מלחמה? לא בבית ספרנו
מלחמה? לא בבית ספרנו

מלחמה? לא בבית ספרנו

רואי וולמן

מבקר ספרות, תושב תל-אביב, בן 24

 

חסרה לנו מסורת כתיבה אנטי-מלחמתית בעברית, ושתיקת הסופרים רועמת עוד יותר בשנות התשעים; אין לנו "מילכוד 22" משלנו, ובמקום במלחמה עוסקים הסופרים בהווי הצבאי. הסיבה העיקרית לכך היא שהמלחמה נותרה עדיין מרכיב זהות ישראלי בסיסי

 

 

"במבט לאחור

לא אני הייתי אמור לראות את מצבי הנפשי

אבל למי יש זמן לראות מצבים נפשיים כשיש מלחמה?

תמיד כשאני שומע לאחר פעולה צבאית כזו או אחרת

את הקריין מכריז 'כוחותינו חזרו ללא אבידות בנפש'

ברור לי שאף אחד מן החוזרים

לא עבר שום בדיקה נפשית."

(מתוך "אוקטובר/ יומן מלחמה", יורם קופרמינץ)

כשם שלכל פרק זמן מובחן בהוויה הישראלית לדורותיה כבר ניתנה איזושהי כותרת מכנסת, מדביקה קצוות ושוליים, כך יכנו סוציולוגיים עתידיים את ימיה הראשונים של המאה ה21- בישראל כימים של רטרו מתפרץ וחסר גבולות אל צידקת הקיום הציוני, או כתקופה של חזרה אוטומטית בלתי נשלטת אל הא"ב של הרוח המלחמתית. הטיעון המרכזי בפרשנויותיהם יחרוץ כי אינתיפאדת אל-אקצה העבירה חוט שני חדש דרך קרביו של הקולקטיב היהודי בישראל, והשיבה את הניגון שנזנח כבר לשווא. ואולם, גם מבלי להיזקק לשירותיהם המלומדים של אנשי אקדמיה בדיוניים, ניתן לחוש בקלות שהעתיד נמצא כבר כאן. ושהוא רחוק מלהישמע מצוין.

האקסיומה הרווחת היום במדינה, הכמעט מדעית ביכולת השכנוע הדוגמטית שלה, פירקה את שנות התשעים למקטעים והעניקה להן מונחים מתחום הפסיכואנליזה. הימים שבין ועידות אוסלו וקמפ-דייוויד הפכו בן רגע ל"תקופת ההדחקה", ואירועי אוקטובר 2000 נתעצבו כ"טריגר של פיכחון". מאחורי הכותרות האלה מצויות תחושות רמייה והליכת השולל אחרי אופציית השלום, הלכי רוח  חזקים ביותר בציבור היהודי בישראל מאז התכנס יחדיו. כמו אש בשדה קוצים הן התפשטו פה, במין דינמיקה של חזרת קפיץ אל מצבו הראשוני. אם נדרשו יותר מ-40 שנה כדי לשכנע את ישראלי כי שלום אמיתי עם הפלשתינאים הוא אפשרי ואף מחויב המציאות מן ההיבט המוסרי, החזרה אל הנחת היסוד כי עם הערבים לא ניתן לקיים דיאלוג, וכי מאוויהם הכמוסים מתמצים בזריקת גופותינו השרופות אל הים, היתה עניין של שבועות. אלו הן הפרופורציות.

והנה, בטבעיות שאין שנייה לה, חוזרת לאחר תקופת הצינון האוסלויאנית  ואחרי שכבר סברו יודעי דבר כי לא תשוב אידיאת הלוחם חם המזג; זה הנטוע חזק חזק בקרקע הארצישראלית, זה שאינו כפות באזיקים אל מקסמי השווא של חזון המזרח התיכון, זה שכל העולם ואחותו הקטנה עושים יד אחת נגדו. וברטרו כמו ברטרו, החוויה חוזרת מוגברת לממדים מפלצתיים. למתבונן מן הצד, ישראל של ימים אלה חייבת להראות כמדינת חונטה צבאית לכל דבר. החל בממשלה לאומנית, דרך קציני צבא שלא מתביישים להביע את דעתם על הנעשה, המשך בערוצי תקשורת מגויסים וכלה באווירת "ארץ קטנה מוקפת אויבים" הנלמדת מפיו של עובר-אורח ברחוב.

די ברור, בנקודת הזמן הזו, שאת ערימות הניירת העצומות, שביקשו לקבוע כי החיים בישראל עוברים אל התקופה הפוסט-אידיאולוגית, אפשר כרגע לדחוף בחזרה עמוק למגירות. פירוק הקולקטיב, אינדיבידואליזם, הפרטה חברתית - הקרקע נשמטת היום בקול שאון רב מתחת לטרמינולוגיות התלושות האלה. כותרת בעיתון ספורט, שצועקת לנבחרת ישראל בכדורגל, ערב יציאתה למשחק בבוסניה, כי "העם מאחוריכם", היא עדות מאלפת שערכה האותנטי עולה עשרות מונים על כל עבודת דוקטורט שתעז לטעון אחרת. במצב הזה, המסה הקריטית של תושבי המדינה חשה כקבוצת לוחמים בבסיס צבאי גדול, לוחמים שהרשו לעצמם לשבור שמירה במשך כמה שנים, אבל התעוררו כדי לתפוס את העמדות רגע לפני שעמלק פורץ את שער הש"ג.

קשה שלא להתרשם שרצון אמיתי לשלום עם העם הפלשתיני לא קינן מעולם בתודעה הישראלית, ובטח לא מצא מקום בלבו. החודשים האחרונים מציירים ישראלי שמוכן לחבוק את רעיון המלחמה ולראות בו, בקלות בלתי נסבלת ממש, את ייעודו, הרבה לפני שהוא מוכן לאמץ את רעיון השלום ולהתפשר בעבורו. הרבה לפני שהוא יקנה ביוקר אופציה לשביתת נשק נצחית, הוא ישלם ביוקר בעד לחימה אינסופית ודרמה של שכול מתמיד.

 

                                           *

 

נסיבות אישיות מעוררות אצלי הרהורים רבים על האתוס המלחמתי של החברה בישראל, אתוס שלא חדל לבעבע מתחת לפני השטח; אתוס שאולי נוצרו בו כמה בקיעים לאורך השנים, אך לא תהיה זו הגזמה לקבוע כי עודנו ניצב איתן בחזית הפרופיל הייצוגי של הישראליות, ותופס מקום מרכזי בפרופיל הנפשי שלה.

ואולם הרהורים אלו לא הותירו אותי בעמדת הפילוסוף. מטבעי אני אדם שמתעניין בקצוות הגלויים, המעשיים, של ההוויה, אמנם בקצוות האמנותיים ובייחוד באלה מתחום הספרות. בתקשורת הספרותית אני רואה את פורמט הפעולה האפקטיבי ביותר שקם לתרבות הישראלית, לגיבוש והפצה רחבה של רעיונות. יותר מהטלוויזיה, שתפקידה היום הוא בידורי, יותר מהקולנוע, המוגבל מבחינה כלכלית, יותר מתעשיית המוסיקה הגוועת, יותר מהאמנויות הפלסטיות שהזמינות שלהן נמוכה, יותר מהעיתונות, שבשביל רוב הישראלים משמשת כספקית מידע גולמי בלבד, יותר מהפגנת רחוב שתוחמות את הדברים לסיסמאות עבשות, ובוודאי  יותר מהפילוסופיה, שמצריכה תשתית השכלתית רחבה.

לעומת יתר ערוצי התקשורת שמתווכים בין אנשים ורעיונות, האופציה הספרותית עושה לטעמי את העבודה הטובה ביותר בדישון הקרקע עבור גרעין רעיוני כלשהו. היא מצליחה לשלב באופן אופטימלי את שתי התכונות הנדרשות להטמעתם של אופני חשיבה ומסרים: היא מחייבת השתתפות מקסימלית מצד הצרכן, ואופן השיווק שלה אינו מוגבל.

יהיה זו עיוות לקבוע כי התרבות הישראלית אינה מיודעת לאיכויות המצויות בספר. חרושת התרבות בארץ אינה מתעלמת מהפוטנציאל הטמון ביצירה הספרותית. נהפוך הוא. לספרות העברית יש מסורת ארוכה ומעובה הרבה יותר מלכל מדיום אמנותי דומיננטי אחר בישראל, בוודאי קולנוע, בוודאי רוק. השוק הישראלי מוצף שבוע אחר שבוע בעשרות כותבים וכותרים חדשים. הוצאות ספרים חדשות קמות מדי שנה. המכירות בשבוע הספר גדלות בטור הנדסי. במובן מסוים שוק המו"לות נשאר מעין מובלעת של שפיות בגל המיתון שמכלה במשק הישראלי. ובעוד ענף הספרות המתורגמת סובל משברון רווחיות, ספרות המקור פורחת מבחינה כמותית, ומוצאת מקום קבוע בפנאי של צרכן התרבות הישראלי.      

שנות התשעים בישראל היו עשור שנים מעולה ליצירה הטקסטואלית העברית. כמו במישור הפוליטי-מדיני, נפרצו במהלכן גבולות תמטיים וסגנוניים רבים. משני כיוונים ניתן לייחס הצלחה גדולה לשנים הללו. ראשית, אלו היו שנים שבהן הרימה את ראשה התרבות הצעירה והחלה לנסח את ההוויה שלה בשפתה שלה. שנית, הכתיבה החלה להשתחרר מכבלי המקום, ופיתחה דיאלוג עם מגמות ותפיסות פילוסופיות-אמנותיות שרחשו גם במקומות אחרים.

לא לחינם נהוג לציין את אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום כבולטים בין כותבי היצירה הספרותית של שנות התשעים. כל אחד מהם עמד, הלכה למעשה, בראש מגמה חדשנית. קרת חילן את שפת הכתיבה ושיכלל את הסיפור הקצר. קסטל-בלום גיירה את הפוסט-מודרניזם. הם לא התנכרו למה שנעשה פה לפניהם, אך ינקו את החומרים שלהם ממקורות אלטרנטיביים.

אבל שנות התשעים לא היטיבו עם מסגרת תוכן דומיננטית מאוד של החוויה הישראלית. ספרות אנטי-מלחמתית אמיתית לא נכתבה בישראל בשנות התשעים. הכתיבה העברית מעולם לא שפעה מסמכים יצירתיים המתמודדים עם חוויית המלחמה, גם לפני העשור האחרון של המאה הקודמת. אך דווקא בשנים האחרונות, שבהן התהליכים בחברה איפשרו לכאורה פתחון פה וקולות חדשים ומתריסנים - כאלה שבעבר היו נידחים - דווקא בהן כמעט ולא נרשמה פעילות שחתרה תחת האתוס המלחמתי, תחת המצב רוח הצבאי הלאומי.

הספרות האנטי-מלחמתית העברית היא עניין די אניגמטי. זר המפשפש במאגר ספרי הקאנון הישראליים יופתע לגלות כי ידו מעלה חרס. רק במעגלים חיצוניים יותר ניתן למצוא קצה קרחון שלא באמת הטביע חותם. ומכיוון שהאמנות, כמשקפת שיח חברתי, היא עניין מוכח, קשה שלא לתמוה על הדיסוננס המהדהד הזה. איך קורה שמדינה, הרואה את עצמה מצויה בלב אזור-קונפליקט, נשארת חסרת מסורת יצירה ספרותית אנטי-מלחמתית? כיצד ייתכן ש"היורה ובוכה" הטריוויאלי כל-כך במקומותינו לא תפס את מקומו במרכז הכתיבה העכשווית?

ניתן היה לצפות שיצירות העוסקות במלחמה יהפכו לאחד ממוצרי היצוא המובילים של ישראל בשוק התרבות. אך מו"לים ישראלים יתקשו למצוא כותרים שעונים לדרישה הזו. למעשה, אם יתבקש אזרח העולם, הקורא ספרות עברית מתורגמת, לאפיין את הכתיבה הספרותית המיוצרת בישראל, נושא החיילות לא יעלה לפניו. בגרמניה, אולי יבואנית הספרות העברית הבכירה היום בעולם, פופולריים מאוד סופרים וסופרות ישראלים שעוסקים בנושאים עם מכנה משותף אוניברסלי: החיים המודרניים, בורגנות, זוגיות, משפחה, גורל, חברות, וכמובן האהבה. קורא גרמני שאינו מתעדכן בחדשות העולם יצייר את נוף החיים הישראלי מהחומרים האלה ומהם בלבד.

האם יוכל לדעת קורא כזה שרוב אזרחי מדינת ישראל יודעים להשתמש בנשק חם? האם יתוודע לחוקים הבלתי פורמליים של החברה הישראלית, כדוגמת היחס למשתמטי גיוס וסרבני מצפון? התשובה היא שלילית. הספרות העברית המתורגמת מסתירה, מאחורי הנורמליות שהיא מוכרת, את הפולחנים התרבותיים המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית.

 

                                        *

 

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ספרות אנטי-מלחמתית? לכאורה, נראה כי הדברים ברורים, שכן ספרות זו היא ספרות שמביעה עמדה נגד המלחמה באשר היא. בקיצור, פציפיזם, אם להשתמש בלשון הלקסיקון. אך מהי העמדה הזו? על מה היא נסמכת? האם כל מאמציה מכוונים לכפירה במלחמה? האם כל מטרתה לומר כי "מלחמה היא פויה", כדבריו המתורגמים של ז'ורז' פרק?

נדמה כי לז'אנר הזה יש נקודת מוצא אחרת. בבסיסה, ספרות המלחמה לדורותיה קוראת תיגר על המשוואה המציבה את סיפורה של מלחמה מול סך כל הקרבות שהתרחשו במהלכה. אם צריך לחטוא בהגדרה, אז ספרות המלחמה היא פרקטיקה המבינה כי סיפורה של מלחמה קרוב הרבה יותר לסך כל הסיפורים של האנשים שהשתתפו בה. באה ספרות המלחמה וכמו אומרת: "סיפור הכרוניקה של הקרב בסטלינגרד אינו חשוב יותר מהסיפור האישי של אותו חייל רוסי שלחם בו". היא מוסיפה ואומרת: "נהפוך הוא, סיפור ההתחוללות הפנימית של אותו חייל ישראלי, שנפל בצליחת התעלה, חשוב יותר מכל הכרוניקה כולה של מלחמת יום הכיפורים". כלומר, ספרות המלחמה רואה את עצמה כתשליל של ספרי ההיסטוריה. בעוד האחרונים עסוקים במטא-נרטיב האינפורמטיבי והתכליתי, היא רואה חשיבות רבה יותר בחילוץ האינדיבידואל והדגשת מאורעותיו. אלא שבמשפט האחרון חסרה השאלה - חשיבות רבה יותר בשביל מי או בשביל מה?

הספרות האנטי-מלחמתית, שהיא מין טוויסט חתרני של ספרות המלחמה, כבר ממלאת בתוכן את המשבצת הריקה. חשיפת הפן נטול ההירואיות של המלחמה, הירידה אל תהומות הפחד הקיומי, הפסיכולוגיה העלובה ברגעי האימה, הטבעתו של הלוחם בים של ספקות, חרדות, אי-בהירות ומצבים אמביוולנטיים, והצגת ההשלכות על החיים שאחרי - חשיבות אחת יש לכל אלה עבור הגזע האנושי: הבהרת האבסורדיות הבלתי נתפסת, הכרוכה בסיטואציה שבה אדם נדרש להקריב את חייו בשביל רעיון או ישות אמורפיים, הנתפסים כגדולים מחייו.

זריקת האדרנלין שקיבלה הספרות האנטי-מלחמתית, בעקבות המלחמות הגדולות של המאה שעברה, כוננה קו ספרותי שהאמנות הסיפורית לא מחייבת אותו להיות פסקני, אלא מאפשרת לו, בדרך של הגחכה קיצונית או הזוועה קיצונית, לפתוח שאלות גדולות: האם יכול להיות משהו גדול מחייו של האדם עבור האדם עצמו? האם יש רעיון או ישות שהקרבת החיים בעדם היא צו מוסרי? האם לקיחת חייו של אדם אחר עשויה להיחשב כצו מוסרי?

האם ניתן לענות על השאלות האלה, או שבדומה לשאלות הגדולות האחרות, אין להן פתרון? נדמה כי הפרדוקס בלבו של "מלכוד 22" של ג'וזף הלר, גדול הרומנים האנטי-מלחמתיים של מלחה"ע השנייה (כדי להתחמק ממשימות הפצצה אוויריות עליך לעשות את עצמך חולה נפש, אבל בעשותך זאת אתה מוכיח בריאות מנטלית), מסמל את אי-פתירותן בדרך לוגית של הקושיות האלה.

 

                                        *

החיילים ביקשו גפרור, גפרור ביקשו

רגלי-העץ על מסלולי-גפרית נקשו

עץ בעץ. נייר בנייר. ואז פסק

פוסק-לא-אחרון בקול חזק:

"אם משהו כאן לא יזוז, שנית

נחזור מנוצחים אל החזית".

                                         ("זמר", דוד אבידן)

 

כפי שכבר נאמר, לעמוד על הפרדוקסים ועל-אי פתירותן של דילמות קיומיות הנוגעות למלחמה, אפשר כמעט רק בלעז. כי בין "השיגעון הגדול" של אביגדור המאירי, הרומן האנטי-מלחמתי הגדול על מלחמת העולם הראשונה, שהופיעה בשנות השלושים, לבין "אוקטובר/ יומן מלחמה", רשימותיו האוטוביוגרפיות של יורם קופרמינץ ממלחמת יום הכיפורים, שראו אור בסוף שנת 2000 (הוצאת בבל), קיים ריק גדול. לא ריק מוחלט של תנאי מעבדה, אבל ריק "מציאותי". אין בעברית ישראלית יצירה אנטי-מלחמתית קלאסית שמעמדה בקאנון איתן, יצירה שמתרוממת אל מעל לזמן ושהרלבנטיות שלה נצחית; יצירה שתהווה אלטרנטיבה מקומית לבני תשחורת ישראלים, שערב גיוסם לצבא העם מדקלמים בע"פ דיאלוגים מ"מלכוד 22", אבל לא יודעים כי לסרט "לא שם זין" יש מקור טקסטואלי.

העבר וההווה מלמדים, שבמשך השנים הופיע בארץ סגנון כתיבה שיותר משרצה לבדוק משמעויות ביקש לנסח הוויה. את ההוויה הצבאית הצה"לית, כמובן. מלחמות תש"ח וששת הימים ("המלחמות השמחות") הצמיחו כמה חריגות פציפיסטיות נשכחות ("ולא תהיה למוות ממשלה" לאהרן אמיר, "הצד השני של המטבע" של אבנרי), אבל הרוב היה ספרות פטריוטית. דווקא "המלחמות העצובות", יום הכיפורים, לבנון, האינתיפאדה הראשונה, לא הצמיחו את הקול האינדיבידואלי, ההומניסטי, כדי לאזן את הטון המגויס שבא לידי ביטוי בספרות אחידה ומונוטונית.

גם כשבכירי הכותבים בארץ ניסו לתקשר עם השפה הצבאית, הם בחרו, כל אחד מסיבותיו האמנותיות, להימנע מלהיכנס לשכבות הבוץ העמוקות ביותר שמאחורי השמאל-ימין-שמאל המעומלן. "התגנבות יחידים", ספרו המפורסם של יהושע קנז מ87-', או "ארץ, מאכל מלכים" של יצחק לאור מ93-' - שניהם ספרים שבמרכזם סיטואציה צבאית, אבל קשה להגדיר אותה כסיטואציה צבאית-מלחמתית קיצונית. בכל אחד יש ניסיון להאיר מסגרות תוכן אחרות, תוך שימוש נרטיבי באפיזודה צהל"ית.

ובהיעדר מסורת, אמות המידה וכלי השיפוט מתקהים. הסוציולוגיה של השנה האחרונה תדגיש כי הופיעו בה יותר ויותר כותרים העוסקים בעניין הצבאי. זה נתון מדויק, הספרים עסקו בנושא הצבאי אבל לא עסקו בנושא המלחמתי. המסה הקריטית של הגברים במדינה עשתה צבא, אכלה בחדר אוכל, חירבנה בשבע דקות, יודעת מהי שמיכה והרגישה מה זה להיות חייל ותיק בין ותיקים. היא לא צריכה ספרות שתסביר לה את זה. לעומת זאת, אותה מסה לא יודעת מה עושים לנפש אחזקת שבוי פלשתינאי, ירי פגז מסמרים לכפר לבנוני, אובדן חבר קרוב או הריגת אויב רחוק. אלו עניינים שממעטים לגעת בהם כאן.

הדוגמה המובהקת לכך היא הרומן "תיאום כוונות" של חיים סבתו, העוסק בזכרונות מלחמת יום-הכיפורים של נער מישיבת הסדר. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2000, אחד הפרסים היוקרתיים שמוענקים לספרות מקור. אך האם הוא מטלטל? האם מובעות בו העוצמות האמיתיות שבתפאורת האימה של המלחמה? האם הוא מכיל משהו מהבלבול המוסרי של האדם בהיותו אדם, לאו דווקא בישראל? האם הוא מתאר את הניסיון לחזור לשפיות? לא. לעומת זאת, ספרו של עפר שלח מ89-', "בגוף שני", נותר בעיניי הספר העברי השלם והאמיץ ביותר על גברים ומלחמה. האם הותיר חותם על מדף הספרים הישראלי? האם מישהו בכלל שמע עליו?

בניסיונות לעמוד על הסיבות לעניין המפליא הזה, עולות תשובות קבועות. חלק מדברים על חסרונה של תרבות-נגד רחבה יותר, אחרים על קהות רגשית קולקטיבית. תשובה מסוג שלישי היא שהכתיבה היום בארץ רוצה לספק צורך אסקפיסטי ותו לא. כך או כך, השורה התחתונה היא שהספרות המקומית אולי לא אופה עוגה תרבותית-חברתית פשוטה מדי, אבל היא מורחת יותר מדי קצפת, ומעלימה עין משכבות תוכן מהותיות שמצויות במתכון.

בסופו של חשבון ניתן לראות איך הספרות העברית, כמערכת אחת מתוך שלל מנגנוני התרבות הפועלים בישראל, שהסתחררה בשנות התשעים ממגמות אסתטיות וצורניות חדשות, שנשטפה בתכני תרבות הפופ והקפיטליזם המאוחר (צרכנות בולמוסית, תרבות ראווה, גלובליזציה רומסנית) והעלתה באופן מלאכותי סדר יום תרבותי חדש כמו הכתיבה הנשית, התרחקה מעצמה. בעוד היא מטמיעה אל קירבה יסודות הזהות של "העולם החדש", ואף נותנת להם צביון מקומי ופרשנות משלה, היא הזניחה את הטיפול בחלק מן האג'נדות הלוקאליות המסורתיות שהתחננו להתייחסות.

ואם בדרך כלל ניתן לייחס למגמות תרבותיות תפקיד מכריע בהבשלה והכנת הקרקע האזרחית לשינויים פוליטיים בדעת קהל, נדמה שדווקא תהליך השלום בשנות התשעים פרץ כאוונגרד, בטרם הועברה הודעת "מוכן" מהמערכות הפועמות בלב החברה. לאחר רצח רבין חזרה ונשנתה האמירה כי הוא "נענש" על שצעד לפני המחנה. נדמה לי כי הבעייתיות טמונה בכך שרבין לא רק צעד לפני המחנה, אלא גם הקדים חלק מהכוחות התרבותיים, שבאופן מסורתי צועדים בקול תרועה רמה לפני המחנה.

רשימה זו מעלה את האפשרות כי חסרונה של מסורת רציפה של כתיבה אנטי-מלחמתית בעברית, ובעיקר שתיקתה הרועמת של האופציה הזו בשנות התשעים, שבהן יכלה וצריכה היתה להתבלט, הן בדיעבד עדויות רבות ערך לכך שהחברה הישראלית לא השכילה עדיין לוותר על מאפייני הזהות שעומדים בבסיסה, שמגדירים זה 53 שנים את הווייתה, ובכללם הנונשלאנטיות שבאחיזה בחרב.

 

                                        *

 

אם תחילת נובמבר כבר מאחורינו, ואם שום דבר מפתיע לא התרחש וקטע אותה כרוניקה שהיתה ידועה מראש - סביר להניח שסגן (במיל') רואי וולמן כלוא באחד מבתי הכלא הצבאיים. סירבתי להתייצב לשירות מילואים בשטחים. חשבתי שזה לא צודק, לא מוסרי ואף לא נכון לישראל להמשיך ולהחזיק בשטחים. ופחדתי. פחדתי שאצטרך להרוג מישהו בשביל להציל מישהו אחר. מישהו שאני לא בטוח שיש לי אתו יותר מן המשותף מזה שהייתי הורג. מישהו שאני לא בהכרח אוהב או מכבד יותר מזה שהייתי הורג. וגם פחדתי שאאבד שם שליטה.

הייתי במילואים גם ביולי שעבר. ברמת הגולן. דיברתי עם הרבה חיילים ומפקדים מהגדוד שלי. זה גדוד תותחנים שפורק והורכב מחדש מחבורה צעירה של בחורים שלא נכוו באינתיפאדה הראשונה. הסברתי את עמדתי. היה חשוב לי לשמוע את דעתם של יתר הקצינים, מתוך הנחה ששדרת הפיקוד בצבא המילואים היא אחת השכבות החשובות והמשפיעות בחברה הישראלית. שינוי במנטליות הישראלית עובר בהכרח דרך אזרחים-חיילים כאלה. כך היה עם היציאה מלבנון. הכל התחיל ממרד שקט של קציני מילואים, מהבעת עמדה שפויה מול חוסר ההיגיון המשווע של הצבא והמדינה.

בין אלה ששוחחתי עמם, לא היה אחד שחשב שאני מציג אופציה שאינה לגיטימית. חלקם חשבו שצה"ל בהחלט חייב למצוא דרך הוגנת יותר לטפל באוכלוסיית השטחים. מעטים לחשו שאני צודק. אבל דבר אחד נוסף איחד בין רבים מהם: הם לא מחפשים דם, כך אמרו, או רואים בשטחי ביהודה ושומרון ארץ אבות. להפך, הם שם כי הם רואים בעצמם את הרע במיעוטו. כי אם זה לא היה הם, אנשים אחרים, רגישים פחות, היו שם במקומם. התשובה הממה אותי. לא אידיאולוגיה מביאה אותם לשם, אלא המציאות, ולה הם לא מתנגדים. חשבתי אז שאם זו הסיבה שהם מוכנים להסתכן בהריגה או במותם הם, היא די עלובה. היום אני חושב שבעיקרה זו סיבה עצובה.

אם היה משהו שהסביר לדור הצעיר בארה"ב כמה נוראה המלחמה, היה זה הקולנוע האמריקאי של שלושת העשורים האחרונים. בדרכו המיוחדת הוא הציג להם את הכאוס המלחמתי, אולי היחיד שחורג מתיאוריית הכאוס כי אין בו שום היגיון פנימי. מצער אותי שהספרות העברית לא משכילה להסביר, בדרכים המיוחדות לה, את העיקרון הזה לחבר'ה שלי לשעבר, מהמילואים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד