השואה של הדור הבא
השואה של הדור הבא

השואה של הדור הבא

שרה בלאו

מדריכה במכון ללימודי השואה על שם אייבשיץ בחיפה, מארגנת טקסי זכרון אלטרנטיבים,

תושבת בני ברק, בת 27

 

הוראת השואה בשלהי 2001 מחייבת גישה חדשה באופן רדיקלי. התלמיד שואל היום שאלות חדשות, משווה לשואות עמים אחרים, נחשף לזוועה ולמציצנות, ומספר העדים החיים הולך ומצטמק

 

"מלחמת עולם שלישית", כינו כתבי הטלוויזיה את אסון מגדלי התאומים בניו יורק. ואכן, לשעות אחדות נראה היה כאילו תסריט האימה עתיד להתממש והעולם כולו יוטל שוב לאירועי לוחמה מקיפים, שכמותם לא נראו מאז ימי מלחמת העולם השנייה. אני זוכרת את עצמי באותן דקות, מול הטלוויזיה, מעלה את שאלת הרלוונטיות של אותה מלחמת עולם שנייה, בהנחה שזו השלישית עומדת להתחיל.

אני זוכרת עצמי יום למחרת, עומדת אל מול קבוצת תלמידים במכון להוראת השואה שבו אני מלמדת, מנסה לדבר על "חוזה ורסאי" ו"ועידת אוויאן", ומבינה תוך שניות שזה לא ילך, לא ככה, וכי מוטב שאעדכן במהירות, בזמן אמת, את נושאי ההדרכה בהתאם לאירועי אתמול. "לא נורא", ניחמתי עצמי, "וכי מה עוד חדש? בסך הכל תאלץ השואה למצוא שוב את מקומה הנכון בתחילת המילניום הזה".

הוראת השואה בשלהי שנת 2001 היא עניין שונה לחלוטין מהוראת השואה לפני שנים אחדות. מעטים התחומים שהם כה דינמיים, כה משתנים וכה כפופים לפרמטרים חיצוניים כתחום הוראת השואה. המרחק הולך ורב, הרלוונטיות משתנה. התלמידים נחשפים לשואות עמים אחרים, יצר מציצנות שלהם גובר והולך, וסף הגירוי שלהם לזוועה עולה. לאלה מצטרפים מתחים עדתיים, עליות חדשות, בעוד העדים החיים הולכים ומתמעטים. כל אלה  הם חלק מתמונת מצב חדשה המאלצת את העוסק בהוראת השואה להתמודד עם מצבים ושאלות שלא ניצבו אל מול אחיו למקצוע בעבר הלא רחוק.

בחרתי להביא לפניכם מקרים שאירעו בחדשים האחרונים ומשפטים שנאמרו על ידי תלמידים ושלא נאמרו, לא יכולים היו להיאמר, לפני שנים אחדות. ויותר משהם מעידים על  ההווה, יש בהם כדי להעיד על  העתיד.

 

א.

 

"...ואני מדברת על ניצול מקסימלי של גוף האדם. שיער לדוגמה, מה עשו בערימות השיער של אותן נערות יהודיות שנהגו שלא להסתפר עד יום חתונתן? ואני לא מתכוונת לפיאות, שיער יהודים לא נחשב היגייני דיו לשם כך, איזה שימוש מצאו הנאצים לשיער היהודיות?"

דממה בכיתה.

"נסו לחשוב", מעודדת המדריכה, "נסו להיות פרקטיים, אלו שימושים ימצאו לשיער?"

"אולי ליפה?" מצביע אחד התלמידים על שיערה הצמרי של חברתו, "אולי ליפה כמו של מיכל?"

צחקוקים בכיתה.

 

הומור-שואה הוא נושא אפוף בצביעות גדולה. "זוהי דרך להתגונן בפני הכאב", יסבירו המסנגרים. ייתכן. אך הסיבה שתלמידים מספרים בדיחות שואה במהלך שיעור לא קשורה להתגוננות כלשהי. מבחינתם זה פשוט מצחיק.

העניין הוא שגם לפני עשור הבדיחות הללו הצחיקו, אך התדירות שלהן היתה נמוכה בהרבה. שערוריית הפורום ב-IOL שסופרו בו בדיחות ביום השואה (95'), גינויים לגיל קופטש, שהיה הסטנדאפיסט הראשון שהעז לספר בדיחות שואה, מהומה (מיותרת) סביב "קומדיית השואה" של רוברטו בניני, כל אלו נראים כלקוחים מעולם אחר. במציאות העכשווית הומור שואה הוא עניין לגיטימי ואולי אף רצוי על מנת "להפיג מתחים".

באילו מתחים בדיוק מדובר?

למעשה, בדיחות השואה הראשונות סופרו על ידי היהודים עצמם במהלך המלחמה. הם פיתחו מין הומור נרדפים מריר שעסק בעיקר בטיפשותו ורשעותו של "הגוי". גל בדיחות השואה הנוכחי הוא פלסטי ביסודו, ועוסק בעיקר בסבונים ואפר, או גולש לתחום הנונסנס הערטילאי ("מה גרוע יותר מחצי תולעת בתפוח? השואה").

גם המצב המתוח בארץ, שהשפעותיו עוד יוזכרו, תורם לתחושת הרפיון ולקלות הבלתי נסבלת שבה בדיחות  שואה נזרקות לחלל. אחת מן הבדיחות האחרונות ששמעתי מקשרת ישירות בין שגרת הפיגועים לתקופת המלחמה ההיא: "אלו שלושה אדולפים הרגו יהודים? התשובה: אדולף אייכמן, אדולף היטלר ואדולפינריום".

התלמיד שסיפר את הבדיחה בזמן ההפסקה הבחין שאני בטווח שמיעה. לפני כמה שנים החברים שלו היו משתיקים אותו ב"נו, לא נעים. ואולי יש איזה ניצול בסביבה". היום הם צוחקים בקול.

 

ב.

 

ניצול שואה במהלך עדות לפני כיתה: "ועלינו לרכבות, אף אחד לא ידע מה הולך לקרות ואז -"

יד תלמיד מונפת: "זה היה כמו שראינו בטלוויזיה על בוסניה, נכון? עם הרכבות והפליטים".

ניצול שואה רועד בזעם: "איך אתה משווה? איך אתה מעז להשוות? אין לך בושה?"

התלמיד משתתק מיד.

 

שאלת ייחודיותה וחד פעמיותה של השואה אל מול טרגדיות אחרות היא שאלה עתיקה שמתלבטים בה מורים וחוקרים במשך שנים. שהרי אם תושווה השואה לאסונות אחרים ייתכן שיש בכך כדי ליטול מעצמת הפשע. מצד אחר, אם מדובר באירוע מפלצתי, חד פעמי ויוצא דופן, מעין "תקלה" בלתי ברורה ברצף הזמן, כיצד ניתן להסיק ממנה מסקנות לגבי ההווה? מה השייכות שלה לחיינו היום?

אם בעבר היו הדברים נתונים בידיהם של אנשי ההוראה, להחליט אם להימנע או לא מהשוואות אלה, הרי שהיום, בעידן בו האינפורמציה זמינה (ולמרבה הצער אף מקרי האסון זמינים) יכול התלמיד לעשות השוואות ולהסיק מסקנות בצורה עצמאית.

השואה נתפסת היום בעיניו הסקרניות של התלמיד כ"אסון". אסון נורא, אמנם, אסון גדול במיוחד, אך היא, השואה, מתחילה להתערבל במוחו עם שרשרת אסונות השנים האחרונות במלחמה בבוסניה, קרבות שבטי האוטו, שואת הארמנים ההיסטורית וייתכן שאפילו אסון התאומים האחרון, עם סופרלטיב "מלחמת העולם השלישית".

איני טוענת שהדבר הוא בהכרח שלילי, אבל אין ספק שהוא דורש הערכות שונה והתייחסות מצד מערכות החינוך. ההשוואות הללו יכולות אף לסייע בהבנת תהליכים מסוימים כסוגיית "מדוע שתק העולם", שנדמית לפתע מתחסדת.  הרי אם לפני שנים אחדות היה עולה המרמור השקט כלפי "האמריקאים האלה שצילמו, המורה, הם צילמו שם את המשרפות באושוויץ ולא עשו כלום, בחיי". ותלמידה רגישה היתה שואלת, במבט כאוב, "איך אנשים יכלו להמשיך בחיי היום יום שלהם כשאנשים אחרים נטבחים?" היום קל יותר להסביר את ההתעלמות המעשית היום-יומית השקטה. רובנו הרי חווינו משהו דומה בהעברת ערוץ מול הטלוויזיה, כשהופיע כתב החוץ בשידור מיוחד מבוסניה.

נקודה שלא ארחיב בה, אם כי היא אחת מסימני התקופה, היא העניין הפוליטי: בדיונים רבים לא ניתן להתעלם מהצורך של התלמידים להשוות את תקופת השואה, למצבים מסוימים היום. זה נחלק בין "תראו איך מה שהם עשו לנו, אנחנו עושים לפלשתינאים", לבין: "תראו מה עשו לנו, לכן אנחנו חייבים מדינה חזקה משלנו".

 

ג.

 

מדריכה: "וכמו כן, היה את אגף הניסויים הרפואיים של ד"ר מנגלה, וחוץ מזה -"

תלמיד: "רגע, מה הוא בדיוק עשה שם?"

מדריכה: "ניסויים רפואיים בבני אדם, הלאה -"

תלמיד (בהתרגשות): "מה? מה? הוא ניסר להם את העצמות? ושמעתי מסבתא שלי שהוא היה עוקר עיניים לתינוקות ו -"

מדריכה (בעייפות): "טוב הבנו. הלאה -"

כמה תלמידים במקהלה: "לא, לא, שימשיך. זה מעניין!"

 

ויכוח ארוך שנים מתנהל  על אפקטיביות השימוש בסיפורי הזוועה.

יש כאלו שיצביעו על העניין שמכרה-זוועות כזה יכול להעיר, ושדרכו ייסחף התלמיד הלאה אל מעבר למקרים המחרידים, אל הנושאים בעלי המשמעות.

מנגד, יאמרו שמדובר בסקרנות נקרופילית למחצה, שאין לה ולא כלום עם  השואה, אלא סיפוק יצר מציצנות חולני בלבד. יש כאלו שירחיקו לכת עד הצבעה על מסעות בני הנוער לפולין (שהחלו לפני כעשור בלבד) כעל מסעות מזיקים-מציצניים שאינם תורמים דבר מלבד ניסיון מוגזם להמחשת הזוועה.

דוגמה טובה לכך שיש קהל שצורך את אותם פרטי-אימה ניתנה עוד בתחילת שנות השישים, עם הופעת ספרי הסטלג, אותם ספרי מחנות ריכוז שנשלטו בידי נשות אס-אס אכזריות שהתעללו בעצירים. לספרים אלו היתה מטרה אחת: לגרות ולזעזע, ללא כל ערך מוסף היסטורי או מוסרי. הם נעלמו מן המדפים בעקבות תודעת השואה המתפתחת במדינה, אבל תחושת ההתרגשות מן הזוועה לא נעלמה אתם.

לפעמים הדרך הבטוחה להשתקת כיתה רועשת במיוחד תהיה דרך תיאור פרטני של הסבל והאימה. אבל בשנים האחרונות עלה מאוד סף הגירוי, ועמו גם הדרישה ל"ליטרת הבשר". במציאות האלימה הקיימת, שבה מסוקרים חלקי גופות מדממים כמעשה שגרה, או משודרים בשעות הפריים-טיים, סרטי אימה בנוסח "המנסרים מטקסס", פחתה מאוד "ההשפעה המהפנטת" של אותם תיאורים קשים, וקשה מאוד, או בלתי אפשרי, להעלות בכל פעם את הרף.

במאמר מוסגר ניתן לציין את מכוני השואה הגרנדיוזיים בארצות הברית, שכל מטרתם (הלגיטימית) היא להראות הכל גדול יותר, מזעזע יותר, זוהר יותר ונוצץ כמעט.

 

ד.

 

תלמיד: "המורה, איך יודעים שהיטלר באמת מת בבונקר שלו?"

מורה: "יש הוכחות, עובדות -"

תלמיד: "רגע, וזה נכון שהוא היה יהודי?"

מורה: "לא, היתה לו ביוגרפיה מורכבת אבל הוא לא היה יהודי".

תלמיד: "אבל קראתי ש-"

מורה: "זה אולי נשמע פיקנטי אבל זה לא נכון".

תלמיד: "לדעתי היטלר היה גאון. גאון אמיתי. נכון, הוא היה מנוול, אבל גאון".

 

העניין שמגלים תלמידים בהיטלר (ובשאר חברי המפלגה הנאצית) נמצא בעלייה מתמדת. מחקרים על חייו מתפרסמים ללא כל פרופורציה: ילדותו, נטיותיו האמנותיות, נטייתו לצמחונות, נשותיו, בעלי החיים שלו, רופא האליל שלו וכו'. והתלמידים מרותקים. דוגמה טובה לעיסוק הרכילותי הגובר בחייו של היטלר הוא ספרו של רון רוזנבאום, "מסע אל שורשי הרשע", שעוסק בהרחבה בפרשיות האהבים ובחייו המיניים של היטלר. ספר עב כרס המשמש כמדור רכילות מורחב. רב מכר, אלא מה.

היטלר, כמגה-רשעים אחרים (סטלין, צ'רלס מנסון, אוסאמה בן-לאדן) נהנה מאיזו הילה מעוותת, ועדיין מעורר סקרנות עצומה. השפעתו רלוונטית: הנערים שביצעו את הרצח בליטלטון, דנוור, עשו זאת ב20- לאפריל, יום הולדתו; הוא כמעט נבחר ל"איש המאה" של מגאזין טיים לפני כשנה; הוא זוכה לאזכורים ולמחוות ביצירות פופ-ארט. לא נראה שמסתמנת ירידה ב"פופולריות" שלו, שיש כאלו שיאמרו שאין לה דבר עם אידיאולוגיה אלא עם אסתטיקה בלבד. כך או כך, עצם אזכורו במהלך הדרכה יגרור תמיד גל שאלות ותגובות.

גם ביחס למפלגה הנאצית ניתן לזהות אמביוולנטיות מביכה, מעין יחסי משיכה-דחייה. הנאציזם הצליח להנציח עצמו כהתגלמות האכזריות האלגנטית הקרה, ותלמידים רבים מוצאים בכך מקור לעניין (במאמר מוסגר יצוין, כי הסיבה ל"הנצחה האלגנטית" של הנאציזם טמונה בעובדה שכמעט כל התמונות מתקופת השואה צולמו על ידי הנאצים עצמם, כך שהיחס בין הסטריאוטיפ הנאצי לסטריאוטיפ היהודי נשמר גם בזכרון הקולקטיבי שלנו, המתבסס על תמונות אלה).

להערכתי, העניין במפלגה הנאצית אף ילך ויגבר בשל המגמה המסתמנת לעסוק גם בצדדים החברתיים, האמנותיים, ובתרבות הפנאי שלהם, ולא רק בצד המדיני פוליטי. מגמה זו סותרת מגמה עתיקה יותר שנהגה לראות בנאצים מעין "דמויי אנוש", "שטן בגוף אדם", ושהקשתה למעשה על היכולת להפיק לקח כלשהו מהתנהגותם (וכי תצפה מן השטן לקודים מוסריים כלשהם?). חוקרים דוגמת גולדהאגן שעסקו ב"אנשים הרגילים" החלישו מגמה זו.

 

ה.

 

תלמיד: "המורה?"

מורה: "כן".

תלמיד: "אז אלוהים בעצם די אוהב את המרוקאים, לא?"

 

הערות מסוג זה הולכות ופוחתות.

אם בעבר נתפסה השואה כאירוע מפלג, או כפי שהגדיר זאת העיתונאי יהודה נוריאל: "אירוע שהבדיל בין אנשים לאנשים במדינה הזו, כסבל שעבר על העם היהודי א' ולא על העם היהודי ב'", היום המצב שונה. אם בדור הקודם היתה חשיבות מכרעת לעובדת היות אדם מסוים בנם של ניצולי שואה, או לא, הרי שהיום, עם הזמן העובר, עוברים בני הנוער כמעט את אותו "טקס חניכה": ימי השואה בבתי הספר, בהמשך הטקסים בצבא, ימי שואה אל מול הטלוויזיה. כל אלו יוצרים את תודעת השואה המשותפת החדשה, ללא קשר מהיכן באה הסבתא.

וכך, בעבר נמתחה ביקורת על החשיבות המופרזת, לטענת אנשים, הניתנת לשואת יהדות סלוניקי, כמעין "פיצוי" לבני עדות המזרח, לדבריהם. היום טענה זו כמעט אינה נשמעת.

 

תלמיד: "המורה?"

מורה: "כן".

תלמיד: "ברוסיה למדנו את המלחמה אחרת, וחוץ מזה, את יודעת שנהרגו עשרה מיליון חיילים רוסים?"

 

העלייה הרוסית מהווה אתגר למערכת חינוך השואה. לרוב, מדובר בצעירים אינטליגנטיים, בעלי השקפה רחבה יותר על מלחמת העולם השנייה. רובם למדו את נושא השואה כחלק מתעשיית המוות הגרמנית, ולרוב נוצר בכיתה דיון מעניין במיוחד.

נקודה נוספת נוגעת לעניין האנטישמיות: בעוד שעבור רוב התלמידים הישראלים מדובר בסוגיה תיאורטית, הרי שבכיתות המרובות בבני העלייה מחבר המדינות, מתפתחים בדרך כלל דיונים נוקבים ומרתקים. גם לתלמידים בני העדה האתיופית דרך ראייה מעניינת. רובם התוודעו לנושא השואה יחד עם כמות גדולה של ימי חג, זיכרון ומערכות סמלים, כך שראייתם את הנושא כוללנית יותר.

ככלל, עירוב העדות, העליות והמוצאים, למרות האתגר שהוא מציב בפני מורי השואה, הופך את הדיונים בנושא למורכבים יותר ולפיכך מעניינים יותר. על השאלה האם השואה היא עדיין הכור המצרף, והאם נכון לחפש את המחבר דרך הסבל,  מוקדם עדיין להשיב.

 

ו.

 

"בשביל מה צריך את היום-עיון הזה? עוד פעם שואה? אוףףףף. רגע, הם אמרו שגומרים פה בשתיים? מצוין! בתיכון היינו צריכים להישאר עד ארבע".

                                    (קבוצת תלמידים בתחילת יום עיון במכון שואה)

 

בשנים האחרונות נשמעות לעתים קרובות מדי טרוניות נגד העיסוק המוגזם בשואה. זוהי טענה חדשה יחסית. אם ננסה לבחון זאת בצורה אובייקטיבית, הרי השואה לא עזבה מעולם את השיח הציבורי בארץ.

בעיתונים, כמעט לא חולף יום ללא ידיעה בנושא. זו יכולה להיות ידיעה על גילוי היסטורי כלשהו (נחשף: הבונקר של היטלר); ידיעה רלוונטית-חדשותית (הפגנה אל מול ביתו של פושע נאצי); יכול להיות סיפור מרגש על אחים שמצאו זה את זה לאחר שנפרדו בשואה; סידור שניצל ממחנה השמדה; שגריר שמבקר ביד ושם, או כל אזכור אחר.

גם בהקשר התרבותי השואה נוכחת. בספרים, הצגות, וסרטים (שלא לדבר על חו"ל, שם כבר הועלתה הטענה שכל סרט שרק מזכיר שואה נוגע באוסקר: "רשימת שינדלר" ," ארוכה הדרך הביתה" ועוד). אחת לזמן מה עולה שערורייה הקשורה לנושא, כדוגמת האיסור על השמעת ואגנר. גם בשיח הפוליטי לשואה יש נציגות חזקה. ביטויים כמו "נאצי", "יודנראט" ו"חזרה לגבולות אושוויץ" אינם נדירים. אך מכאן ועד לתלונות התלמידים על "גודש" הדרך ארוכה.

מאחר שהתלונות אכן נשמעות, מה גורם להם להישמע דווקא עכשיו? ייתכן שהתשובה טמונה באשליית הכפר הגלובלי הקוסמופוליטי, שבימים אלו ממש מייסד לו סוג של מדורת שבט גלובלית קוסמופוליטית חדשה, הכוללת דמויות ואייקונים חדשים, כולל קודים תרבותיים משותפים בחסות הMTV- ,כך שהשואה נתפסת לא רק כעיסוק בדלני באיזושהי נקודה יהודית מכאיבה, אלא גם כנושא שבהחלט השתייך למילניום הקודם.

 

ז.

 

תלמידים: "המדריכה?"

מדריכה: "כן".

תלמידים: "שמענו כבר את הניצול-שואה הזה בשנה שעברה".

 

בסופו של דבר, מה שהפריד בין דור התלמידים הקודם לזה של היום, ומה שיפריד בין דור התלמידים הנוכחי לזה הבא, הוא התמעטותם של ניצולים.

בעבר, במכון השואה שבו אני מלמדת היו ניצולים רבים שנתנו עדות יום-יום לפני התלמידים. היום המצב שונה ואלו מהניצולים שעדיין מסוגלים להעיד, מעידים על היותם ילדים בתקופת השואה. רוב הבוגרים כבר אינם.

זה דור התלמידים האחרון שיזכה להכיר אישית ניצולי שואה. דווקא הם, לכאורה מפונקים, לכאורה ביקורתיים, לכאורה תובעניים, זוכים לראות אותם, להכיר אותם, לשוחח אתם ולא לבהות באיזו קלטת מאובקת כפי שינהגו מן הסתם בעתיד.

אין לי כל ספק שמערכת החינוך צריכה כבר עכשיו להיערך לאתגר החינוכי הגדול ביותר שלה. ליום שאחרי מותו של ניצול השואה האחרון.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד