המאבק נגד האלימות
המאבק נגד האלימות

 המאבק נגד האלימות
 כשלונה של התרבות
 גדעון לוין

 
 "המאבק נגד האלימות כשלונה של התרבות" הוא שמה של חוברת מאת גדעון לוין, בהוצאת המרכז לפעילות הילד שבאורנים -  המכללה האקדמית לחינוך של התנועה הקיבוצית (מאי 99). בהסכמת המחבר, אנו מביאים לקוראינו את פרק המבוא: כשלונה של התרבות ואת פרק א': המשפחה כמקור האלימות.

הפרקים האחרים בחוברת הם: גורמים סוציולוגיים של האלימות; תוקפנותם של ילדים; עצמאות ואלימות ורשימה ביבליוגרפית.
 מ"ס.
 הפרקים של חוברת זו נוצרו בהשפעת אירועי האלימות הרבים והקשים לגבי ילדים ושל ילדים המתפרסמים בכל אמצעי התקשורת. חיבור זה איננו מחקר (וגם מתבסס על מעט מאוד מחקרים) אלא מהווה הבעת דעה וניסיון חינוכי. חברים רבים קראו בדברים, העירו את הערותיהם שברבות מהן עשיתי שימוש ושילבתי אותן בדברי ועל כך מגיע תודה עמוקה.
 בעיית האלימות עולה על הפרק בארצנו בעת האחרונה בתכיפות ובדחיפות רבה ודי בהתבוננות בעיתונות  ובהקשבה לטלוויזיה. לא יהיה בדברי כדי להציע "פתרונות קסם" שאינם קיימים. אך יש בכוונתי לעורר מחשבות ודעות והתמודדות פעילה בנושא, בין עם מתוך הסכמה ובין אם מתוך חילוקי דעות.
יש דעה הטוענת שעם סוף המאה העשרים הולכת וגוברת האלימות -  גורמיה, אמצעיה וקורבנותיה הולכים ורבים. אך יש גם דעה הפוכה מזאת הקובעת כי האלימות, בהיותה מבוססת על דחף יצרי הטבוע באדם היתה קיימת תמיד ובכל תקופה היסטורית היה מי שניצל אותה למטרותיו הפוליטיות. מוסכם בכל מקרה שהאלימות בתקופה בה חיים הדנים בה, מורגשת כחריפה יותר מאשר זו שבתקופות עברו.
יש המשתמשים במונח אלימות ויש המשתמשים במונח תוקפנות. נראה לי שהמונח אלימות כוללני יותר ומצביע לא על השימוש בכוח הזרוע התוקפני בלבד. הוא מצביע על השימוש בתוקפנות בצורות עקיפות כמו אלימות מילולית, כמו אלימות התנהגותית והתייחסות אלימה במערכות חברתיות.
האלימות היא ללא ספק אחד מסימני הכישלון של התרבות האנושית. תרבות היא סך כל תופעות העידון של גורמים יצריים שונים, לפי הגדרתו של פרויד (ר' 1968). אולם, עידון מושלם אין פירושו רק בהחלפת מושאי  הסיפוק המיידיים. עידון מושלם הוא דחיית הסיפוק היצרי המיידי עד להשלמת הפעילות המוגדרת.
 ההנאה אינה מעצם התהליך (כמו בסיפוק היצרי הישיר) אלאהיא מן התוצר-התוצאה של הפעילות. כל עוד התוצאה היא האלימות והיא מופנית במקום אל האובייקט המקורי אל אובייקט משני, אל ילד אחר בגן או אל עציצים שבפינת הטבע שבגן -  אין מדובר בעידון. הואיל והתוצר של האלימות הוא תמיד הרס -  של חומרים, של אנשים, של יחסים, של מעשים -  ספק בעיני אם ניתן לדבר על עידון דחפי התוקפנות. אנה פרויד (1978) טענה שלא המשחק  הוא ביטוי לעידון הדחפים היצריים ו/או התוקפניים אלא העבודה הדורשת דחיית סיפוק מיידי. התייחסות  החברה אל הפרט האלים היא חלק מתהליך הסוציאליזציה (החיברות). תהליך זה קיים בכל הדורות ואינו זוכה להצלחה גורפת, כפי שקיום האלימות מוכיח.
השפה העברית השכילה לקבוע שורש אחד ומשותף למונחים "יצר" ו"יצירה". האלימות מהווה סיפוק ישיר של יצרי ההרס אשר לא זכו לעידון תרבותי. כדאי להקשיב לדבריו של פרויד (1968) במאמרו החשוב "תרבות ללא נחת".
הוא אומר שם ש"בתוקף התפתחותה של התרבות חלות הגבלות על החירות, והצדק דורש, שאיש לא יהיה פטור מהן. יש שבחברת-האדם מתחוללים דברים, שיש בהם ביטוי לתסיסה של דחף חירות ואפשר שיש בהם מן ההתקוממות לעוול הקיים, ובתורת שכאלה עשויים הם להיות חיוביים מבחינת ההתפתחות הנוספת של התרבות ואין בהם מן הסותר אותה. אבל כן ייתכן, שדברים אלה מקורם בשיירי האישיות הקדומה מלפני היותה כבולה בכבלי התרבות, וכך עלולים הם לקרקע את צמיחתה של האיבה לתרבות..." (עמ' 118).
האם ניתן לחדש דבר בנושא זה? נדמה שכבר נאמר הכל על התוקפנות, הן בהיבט הפסיכולוגי, הן בהיבט הביולוגי ובהיבטים אחרים כמו חינוך, חברה, פוליטיקה ועוד. אך נראה שבמשך השנים השתנתה נקודת הדגש  ומנסים לדון על אותה בעיה יסודית מצדדים שונים ואחרים בהתאם לנתוני התקופה. הרי זה גורלו של כל מדע:
הוא דן על אותם נתונים מאז ומתמיד -  אך נקודות הראות והדיון משתנות בהתאם להתפתחויות, להכרות חדשות ולממצאים ואמצעי מחקר חדשים. אני משוכנע שעצם הדיון בנושא יכול לתרום לגיבוש ההכרה להתגבר, או לפחות לצמצם במידת-מה את האלימות בצורותיה השונות. לעתים שומעים בנימת-לעג ש"רק מדברים בעוד ועדה, בעוד פורום, בעוד אוניברסיטה, בעוד חוג הורים -  אך שום דבר לא עושים". עצם הדיון וחיפוש דרכים נוספות להגברת מאמצי החיברות הוא תרומה חשובה ומהותית.
במהלך כתיבת הפרקים השונים של חוברת זו "גיליתי" שכותרותיהם דומות מאוד לשמות הפרקים שמונה ק' לורנץ (1976) בספרו "על שמונה פשעי האנושות המתורבתת". הוא מדבר שם על "אכלוס יתר"; על "מירוץ התחרות של האדם עם עצמו"; על "מיתת הנשיקה של הרגישות"; על "ניתוק המסורת והריסתה" ועל "הנכונות לאינדוקטרינציה ולנשק גרעיני". הדברים מעידים על כך שבמאבק עם נתונים ביולוגיים וגנטיים, התרבות האנושית משכילה אמנם ליצור כלים ואמצעים נאותים לצמצום השפעתם, אך אינה מצליחה לבטל את השפעתם הקטלנית כליל. ריבוי האוכלוסייה בימינו ההולכת ומתעצמת (לפי הדו"ח האחרון של האו"ם, כבר עברה אוכלוסיית העולם את ששת המיליארדים!), שינוי מבנה המשפחה ותפקודה, המאבקים בין שמירת המסורת וחידושים בכל תחומי החיים הם ביטויים סוציו-תרבותיים הנאלצים להתמודד עם התוקפנות האנושית -  וההצלחה במאבק זה מוטלת בספק.
הנחתי הבסיסית, עליה אחזור בפירוט בפרק הבא: המשפחה כמקור לאלימות אומרת, שההתמודדות עם אלימות מתחילה, מתגבשת ונוצרת במשפחה ובתוכה נקבע אופיה של התמודדות זאת. במשפחה הילד לומד כיצד להגביל  ולרסן את תוקפנותו, כיצד להביע את כעסו -  או כיצד לחזקם ולבססם. מה טוב ומה רע נקבע במשפחה גם בלא מילים מפורשות. במשפחה הילד מוצא את הדוגמה החינוכית המשמעותית ביותר בשל עוצמתה האמוציונלית. במשפחה נוצרים דפוסי התנהגות שאתםהילד מזדהה, אותם הוא מפנים ומשלב בהתנהגותו ובהם הילד ישתמש  בהיותו אדם מבוגר.
ההתייחסות המרכזית שלי אל נושא האלימות נוגעת לילדים. יש אלימות של ילדים ובין ילדים בכל הגילים. אך מידת האיבה המושקעת באלימות שונה ועולה עם הגיל. בשנים האחרונות נראה, שהילדים הופכים יותר ויותר לקורבנות האלימות של המבוגרים, אם באופן ישיר ובהתייחסות האישית ואם בעקיפין כקורבנות של אירועי מלחמה ותוקפנות אלימה שבין המבוגרים עצמם. די לראות בשידורי טלוויזיה את "השימוש" שעושים בילדים כאשר משתפים אותם בהפגנות של המבוגרים ומצעידים אותם עם סיסמאות, דגלים וכלי נשק שונים בלא שהילדים  מבינים במה מדובר. גם אם ההפגנה אינה אלימה ונחשבת לביטוי חוקי של הדמוקרטיה, איו לדעתי מקום בה לילדים.
נראה לי שטוב היה לו היו מחוקקים חוק האוסר על ילדים מתחת לגיל חמש-עשרה לקחת חלק בהפגנות של המבוגרים. אך לא זו בלבד. בעמים רבים מתנהלות מלחמות של ממש. יש ארצות בהם מאמנים גם ילדים בכלי נשק והופכים אותם ל"צבא של ילדים" והם משתתפים במלחמות המבוגרים. קשה לטעון שזהו תהליך חיברות שעתיד ללמד כיצד בולמים תוקפנות... כל מי שחינוך הדור הצעיר חשוב לו, כל מי שדואג לעתיד הילדים ולעתיד האנושות בכלל, מן הדין שיעסוק בנושא התוקפנות והאלימות ללא הרף בתקווה, שיימצאו דרכים למנוע או לפחות לצמצם אותה במידה רבה.
אולי כשלונה של התרבות לעדן דחפים תוקפניים יופנה, בכל זאת, לדרך של הצלחה.
 
 המשפחה כמקור לאלימות
 "כל מי שהינו אם או אב ולא חי בהכחשה מוחלטת, יודע מנסיונו-הוא עד כמה קשה לעיתים לסבול צדדים מסוימים של ילדו... הידע האינטלקטואלי אודות חוקי ההתפתחות של הילד אינו מגן עלינו בפני כעס או זעם, כאשר התנהגות ילדינו אינה הולמת את ציפיותינו או את צרכינו, ובמיוחד כאשר היא מאיימת על מנגנוני ההגנה שלנו..." (ע' מילר, בתחילה היה החינוך, 1983).
הנחתי הבסיסית בדיון זה היא, שגורלן, עוצמתן והיקפן של האלימות והתוקפנות של האדם נקבעים במשפחה.
המשפחה איננה מקורה של התוקפנות. מקורה במערכת הגנים וכפי שפרויד קבע היא חלק ממערכת היצרים השולטים בחיי האדם -  כמו יצר הארוס ויצר ההרס. אך המשפחה היא המקום הראשון בו הילד נפגש עם מערכת תגובות על דחפיו היצריים. פרויד לא "גילה" את העובדה הזאת. אך הוא הבהיר את המשמעות הפסיכולוגית המעצבת את האישיות ואת ההשפעה העצומה שיש בהתנהגות ההורים בתגובותיהם על עיצוב תכונות האופי של הילד. מערכת תגובות זאת מלמדת את הילד אם אלימות טובה ורצויה או רעה ומזיקה. היא מלמדת אותו לשלוט באלימותו ובתוקפנותו ולהגביל אותן או לתת להן להתפרץ באין מחסום. אומרת ע' מילר: "... השכנוע  שכל הצדק נמצא בידי ההורים וכן שכל האכזריות -  מודעת או לא-מודעת -  היא ביטוי לאהבתם, נשאר מושרש כה עמוק באדם משום שהוא מבוסס על הפנמות מחודשי החיים הראשונים, משמע עוד בתקופה של טרם הפרדה מן האובייקט..." (עמ' 19).
מי שקורא את עבודותיו של ז' פרויד על "ניתוח מקרה" זה או אחר, ימצא בכל תיאור את המערכת המסובכת של דחפי הארוס ודחפי ההרס מצד ההורה ומצד הילד. מי שקורא את הניתוח של פרויד על תסביך אדיפוס ימצא בו תיאור מקיף על הבעייתיות הזאת.
המשפחה מלמדת על-ידי מעורבותה וחינוכה את הילדים הגדלים בה, אך גם, ואולי בעיקר, היא משמשת דוגמה חינוכית חיה. תינוק שואל "מה זה?" ולאחר-מכן "מה אני יכול לעשות עם זה או כמו זה?" שאלות אלה אינן נוגעות  לחפצים בלבד, בהם הוא נתקל או המוגשים לו למשחק. הן נוגעות גם להתנהגותו-שלו. "האם מותר לי או אסור לי?"
הוא שואל במבט או בדיבור. הוא עושה דברים "אסורים" בהיחבא או בגלוי. את הנורמות קובעת המשפחה והן עתידות לקבוע את כל אורח התנהגותו של האדם בעתיד. ניקח דוגמה אחת:
 "למשפחת א' יש ארבעה ילדים -  שלושה בנים ובת אחת. האב אלים, מכה מדי פעם את אשתו, צועק עליה וגוער בה רבות וכל זה לעיני הילדים. שלושת הבנים אלימים מאוד ביחס לילדים אחרים בכיתתם כמו אביהם כלפי חבריו  ואשתו. הבת כנועה, וַתרנית ובכיינית כמו אִמהּ. יום אחד הילדים משחקים בכדור בשכונה. פורץ ריב בין אחד הבנים  לבין בן השכן. הריב עובר למכות בידיים, בלוחות-עץ ולזריקת אבנים. בן השכנים גובר על בנו של א' בתגובה. בא האב אל השכן ותובע לדבר אתו. כאשר זה אינו בבית הוא דורש מן השכנה להיכנס לדירתם. היא מסרבת. א' מנסה לפרוץ בכוח, אך הדלת ניגפת בפניו. כל זה מתרחש בנוכחות בנו ושאר הילדים".
הדחף התוקפני קיים בוודאי גם אצל א' אך הצורה בה מפעילים אותו הוא פרי דוגמה חינוכית והיחסים השוררים במשפחה. הנה דוגמה נוספת:
 "למשפחת ב' יש שלושה בנים. היחסים בין הילדים לעתים קרובות מתוחים, הם מרבים לריב על צעצועים או על פעילות זו או אחרת. כאשר גוברת האלימות ביניהם, הם פונים אל ההורים ומבקשים את התיווך שלהם. האם מגיבה בדרך-כלל באומרה "אתם צריכים להסתדר ביניכם. אתם יכולים לקבוע תור או לוותר מדי פעם. בכל מקרה יש לדבר ולא להכות!" כאשר הילדים פונים אל האב, הוא אומר: "אם לקחו לך בכוח -  תחזיר לעצמך בכוח!". הילדים נתקלים בתוך משפחתם בשתי גישות שונות ומנוגדות. כל ילד, בהתאם להעדפותיו ובהתאם להזדהותו עם האם או עם האב, ילמד להתמודד עם אלימותו.
פרויד ראה במשפחה את מקור המופרעות הנוירוטית. במאמרו "הרומן המשפחתי של נוירוטיקנים" (1909) הוא אומר על מורכבות היחסים בין הילדים וההורים את הדברים הבאים: "... היחלצותו של היחיד הגדול מסמכות הוריו היא אחד מהישגי ההתפתחות הנחוצים ביותר, אך גם הכאובים ביותר. הכרח גמור הוא שהיחלצות זו תתחולל, ויש לשער שכל אדם נורמלי ישיג אותה במידת-מה. אכן, התקדמותה של החברה בכלל מיוסדת על ניגודיות זאת של  שני הדורות... בעיני הילד הקטן ההורים הם בתחילה הסמכות היחידה והמקור לכל אמונה. להיות כמותם, כלומר כמו אותו הורה שהוא בן מינם, להיות גדול כמו אבא ואמא..." (עמ' 319).
כלל זה נכון בוודאי לגבי בעיות ההתנהגות ולגבי האלימות לא-כל-שכן.
לכאורה מוזר הדבר שבדיון על האלימות יוקדש פרק מיוחד לנושא המשפחה. יש הרואים בה מערך ביולוגי שייעודו להבטיח את המשך קיומו של המין האנושי. אך יש שאינם מסתפקים בקביעה זאת ואוהבים לתאר את המשפחה כקן חם, המעניק ביטחון ואהבה לחבריה, ובמיוחד לילדים. השאיפה להקים משפחה נחשבת לשאיפה בסיסית של האדם הנובעת מן הצורך של צעירים לחפש את האינטימיות (אריקסון, 1960). הרבה רומנטיקה נקשרת לחיי  המשפחה. מי שיוצא כנגד האידיאליזציה של המשפחה מסתכן להסתבך בביקורת קשה. ואף-על-פי-כן, מן הדין  לבחון את נושא המשפחה, את הקן האמור להבטיח ביטחון ולהגן בפני מחסור ואלימות, בדיקה ביקורתית. אם  התייחסנו אל האלימות כאל תופעה שיש לה סיבות גנטיות, אי-אפשר להתעלם מעובדה גנטית הנוגעת למשפחה.
 יש מעט מאוד בעלי-חיים המקיימים משפחה מונוגמית. המונוגמיות של האדם אינה נראית כמובנת מאליה וכנתונה מן הטבע. עובדה היא, שהיו -  ואולי עדיין יש -  עמים בהם היתה המסגרת המשפחתית שונה מזו המונוגמית. יש  סוציולוגים המגדירים את המשפחה המערבית המודרנית, בה הפירודים הולכים ורבים מדי שנה, בציניות כ"משפחה מונוגמית מתמשכת ומתחלפת"... על כל צורותיה המשפחה באה להבטיח את המשך קיומו של המין האנושי, תהיה  צורתה של המשפחה כאשר תהיה -  מונוגמית, פוליגמית, פוליאנדרית, חד-הורית או שבטית.
רומנטיזציה או אידיאליזציה של המשפחה המונוגמית אינן עונות על בעיות מציאותיות במשפחה. האלימות במשפחה היא תופעה מוכרת ותופעת הנשים המוכות מעסיקה את דעת הציבור יותר ויותר. מי שעוקב אחרי תולדות המשפחה הפטריארכלית ימצא ביטויים וגילויים של שלטון הבעל, שהאלימות היא רק אחד המרכיבים בו. עצם המושג "משפחה"
גזור מ"שפחה". גם המונח הלועזי
Familia הוא מכלול של עבדי הבית. ככל שגוברת התלות במשפחה -  תלות רגשית, תלות אינטלקטואלית, תלות חברתית ותלות כלכלית -  גוברת האלימות בה. תופעת האלימות כתגובה על אכזבות  ממשיות או דמיוניות סותרת את האידיאליזציה של המשפחה. האלימות אינה נעצרת בין בני הזוג. היא עוברת גם  אל הילדים. אלימות של אבות או אמהות כלפי ילדים מן הגיל הרך ביותר נפוצה הרבה יותר ממה שנוח לחשוב.
העיתונות מדווחת כמעט מדי יום על ילדים מוכים, על תינוקות נטושים, על התעללות מינית והתאכזרות ביחסים.
אין בכוונתי לבדוק את תולדות התפתחות המשפחה. רק אציין כמה עובדות הנראות לי חשובות לדיון זה. משפחה  היא ארגון חברתי, שאיננו בנוי רק על חברות ושותפות. ידועים הסיפורים מן המאות הקודמות לפיהם התקיימו השידוכים לפי המעמד ולפי נכסי המשפחות. נוהגים לומר שהיום מתאהבים ואחר-כך מתחתנים ואילו בעבר היו  מתחתנים ואחר-כך מתאהבים. במקרים רבים המשפחה בנויה על שליטה ואדנות ובכל מקרה נוצרת תלות בין חבריה.
 קן המשפחה איננו אפוא, גם לפי הגדרתו, חד-משמעית ביטוי לאהבה. מושגים כמו "כיבוש", כמו "אובייקט"-אהבה, המוהר כתשלום לקניית הכלה ודומיהם מעידים גם הם על יצרי שליטה -  וממילא גם על יחסים של נשלטים-נרכשים במשפחה המתבטאים בצורות שונות של אלימות. המאמצים הרבים הנעשים להבטיח את שוויון מעמד האשה, אשר זכה לחוק גם בכנסת ישראל (מה שאינו מבטיח את קיומו!) הם ביטוי למצב בסיסי בעייתי ולניסיון לשנותו. עניין לנו עם תופעה סוציולוגית ופסיכולוגית ואולי גם ביולוגית מורכבת ביותר. בצד המאמצים החיוביים של הבטחת אהבה וסיפוק הצרכים של הילד הגדל במשפחתו, קיימים שני מצבים שליליים.
האחד הוא מצב אובייקטיבי של מניעה או מחסור. הילד, ובמיוחד הילד בגיל הרך, חי על-פי "עקרון ההנאה", משמע דורש את סיפוק צרכיו ומשאלותיו באופן מיידי. לא תמיד הדבר ניתן. בן שנתיים דורש מאמו שתישא אותו על ידיה אך היא אינה יכולה לעשות זאת מסיבות בריאות. סירובה גורם לילד תסכול, שהילד מבטא אותו בכעס ובזעם,שהם ביטויים של אלימות. הוא סבור, שאמו מתייחסת אליו באלימות. אומנם הפסיכולוג ר' שפיץ טען, שרק ילד שאמו גרמה לו תסכולים מחויבי המציאות יוכל להעריך בבוא הזמן עד כמה היא גם אמא המספקת צרכים.
גרימת תסכול גורמת במקרים רבים לתגובה אלימה. הפסיכולוגיה ובמיוחד הפסיכואנליזה לימדו, כי רגשות הם תמיד אמביוולנטיים. משמע, אהבה ושנאה הם שני צדדים של זיקה רגשית אחת. שנאה וקנאה הם ביטוי למרכיב האלים של זיקה רגשית. תסכולים, לפי גישה זאת, מעוררים תגובות אלימות, גם אם התסכולים נגרמים מסיבות אובייקטיביות ומחויבות המציאות. תינוק מבקש שוקולד -  אבל אין בבית. תגובתו כעס. החוסרים אינם מתקבלים בהבנה אלא ביחס רגשי אלים.
המצב השני הוא הרגשה סובייקטיבית של מתפקדים במסגרת המשפחה. מעבר למצבים הנגרמים על-ידי תסכולים קיימים מצבים של אלימות פיסית חמורה וגלויה בתוך המשפחה. מצב זה נע מן הקצה הקיצוני של אלימות פיסית כלפי הילד מצד אֶחד מהוריו או מצד שניהם או מבני משפחה אחרים, של עונשים גופניים וניצול מיני. אנו מכירים גם נטישת תינוקות. המתת תינוקות היתה "זכות" מקובלת של ראש המשפחה ברומי העתיקה ולא נחשבה לרצח!
הצעקה "אני אהרוג אותך!" נשמעת לעתים קרובות בלא שהצועקים נותנים את דעתם על משמעותה ובלא ששמים  לב שהילד מקבל את דבריהם ברצינות וכפי שנאמרים. ייתכן ובמקרים בודדים הצועקים מתכוונים לכך באמת...
בקצה השני של סולם תגובות אומלל זה, יש ביטויים של השפלות רגשיות, לעג וזלזול ביכולתו של הילד ומצבי אי-התחשבות קיצוניים. מצבים כאלה עלולים להתרחש במשפחות רבות מאוד. הפסיכולוגית ע' מילר (1983) תיארה את מצבי הסבל הרגשי של הילדים מן הגיל הרך ביותר, שהם קורבנות של אלימות רגשית של הוריהם. מאמצי אגודות שונות להגנת הילד לשבור את השתיקה האופפת את מרבית ההתנהגויות האלה מעידים על תפוצתה של התופעה. אם נוסיף לזה אלימות תוך-משפחתית בין ההורים המתבטאת באלימות פיסית או השפלות בין ההורים,נבין שיש לילד ממי "ללמוד", יש לו הזדהויות עם אחד הצדדים. לכך יש להוסיף את ההתנהגות האלימה של בני משפחה שונים בחיים ציבוריים כמו במקומות עבודתם או כמו השתתפות בהפגנות פוליטיות בהן מְשַתפים גם ילדים, אם כ"כוח הרתעה" נגד מפזרי ההפגנות ואם מתוך רצון מוצהר "ללמד את הילדים לקח" אודות חיי ציבור.
דבר אחד ברור: אי-אפשר לחנך ילד לא להשתמש באלימות ולהגיד לו "אל תרביץ! לא יפה להרביץ!" אם הוא רואה את אביו ו/או את אמו או את אחיו הגדולים משתמשים באלימות ביחסיהם האישיים והחברתיים.
אם נוסיף על מצבים בסיסיים אלה את אלימות בני הנוער, נקבל תמונה עגומה נוספת. ק' לורנץ מביא טענה מעניינת בספרו: "... צעירים אין-ספור מתייחסים לסדרי החברה בימינו בשנאה ומשום כך מועבר אותו יחס גם להוריהם.
אולם העובדה, שלמרות השקפתם זאת מצפים הם מאותה חברה ומאותם הורים שיפנקו אותם, מוכיחה את ילדותיותם הבלתי-רצויה..." (עמ' 58, לורנץ, 1976). מרגרט מיד מביאה טענה אחרת, אשר גם היא מעידה על הבעייתיות האלימה שביחסי הורים ובני הנעורים. היא אומרת: "...עימות בין הדורות... אינו נגרם על-ידי המבוגרים.
הוא מתעורר כאשר השיטות החדשות של גידול הילדים מתגלות כבלתי מספקות או בלתי מתאימות ליצירת סגנון של בגרות, שהדור הראשון החלוצי קיווה, שילדיהם ילכו בעקבותיו... חברים בני גיל תופסים יותר ויותר את מקום ההורים כדוגמאות להתנהגות... אולם רוב ההורים הנם פחות מדי בטוחים כדי לעמוד על הלכות ישנות. הם אינם יודעים כיצד ללמד ילדים אלה השונים כל-כך ממה שהם עצמם היו, ורוב הילדים אינם מסוגלים ללמוד מהוריהם וקשישיהם, שלעולם לא יהיו דומים להם..." (מ' מיד, 1970). בראשית המאה הזאת החלו לדבר על "מרד הנעורים" להגדרת התופעה הזאת. אחד הביטויים החיוביים של מרד זה היו תנועות-הנוער, שהשפעתן כגורם מחנך חוץ-משפחתי  היתה גדולה מאוד. רובן ראו בהגבלת וריסון החופש המיני והאלימות משימה פדגוגית, מוסרית וערכית ממדרגה  ראשונה. את מקום תנועות-הנוער כנציגות מרד הנעורים תופסות בסוף המאה העשרים חבורות רחוב, בהן ריסון  היצרים אינו מוצג יותר כתביעה חינוכית אלא אדרבא "החופש" המיני והאלימות המתלווה אליו נחשבים כסימנים  של בגרות. אפילו בחברה החרדית קיים תהליך דומה, כפי שמציין ס' רכלבסקי (1998) בספרו "חמורו של משיח":
 "... חברה הנשענת על צעיריה ונותנת להם כוח מעבר לכוח הוריהם היא חברה במצב מהפכני. חברה כזאת מתפקדת  כחברת מהגרים בה רבים המהגרים מן הקולטים והמובן מאליו הישן -  אין לו מי שיישא אותו נינוחות על כתפו... "  (עמ' 149).
 קיימת אפוא אלימות בתוך המשפחה, פיסית ורגשית, גלויה או מוסווית. לכך יש להוסיף את צרת האלימות  המינית, שהציבור נעשה מודע לה יותר ויותר. די להסתכל במתפרסם בדפי העיתונות כדי להיווכח בתפוצת האונס  בתוך המשפחה הן בין מבוגרים לבין עצמם והן בין מבוגרים וילדים. הגורם המחמיר הוא, שתופעה אחת מזינה את  התופעה השנייה ומחזקת אותה: אלימות פיסית גוררת אלימות מינית אשר גוררת שוב אלימות פיסית. אלימות  מילולית מהווה במידת-מה מסלול המשחרר לחצים, אך עד מהרה הופכת גם אלימות מילולית זאת לחריפה ולפיסית.
הרקע הפסיכולוגי בכל המקרים הוא אכזבה ואי-מילוי ציפיות מעשיות ו/או רומנטיות של דמיונות אהבה, שהביאו תחילה להתקשרות. אכזבה גורמת לאי-סיפוק הגורם לאלימות הגורמת להרעה נוספת של המצב. נוצר פער בין  אובייקט האהבה האידיאלי לבין האובייקט הריאלי. במקרים אחרים גורמת אכזבה לבגידות אשר מצדן, כאשר  הן מתגלות, מחריפות את האלימות, וחוזר חלילה. אומר הפסיכולוג ק' מניגר (1942) בספרו
Love against Hate :
 "...מסתבר שלו יכולנו להעניק לילדים אווירה יותר קבועה של חיבה, תסכוליהם היו מצטמצמים במספר  ובאינטנסיביות וביטחונם האמוציונלי היה מתגבר כך שחייהם שלאחר-מכן היו חופשיים יותר מדחפים של אלימות. העיקרון הבסיסי שהכושר לאהוב ולשנוא מתפתח בילדות כתוצאה של יחסי ההורים והתנהגותם הוא אפוא בעל חשיבות בסיסית..." (עמ' 126).
הפסיכואנליטיקאית ע' מילר (1983) מביאה בספרה "בראשית היה החינוך" דוגמאות קשות של אלימות במשפחה כלפי הילדים כגורם מרכזי לאלימות עתידית בחיי בגרותם וכבני משפחה. היא מביאה בפירוט את תולדות ילדותם המשפחתית של היטלר ושל הרוצח הגרמני י' בארטש. ילדות קשה, אכזרית ואלימה מצד ההורים, מעצבת את  אישיות הילד ונוטעת בו את זרעי האלימות העתידה, שעלולים להגיע לממדים מפלצתיים כפי שמוכיחות שתי  הדוגמאות הקיצוניות מאוד שהיא מביאה. אנו יודעים מן העיתונות המדווחת על משפטי רוצחים בארצות שונות  עדויות דומות על ילדותם של רוצחים. אלה דוגמאות נוספות וקיצוניות המוכיחות את טענתה של מילר. אין  צורך להתבסס על מחקרים מדעיים המוכיחים את אותו הדבר. מחקרים אלה הם תמיד חלקיים, נוגעים למקרה  בודד בדרך כלל ואינם מוסיפים על הידוע בציבור.
האלימות המשפחתית אינה תופעה מודרנית. מילר מביאה בראשית ספרה שתי מובאות מן המאה השמונה-עשרה.
 הדברים הם מתוך מכתב הדרכה של כומר הפונה אל ההורים ואומר: "לשנים הראשונות יש, בין השאר, היתרון,  שאפשר להשתמש בכוח ובכורח כלפי הילדים. הילדים שוכחים במשך השנים את שקרה להם בילדותם הרכה..."
(1748). היום אנו יודעים שהילדים אינם שוכחים את שקרה להם.
מילר מצטטת כומר אחר, האומר: "בנכם רוצה לגזול מכם את שלטונכם ואתם רשאים להשיב בכוח על כוח כדי  לחזק את מעמדכם, שבלעדיו אין חינוך..." (1752). ההנחה של הטוענים כך היא אפוא שהילדים נולדים עם  "יצרים רעים", רוצים "לגזול" את שלטון ההורים ויש להגיב על כך בכוח. לפי דעה זו, האלימות של ההורים  אינה אלא תגובה הכרחית ורצויה על האלימות הטבועה בילד מלידה. מילר מכנה "חינוך" זה בשם "פדגוגיה שחורה", בעקבות ספר בשם זה מאת רוטשקה (1977).
נראה לי, שחשוב להדגיש את תופעת האלימות הרגשית שמילר בספרה מדברת בה. אלימות רגשית אינה דבר  של מה-בכך. לעתים טוענים, שהיא חמורה משימוש בכוח פיסי. אולם גם למכות מתלווה אלימות רגשית. היא  מתבטאת בזלזול בילד ויכולה להגיע לעלבונות, לשנאה ולנטישה. קיימת גם נטישה "פנימית". די לומר לילד  "אם תעשה את זה (או תחדל לעשות כך), לא תהיה עוד ילד שלנו" כדי לעורר חרדת נטישה. אחד הכלים להתמודד  עם חרדה זאת היא אלימות נגדית ולאו דווקא כלפי המאיימים רגשית עצמם. אנו מכירים אמירות רבות הנאמרות כאילו בהיסח-הדעת, כמו "אמסור אותך לשוטר" או "הלוואי שתמות"(!!), "למה אתה כזה, תראה איך הילד  של השכנים מתנהג!" או "אתה עוד קטן ואסור לך לעשות זאת". יש עשרות אמירות כאלה. המשותף לכולן הוא  שעובדת התלות של הילד בהוריו יוצרת מצבים רבים של יחסי עליונות כלפי התלויים בבעלי הכוח. הבעיה אינה ויתור על מסירת מסרים ברורים להתנהגות רצויה אלא באופן אמירתם של המסרים האלה. עוצמתם המיוחדת  של מסרים אלה נובעת מכך, שהמשטר החינוכי במשפחה הוא בלתי-פורמלי ולכן אישי מאוד. גם עלבון שמורה משמיע כלפי תלמידו פוגע, אך אין לו משמעות חמורה כמו ביטוי זהה לכך של הורה, משום שהמורה מתחלפת  ולה יש רק מעמד פורמלי המאפשר להתעלם מן המשמעות האישית החמורה של ביטויי העלבון.
 נכון הדבר, שכל הורה ניצב לפעמים במצבים בהם התנהגותו של ילדו מעוררת בו כעס או אכזבה עמוקה. אומרת  מילר: "... הטרגיות של בני-אדם מחונכים היטב היא בכך, שכאנשים מבוגרים הם אינם יכולים להרגיש או לזכור  מה נעשה להם בילדותם ושהם עצמם עושים מה שבהיותם ילדים אסור היה להם להרגיש. מכך מרוויחים מוסדות רבים ולא לאחרונה המשטרים הטוטליטריים".
 היום קיימים מוסדות יעוץ רבים המקיימים קורסים ל"הוֹרוּת טובה". עצם עובדת קיומם מעידה על כך, שהמשפחה אינה "אידיליה טבעית" כפי שנוח לרבים לחשוב ואינה מתפקדת כראוי במשימות החינוך. העיתונות מלאה במאמרי  יעוץ על "זוגיות", על מתחים במשפחה וכיצד לטפל בהם, בביקורות על ספרי יעוץ והדרכה מקוריים ומתורגמים המופיעים לעתים קרובות והופכים לרבי-מכר. סימן הוא לביקוש הרב, למועקה ומצוקה שהנושא גורם במקרה הטוב, עד אשר הוא יוצא מכלל שליטה והופך לאלימות במקרה הרע. אך האם הגורם הפסיכולוגי האישי והגורם הכלכלי הפרטי מהווים את סך כל הגורמים? נראה לי, שיש להוסיף לכך גורם סוציולוגי כללי הקשור בתפקיד  שהמשפחה ממלאת בחברה בכלל.
לבעיה זו נדרשו היינסון וקניפר בספרם "התיאוריה של זכויות המשפחה" (1974). לדעתם המשפחה היתה בעבר  תא ייצור כלכלי מקורי שיש בו תלות הדדית וכולם נאלצים לעבוד לשם קיומה, כולל הילדים. הקובע הוא אב  המשפחה והאלימות במשפחה כזאת היא בעיקרה מילולית וביצירת אווירה של מותר ואסור. רק התקוממות  כנגד הכללים והמנהגים - שניתנו על-ידי האלוהים -  גורמת לאלימות ממש. אולם כיום, במשטר תעשייתי הבנוי על השכלה וידע, כאשר רוב האנשים הופכים לשכירי יום ואינם עוד בעלי אמצעי הייצור, הופכים הילדים לנטל כלכלי שיש לפרנס אותם והילודה יורדת. דבר זה אפשרי כמובן גם בזכות ההטבה היוצאת-מן-הכלל של שירותי  הבריאות המפחיתים את תמותת התינוקות במידה ניכרת. עובדה מעניינת המצדיקה את התיאוריה של היינסון  וקניפר, היא שבארצות אירופה המתועשות ביותר הילודה אינה מדביקה יותר את הפטירות! הם טוענים ש"כיוון  הפועל השכיר צריך, ללא תמורה חומרית, לגדל את ילדיו בחינם עבור החברה, יורד קצב הילודה עם הפצת וריבוי  העבודה השכירה" (עמ' 11). החברה, הזקוקה לכוח אדם לצורכי עבודה, מנסה לפתור בעיה זאת על-ידי הבאת  פועלים זרים, שהם זולים וזקוקים למשכורות בגלל מספר הילדים הרב שעליהם לפרנס. לא צריך דמיון רב כדי  להבין, שמצב זה יוצר מוקדיאלימות של חוסר עבודה, של שנאת זרים ומתחים עדתיים ולאומיים.
 כל ילד עובר תהליך של חיברות. תהליך זה נועד ללמד את הילד לחיות בחברה, לקבל חוקי התנהגות רצויים בתוכה,  למלא בה תפקידים ולהתאים את עצמו לכלליה. החברה מקיימת "סוכני חיברות" שונים. אך נראה לי ש"הסוכן"  העיקרי והמרכזי היא המשפחה. יש חוקרים הטוענים שתפקידה של החברה הוא המרכזי. אך תהיה הדעה אשר  תהיה, אין ספק שמקומה של המשפחה הוא מרכזי בתהליך החיברות. היא הסוכן העיקרי משום שהילד תלוי  במשפחה יותר מאשר בכל גורם חברתי אחר ומשום שהוא חשוף להשפעותיה מן הגיל הרך ביותר. אולי הסיבה  העיקרית להשפעה מרכזית זאת היא ההשפעה הלא-פורמלית בה נלמדים הדברים במשפחה. אין במשפחה "שיעור לאזרחות" כמו בבית-הספר. אך יש בה יחסי אזרחות הרבה מעבר למה שנותנים את הדעת על כך. משום כך אני  בדעה שהמשפחה היא הגורם הראשוני והמרכזי בתפוצת האלימות או בבלימתה. בין אם המשקל הגנטי של האלימות  רב ובין אם הוא מצומצם, בין אם השפעת התקשורת וצפיפות האוכלוסין רבה או מעטה -  המשפחה היא הגורם
הראשוני והמכריע בתפוצת האלימות. שם לומד הילד כיצד להתמודד -  או לא להתמודד -  עם דחפיו התוקפניים.
שם הוא לומד מהי מערכת התגובות המותרת להשגת סיפוקים למשאלותיו או להתמודדות איתן. חשוב לציין,  שתגובות אלימות לא תמיד מופנות כלפי מטרות סביבתיות. לעתים הילד, ובהמשך האדם המבוגר, מַפנים את  האלימות כלפי עצמו. הדבר מתבטא במצבי רוח ודכאונות ויכול להגיע עד לידי התאבדות. אך זו סוגיה מורכבת  בפני עצמה שלא נדון בה במסגרת זאת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד