סביב משאית מסוימת. בכל המעון יש רק משאית אחת כזאת. ילד מסוים רץ ותופס אותה ראשון והוא צורח כאשר ילדים אחרים ניגשים ומנסים להוציא ממנו את  המשאית. העיסוק במשאית זו גורם לכעס ובכי יום יום במעון. לו היו במעון כמה משאיות כאלו, ייתכן שהבעיה היתה פחותה בעוצמתה.
 אם נקנה כמה צעצועים -  האם תיפתר הבעיה תמיד? -  לא בהכרח. פיתרון זה מתאים לילדים צעירים ביותר.
 אך הוא לא יפתור את הבעיה של ילדים הזקוקים למריבה לא כדי להשיג חפץ, אלא למטרה אחרת:
 זוג צעיר יצא עם שני ילדיו, אלי בן השנתיים ועמית בן הארבע, לטייל בעיר. ליד חנות מכשירי כתיבה נזכרה האם שהבטיחה לעמית לקנות לו עט לורד רחב. "באיזה צבע אתה רוצה את העט?" -  שאלה אמא. "אדום" -  ענה עמית.
 "תקנה גם לאלי" -  אמרה האם לבעלה -  "כדי שלא יהיו לנו בעיות". נכנס האב לחנות וקנה עט אדום לעמית ועט כחול לאלי, שיהיו לילדים שני צבעים.
 לקח עמית את העט הגדול בשמחה ואמר לאלי: "יש לי אדום ולך לא", הסתכל אלי על העט שלו, הסתכל על העט של עמית ופרץ בבכי. "כמה פעמים אמרתי לך לקנות לילדים בדיוק אותו דבר!" אמרה האם לבעלה. חזר האב לחנות והחליף את העט הכחול בעט אדום. חזרו הביתה. הוציא האב את שני העטים מהתיק ומסר לילדים.
"זה לא העט שלי" -  אמר עמית -  "שלי אצל אלי". "אבל העטים הם בדיוק אותו דבר" -  אמרה האם.
 "לא" -  קבע עמית. "אני מכיר את העט שלי, נתת את העט שלי לאלי", התעקש עמית. התעקשה האם. עמית פרץ בבכי. האם התייאשה וניסתה להחליף את העטים. אלי לא הסכים ופרץ גם הוא בבכי. האם היתה חסרת-אונים: פתאום יש לה עט אחד אותו רוצים שני ילדיה ועט אחר, זהה לו, שבו אף אחד אינו חפץ.
עמית אינו מעוניין בעט, הוא רוצה מה שיש לאלי. המריבה אינה על חפץ, החפץ הוא רק תירוץ. המריבה מוּנעת על-ידי רצונו של עמית לפגוע באחיו המתחרה ולערב את אמא במריבות אלו במידת האפשר. הפיתרון של קניית כמה דברים מכל סוג מתאים רק לילדים צעירים ביותר, שבאמת רבים זה עם זה בגלל חפץ מסוים ואינם מונעים על-ידי מניעים אחרים כמו תחרות, רצון להפגין כוח, רצון לערב את המבוגרים וכדומה. פיתרון זה אינו מתאים גם במקרה שאין באפשרותנו לקנות יותר מחפץ אחד.
 גם במריבות הנאיביות נשתדל למעט להתערב. אולם כיוון שמדובר בילדים צעירים ביותר, עלינו להיות ערים יותר לצורך בהתערבות, כיוון שהילדים בגיל זה הם אגוצנטרים ומודעים פחות, בזמן המריבה, לילד העומד מולם.
 הנה כמה דרכי התערבות אפשריות:
  - נביע את אי-שביעות רצוננו מתוקפנוּת גופנית.
 "אני לא מרשה לחטוף, תבקש ממנו" -  "אסור להכות" (יש לומר בתקיפות מרובה).
  -  נציע לילדים דרכים לשחק יחד בצעצוע (פיתרון זה יתאים רק לחלק קטן מהילדים, כיוון ששיתוף פעולה אינו  אופייני לגיל כה צעיר).
  -  נציע לאחד מהם תחליף לצעצוע המריבה.
  -  נסביר לאחד הילדים, שהחפץ הוא של האחר ולא שלו ולכן הוא אינו יכול לקבל אותו.
  -  ניקח משני היריבים את החפץ ונסביר, כי הם רבים עליו ולכן איננו יכולים להרשות להם לשחק בו.
  -  נסיט את הילד לפעילות אחרת, שהחפץ הבעייתי אינו כלול בה.
  -  נרחיק את הילדים זה מזה, כאשר המריבה אלימה.
 שרה, מנהלת מעון, סיפרה לנו כיצד פתרה מקרה של מריבות נאיביות:
 "במעון שלי שתי מכוניות יפות. שני ילדים, יובל וחנה, באים ראשונים למעון ותופסים את המכוניות הללו.
 הם חושבים שמכוניות אלו שייכות רק להם. הם רבים עליהן עם ילדים אחרים ומושכים בשיער. כאשר הם  רבו עם דניאל, לקחתי ספסל ואמרתי: 'יש לנו פה ספסל יפה, שב עליו ותחשוב שזו תחנת אגד. חנה תעשה סיבוב  ותחזור לכאן ואז תיתן גם לך סיבוב'.
 "עמדתי לידה והקפדתי שחנה תוותר.
 שיבחתי אותה על נכונותה לתת לדניאל את המכונית.
 אם יש כמה ילדים שרוצים אותה מכונית, אני מושיבה את כולם על הספסל. כל אחד מסיע את המכונית בתורו  והיתר מוחאים כפיים כאשר המכונית מתקרבת ועוצרת.
 "אם יש המון ילדים, אני משתדלת לכוון חלק מהם לפעילויות אחרות. הילדים אצלי לומדים לחכות בתור ולהתחלק".
 -  התגובה למריבות שמטרתן הפגנת כוח אם הילד עסוק בבדיקת כוחו הפיסי ללא הרף, עלינו לתת לו הזדמנויות  רבות לבטא כוח זה באמצעים מקובלים ולא במריבות ולעודד ביטוי שונה, כגון: ניתן לו מעדר קטן או נעבוד יחד איתו ונשבח אותו כאשר הוא עודר או מבצע עבודה קשה אחרת בגינה.
 ניתן לילד ולילדה משימות פיזיות בבית: להעמיס ספרים על המדף, לעזור לאמא לגרור כיסאות או לעזור לשאת  משהו, להוריד את פח הזבל, לנקות רהיטים, שולחן, מדף או אפילו מכונית. ניתן לו לשחק ב"הך פטיש" או במשחקים אחרים ונדאג גם לפעילות ספורטיבית הולמת את גילו: טיול משותף, הליכה, רכיבה על אופניים, משחק בכדור, ריצה וקפיצה. נשחק איתו, נתגלגל איתו על השטיח ונתאבק.
  -  כאשר הילד מפגין את כוחו בחברה נגד ילדים אחרים, עלינו להשקיע בהבנה החברתית של הילד, במשחק, בשיר, בסיפור ובשיחה על מריבות כפי שכבר תיארנו בתחילת פרק זה.
  -  כאשר הילד מפגין כוח כביטוי לחוסר ביטחון בקבוצתה של המטפלת לאה נמצא שמעון בן השלוש. הוא אינו נוהג לקחת מהמדף ספר ולדפדף בו בעצמו. שמעון ממתין עד אשר ילד אחר בא לקחת ספר, אז הוא חוטף את הספר מידי הילד ומתפתחת מריבה. שמעון ילד חזק מבחינה גופנית, אך אף פעם אינו יוזם פעילויות, אלא ממתין שילדים אחרים יוזמים משחק ומתחילים לשחק, אז הוא חוטף מידיהם את המשחק. במקרים אחרים, הוא הורס מגדלים שילדים אחרים בנו מקוביות. לאחר שהוא חוטף או תוקף אחרים הוא מסתתר, נבוך ולעיתים  אף בוכה. מדוע אינו יוזם פעילויות בעצמו? -  לדעתה של המטפלת לאה, שמעון חסר-ביטחון עצמי והפגנת  הכוח נגד ילדים אחרים נובעת מחולשה, כדי לחפות על חוסר בטחונו.
כאשר ילד רב עם ילדים אחרים בגלל חוסר ביטחון, עלינו לתהות ולטפל בבעיה הבסיסית והיא חוסר הביטחון:
נרבה לשבח את שמעון על כל הישג ממשי שלו, נקרב אותו אלינו, נלטף אותו, נחייך אליו וניתן לו משימות שהוא מסוגל לבצע בהצלחה.
נבדוק באופן יסודי מדוע שמעון מרגיש חוסר ביטחון וננסה לתקן מצב זה. כאשר הפגנת הכוח נמשכת באינטנסיביות רבה ואנו נוכחים כי הילד אינו מחפש פתרונות חברתיים הולמים והוא ממשיך לריב ללא הרף, ייתכן שנאלץ להתערב במריבה עצמה בנוסף לטיפולנו בצורך של הילד להפגין את כוחו. במקרה כזה נבהיר את אי-שביעות  רצוננו מן המריבות, נבקש מן הילד שיחדל מהן ונחזק אותו כאשר אינו רב.
  -  התגובה למריבה "משתלמת" רוב המריבות ממשיכות להתקיים כיוון שהן משתלמות לפחות לאחד מן הילדים הרבים. לאחר שילד זוכה בחפץ, בתשומת-לב, חיובית או שלילית, בעמדת עליונות בחברה, עדיפות בתור וכדו',
הוא יִטֶה לחזור על התנהגות של מריבות כיוון שהיא חוזקה. הוא זכה, היא משתלמת. תגובתנו צריכה למנוע מן הילד הרגשה זו של "כדאי לריב".
 האֵם: "כאשר הילדים שלי רבים, בדרך כלל הקטן זוכה במריבה. הוא מצליח לסחוט מהבן הגדול כל מה שהוא  רוצה. אם זה כדור, או צבעים, או סרגל, הוא מציק לבן הגדול עד אשר הלה מוותר לו. במקרה כזה, אני ניגשת  לילד הקטן, לוקחת ממנו את החפץ ומחזירה לגדול. אם הדבר חוזר כמה פעמים אני לוקחת את החפץ משניהם".
  -  התגובה למריבות הנובעות מתחרותיות התחרותיות וההישגיות הינן נטיות המושרשות עמוק באישיות. אלו הרעות החולות של חברתנו. הורים רבים מפגינים תחרותיות בבית, בינם לבין עצמם. הם מרבים לריב בגלל תחרותיות הישגית סמויה ביניהם ויש אשר אחד מבני הזוג מעכב את התקדמותו של השני כדי שלא יעלה עליו.
 קיימת תחרות בין חברים לעבודה, למקצוע, תחרות בין שכנים ועוד. תחרותיות הישגית זו השולטת בחברה מועברת באורח ישיר אל הילדים. הורים רבים מצפים מילדיהם שיגשימו את הישגיותם, הם מעבירים להם שאיפה להיות ראשונים בכול.
קשה מאוד לשנות נטייה זו. על ההורים המתקדמים להיות מודעים לתחרותיות זו ולנסות למעט במימושה בעזרת  ילדיהם, כיוון שתוצאות תחרותיות זו הן לעיתים קרובות מתח, מריבות, התנהגות בלתי שקטה ובלתי מרוכזת. נשתדל לעודד את ילדינו על ההישגים שלהם. נְלַמד אותם ליהנות מהתחומים שבהם הם מתעניינים ולפתח אותם.
 לא ניתן להם דוגמה מילדים אחרים, לא נשווה אותם לאחרים. נקבל אותם כמו שהם:
 הילד: "אוי, אני לא מצליח לצייר, יצא לי קישקוש!" ענה לו: "לא נכון, הקישקוש הזה מוצא דווקא חן בעיני, אני מכיר ציירים שמקשקשים, גם קישקוש יכול להיות מוצלח!"
 כאשר הילד חוזר הביתה מאוכזב, כי רב עם חברו, נקדיש לו תשומת-לב ונשחק אנו איתו. ניתן לו הרגשה שיש חברים אחרים. שאנו חברים שלו. המילה "קבלה" היא המפתח. אם נצליח לקבל את ילדנו כמות שהוא באמת, בלי לרצות לשנות אותו, נשמח בו ובהישגיו כפי שהם, הוא יהיה רגוע ומאושר יותר.
-  התגובה למריבות שמטרתן למשוך תשומת-לב כאשר הילדים יוזמים מריבה כדי למשוך תשומת-לב, גוברת ביתר שאת חשיבותה של אי-ההתערבות. אם נפסיק את המריבה, נעיר לילדים, נתערב כדי למצוא מי האשם, רק נחזק את המריבה. אולם אם נימנע מלהתערב במריבה ולא ניתן לילדים את תשומת-הלב שדרשו באמצעות המריבה,המריבה תתרחש רק לפי הצרכים שלהם ולא בהתחשב איתנו המבוגרים.
  -  התגובה למריבה שמטרתה ציפיה לעונש ציינו כבר בפרק הקודם, כי מניע כזה למריבה אינו שכיח וקשה לזהות  אותו. אם ההורים או המחנכים חשים שיש כאן מקרה של רצון להיענש, יש לטפל בעניין בצורה יסודית ובעזרת  מומחה.
  -  התגובה למריבות שהן ביטוי לנוהג הסביבה לעיתים הילד רב ומכה כיוון שמעודדים אותו להכות בבית. עידוד  זה יכול לבוא כאשר מורים לו להכות ילדים אחרים, או כאשר הילד רואה דוגמאות של התנהגות דומה בין  הוריו או אחיו. או כאשר מרביצים לילד בבית וכך הוא לומד להכות.
 במקרים כאלה, עלינו לחזור אל ההורים, לשוחח איתם ולהסביר להם את שורש הרע בתוקפנות בכלל ואת  ההשלכה של התוקפנות על התנהגות ילדם. זאת עלינו לעשות בעדינות רבה, בלי לפגוע בהורים. נוסף לכך,  עלינו לדעת כי הבעיה לא תיפתר בלי שנרחיב את היריעה וניכנס לתחום של חינוך מבוגרים וחוגי הורים.
 
 סיכום
 המריבות מהוות עבור הילדים "בית-ספר לחיים". ילדים נזקקים למריבות כדי לבחון את כוחם בחברה וכדי ללמוד להכיר את הדרכים החלופיות למריבה: התחלקות, פשרה, ויתור, תקשורת, שיתוף פעולה ועוד. לכן אין  טעם לבלום את מריבות הילדים על הסף.
 אם נכיר בחשיבות המריבות להתפתחות התקינה של הילדים, יקל עלינו להיות נוכחים במריבות ולמעט בהתערבות, מבלי להרגיש שאנו שומטים מידינו את רסן החינוך והמשמעת. עם זאת, לא הוצע בחוברת זו שנימנע לחלוטין מלהתערב במריבות ילדינו. הצענו להתערב רק במקרים מיוחדים:
 כדי למנוע תוקפנות גופנית, כדי לעודד את הילדים למצוא בכוחות עצמם פיתרון או תחליף למריבה וכדי להבהיר  זה לזה על מה נסבה המריבה ומה חש כל אחד מהרבים.
 במקרים מסוימים נצטרך להציב גבולות מסוימים למריבה ולאסור על שני הילדים הרבים להמשיך במריבה. נימנע מנקיטת עמדה לטובת אחד מהם.
 בחוברת הוזכרו דרכים שונות לעבד בעזרת משחק, סיפור, תיאטרון בובות ושיר, את התחושות המתלוות למריבה מרגע התהוותה ועד לסיומה.
 בנוסף לצורך הבסיסי של ילדים לבחון את כוחם בחברה, קיימות סיבות נוספות אשר מניעות ומקיימות מריבות  אצל חלק מן הילדים: תחרותיות; צורך להפגין כוח; רצון להשיג תשומת-לב; דחף לפרוק תסכול מצטבר; חינוך מן הבית להתמודדות תוקפנית; ההרגשה שהמריבה יכולה להשתלם ועוד.
במקרים כאלה המריבות אינן צורך בפני עצמו, אלא מהוות סימפטום. עלינו להשתדל לזהות מניעים כאלה אצל הילדים הרבים ולנסות לטפל בהם מן השורש. בנוסף, עלינו לנסות להגיב לעצם קיום המריבה.
 אם נוסיף לכך את יעילותו המרובה של החיזוּק על התנהגות של אי-מריבה, על שיתוף פעולה, על משחק משותף, על התחלקות ועל תקשורת הדדית, הרי שהשלמנו את התמונה לגבי הדרכים שבהן כדאי להתמודד עם נושא מריבות ילדים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד