אליכם, הישראלים, אחי
אליכם, הישראלים, אחי

אליכם, הישראלים, אחי

יואב שורק

איש מחשבים, עורך "ארץ ישראל", כתב-עת ליהדות וסביבה, תושב עפרה, בן 31

 

הרצל ראה במדינת ישראל את מדינת היהודים; החוליה הבאה בשרשרת מפוארת של מסורת אינטלקטואלית ומצוינות מוסרית, גלגול מודרני ותחייה גיאו-פוליטית של אומה מדוכאת, אך עתיקה וגאה. הישראלים הם ההפך הגמור: הם בנים ללאום צעיר, נטול ניסיון היסטורי מינימלי, נטול מסורת, ריקן וטיפש למדי

"המתקהלים סביבנו החלו להתקרב. האיש הזקן הניף את המקל שלו באוויר בתנועה מאיימת: 'יאללה! רוחו מן הון!' הוא צעק עליהם, והם נסוגו לאחור. הוא המשיך לצעוק עליהם, עד שלא נשארה נפש חיה ברחוב.

האיש פנה אלי ואמר: 'אתה רואה! צריך לדעת איך לפזר הפגנות. מה שאתם לא מסוגלים לעשות עם כל הצבא האדיר, מסוגל לעשות ערבי זקן וחלש עם מקל פשוט. אתה יודע למה? כי אני מכבד אותם. ואתם לא יודעים לכבד. אתם יודעים נהדר להילחם, אבל לכבד, אתם לא יודעים. גם את עצמכם לא. ומי שלא יודע לכבד את עצמו, לא מסוגל לכבד מישהו אחר.

תשמע, לפני שהתחילה נתניה, היה שם כפר בשם אום-חאלד, איפה שהיום קופת חולים והדואר והמשטרה. זה הכפר שלי. כשעובד בן-עמי וגד מכנס באו לקנות את האדמות של נתניה, אמר להם השייך שלנו, צאלח חמדאן: "האדמה הזאת שייכת לעם ישראל. אנחנו, הערבים, רק שמרנו עליה, לפי בקשת אלוהים, עד שאתם תשובו לאדמה שלכם. לנו, הערבים, מגיע רק דמי שמירה".

כך היתה ההתחלה. באנו אליכם בכבוד. אבל אתם לא ידעתם להתנהג כמו בעל הבית. לא הבנתם שאתם צריכים להתייחס אלינו כמו אל אורחים. כבר אמרתי לך שהחטא שלכם זה לא הכיבוש. כל ערבי במעמקי ליבו יודע שהארץ הזאת היא ארץ ישראל. החטא שלכם איננו השליטה בעם אחר, אלא חוסר השליטה. ככה לא מתנהג שליט. שליט יש לו אחריות. שליט תפקידו לדאוג לאזרחים ולנהוג בהם בכבוד.

אתם מזלזלים, מעליבים, משפילים.

הבן שלי, רופא עיניים בכווית, בא לבקר את האבא שלו. בגשר הירדן הפכו לו החיילים את המזוודות בפראות וגרמו נזק. אחר כך קיללו והשפילו אותו. הבוקר הוא יצא העירה, וראה חיילים ישראלים, צעירים, כמעט ילדים, צועדים על המדרכה דווקא עם הנשק שלהם לרוחב. פוגעים בכוונה באנשים, נשים וילדים.

היחס הזה של זלזול, עלבון והשפלה, לא התחיל מהיום. זהו היחס שאני זוכר מאז הייתי ילד. ככה לא מתנהג בעל בית.

אומרים עליכם שאתם עם חכם. איפה החכמה שלכם? עכשיו אתם רוצים פתאום לברוח מכאן, אחרי ששרפתם הכל? לא יעזור לכם! זאת אחריות שאי אפשר לברוח ממנה. לא תצליחו לברוח, וגם אין לכם לאן לברוח. בכל מקום יש ערבים.

אבל אם יהיה לכם כוח, כוח אמיתי, כוח של בעל בית היודע שהוא בעל בית, אתם תפסיקו לזרוע שנאה, ולא תקצרו אבנים ופצצות. אתם תגלו את הסוד, איך לפזר הפגנה עם מקל דק, בלי להשתמש בו. שלום לך חייל!"

שיחה של חייל מילואים עם ערבי זקן, בתשמ"ב (1982).
מתוך  האם יש סיכוי לאהבה, דוד בן יוסף, ירושלים תשמ"ד, 289-292.

 

                                       

א. אתם: התפוגגות הישראליות

"אזרח ישראלי נהרג ושניים נפצעו בפיגוע ירי", מדווח הרדיו בשגרה נוראה. הדיווחים קשים ומכאיבים, אך מקפידים לשקר פעם אחר פעם. בשנה האחרונה נהרגים כאן פעם אחר פעם יהודים, ואיש אינו מדווח על כך. לא יהודים נהרגים כאן, קובע הרדיו הממלכתי, מדורת השבט, אלא אזרחים ישראלים. כביכול, מישהו בודק בתעודת הזהות שלהם לפני שהוא יורה. כביכול הבודקים בשערי הקניונים משוחחים עם הנהגים המבקשים להיכנס כדי לבחון את אזרחותם. הכל יודעים שאין הם מבקשים אלא לראות שאין להם מבטא ערבי.

כולם יודעים: שני אזרחים ישראלים שייכנסו יחדיו לטול-כרם, אחד יהודי והאחר ערבי, האחד ייצא חי והאחר יומת. ואם יתלווה אליהם תייר יהודי, שאינו אזרח ישראלי, גם הוא יומת. כולם יודעים, אבל ממשיכים ברמייה העצמית הקולקטיבית: בישראל אין נהרגים יהודים אלא אזרחים ישראלים; גם ההורגים אינם ערבים, חלילה, אלא פלשתינאים. בישראל יש עימות נמוך-עצימות בין כוחות הרשות לאזרחי ישראל. עניין ציווילי, משהו שקשור למשרד הפנים. גם במגדלי התאומים נהרגו רק ישראלים ואמריקאים. מעט ישראלים, תודה לאל. ויהודים? התקשורת הישראלית אינה יודעת על כך דבר. זה אינו מעניינה.

לא במקרה, כמובן. להגיד את המלים המפורשות, יהודים וערבים, זו גזענות. ואסור שעובדות יבלבלו כאן. אבל זו לא רק גזענות: זה גם קץ השפיות, קץ הציונות החילונית, קץ הסיכוי שתל אביב תהיה ז'נבה. יהודי זה טעון מדי, יהודי זה העולם כולו נגדנו, יהודי זה גלותי. המציאות, האונסת אותנו מדי פעם להביט בה בעיניים קרועות לרווחה, לא תקבע את השפה שלנו; אנחנו נמשיך לקרוא לבריחה היערכות-מחדש, נמשיך לקרוא לירי הפסקת-אש, נמשיך לקרוא לסתימת פיות דמוקרטיה, ונמשיך לקרוא ליהודים אזרחים.

המציאות הטופחת על הפנים מפוגגת את אשליית הישראליות ומחזירה אותנו אל הקיום היהודי. כעת, כשאי-אפשר לתלות את הקולר בכיבוש, כאשר תגובותיו של גולית הישראלי עדינות ביחס להתגרויות הפלשתיניות, ובכל זאת התקשורת העולמית מדווחת כפי שהיא מדווחת, ובוועידת דרבן סופגת ישראל שנאה לא מוסברת, מתפוגגת גם האשליה שהישראלים טיפחו בקנאות עשרות שנים, לפיה רק פרנויה יכולה להסביר את התחושה של "העולם כולו נגדנו".

שתי אשליות נוספות, אף הן חלק מהאתוס של הזרם הדומיננטי בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, התפוגגו (כך אני מקווה) בתשס"א: ההסתמכות המוגזמת והיהירה על עוצמתו של צה"ל ("יש לנו צבא חזק"), הצבא המובס ביותר בשנים האחרונות, וההתעלמות העקבית והיהירה אף היא מכל מה שאומרים, בוקר וערב, מנהיגי ערב ("זה רק לצורכי פנים", "הוא מתכוון לג'יהאד של שלום").

קץ האשליות הללו מקרב את קיצה של ההוויה הישראלית-החילונית, קיצה של מה שאתם מכנים "ישראליות". ישראליות שמעולם לא הייתי חלק ממנה, ישראליות שאני כמעט זר לה, אף שאני חי בשכנות לה.

הישראלים, כלומר אותו עם שה"ישראליות" קצרת-החיים הזאת היא תכונתו, הם בדיוק ההפך ממה שחוזה מדינתם, תיאודור הרצל, היה מעלה על דעתו. הרצל תיאר את מדינת-היהודים: מדינתם של מי שבארצות פזוריהם היו מלומדים גדולים בכל התחומים, גאונים כלכליים ואמנים דגולים, לצד אנשים פשוטים-לכאורה, שהוכיחו יכולת מופלאה לדבוק במסורת עתירת-ידע ובערכים בתנאים קשים, בתוך עולם של בורות עמוקה, אמונות טפלות וכוחנות גסה. כמובן מאליו, הניח הרצל שהגניוס היהודי יעלה לארץ ישראל,  ויכונן כאן מדינה שתהווה מופת של קידמה ומוסר לעולם כולו.

הרצל ראה במדינת ישראל את מדינת היהודים; החוליה הבאה בשרשרת מפוארת של מסורת אינטלקטואלית ומצוינות מוסרית, גלגול מודרני ותחייה גיאו-פוליטית של אומה מדוכאת, אך עתיקה וגאה. הישראלים הם ההפך הגמור: הם בנים ללאום צעיר, נטול ניסיון היסטורי מינימלי, נטול מסורת, ריקן וטיפש למדי. רק כך ניתן להסביר את ההתפעמות שבה נתון ישראלי מצוי כשהוא פוגש מסורת עתיקה או מנהגים אותנטיים, בין אם זה באחוזות צרפתיות, מנהגים בריטיים, חכמת זן מן המזרח או בשוק דרוזי.

לא בכדי ישראלים צעירים רבים כל כך מצאו את עצמם בעולם ההיי-טק: לא רק יכולת וירטואוזית (מה לעשות, יש להם ראש יהודי, גם אם אינם מכירים במושג הזה), אלא אורח החיים הווירטואלי, העדר הזיקה למקום, והצמדת הממד הקיומי אל האפנה המודרנית ביותר והחולפת ביותר, מתאימים לבניו של עם בן 52, שמתייחס לחיים בתזזיתיות של צופה ערוץ 2.

אכן, הרצל הבין מעט מאוד ביהדות, ואילו אני יונק את כל עולמי ממנה. הרצל לקה, ככל בני דורו, בעיוורון האופטימיסטי של המאה התשע-עשרה והאמין בקידמה ובתרבות האירופית, אמונה שאינני שותף לה, בוודאי לא כשעשן המשרפות עוד רובץ על ברלין, בירתה המתחדשת של אירופה. ולמרות כל זאת הישראליות שלי קרובה הרבה יותר למדינת-היהודים שלו מאשר לישראליות של חברי לעבודה, הצברים הישראלים החילונים, בוגרי החינוך הממלכתי וצופי הערוצים הישראליים. כי הישראליות הישראלית, אם ניתן לומר כך, היא קצרת אופק להחריד. אין לה עבר, אין לה עתיד. היא מצויה כאן ועכשיו, ומבחינה זאת היא מודרנית מאוד, אבל נטולה כל ממד של עומק. קריסתה המתחוללת מול עינינו היא מחויבת המציאות.

 

                                         *  

ב. אנחנו - בנרטיב שלכם

דגל ישראל המתנפנף ברוח מעורר בי תחושה עמוקה של טוהר, יציבות וביטחון. עיני מלטפות אותו מסביב, הוא כמעט מסנוור אותי. הוא מבטא בעיני את הגילוי הרענן והחדש ביותר של אמונה עמוקה ועתיקה, את שאיפת תיקון העולם, את כל הטוב והנעלה שברוח האנושית בכלל והיהודית בפרט. הוא איננו מעורר בי תחושות "אזרחיות", הוא איננו מזכיר לי חוויות ישראליות, הוא אינו מתקשר בעיני לא עם פלאפל ולא עם מילואים ולא עם פקקים ברחוב ז'בוטינסקי. הוא אינו מסמל את ישראל שלכם, אלא את ישראל האמיתית שלי, פוטנציאל אדיר שפגשנו את גילוייו בכמה רגעי חסד. ישראל שאתם מתכחשים לה ומתנערים ממנה, אך רק האנרגיות הכמוסות בה הן מקור היכולת של ישראל שלכם לשרוד.

הניסיון שאני עושה כאן, להביא אתכם להבין שאני שייך לישראל אחרת, קשה מאוד. הוא מחייב אתכם להיפתח לסיפור אחר לגמרי, לנקודת ראות שונה בתכלית כלפי מה שהוא חלק בלתי נפרד מעולמכם. הניסיון קשה כפליים בשל העובדה שבתוך תפיסת הישראליות שלכם, אני ממלא נישה, תפקיד. עלי לשכנע אתכם לא רק בכך שיש לי עולם אחר, אלא גם בכך שאינני ממלא, ומעולם לא מילאתי, את התפקיד שהנרטיב שלכם מייחס לי כבר עשרות שנים.

בתוך הנרטיב שלכם, שמתחיל בערך בפלמ"ח ומסתיים בהפי-אנד של מזרח תיכון חדש ואולי הסתפחות לאיחוד האירופי, אני מייצג את הקוטב הכוחני, הלאומני, הסתגרן, השמרן. אני ממלא את המשבצת של הימני ושל הדתי, משבצת שהיא חיונית בשבילכם כדי להגדיר את עצמכם כנאורים, ליברליים, שוחרי שלום ומתקדמים.

אני אכן ימני מאוד ודתי לחלוטין, אורתודוקסי ושמרן. אבל אין בי שמץ כוחנות ולאומנות וסתגרנות. מעולם לא כבשתי, ולכן הכיבוש לא השחית אותי. מעולם לא שנאתי ערבים, וגם היום אינני שונא אותם. מעולם לא סמכתי על כוח הצבא שלי, מעולם לא התפארתי בו. מעולם לא ראיתי באדמת הארץ הזאת רכוש שלי, ומעולם לא ראיתי במדינה הזו נחלה פרטית שלי.

הדברים הללו טעונים הסבר.

אינני שותף לדעת ההיסטוריונים החדשים, או לכל האחרים העושים הון אקדמי או ציבורי מהשחרת פניו של צה"ל במלחמת השחרור. אני סמוך ובטוח, שלעומת צבאות אחרים, ולעומת כל המקובל במלחמה, אנו יכולים בהחלט להתהדר בסיסמת טוהר הנשק ובמוסריות של צה"ל בכל מערכותיו. אבל הקביעה הזו היא כללית ויחסית. אין בה בשום אופן כדי לקבוע, שתמיד הטוהר הזה נשמר. היו פשעי מלחמה, היה הרג שבויים, היו גילויי אכזריות ושנאה וסדיזם.

ואכן כל זה בא מיהירות, מהתעלמות מאנושיותו של האויב, מיצרים אפלים, וגם מתחושות צודקות של נקמה. אך כל זה לא בא מהתרבות שלי. יהודים יראי שמים, יהודים שמצוותיו של הבורא מהדהדות תמיד בראשם, כמעט ולא היו שותפים למעשים הללו. פלוגות דתיות ואנשים דתיים היו תמיד, ולדעתי גם יהיו תמיד, הרחוקים ביותר מפשעי מלחמה. חיילים באשר הם נוטים לזילות בחיי אדם ולמעשי פורקן יצרים, בשל אובדן הערכים שהמלחמה מביאה אתה. בניגוד לכך, חיילי ישראל אמיתיים, חיילים הבאים מכוחה של תורה, באים למלחמה מכוחם של ערכים. הם נלחמים עם המצפון, ולא למרות שהוא קיים. הם שומרים על צלם אנוש גם במלחמה, ואינם נגררים וגם אינם נמשכים לא למעשי ביזה, לא למעשי אונס, ובוודאי לא להרג חפים מפשע.

וכך הדבר לא רק במלחמת העצמאות, אלא גם במלחמות שאחריה, וגם בשנות השיטור הארוכות ביש"ע. מי שבשבילו השטחים לא היו אלא טריטוריה כבושה, התנהג ככובש. מי שהיה מתוסכל מעצם נוכחותנו שם, פרק את עצביו על האוכלוסייה. עדויות רבות מספור של חיילי מילואים שבות על הפרדוקס-לכאורה: המתנחלים בין החיילים, הדתיים שבין החיילים, הימניים שבין החיילים, גילו אנושיות רבה יותר כלפי האוכלוסייה הערבית, והרבה הרבה פחות שנאה מאשר מפקדיהם הקיבוצניקים, הצברים השמאלנים, שליוו את כל מהלך שירותם בקללה כבושה מתחת לשפמם. 

מי שיתבונן על רמתם המוסרית היומיומית של המתנחלים, בבית ובמקום העבודה, לא יגלה כל אותות להשחתה שגרם הכיבוש. להפך. הכיבוש השחית את הכובשים, לא את המתנחלים. זילות חיי אדם, שנאת האחר, אטימות, אלה אינם חלק מחיינו, ומצויים בינינו הרבה פחות משהם מצויים ביניכם, שוכני העיר וצופי הטלוויזיה נטולי הקהילה.

לי אין ספק, שחלק ניכר מהאנרגיות שמשקיע השמאל בשנאת ההתנחלויות ובהשנאתן, והדבקות בעיסוק בהן גם כשאין להן כל נגיעה לפתרון הסכסוך (כפי שנתגלה במלחמת אוסלו, או שמא אינתיפאדת אל-אקצה), קשור ברצון לכפר על חטאי מלחמת העצמאות. מי שאינו מאמין שהיה לו זכות על הארץ הזאת, ובוודאי מי שהיה עד לפשעי מלחמה, חושב שעל ידי התנגדות לכיבוש של 67' יוכל לרכוש לו מחדש את הזכות הזאת. הדבר בא לידי ביטוי מפורש כמעט בראיון הארוך והמעמיק שערך בשעתו העיתונאי ארי שביט עם המשורר חיים גורי, על מלחמת העצמאות.

גם כאן אסור לעובדות לבלבל את היצרים: העובדה שהרוב המוחלט של יישובי יש"ע הוקמו בלי לנשל אף ערבי מאדמתו, בעוד בתחומי הקו הירוק "נוקו" שטחים רחבי ידיים מערבים ודווקא כך נכנסו לקונסנזוס הישראלי, אין בה כדי להפריע לניסיון המתמיד לכפר על גירוש ערבים (בידי "היישוב המאורגן", קרי מפא"י) על ידי גירוש יהודים (בידי מפלגת העבודה, קרי מפא"י). השמאלנות של שנות השבעים ואילך היא מחאה נגד מפא"י, נגד הפלמ"ח, נגד כור-ההיתוך, נגד השחיתות והכוחנות והשאננות והיהירות ששלטו בארץ הזאת.

אתם, הישראלים החילונים בשמאל, מנסים להילחם בשד שבתוככם על ידי מלחמה אתנו. את דמותו של הישראלי המנצל, העושה רווחים קלים, השאנן והבטוח בעליונותו על פני שכניו, דמות שאין לה דבר וחצי דבר עם דמותנו שלנו, כי תרבותנו רחוקה מכל זה כרחוק מזרח ממערב, "הפלתם" עלינו. 

 

                                         *  

ג. אתם (הכיבוש משחית?)

את אותות ההשחתה המוסרית הגדולה ניתן לראות דווקא בתנועות השלום, עם כל הרצון הטוב שמפעם בהם. השמאל הישראלי מכבד, לכאורה, ערבים. הוא מתעניין, לכאורה, ברווחתם ובתקומתם. אבל רק לכאורה. הוא מכבד ערבים רק אם הערבים הללו שונאים דיים את ישראל. ערבים שהם משתפי פעולה אינם בני אדם. מי שרוצח אותם אין לו דם על הידיים (כך טענה, במפורש, ממשלת רבין, כששיחררה המוני מחבלים שרצחו את אחיהם הפלשתינאים בטענה ש"אין להם דם על הידיים").

השמאל הישראלי לא התעניין מעולם בדעתם האמיתית של ערביי יהודה ושומרון על שלטונו של ערפאת, על יבוא כנופיות תוניס. השמאל הישראלי בנה בעשר אצבעותיו את אחד המשטרים האיומים והמושחתים ביותר, ואת אחד ממעוזי הטרור העולמי, שמעלתו היחידה הוא שהוא עוין את ישראל. בדחיפתו העצומה להשתיק את ייסורי המצפון של 48', ולתת לעצמו זכות קיום באדמה הזאת (שהרי זכות היסטורית אין לו), דרס השמאל הישראלי בדרכו את כל הצורות של כבוד האדם וחירותו.

את הזכות לא להיות מגורש מביתך דורס השמאל יום יום בקריאתו לגירוש תושבי יש"ע היהודים מבתיהם (הם לא בני אדם, הם כובשים). את אותה זכות עצמה דרס השמאל כאשר הפקיר את חיילי צד"ל ואנס אותם לברוח מבתיהם ומזהותם, בבריחה המבישה מלבנון. את הזכות לחופש ביטוי דרס השמאל הישראלי כשתחת שרביטו של רבין שלח שוטרים להכות ללא רחם את מפגיני "זו ארצנו" הבלתי-אלימים (אתם בכלל לא יודעים על זה, נכון? איש לא דיווח, אבל הכל אמת לאמיתה), וכאשר נתן ידו להקמת המשטר הערפאתי ולהשתקת כל מתנגדיו. את הזכות לחיים שלל השמאל מכל משתפי הפעולה, ולעתים גם מתושבי יש"ע היהודים.

היחס הבסיסי של השמאל הישראלי לערבים מתבטא היטב בסיסמה החדשה שאימץ לו שלמה בן-עמי: "הסדר כפוי". אל להם לערבים להפריע למתווה (עוד מלה שמאלנית) שאנו מאמינים בו. אנו מאמינים שמלחמות זה דבר פרימיטיבי ומיותר, ואנו נביא גם אותם להבנה זו. אם הם מסרבים להבין וממשיכים לירות, הם מקלקלים את התוכנית. נמנע מהם, אפוא, טכנית, מלקלקל את התוכנית. נעקור אלפי עצי זית (למי איכפת?) כדי שלא יהיה להם מאיפה. נפנה "אזורים רגישים" כדי שלא יהיה להם על מי. נסלול כבישים עוקפים כדי שלא יהיה להם קל. נתמגן כדי שגם כשהם יורים לא נרגיש את זה. העיקר שלא נגיע חלילה למסקנה שהם דווקא כן נלחמים בנו.

אנחנו נכפה את עצמנו עליהם: את הכלכלה שלנו, את הערכים שלנו, את השלום אתנו. כמו חרדים וספרדים, כך גם הערבים, ראויים ליחס של עריצות נאורה מצד הציבור הנאור. 

חלק מהתסביך המוסרי שהישראלים נקלעו אליו הוא העדר הכוח המוסרי להיות חזק. בשל רגשי אשמה וחוסר ביטחון נמנעים מי שאמורים לשמור על החוק והסדר מלטפל בפורעי החוק. וכמו שברור לכל מי שמכיר את תיאוריית החלונות המנופצים, הדבר הזה מקדם את הפשע ופוגע בכל אזרח הגון. מדינת ישראל לא גבתה משך שנים רבות תשלומי מס הכנסה ומע"מ במגזר הערבי וכך פגעה במתחרים המשלמים מסיהם כחוק, יהודים או ערבים. היא לא אכפה את  חוקי התכנון והבנייה, וכך חיזקה את היסודות הכאוטיים ומנעה כל יכולת ליצור תוכניות מתאר ראויות. היא מחזרת אחר מנהיגי טרור ורוצחי ילדים וכך עושה צחוק מכל אדם מוסרי, מבהירה שחיי אדם שווים כקליפת השום, ומדרדרת את החברה כולה לתוהו ובוהו.

המדינה, שבימים טובים יותר היתה ראש החץ העולמי של אי-כניעה לטרור, הפכה למכשירת-הטרור הגדולה בעולם, והתחננה לארצות הברית לתת אישור כניסה לערפאת. הרצון שלא להתעמת, הפחד מפני ההתמודדות המוסרית עם הצורך להיות תקיף ולהיאבק למען הצדק, הביא לקריסה רבתי של היסודות המוסריים של החברה הישראלית; הן בתוכה, הן ביחסה למיעוטים (שמעתם את עדותו המאלפת של אליק רון?), והן ביחסה לאויביה, עמיתיה.

מי שלא יכול לכבד את עצמו כבעל הבית, לא כיבד את האורחים. מי שלא ידע לשים את הגבול בין העניין הלאומי לעניין האנושי, חשב שהוא יוכל לנצח בעזרת הזנחת בני אדם. כזו היתה ירושלים של טדי קולק, המפא"יניק הקלאסי: עיר שבה סברו שירושלים תיהפך ליהודית על ידי הזנחת התשתית בשכונות הערביות. במקום להתמודד ישירות עם הלאומנות הערבית, לאכוף נאמנות לישראל בתוכניות הלימודים, ולמנוע דריסת רגל פלשתינית, ובמקביל להשוות את תנאי השכונות הערביות לאלה של היהודיות, העדיפו לנקוט דרך ההפוכה. דרך המזלזלת הן באיום הלאומני הערבי, והן בצרכים של התושבים הערבים.   

 

                                       

ד. אנחנו - באמת

ניסיתי להסביר שאינני שייך לתפקיד שנתתם לי בנרטיב שלכם. שאינני כובש ואינני שונא ערבים ואינני סתגרן. ושוב: אתם יכולים להמשיך ולדבוק בסטריאוטיפ שבניתם, ואף להביא הוכחות לדבריכם מכאן ומשם. ואתם יכולים להאמין לעדות הכנה והגלויה ביותר שאני נותן בפניכם.

כאן המקום להסביר קצת יותר לא רק מה אני לא אלא גם מה אני כן. מהי האמונה שאני נושא עמי, מהי היהדות בעיני, ואיך כל זה קשור לישראליות שלנו.

אני יהודי. במובנים רבים ואנושיים מאוד, היהודיות היא זהות אתנית וגנאולוגית מיוחדת במינה, הרוויה סבל וזרות. אבל בראש ובראשונה, היותך יהודי פירושו שאבותיך ואבות אבותיך בחרו, דור אחר דור, לדבוק ביהדותם, למרות שבחירה זו העמידה אותם מחוץ למעגל ההזדמנויות ההיסטורי.

ומהי אותה יהדות שעליה מסרו אבותינו את נפשם? במבט ראשון, של מי שאינו יודע לשאול, זהו אוסף מנהגים ואורחות חיים; במבט של מי שיודע יותר, הרי זה אוצר תרבותי אדיר, הכולל לא רק ארון ספרים אדיר-ממדים, מרתק ומלא חכמה, אלא גם מאגר של תבונה קולקטיבית, פריה של התבוננות מעמיקה בעולם, ופיכחון של נסיון חיים ארוך ומפותל. אך גם זה איננו אלא תיאור חיצוני, אינוונטר של יהדות.

היהדות היא בראש ובראשונה נשיאת-לפיד היסטורית. לא תמיד היהודים יודעים להסביר את הלפיד שהם נושאים, אבל תמיד הם חיים אותו ברמה כזו או אחרת. הלפיד הנישא מדור לדור הוא לפיד האמונה. ואמונה לעניין זה אין פירושה אמונה בקיומו של אלוהים, שהרי זאת ידעו כולם גם לפני הופעת ישראל בעולם, אלא אמונה באדם ובעולם. אמונה בכך שכאן, בעולם שבו אנו חיים, הטוב והאמת הם השולטים. אמונה בכך ששאיפת הטוב והאמת הקיימת בלבות בני האדם אינה גחמה לא רלוונטית, אלא חיבור אל הכוחות האמיתיים ביותר הפועלים בעולם. יכולתי לקראו לכך לפיד של מוסר או מוסריות. אלא שהמלה מוסר כבר אספה לה קונוטציות של התחסדות ורפיון לב, קונוטציות נוצריות שמעקרות את המוסר ממשמעותו והופכות אותו על פניו.

ההיסטוריון הבריטי בן זמננו, פול ג'ונסון, פתח את ספרו על ההיסטוריה של היהודים בקביעה, כי זהו העם היחיד הטוען בעקשנות שיש להיסטוריה משמעות. הטענה הזו היא שם אחר לאותו לפיד שעליו דיברנו.  מימיו של אברהם אבינו עליו השלום נישא הלפיד הזה. זהו לפיד פרדוקסלי של עמידה בתוך ההיסטוריה ומחוצה לה, למול האנושות ויחד עמה. אברהם ניפץ את אלילי בית אביו, ונעמד למול התרבות השלטת: "לאברם העברי - ר' יהודה היה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד (מצד אחד) והוא מעבר אחד" (ב"ר מ"ב). מאידך גיסא, בחירתו של אברהם נועדה להביא ברכה לאנושות כולה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג), "והיית לאב המון גויים" (שם י"ז, ד).

היהודי הוא בן אדם רגיל, מצד אחד, אבל מצד שני הוא גם קצת נביא. כשם שהעם היהודי הוא מבחינות מסוימות עם בין העמים, ומצד שני, אין לו שמץ מהאינסטינקטים הלאומיים, והוא אוניברסליסט לפני כל דבר אחר. היהודי הנו חלק מההיסטוריה, אבל עיקר תפקידו הוא בהיותו מחוצה לה.

התפיסה הזאת, שאינה רואה את עם ישראל כעם מבין העמים (ככתוב בתורה: "ובגויים [כלומר בעמים] לא יתחשב", כשמונים את העמים לא מחשיבים את עם ישראל, הוא איננו אחד העמים), מאפשרת את עומק היחס האוניברסלי. אינך עסוק בלדאוג למקום שלך בתוך הפסיפס, אינך מטפח לאומיות פרטיקולריסטית, שכן אינך עם במובן זה. כמובן, אתה חייב לשרוד; כמובן, אתה חייב לעמוד על זכויותיך הבסיסיות; אבל את כל זה אתה עושה לא מאינסטינקט אלא מהראש, ולא כדי לנפח אגו לאומי אלא כדי לחיות וכדי לממש ייעוד.

היהדות שלי אינה בנויה על סתגרנות. היא בהחלט בנויה על תודעת נבדלות, ובהחלט על ביקורתיות רבה על כל מה שבא מבחוץ. אבל ההתבוננות הכללית על העולם היא של סקרנות, של נכונות לאמץ מה שטוב. כשאני לומד היסטוריה כללית, ואני עושה זאת הרבה, אני מרגיש הזדהות מלאה עם החתירה האנושית להישגים, לידע, לתיקון. אבל כבן לעם זקן, משתלבים בתחושותיי גם פיכחון רב וביקורתיות. אינני חלק מהעולם המערבי. אינני בטוח שטוב לבנות מחדש את מגדלי התאומים, באותו גובה ובאותה יומרה.

אינני רוצה להיות המדינה ה-52, אינני נאיבי עד כדי אמון בדרישת טובתם של האירופים או של האו"ם, ואינני רואה בכל דבר שאנו מאמצים מן הנכר "התקדמות". אם לעמדה הלא-מחויבת הזו אתם קוראים "סתגרנות", קראו לי סתגרן. אני מאמין שגם אתם אינכם סבורים שהלהיטות להסתפח על תרבות אחרת היא סימנה של פתיחות בוגרת וראויה לשבח.

וכאן אנו מגיעים למדינת ישראל ולשיבת ציון. הלפיד הגדול של האמונה, של תיקון עולם, נישא דורות רבים "על ריק". היהדות כפי שהיא מוכרת היום לרבים, ה"יידישקייט", אינה אלא פיסה קטנה של החיים שעם ישראל נועד לממש. הקטסטרופה ההיסטורית שדחקה אותנו מארצנו, הכניסה אותנו לפסק-זמן ארוך מאוד שבמהלכו יכולנו לבטא רק חלק קטן ממה שהלפיד הזה בונה בתוכנו. השיבה להיסטוריה, כינונה של מדינת ישראל, הנה השבת היכולת לשוב אל יהדות שלמה, אל מימוש יעוד שלם.

זוהי האפשרות לנער אבק שהצטבר על הלפיד שלנו, להיפתח למרחבי חיים חדשים, להיחלץ מן היידישקייט אל הישראליות. שוב: לא מה שאתם קוראים ישראליות, אלא מה שקרוי בלשוני ישראליות. ישראליות לא מלשון מדינת ישראל, אלא מלשון עם ישראל, מלשון ישראל, המרכז האנרגטי של האנושות, "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

מדינת ישראל היא בעיני חוליה בשרשרת אדירה. מאחוריה היסטוריה אדירה ומרשימה, תולדות העם היהודי לדורותיו. לפניה ייעוד אינסופי, של השבת השכינה לעולם הזה (תפסיקו להיבהל! השבת השכינה אין פירושה פונדמנטליזם איסלאמי, אלא פירושה פגישת החיים עם מקורם, מציאות מתמדת של השראה אלוהית ודחיפה עצומה להתפתחות האנושית ולהיפתחות האנושית). היא עצמה צומת היסטורי חשוב, פוטנציאל אדיר. היא אינה מקור הזהות, היא אינה לב התקוות, היא כשלעצמה אינה מושא הנאמנות; היא ביטוי ביורוקרטי להתלכדות מחדש של גלויות ישראל המתקבצות, ולריבונות היהודית על חלק מארץ ישראל, שתי עובדות שהן המרכזיות בחידוש יכולת הצמיחה של עם ישראל אחרי שנות גלות ארוכות מנשוא.

הדברים הללו הם המביאים למה שציינתי בתחילת דברי, שמעולם לא סמכתי על כוחו של הצבא, לא התפארתי בו, ולא ראיתי באדמת הארץ הזאת רכוש שלי. כשם שעם ישראל אינו אחד מן העמים, כך גם ארצו אינה אחת מן הארצות, וכך מדינתו אינה מדינה מן המדינות, ולא צבאה צבא מן הצבאות. לכן אין לעם ישראל לאומיות טבעית, כפי שמצויה בין העמים.

לכן ארץ ישראל אינה שייכת לו באותו מובן שהיא שאנגליה שייכת לאנגלים. התורה קובעת "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". אינני רשאי לזהם את הארץ, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה מוסרית. ארץ ישראל מופקדת על ידי אלוהים בידי בני ישראל, וזכותם עליה תלויה בעוצמתם המוסרית. "ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". הארץ, כמו ההיסטוריה, היא זירת ייעוד, ולא זירת התבצרות והתבססות. עמידתי בעניין הארץ אינה עמידה של גאווה, אלא עמידה של ענווה, של תפילה בפני בורא עולם, שימצא אותנו ראויים וישלח את ברכתו משמיים. וחלק מהיותנו ראויים הנו דבקותנו בה למרות הקשיים, והתעקשותנו לקיים בה סדרים מוסריים, גם אם נוח לנו יותר לברוח ולתת לרשעה לשלוט.

כמו הארץ, גם ההצלחה הצבאית אינה תוצאה ישירה של האמל"ח אלא של המוסריות. מלכי ישראל נצטוו שלא להרבות להם סוסים, ולא לבטוח ברכבי המלחמה. אכן, חלק הכרחי מבניינה מחדש של האומה הוא בניין הצבא ושכלולו המקצועי המרבי. אך מכאן ועד לסגידה המקובלת בחברה הישראלית לצבא ולאנשי צבא, הדרך רחוקה. מי שיודע שה' הוא הנלחם לנו, גם כורה אוזנו לשמוע את הניתוחים הלא מחמיאים של מלחמות ישראל, ויודע שנצחוננו לא היה הכרחי מדרך הטבע. הדור החדש של מפקדים, הבא מהצבור הדתי ומהמכינות, לא יעסוק עם שחרורו בסחר נשק ולא יפתח תחביבי גנרלים. עולמו הרוחני שונה, וההוויה הצבאית מקבלת בעולמו דמות אחרת מזו המצויה בצבאות של עמים אחרים, ובצבא של מי שמחקים עמים אחרים. משפטים כמו "יש לנו הצבא החזק במזרח התיכון" אינה נשמעת במחננו, וטוב לה שלא תישמע. 

מי שאינו מאמין שיש אמת בעולם, מי שאין בעיניו צודקים ובלתי צודקים, אינו יכול להילחם אלא מתוך תאוות-נקם וזעם של רגע, שתוצאותיהם לעתים אינן מוסריות. הידיעה, לא הרגש, שחובתו של שוחר השלום לפגוע בבאים להרגו, ולהתאכזר אל האכזרים, שאם לא כן הוא מתאכזר אל הרחמנים, היא היכולה להניע מלחמה יעילה והשבת השקט. הגישה המהוססת, המבולבלת מוסרית וטרודה תדמיתית, מביאה תמיד ליותר אלימות בשני הצדדים.

ולסוף, עלינו להגיע אל הביטוי הקונקרטי של ה"לפיד" הזה: התורה. לא חמשה-חומשי-תורה, אלא המערכת היהודית הנורמטיבית, כלל ההלכות והמנהגים והתובנות המקובלות, המהוות את שדרת החיים האורתודוקסית שאני חלק ממנה.

הזכרתי שבמהלך הגלות הארוכה באו לידי ביטוי רק חלקים קטנים מהאישיות הלאומית שלנו ומהתרבות שלנו. הזכרתי גם, שהלפיד שלנו התכסה במעט אבק, ושהשיבה אל הארץ מאפשרת להסיר את האבק הזה ולצעוד אל עבר ישראליות שלמה וחיונית יותר.

ואכן, כפי שמדינת ישראל נראית בעיני רק כנקודת מוצא לעתיד מזהיר, כך גם המסורת שאני מקיים. זהו אוצר בלום, שחייב להאיר באור חדש לאור התחייה הלאומית, קיבוץ הנידחים והשיבה אל ההיסטוריה, אל האדמה, אל הגוף ואל החיים. במאמר אחר אותו פירסמתי בכתב העת "תכלת", עמדתי על כך שהתורה שאנו מקיימים היום היא בעיקרה גרסה מיוחדת של התורה, "תורת חוץ לארץ", שכומסת בתוכה את גרעיני הצמיחה של "תורת ארץ ישראל" רחבה ומלאת חיים. חלק מהתנאים לצמיחתה של תרבות-הבית-השלישי הזאת היא השבת התורה להיות תרבותו של כלל עם ישראל. ככל שהתורה נותרת נחלת עולם סוציולוגי אחד, החברה הדתית, כך היא לובשת יותר ויותר צורה חלקית ומקוטעת.

כל זה הוא עניין למאמר אחר. החשוב לענייננו הוא שאני רואה את התרבות שאני חי בה לא כדבר סגור, אלא כפוטנציאל צמיחה, שחלק מצמיחתו אני רואה מול עיניי, וחלק יידחה כנראה לדור אחר. מבחינת נסיונות התחייה וההתחדשות שלנו, אנו צעירים, בני כמאה שנה; אך מבחינת האמון שלנו בתהליכי צמיחה ארוכים, מבחינת הביטחון שלנו בדרך שבה אנו הולכים, והבסיס ממנו אנו יוצאים, אנו עתיקים, עתיקים מאוד.

 

                                     *

 

ה. הערבוב

לנוכח הדיכוטומיה החמורה שתיארתי עד כאן, עולה השאלה: אז למה שנינו קוראים לזה "ישראליות"? איפה הקשר?

כשהזכרתי קודם את השיבה אל ארץ ישראל, אמרתי שאנחנו נחלצים מן ה"יידישקייט" אל הישראליות. וסייגתי ואמרתי, לא הישראליות שלכם, אלא הישראליות במובנה העמוק והארוך. אבל ההסתייגות הזו מחמיצה משהו. שהרי הישראליות אליה נחלצנו מן היידישקייט אכן קשורה קשר בל יינתק לישראליות שלכם. ריח הזבל וניחוח החציר, השבת הזיקה בין הרוח היהודית לגוף האדם, הפגישה המחודשת עם הטבע, הנוף, המרחב, המעשיות, התושייה ומסירות-הנפש המעשית, הממשית והלא-רוחנית, המהווים חלק מהאתוסים הבסיסיים של הישראליות שלכם, הם חלק בלתי נפרד ממה שאנו מכנים "תחיית האומה", השיבה אל הארץ, הרחבת האופק היהודי והרחבת התורה.

ואכן, בראשית ימי הציונות היה הקשר חזק ועמוק, כפי שהתבטא בדרך ייחודית בזיקה שבין הראי"ה קוק, מכונן עולם הרוח של יהדות התחייה הלאומית, לבין חיים נחמן ביאליק, המשורר הנערץ של התחייה העברית החופשית בתל אביב. ביאליק היה חילוני באורח חייו. הוא ידע לבקר את המסורת ואורחות החיים האורתודוקסיים בלשון מושחזת, ופזל פזילה הגונה אל מסורות תרבות אירופיות, מהן גם כאלה שהיו זרות מאוד לרוח ישראל סבא. אבל ביאליק היה יהודי. הוא נשא עמו תודעה עמוקה של נבדלות יהודית, של זהות יהודית, של ייעוד יהודי. הוא לא היה רק בן בית בארון הספרים היהודי, אלא בן בית בנשיאת הלפיד. הוא ראה את תחיית האומה בדיוק כפי שתיארתי אותה לעיל, וכפי שהרב קוק ראה אותה: חוליה חדשה, מבטיחה ורעננה, בשלשלת חיים של עם עתיק ומיוחד.

אבל את התודעה הזו יש להזין גם בדורות הבאים. ביאליק לא היה צבר. הצברים שבאו אחריו היו רחוקים מעולמו. הם רצו גם להיות עם חדש וצעיר, אוטוכטוני אם אפשר, וגם להיות המשך של מעין מיתולוגיה מקראית. שני הדברים לא יכלו לחיות יחד, והתוצאה היתה לא אותנטית. פולחן הארכיאולוגיה, קיום טקסים במצדה, כיבוש הארץ בטיולים רגליים, עברות שמות המשפחה (מיידיש) ושמות המקומות (מערבית), כל הפעולות הללו שמערכת החינוך הישראלית הטמיעה, היה בהם יסוד מסוים של התעלמות, של דילוג. ההצמדה של החיים הישראליים קצרי-השורש אל המקרא דמתה במקצת למה שעושים היום הפלשתינאים, המאמצים היום מיתולוגיה מלאכותית של פלשתים או כנענים.

ולכן הלכה לה "ארץ ישראל הישנה והטובה". כי ערכיה, שהיו קשורים עמוקות בערכים יהודיים, בתודעת שליחות וייעוד יהודית, בצניעות ובמסירות, לא יכלו להתמיד. למול מתקפת התרבות האורבנית הקפיטליסטית השלטת, הסוגדת לצעירים, קרסה הארץ הישנה והטובה ונותרה למעשה רק אצל החיקוי, הדתיים לאומיים. אתם  זנחתם הכל. כי אתם ישרים וכנים, והטקסים הפומפוזיים ומשק כנפי ההיסטוריה, שהוצמדו לכל טקס ציוני, נמאסו עליכם. הם היו אולי נכונים, שהרי אכן עמוד-החשמל הזה הוא עמוד-החשמל הראשון זה אלפיים שנה, אבל זה לא קשור אליכם. זה היה פומפוזי, כי זה לא גובה בפעילות "קטנה", יומיומית, כמו לימוד ותפילה ושמירת מסורות, ולא בתודעה עמוקה. הציונות הפכה בשבילכם לממסד; היא לא  נגעה בכם.

לכן הקשר כבר איננו רלוונטי היום. אנו נתונים על אדמה אחת, ויש לנו כמה תודעות משותפות. ברמה הקיומית, הקשורה הן לישראליות והן ליהודיות של כולנו, כולנו בסופו של דבר בסירה אחת, כפי שמתגלה ברגעים קשים או ברגעי התרוממות רוח מעטים. אבל מבחינת הזהות הגלויה יותר, היומיומית, מעצבת החיים, הרי שאיננו חולקים בינינו אותה ישראליות. אני אינני ישראלי, במונחים שלכם; ומבחינת הישראליות שלי, אתם אינכם בני התרבות הישראלית. אינכם מכירים אותה, אינכם בני בית בה.

 

                                      

ו. אפילוג

להיות ישראלי היום פירושו להיות עד לקריסתה של אשליית הבריחה מן היהדות ומן הגורל והייעוד היהודיים. אשליה זו מתנפצת היום, יחד עם אוסלו, במישור הריאלי. אך קולות הניפוץ האיטי והמתמיד שלה נשמעים כבר שנים רבות, במאיסה של הישראלים בישראליותם, ובכמיהתם המכמירה אל אותנטיות תרבותית. תרבות שמן הזית והיין אינו רק עליית מדרגה של נהנתנות, אלא בראש ובראשונה רצון לאמץ תרבות חומרית המדיפה ניחוחות של עומק וחיבור לאדמה.

גם אני שותף לתרבות שמן הזית והיין הישראלי. כי אני מאמין בשליחת שורשים אל האדמה הזאת, אך לא כדי להיות מה שאינני; לא כדי להיות עוד עם ים תיכוני מלא חיים ומושך תיירות. אני מאמין בשליחת השורשים כמעשה של היאחזות עם-עולם בארץ המובטחת לו, היאחזות שחייבת להיעשות תוך היפתחות מחודשת לקולות האדמה והאילן, לריחות החורש ולרעש הבנייה. אכן, עם ישראל צריך לשוב אל העולם, אך לא כנטישת ייחודו אלא כפגישה מחודשת עם האפשרות לממש אותו, עם האתגר לממש אותו.

אירועי השנה האחרונה החזירו רבים אל התובנה שהמאבק בארץ ישראל הוא על חיי יהודים, ולא על שגשוג הישראלים. שאנו פחות חלק מן העולם ממה שחשבנו. שאנו יותר קרובים אל האחר שבתוך עמנו מאשר אל האחר מן הלאום האחר. כנראה נצטרך לשלם עוד מחיר גבוה מאוד עד שהתהליך הזה יושלם, ואשליית הישראליות הנורמלית, ככל העמים, תיגנז סופית.

האם אז יחל עידן הפונדמנטליזם? לא בהכרח. ככל שמובילי אשליית הנורמליות יתפכחו מוקדם יותר, וככל שיקדימו להפסיק ולפחד מפני יהדותם, כך יש יותר סיכוי שייטלו חלק משמעותי בהנחת היסודות לגרסה חדשה ומרעננת של התרבות היהודית העתיקה. תהליך היצירה המשותף של תרבות יהודית מתחדשת, נושאת לפיד בעוז ובלא מורא, ומתחברת יותר ויותר לעולם על כל צבעיו, עשוי להיות, אם נזכה, הדבר שיעסיק אותנו עוד שנים רבות. רק יצירה זו תהפוך אותנו לאור לגויים, ולמי שיביאו את המזור לחליי העולם בתקופה הזאת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד