ספרות פרידה
הסתדרות המורים בישראל
ספרות פרידה

ספרות פרידה

מיכל פריד-אפרתי

מרצה במסלול הכשרת מחנכות ומנהלות מעונות יום, מכללת לנ"י נתניה.

 

זו רשימת המשך בסוגיות פרידה והסתגלות של ילדים לגן והשתקפותן בספרי ילדים. ברשימה הפותחת, שפורסמה בהד-הגן חוברת ד', סיוון תשנ"ט, הבאנו את הסיפור "ליאור בכה כשאמא הלכה" -  מאת שולה מודן. ברשימה הנוכחית יידונו שני סיפורים נוספים המציעים דרכי התמודדות שונות עם בעיות פרידה והסתגלות למסגרת חינוכית.

לכל אחד משני הסיפורים יש התייחסות ספציפית לנושא. מטרת הרשימה להאיר קווי חשיבה שלאורם תוכלנה מחנכות לבחון סיפורים נוספים בתחום הנושא הנדון.

 

גן הבוכים -  הפוך על הפוך

כתבה ואיירה: אסנת ישפה

1993, הוצאת מסדה

זהו סיפורו של גיא, אשר עם תום החופש הגדול הולך לגן חדש ושל אִמו ("גיבורה" בלתי נפרדת -  של התהליך ושל הסיפור). האם, אשר מלווה אותו בימיו הראשונים, מנסה לעזור לו להתרגל "אבל גיא לא רצה ללכת לגן. הוא פשוט רצה להישאר בבית". מול התמיהה הילדית של גיא, מדוע ילדים צריכים בכלל ללכת לגן, ניצבים ההסברים הרגישים אך ההגיוניים של האם. כמובן ללא הועיל. גיא בכה ביום הראשון וביום השני וביום השלישי וביום הרביעי... "הוא עוד יותר בכה".

 וכאילו דווקא להכעיס, יתר הילדים "התרגלו מהר לגן החדש ונהנו. אבל גיא המשיך לבכות ולא רצה ללכת לגן בשום פנים ואופן".בשלב זה האֵם במבוכה גדולה. מה עוד ניתן לעשות? כיצד לעזור לילד? תיאור הדברים עד כאן מרמז, שהאם עשתה את"כל הדברים הנכונים".

היא שהתה איתו בגן כנדרש ולבטח ציפתה שההסתגלות לא תהיה קלה ותמשך מספר ימים.

גיא אינו "הבן של השכן", שהכל הולך לו מהר וקל. דמותו של גיא מייצגת דווקא את אותם ילדים ש"חורגים" מעבר להבנות ולתיאוריות המקובלות. ומבחינה זו דמותו האמינה מהווה מושא להזדהות הן לילד הנמען והן להורה המתווך.אמא לא מרימה ידיים, יש לה רעיון ובערב (זה הזמן הקריטי שמופיעות בו התחינות "אני לא רוצה ללכת לגן"), היא פונה לבנה ואומרת "טוב, אם אתה לא רוצה, לא תלך לגן החדש. מחר תלך לגן הבוכים". גיא המבולבל שואל "גן הבוכים?"

איזה מין גן זה?

אמא מסבירה לגיא ובאמצעותו גם לקורא -  על פני שישה עמודים של איורים נפלאים (של ישפה עצמה -  שכתבה ואיירה) שבגן הזה כולם בוכים. "הגננות בוכות בקול וגם הילדים מוכרחים לבכות. הם חייבים כל הזמן לילל ולצרוח.

כולם בוכים יחד. בבוקר צריך לבוא בבכי גדול, וככה להמשיך כל היום עד שהולכים הביתה".

 וכאילו לא די בכך, גם המדרכה בוכה בכי מר, השער, הגדר, האוכל בתיק (כל ה"האנשה" הזאת מקבלת מימד קומי באיורים) וכמובן הצעצועים כולם, כולם בוכים, שהרי זהו גן הבוכים.

במהלך התיאור של האם, גיא מתנסה בשתי תגובות אופייניות. ראשית, המבוכה שתחילתה בהפתעה ההופכת לחשש מסוים.

הייתכן הדבר? מהיכן המציאה האם רעיון משונה כזה? האם, שלא מרפה, מדגישה ביתר שאת את טיב דבריה: "הגננות הבוכות תקבלנה אותך בדמעות זולגות והילדים הבוכים יבכו במקהלה. כך כולם יבכו יחדיו עד הצהריים". צריך לראות את תמונת מקהלת הילדים והגננת הבוכים ולהתפוצץ מצחוק כדי לחוש את כוחו של הספר, את כוחו של הפתרון. שנית, בשלב זה גיא כבר תופש את העניין והוא מתגלגל מצחוק. אולם לאם יש כוונה ומטרה. בהדרגה היא מכוונת את בנה לקראת מה שבאמת היא רוצה לומר: "ואתה תצווח ותשתולל עם כולם, עד שאבוא לקחת אותך".

גיא, כדרכו של ילד, אשר מוקסם עתה מהדרך הציורית שתארה לו אִמו ומכך שזוהי בעצם מהתלה משותפת של שניהם, "מחלים" מהבכי על-ידי צחוק ומבטיח: "מה פתאום? אני לא אבכה מחר. את תראי".

מכאן, ברור לנו שהכיוון הוא כיוון של סוף טוב. למחרת בבוקר, בדרך אל הגן, אמא עוד בודקת את תקפותו של "הפתרון". לא, גיא לא בוכה. הוא גם לא בוכה ברגע הפרידה ממש, כך גם בצהריים.  

סופו של הסיפור

גיא חושב שהגן שלו הוא גן של שמחים. הוא מצייר ציור ובו דמויות של ילדים שמחים. "ובאמת, למחרת בבוקר קם גיא והלך שמח לגן. גיא התרגל. הוא התחיל לאהוב את הגן. הוא קרא לו 'גן השמחים' והיה שמח. גם אמא היתה שמחה".

הומור היה מאז ומעולם הגלולה האנושית להמתקת מצוקות ומשברים. אין מטרת מאמר זה לדון בכל הפונקציות השונות שממלא ההומור או בהיבטיו הספרותיים, הפסיכולוגיים, החינוכיים והחברתיים, אולם יש בכוונתו להאיר את "הנקודה ההתפתחותית" בהופעת ההומור. הכוונה לכך, שילדים רוכשים יכולת להבין הומור בצורה הדרגתית ומתפתחת בדרך ההולמת את שלבי התפתחותם בתחומים אחרים.

ההומור הראשוני שניתן להבחין בו הוא הומור המתבסס על הפתעה ומשחקי "קוקו". היכולת ההדרגתית בפיתוח התפישה של קביעות האובייקט היא זו העומדת בבסיס הבנת ההומור בשלב זה.

תינוק, כבר בגיל שנה, השרוי באינטראקציה רגשית אמיתית עם מבוגר משמעותי (ומוכר), יצחק מלוא הפה נוכח הופעותיו והיעלמויותיו של זה האחרון. השלב הבא בהתפתחות -  והוא השלב שבו נעסוק -  נקרא "הומור המבולבל".הומור המבולבל מחייב ידע קודם. על מנת להבין וליהנות מ"התרגיל" של אִמו של גיא, חייב הילד הנמען לדעת ולהכיר סדרי עולם תקינים. הוא חייב להיות בטוח שבשום מצב במציאות, המדרכה, תיקי האוכל, הקוביות והבובות לא מסוגלים לגעות בבכי.

רק ידיעה בלתי מעורערת זו תוביל להבנה ולצחוק המשחרר.

מספר מילים על האיור (רישום בעפרונות צבעוניים) אשר מעבר להיותו נפלא, משמש ערוץ נוסף בו מתועל המסר של ההומור. כאשר האם מתארת את טיבו של גן הבוכים אנחנו רואים זאת דרך עיניו של גיא. ישפה משתמשת בטכניקה של בועות חשיבה. מחד גיסא, גיא מתפתל מצחוק על הרצפה ומנגד, בתוך הבועה, תיאור ריאליסטי של פניהם זבות החוטם והמייללות מרה של הילדים השונים. האקספרסיביות הפיזיוגנומית באיורים, עד כדי וירטואוזיות ממש, ניכרת בתיאורים של גיא הבוכה בתחילת הסיפור ובדמותו מאירת הפנים והמחייכת בסופו.גן הבוכים הוא ספר מקסים, אמין ומעורר הזדהות בתנאי... בתנאי שאנו בטוחים למעלה מכל ספק (וזה תפקיד הגננת או ההורה) שהילד (או קבוצת הילדים) הנמען מכיר סדרי עולם תקינים ויוכל להבין את ההומור בסיפור ולצחוק צחוק משחרר.

 

"תגידי, איך קוראים לך" -  לילד יש הרבה שמות

כתבה: נירה הראל

איירה: אלישבע געש

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994

"תגידי, איך קוראים לך" הוא סיפור היכרות. סיפור היכרות שמתרחש על הסף, על סף דלת הגן -  "ילדה חדשה באה לגן. באה ועמדה בפתח".

כבר באמירה זו משדר לנו הספר מסר של משנה זהירות. פה צריך להתקדם לאט לאט ובעדינות. ואכן זה בדיוק מה שעושה הגננת ברגישותה הרבה. מתחילתו ועד סופו של הסיפור מתרחשת ההיכרות ההדדית הזו (חשוב לציין) בפתח הגן -  האיזור הבטוח יחסית שקבעה הילדה.

הגננת ניגשת אל הילדה ומברכת אותה בברכת ברוך הבא. הילדה לא אומרת דבר. אז שואלת הגננת את השאלה הרגילה והראשונית שבבסיס כל היכרות: "איך קוראים לך?" ואם ציפינו לשם כמו רותי, גילי או רוני, מסתבר שלילדה הזאת יש הרבה שמות. כמונו, גם הגננת מסוקרנת וממשיכה לשאול ובכך נענית להזמנה המרומזת של הילדה, בבחינת בואי והכירי אותי.

"הרבה שמות? התפלאה הגננת. כן, אמרה הילדה. כל אחד במשפחה קורא לי בשם אחר". מכאן והלאה מובאים בפנינו השמות השונים שיש לילדה. ולא סתם שמות. כל הכינויים ושמות החיבה, ומאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור קטן. כל אחד מהם ממוקם בבסיס המשפחתי והאינטימי של הילדה. אירועים מחיי היום-יום בבית נגלים לנו באמצעות השמות ודרכם.

"איך קורא לך אבא?" שואלת הגננת. אבא קורא לה "קופונת" וזה לא פלא כי מיד מתגלה לנו איור מצחיק של אבא מתגלח בחדר האמבטיה ולידו ילדה קטנה עושה "פרצופים" מול המראה. אמא קוראת לה "אפרוח", סבא "מישמש", סבתא -  "קסם", כי רק נכדה קסומה כל-כך יכולה לצייר ציורים נפלאים כאלה. ובאיור...

תמונה של ילדה גאה מגישה ציור לסבתא קורנת מנחת (שבאה לבקר אותה).

יש לי עוד הרבה שמות, מוסיפה הילדה. קוראים לי גם "פוצקו" וגם "מוצקו", "ממוש" ו"תמוש". "ואיך את רוצה שיקראו לך בגן?" שואלת הגננת, באותה רגישות מכבדת המאפיינת אותה. "אני רוצה שיקראו לי תמי.

זה השם האמיתי שלי" עונה תמי. "בסדר תמי", אומרת הגננת, "בואי תיכנסי" ומושיטה את ידה לאחוז בה.

אבל תמי עדיין עומדת בפתח. "למה את לא נכנסת, תמי? את רוצה משהו?" שאלה הגננת. "כן, אמרה תמי. שתגידי איך קוראים לך" (ההדגשה שלי). בנקודה זו מתהפכים התפקידים. המאזינה הופכת לדוברת והדוברת למאזינה.

הגננת מכריזה שיש לה הרבה שמות. "הרבה שמות? התפלאה תמי, כאילו רק לילדים יש הרבה שמות ולא לגדולים, בפרט לא לגננת. "כן", אומרת הגננת וניתן כבר לנחש שהיא נענית לאתגר ההדדיות וממשיכה ב'משחק ההיכרות' שיזמה הילדה.

בנקודה זו, ולפני שנעבור לחלקו השני של הסיפור, ראוי להתעכב מעט על מבנהו. זה סיפור-דמות.

סיפורן של שתי הדמויות הראשיות ושל המפגש ביניהן המתרחש "במעבר הגבול". בפתח הגן. אל מקום המפגש מגיעה כל אחת מהדמויות מהטריטוריה שלה.

האיור הראשון מטיב לאייר את הילדה בפתח, מאחוריה החוץ בצבעים רכים של כחלחל, ירקרק ולפניה -  הלא נודע, והלא נראה -  למעט תיקים תלויים על קולבים והילדה באיור חובקת את התיק שלה.

 האיור השני -  עדיין בפתח, על הסף מתרחש מפגש שתי הדמויות, הגננת והילדה -  עיניים מול עיניים. אך אם מסתכלים היטב באיור זה יש הוכחות ששתי הגיבורות נמצאות בפתחה של דלת אחרת ומבעד הדלת, ברישום רך, נגלה ילד שמח, המשחק בתוך הגן.

לצד איור זה מתחיל הדיאלוג בין הגננת והילדה. "סיפור השמות" -  הוא סיפור בתוך סיפור, האיורים המתארים את השמות (של הילדה ושל הגננת) מתוחמים בתוך עיגולים. כל שם והעיגול שלו, דבר היוצר הפרדה ברורה בין מישורי הסיפור: בעיגולים -  הטריטוריה של הילדה (ואחר-כך גם של הגננת). בצמוד לכל עיגול -  המייצג אחד משמות הילדה -  מופיעה תגובה תואמת של הגננת. "גננת גדולה" ממלאה את כל שטח הדף (ללא תחום). היא ממוקמת במישור ה"כאן" ו"העכשיו" במפגש עם הילדה. איוריה הוויטאליים של המאיירת אלישבע געש מקרינים חושניות. ההבעות שבפני הגננת שופעות צחוק, הנאה או תחושת טעם חמוץ-מתוק -  טעמו של מישמש (כך קורא סבא לילדה).בחלקו השני של הסיפור הילדה תמי ואנחנו, עושים היכרות עם הגננת. השמות שלה הם תיפקודיה השונים, שהרי היא אמא לשני בנים אדומי שיער כמוה, סבתא (ספורטיבית להפליא), דודה לאחיינים וכו'.

האיורים המתארים את שמותיה השונים של הגננת -  כאמור -  מתוחמים בתוך עיגולים. גם לגננת יש טריטוריה משלה -  ביתה -  מבצרה.

לבסוף שואלת תמי אז איך אני אקרא לך? תקראי לי מירי, כמו שקוראים לי כל הילדים בגן. זה השם האמיתי שלך? שואלת תמי. לא, עונה הגננת, השם האמיתי שלי הוא מרים. אז, אבל רק אז נכנסת תמי לגן. האיור האחרון בסיפורנו אומר הכל!.

"תגידי, איך קוראים לך" הוא סיפור, שניתן להבין אותו ברמת ה'פשט'. סיפור יפה על היכרות הדדית. אך רק ברמת ה'דרש' טמונה, לדעתי, המשמעות החזקה של הסיפור. עלינו להתייחס למרכיבי ההיכרות לא רק ברמה הראשונית  של השם בלבד.

נירה הראל ואלישבע געש באיוריה, נדמה לי, מכוונות אותנו לכך. לא לחינם מופיעים השמות השונים בקונטקסט המשפחתי הקרוב. כשמקבלים ילד חדש לגן מקבלים אדם שלם, עם רצונות ומאוויים, עם צרכים והעדפות ברורות ועם היסטוריה פרטית משלו. צריך להכיר את הילד וצריך להכיר אותו היטב.

 ככל שנדע עליו יותר, כך נוכל להיענות לצרכיו בצורה הטובה ביותר. צריך לזכור שבאותה מידה שהגננת "מקבלת" ילד חדש, הילד הזה נפרד מהרבה דברים אחרים. מדמות המבוגר המשמעותי שליווה אותו באופן קבוע, ממיטתו, מצעצועיו ומהטריטוריה השייכים לו, מטעמים ומזונות מוכרים, מהרגלים ומהדרך בה עבר עליו יומו עד עתה, ובמקביל גם אמור להסתגל לשפע גירויים אחרים.

תמי הילדה היא דמות המשמשת מעין דוברת, המחזירה למבוגר בעל התפקיד (במקרה זה הגננת) את האחריות לעשות את הדבר הנכון -  להכיר את הילד על כל "שמותיו". 

לכל מסגרת חינוכית מדיניות משלה באשר לדרך בה יש לנהוג בתקופת ההסתגלות. "מדיניות" זו מורכבת מידע אך היא לעיתים גם תוצאה של הרגלים ומסורות. חשוב, לדעתי לבדוק בהקשר זה את הנפח שמקבל ערוץ התקשורת עם ההורים, שהרי אין הילד נתפש כ"לקוח" הבלעדי של מערכת החינוך בגיל הרך אלא הוא ומשפחתו כמארג אנושי עדין.

אחת מבנותי נכנסה בגיל שנה למעון יום. כששאלתי את אחת המחנכות בטון מודאג, לטיבו של "סדר היום", חשתי רווחה עצומה למשמע תשובתה: "אין סדר יום", אמרה, "הילדים הם סדר היום". ובכך היתה כוונתה לומר, שכל  ילד וילד על-פי דרכו שלו ובהתאם לצרכיו מכתיב את סדר יומו.

נחזור אל סיפורנו: "תגידי, איך קוראים לך". אני ממליצה על קריאה אינטימית של הסיפור לגילאי שלוש ומעלה, המצויים בשלבי "גמילה" ממשבר הפרידה. בעקבות הקריאה אפשר להתייחס לשמותיו של הילד המאזין, בקונטקסט המשפחתי האינטימי שלו.

כמו כן האיורים פותחים אפשרויות ביטוי לילד. למשל: השוואת האיורים הראשון והאחרון, הקושי וההתגברות -  התבגרות או השמות הרבים של תמי וניחושי הילד המאזין מי קורא לה איך.

 

חדשות

8
8/04/2014
פעילות ארגון הגימלאים למען הגימלאים
8
1/04/2014
בכל הצמתים בהם אתם נמצאים, אתם משכילים לשלב תמיד ...
8
1/04/2014
מפתח לפעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
30/03/2014
מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, התייחס ...
8
30/03/2014
עובדי הוראה, אשר היו אמורים לעבוד ביום ו', 28.2.14 ...
עבור לתוכן העמוד