הסטודנט המסורס
הסטודנט המסורס

הסטודנט המסורס

ניר ברעם

סופר ובעל טור, מחבר הספרים "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ו"ילדי נשף התחפושות".

תושב תל-אביב, בן 25

 

 

בעוד הסטודנטים ברחבי העולם, במערב ובמזרח שינו סדרי עולם, הסטודנט הישראלי מצליח להילחם איכשהו על פירורים משולחן האוצר, וקולו אינו נשמע בשום עניין שהוא, לא בפוליטיקה ולא בחברה

שני מחזות, שהתרחשו פחות או יותר באותו זמן, יכולים להעניק תמונה מדויקת באשר לאימפוטנציה המבנית של הסטודנטים בפרט והדור הצעיר בכלל, בכל הקשור לגישה ביקורתית כלפי עמדות הקונסנזוס הישראלי. המחזה הראשון היה מעין הפגנה בגבול הצפון שאירגנה אגודת הסטודנטים נגד החיזבאללה. חברי האגודה ביקשו להביע התנגדות פומבית לחטיפת החיילים ולעובדה שחיזבאללה מסרב להציגם לצלב האדום או למצלמות הטלוויזיה. המחזה האחר, שהיה אף משעשע יותר, הסתכם בהפגנה של חברי תנועת "התעוררות", נגד שגרירות דנמרק בשל גישתה הבלתי ידידותית של דנמרק לשגריר כרמי גילון.

בהחלט ניתן לומר שההפגנות היו בעניינים בוערים. העובדה האבסורדית היא ששתי התנועות האלה הן תנועות סטודנטיאליות מתחרות, המייצגות לכאורה גישות שונות לחלוטין. השאלה הראשונה המתבקשת היא מהו ההבדל בין שני סוגי הפופוליזם הצדקני הזה? או בלשון קצת יותר בוטה, כיצד קרה ש"הצעירים", שאמורים לבטא באופן מסורתי עמדות ביקורתיות, משוחררות מכבלים, הפוצעות את הקונסנזוס, היו לשמרניים ובנאליים יותר מהדיירים בבתי האבות של רשת משען.

הדוגמאות שהוצגו כאן אינן מקריות, הן פחות או יותר האג'נדה של ארגוני הסטודנטים בישראל: פוליטיקה של קונסנזוס. התנגדות צפויה להשתמטות בחורי הישיבות, מלחמה נגד התנאים הכספיים של אנשי המילואים, וביטוי עמדות מרכזיות בכל שאר הנושאים. אף חריגה משמעותית מהאג'נדה הזו לא נצפתה בשנים האחרונות, הסטודנטים היו ללא רלוונטיים משום ששומעים את העמדות שלהם בכל תוכנית פוליטית עשרות פעמים בשבוע. בניגוד לעמיתיהם באירופה, בארצות הברית, באפריקה, באסיה, וכמעט בכל מקום בעולם, הסטודנטים הישראלים לא ייצרו מעולם אג'נדה ביקורתית שאיתגרה את עמדות ההנהגה ורוב הציבור.

הפעם היחידה שהסטודנטים נקטו עמדה ביקורתית היתה כאשר נלחמו (כמה מפתיע) לשיפור תנאיהם, ב"מרד הסטודנטים" המפורסם שהסתיים בקצת פיצות מהמיקרוגל של שרה ופשרה מפא"יניקית. כדי להוריד את שכר הלימוד הסטודנטים שרפו, נעצרו, הצטלמו, התעמתו, נאמו, צעקו, שאגו, לא שתו וכו' וכו'. שום אירוע אחר בתולדות מדינת ישראל לא הצית את דמיונם של הסטודנטים כמו ההזדמנות להוריד את שכר הלימוד בכמה אלפי שקלים.

את המלחמה נגד השהות המיותרת בלבנון ניהלה קבוצת אימהות קטנה, שבעבודה שיטתית, שנראתה בתחילה שולית וסהרורית, כבשה את דעת הקהל. אבל גם את המרד בעניין שכר הלימוד הקפידו הסטודנטים להותיר באזור השבע, הצר והאגואיסטי, במקום לשאול כיצד קורה שרוב הצעירים בישראל כלל לא לומדים באוניברסיטה? כיצד קורה שהפריפריה מייצרת כה מעט סטודנטים? כיצד זה שהממשלות מפנות באופן מניפולטיבי צעירים מעוטי יכולת מהפריפריה לבתי ספר מקצועיים, שדוחקים אותם ממעגל ההשכלה הגבוהה? מדוע כה מעט ערבים לומדים באוניברסיטות? מדוע מרצים ערבים רבים לא מקבלים עבודה באף אוניברסיטה בארץ?

במקום לייצר אג'נדה חברתית רלוונטית, שהיתה יכולה לקשור בין הסטודנטים התל אביבים והירושלמים לבין צעירים מהפריפריה; במקום להילחם בעד סדר יום שונה, בחרו הסטודנטים להילחם בעד אלה שממילא לומדים באוניברסיטה ופשוט מבקשים לשלם קצת פחות כסף; עבור אלה שלעולם לא יגיעו לאוניברסיטה, קורבנותיה האמיתיים של השיטה, "מרד הסטודנטים" היה לחלוטין מיותר. הסטודנטים באינדונזיה, לעומת זאת, קיימו בתחילת שנת 2001 הפגנות אלימות, שכללו זריקת פצצות תבערה, נגד שלטונו של הנשיא ואהיד שהואשם בשחיתויות רבות והעלמת כספים מקרן המזון הלאומית. התבוננות בשתי ההפגנות האלה, זו לצד זו, מציגה את כל ההבדל.

 

                                              *

 

ישראל היתה ועודנה מדינה היפר-פוליטית. כיצד קורה שהסטודנטים במדינה כזו מסורסים פוליטית? כיצד קורה שקולם נבלע בקולו של השלטון? התשובות לשאלה הזו יכולות להיות רבות ומגוונות. ראשית, דומה שהפוליטיקה הסטודנטיאלית בישראל קוסמת בעיקר לאלה שמבקשים עתיד פוליטי באחת המפלגות הקיימות. הנהגות הסטודנטים קשורות לרוב במפלגות פוליטיות: ההנהגה התל אביבית, למשל, קשורה במפלגת העבודה.

מכיוון שהפוליטיקה הזו רצופה מאבקים פנימיים ונראית לרוב הסטודנטים כילדותית ולא מעניינת, נשארים במגרש רק השחקנים המקצועיים, כלומר העסקנים. הנהגות הסטודנטים לא מפתות את הסטודנטים, לא מציעות להם סדר יום חדש, מלהיב, אתוס חדש שיעניק להם סיבה לעבור מהקפיטריה לרחובות. הסטודנטים, מצדם, נענים באדישות מלגלגת להשתדלותם של העסקנים לשתפם בפוליטיקה שלהם, ובשיעור הצבעה זעיר בבחירות לאגודות הסטודנטים.

מעבר לזה, מקובל להסביר את האימפוטנציה הפוליטית של הסטודנטים בעצלנות ואדישות. זוהי מסקנה רדודה קצת. שכן הבעיה איננה שיש לסטודנטים איזו אג'נדה ביקורתית, אלטרנטיבית, והם מתקשים להפגין אותה בשל עצלנותם, הבעיה היא שלסטודנטים, גם כאשר הם יושבים בקפיטריה, אין אג'נדה כזו.

כלומר, וזו כמובן הכללה, הסטודנטים בקמפוסים משקפים את העמדות השמרניות של החברה הישראלית. אין בקמפוסים ערעור אמיתי על עמדות השלטון, לא בעניינים החברתיים ולא בעניינים המדיניים. הכלים הביקורתיים שבעזרתם אמורים הסטודנטים לשפוט גם את החברה שלהם נשארים לרוב בתחום התיאורטי.

הצייתנות הזו אולי אינה כה מקרית. מקובל לטעון שהסטודנט הישראלי, לאחר שבזבז כמה שנים בצה"ל, מבקש להתרכז כשהוא מגיע לאוניברסיטה בעולמו האישי ולהתנתק מהקולקטיב. כלומר, לאחר שנתן לחברה כמה שנים, הוא מבקש להתמקד בעצמו: ללמוד, לעבוד, להתקדם, לדאוג לעתיד. אלא שהבעיה הרי איננה זו, שהסטודנט מסרב להקדיש זמן להבעת עמדות ביקורתיות הנוגדות את הקונסנזוס, בשל רצונו לבנות את עתידו; הבעיה היא שלסטודנט, מלכתחילה, אין עמדות כאלה. זו הסיבה שהשירות בצה"ל משמש בדיון זה לא רק כגורם שהשחית את זמנו של היחיד וגרם לו להזדרז בהגשמת חלומותיו הפרטיים, אלא כגורם שסירס את הפוטנציאל הביקורתי של היחיד.

אין ספק שחייל צעיר לומד בצה"ל שהצייתנות משתלמת. חוץ מזה הוא לומד לכבד שררה, לא לבקר את אלה שלכאורה אמורים להבין בעניינים, לא להיות שונה, חריג או אפילו קצת יוצא דופן. דומה שהשאלה היא אם הסירוס שעובר הצעיר בצה"ל הוא גם סירוס אידיאולוגי? האם צה"ל מעצב תודעה מסוימת של החייל, תודעה אנטי-ביקורתית המלווה אותו גם לקמפוס?

אם התשובות לשאלות האלה חיוביות,  אפשר להבין ביתר קלות מדוע הקבוצות הרדיקליות בקמפוסים הן כה שוליות וקטנות, מדוע אגודות הסטודנטים הישראליות אדישות למאבק בגלובליזציה, מדוע הסטודנטים מייצגים עמדות ממסדיות בכל העניינים השנויים במחלוקות.

הסוציולוג ברוך קימרלינג מסביר שההשתתפות הגברים והנשים בשירות הצבאי היא חוויה אישית וקולקטיבית שאפשר בהחלט להגדירה כחוויה טוטלית, החודרת כמעט לכל פינות החיים. ההשתתפות הצבאית האקטיבית של הפרט יוצרת הוויה סוציולוגית המשותפת לכל העדות, לכל הדורות, לאנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. המיליטריזם שמציע קימרלינג הוא מובנה, כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותנו. ודווקא משום שהוא מובנה, כבר חלק מהנפש, הוא סמוי מן העין. אבל המיליטריזם הזה הוא עיקרון מארגן של החברה הישראלית. 

ההתארגנות האחרונה של אנשי המילואים מאוששת את טענותיו של קימרלינג. אנשי המילואים ביקשו תוספת שכר בעד ימי מילואים, בין השאר בשל העבודה הנוספת שנכפתה עליהם בעקבות האינתיפאדה. הצעירים האלה, שכבשו את אולפני הטלוויזיה בהופעות דרמטיות, לא שאלו אם אנו באמת חייבים להילחם בפלשתינאים, האם זו מלחמה צודקת? האם אנו נלחמים על קיומה של מדינת ישראל או על קיומם של ההתנחלויות?

בדיוק כמו בלבנון, שצעירים נלחמו בה כאילו היא "מלחמת אין ברירה", עד שהופיעה תנועת ארבע אימהות וחשפה אמת אחרת, גם כאן, הסטודנטים קיבלו את עמדת השלטון ביחס לאינתיפאדה: "ברק נתן להם הכל וערפאת החזיר במלחמה". במקום לשאול איזו מלחמה היא זו, הם שאלו כיצד נבצע את המלחמה הזו באופן האפקטיבי ביותר.

המרחק בין הסטודנטים הערבים ליהודים בקמפוס הוא מעין תמונה ממוחזרת של המרחק בין החברה היהודית והערבית בישראל. אם נדמה היה שבאוניברסיטה דווקא תיווצר ברית חדשה בין היהודים והערבים, שתכפור בעמדותיו המסורתיות של השלטון כלפי הערבים, ברית שתייצר סוג חדש של דיאלוג, התברר שהסטודנטים הערבים מורחקים מעמדות ההשפעה, ובדיוק כמו בפוליטיקה הישראלית, גם בקמפוסים אין קומוניקציה אמיתית בין המפלגות היהודיות והערביות. גם כאן נוצר החיבור החד"שי המוכר בין מעט סטודנטים יהודים לסטודנטים הערבים.

כאשר הסטודנטים הערבים מקיימים את הפגנותיהם, מצטרפים אליהם רק מעט מרצים וסטודנטים יהודים. אפילו אחרי מהומות אוקטובר ומותם של 13 ערבים מיריות השוטרים, לא גילו הסטודנטים היהודים או מנהיגיהם הפוליטיים סולידריות עם הכאב הערבי. בדור הצעיר, בדיוק כמו בדור שקדם לו, הקול הערבי, קולו של הזר והאחר, נבלע בהלמות התופים של הקונסנזוס הישראלי. בעניין המהותי הזה, מתברר, שוב מחמיצים הסטודנטים הזדמנות לנקוט עמדה פוליטית עצמאית, או אפילו להפגין מעט הומניזם.    

כאשר הסטודנטים הערבים הפגינו בחיפה (באפריל) וירושלים (במאי), הפגנות שנועדו בעיקר להזכיר את אירועי אוקטובר, לא רק שהסטודנטים היהודים לא התייצבו להביע סולידריות, אלא שמאות סטודנטים יהודים התייצבו נגדם ושרו בגאווה את התקווה. אפשר לתהות איזה מסר בדיוק ביקשו הסטודנטים היהודים להעביר בכך, בהקשר לאירועי אוקטובר. אבל  אפשר גם להיעזר באנקדוטה הזו כדי להבין עד כמה הסטודנטים היהודים, במעין רפלקס מותנה, ולא משנה באיזה הקשר, נוקטים את העמדה השמרנית ביותר.

הרי הסטודנט היהודי איננו חייב לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67', שבירתה ירושלים, ושיבת כל הפליטים, כדי לפקפק בצדקת הריגתם של 13 ערבים ישראלים. אבל הדחף להתייצב לצד המדינה, גם כאשר היא לא צודקת, הוביל את הסטודנטים היהודים לאותם מחוזות מוכרים שבין מפלגת העבודה, הליכוד ויוסי פלד. אם תרצו: הסטודנטים הם מפלגת המרכז האמיתית, שכן ספק אם רוני מילוא ודן מרידור יכולים להתחרות אתם על המרכז.

 

*

 

בדיונים על פוטנציאל המחאה של סטודנטים בישראל נהוג לחזור אינסטינקטיבית לרומנטיקה של סוף שנות השישים בעולם. כמו ילד שחוזר מהגן לזרועות אמו, נהוג לחזור לימי המאבקים הפוליטיים הסוערים, ימי הביקורת הברורה, הצלולה, ימי הטובים והרעים, להפגנות בברקלי, להשבתת פאריס, לברית בין הסטודנטים לארגוני העובדים בצרפת, למהומות בגרמניה, לדני האדום, לאנדרה גלוקסמן, לפייר גולדמן (יהודים! בשר מבשרנו), לפראג 1968. בקיצור, לימים היפים של הסטודנטים, שביקשו לקעקע את השמרנות באירופה ובארה"ב.

אמנם כבר בשנות השבעים לא נותר הרבה ממרד הסטודנטים, חוץ מארגון הטרור באדר-מיינהוף, ובכל זאת למרד הסטודנטים היתה השפעה מצטברת שהובילה להפסקת מלחמת וייטנאם ולשינויים מסוימים באירופה, שינויים שהצמד רייגן את תאצ'ר קיעקע בשנות השמונים.

אבל ההישג אינו העיקר. אם הדוגמה של אינדונזיה עשויה להראות כבלתי רלוונטית, שכן ישראל היא מדינה מערבית מתוקנת, אז סיבוב קצר במחוזות המערב בשנים האחרונות דיו בו לראות את ההבדל בין הסטודנטים שלנו לסטודנטים אחרים. נתחיל בהפגנה של רבבות סטודנטים באנגליה, נגד הפצצת השגרירות הסינית בסרביה על ידי ברית נאט"ו, ונגד השימוש המניפולטיבי של המערב בסבלו של העם הסרבי: סבל שהמערב יצר.

בצרפת התארגנו הסטודנטים כדי להתנגד לקיצוץ בזכויותיהם הסוציאליות של הקשישים וצעדו עמם יד ביד ברחובות פאריס. בצ'כיה הובילו ארגוני הסטודנטים הפגנה של כ60- אלף איש בכיכר המרכזית של פראג, נגד השחיתות השלטונית הפוסט-קומוניסטית. באוניברסיטת הרווארד, מעוז השמנת בארצות הברית, השביתו  הסטודנטים את הלימודים כדי למחות נגד המשכורות העלובות והתנאים הסוציאליים הירודים של עובדי הקמפוס, בעיקר העובדים הזוטרים.

בכל ההפגנות האלה ניכרת הסולידריות עם סבלם של אחרים. לא במצוקותיהם עוסקים הסטודנטים, אלא במצוקות אחרות, קשות יותר. לאירועים האלה ראוי לצרף כמובן את השתתפותם הערה של סטודנטים אירופאים ואמריקאים בהפגנות נגד הגלובליזציה, הפגנות שנועדו ליצור "עולם טוב יותר". זוהי משאלה תמימה כמובן, אבל התמימות הזו היתה מתמיד הדלק שהניע את התארגנויות הסטודנטים.  אם בודקים בכל פעם, לפי המודל הקפיטליסטי המקובל, את ההשקעה הדרושה לארגון הפגנה רבת משתתפים, לאור הסיכויים הקלושים שההפגנה תחולל שינוי מקווה, מגיעים כמעט תמיד למסקנה שהפגנה מיותרת.

האוניברסיטה היא חממה לעמדות פוליטיות רדיקליות ואנטי ממסדיות, לרוב שמאליות ולפעמים גם ימניות. ברוסיה נהגו הצארים לסגור מפעם לפעם את אוניברסיטת סנט פטרבורג בשל עמדותיהם הקיצוניות של הסטודנטים. בסין העזו הסטודנטים להתנגד לשלטון הכפייה הקומוניסטי. אפילו בפפואה ניו גיניאה נרשמו הפגנות סטודנטים סוערות נגד הגלובליזציה בכלל והבנק העולמי בפרט, הפגנות שהסתיימו בארבעה סטודנטים הרוגים.

כאשר דנים בישראל, מקובל לראות את השנים 48' עד 67' כשנים שבהן המחאה הפוליטית היתה עניין תיאורטי בלבד. תנועת השמאל מצפן אמנם קמה בשנת 1962, אבל רק לאחר מלחמת 67' צברה פופולריות באוניברסיטאות. מצפן היתה תנועת שמאל רדיקלית, שסבלה מפיצולים, כפי שקורה תמיד בשמאל הרדיקלי. האג'נדה שלה היתה מרקסיסטית בעיקרה, וכללה גם התנגדות נחרצת לכיבוש. בעניינים אחרים, כמו מידת יהדותה של המדינה, או הבדלים פנים-מרקסיסטיים (טרוצקיסטים לעומת מאואיסטים) לא היתה הסכמה בין חברי התנועה.

מאז מצפן לא קמה התארגנות רדיקלית משמעותית בקמפוסים בישראל. עשרים שנה של קפיטליזם אמריקאי ברברי, פירוק רוב המנגנונים החברתיים במדינה, מאות חיילים הרוגים בהרפתקאות שרון בלבנון, האינתיפאדה הראשונה, דחיקת ערבי ישראל מהשתתפות בכלכלה ובחברה הישראלית: כל ההתרחשויות האלה היו אמורות להספיק ליצור התארגנות סטודנטיאלית משמעותית. ובכל זאת הקמפוסים נותרו דוממים.

הסוציולוג לוק בולטנסקי מוביל בשנים האחרונות קו חדש ומעניין בסוציולוגיה הצרפתית. בולטנסקי מציע, במקום הסוציולוגיה המוכרת שמעמידה את ביקורת האקדמאית על החברה, להציב במרכז את הפרט: את נקודת השקפתו, את ההצדקות והמשמעויות שהוא מעניק להתנהגותו. בכתביו האחרונים מציע בולטנסקי נקודת השקפה חדשה להבנת הקפיטליזם של שנות השמונים והלאה: "קפיטליזם של פרויקטים" הוא מכנה אותו. זהו אותו ארגון נזיל, חסר פנים, שגבולותיו משתנים בלי הרף.

הביקורת החברתית המסורתית, שנהגה להתמודד עם ארגוני הענק המוכרים, עם שעבודו של העובד היציב, הנאמן למקום עבודתו, איננה יודעת כיצד להתנגד ולבקר ארגונים זמניים ונזילים, המוקמים אד-הוק, לביצוע פרויקט ספציפי. העובדים, ובעיקר הצעירים שבהם, עוברים מפרויקט לפרויקט, מעבודה זמנית לעבודה זמנית. העבודה המוכרת, הקבועה, אינה רלוונטית עוד. הביקורת העתיקה של השמאל וארגוני העובדים נגד הקפיטליזם זרה ל"קפיטליזם של פרויקטים", המותאם לחברת צעירים דינמית הרוצה בתנועה בלתי פוסקת ובאתגרים חדשים.

הקפיטליזם האוורירי הזה יוצר תודעה בקרב חזקים וחלשים כאחד. שכן חוקי "הקפיטליזם של הפרויקטים" מעצבים עבור הצעירים את העולם שבו הם מתפקדים, והעולם הזה, עולם הפרויקטים, מתאים לטמפרמנט שלהם. באופן משעשע למדי גם הביקורת של הצעירים נגד הקפיטליזם והגלובליזציה מותאמת לתודעה שיוצר "הקפיטליזם של הפרויקטים": אין ביקורת אחת מוגדרת, אין ארגון אחד השולט ומנווט את העניינים, אין מקום גיאוגרפי ספציפי שבו מתרקמת המחאה (בניגוד לשנות השישים; אז היו הקמפוסים). המחאה היא נקודתית ועוברת ממקום למקום. זוהי ביקורת נזילה, מפוזרת, ולכל מפגין סדר יום שונה ואידיאולוגיה שונה. 

די בסיבוב קצר בקמפוסים בתל אביב, ירושלים או חיפה, כדי להבין עד כמה "הקפיטליזם של הפרויקטים" הוא מושג מדויק. הסטודנטים עובדים בתוכנית טלוויזיה עד לירידתה, בחברת מחשבים עד לסיום הפרויקט, במשרד רואי חשבון עד סוף הקיץ, בבית קפה עד שהעבודה תשעמם, באגודת הסטודנטים עד שהשלטון יתחלף. עניין נוסף, מאוד ישראלי, המחזק את ההזדקקות של הסטודנט לפרויקטים האלה, הוא שכר הלימוד הגבוה שהוא נאלץ לשלם, בניגוד לעמיתו האירופי או האמריקאי.

 

                                             *

 

אולי אפשר להגדיר את המחאה הסטודנטיאלית כ"מושג זומבי". "מושגים זומביים", זה הכינוי שבו משתמש הסוציולוג הגרמני א. בק כדי להגדיר מושגים ששולטים עדיין בעולם האקדמי, התיאורטי, אבל בעולם הממשי, העכשווי, הם מתים. בק הגדיר מושגים כמו קהילה, מעמד, תרבות לאומית, כמושגים זומביים, מתים-חיים שכאלה. לרשימה הזו אפשר אולי לצרף את הפוטנציאל הביקורתי של הסטודנטים. אולי בקרב הסטודנטים, המשולבים מגיל צעיר "בקפיטליזם של הפרויקטים", הפוטנציאל הזה כבר איננו קיים.

ההסברים האלה אמנם מעניקים לגיטימציה מסוימת לסירוס הפוליטי של הסטודנטים הישראלים; ובכל זאת ישראל, למרבה הצער, עדיין אינה אירופה. הדילמות של הפוליטיקה הישראלית ברורות יותר, ההבדלים בין השמאל לימין חדים יותר מאשר בארצות המערב. יש בעניין זה תזות המוכרות על הזירה החברתית הישראלית: אף פעם לא היתה כאן מסורת של שמאל חברתי, הבורגנות הקפיטליסטית היא שלדו של השמאל ועוד. אפשר ללמוד מכך שלסטודנטים הישראלים אין נגישות למסורת חברתית רדיקלית קודמת, והם חייבים לייצר אג'נדה חברתית ביקורתית בחלל ריק, עדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסטודנטים מקבלים באוניברסיטה את הכלים התיאורטיים לייצר אג'נדה כזו.

מעבר לזה, בעניינים כמו הכיבוש, ההתנחלויות, השהייה בלבנון, קולם של הסטודנטים היה חייב להישמע, שכן האג'נדה היתה קיימת, הנסיבות היו מתאימות, ההכרה הדרושה למחאה אפקטיבית היתה בהישג יד. אבל במקום כל זה, במקום ההשראה, במקום התעוזה, קיבלנו את גיא קלנר, יו"ר התאחדות הסטודנטים, עומד מאחורי אברהם בורג כמו אחרון העסקנים, במירוץ לראשות מפלגה מיושנת ופתטית, שלא מעניינת אפילו את זקניה.

זו טרגדיה אמיתית שרק נראית מבחוץ כמו סיטקום כושל. הצופים מהצד מביטים בהתנהלות ארגוני הסטודנטים ומצחקקים, כי לא נראה להם שמשהו כה נלעג עשוי חפות על החמצה אמיתית. אבל זו האמת. במדינה היסטרית כמו ישראל, שבה מהדורות חדשות ועיתונים מכנים כל הפגנה "מרד", שכל דעה שסוטה מהמיין-סטרים מוגדרת כ"קיצונית", מדינה שנוהגת להזדעזע מכל תופעה לא מוכרת, הסטודנטים היו יכולים להיות גורם משמעותי ביותר. זה יהיה אמנם יומרני לקבוע שהם היו מחוללים שינויים רדיקליים בחברה, אבל אם נחזור בפעם השלישית (והאחרונה) במאמר זה לארבע אימהות, אפשר לנחש איזה אפקט היתה יוצרת תנועה סטודנטיאלית המונית.

המודל המקובל להתארגנויות פוליטיות מסביר התקבצות אנשים סביב דגל מסוים בעניין המשותף שלהם. הסטודנטים שונים קצת, כי באופן מסורתי הם לא מתקבצים סביב השאיפה להשיג הישג מסוים לעצמם, אלא בגלל ראייה רחבה יותר של החברה שבה הם חיים. בקרב הסטודנטים נוצרת תודעה קולקטיבית משותפת שמהווה את הדלק למחאה, כי זו קהילה סגורה הקיימת בעיקר בגבולות הקמפוס. האינטראקציה בין חבריה היא אינטראקציה של סחף: הצטרפות האחד גוררת הצטרפות נוספת וזו גוררת עוד הצטרפות.

מכיוון שזו חברה צעירה ודינמית היא זקוקה ליותר מרעיון. היא זקוקה לניצוץ רומנטי, להתלהבות, לתחושה היסטורית. ההישג הספציפי אינו העיקר, אלא ההמולה, התנועה, תחושת השותפות. בהחלט יש אלמנט אלטרואיסטי במחאות הסטודנטים. אפשר להסביר את האלטרואיזם הזה ברצונו של האדם לחזק, כלפי חוץ, את הצדדים הטובים, המוארים, של אישיותו, אבל הפסיכולוגיה יכולה הרי להסביר באופן הזה כל מעשה חיובי של בני האדם.

בקמפוס הישראלי, לעומת זאת, מעניקים לסטודנטים פוליטיקה אפרורית, קטנונית. אם יש השראה בפוליטיקה הזו היא נעה, פחות או יותר, במרחב שבין בנימין בן אליעזר ללימור לבנת. מדוע לא מתמרדים הסטודנטים נגד הנהגות קיימות ויוצרים אלטרנטיבה? זו הרי השאלה המרכזית, בעלת אלף התשובות.

דומה שבימים שכבר אי אפשר לצפות בניו יורק ממגדלי התאומים, או לעמוד ליד החלונות ולדמיין כיצד תזרוק מהקומה ה-110 את האויב שתמיד רצית לחסל, הסטודנטים ומחאותיהם הפוטנציאליות האבודות אינם סוגיה בוערת. ובכל זאת, בסיום כל יום ממתין יום חדש, ולכל אירוע ממתין, בנקודה היסטורית מסוימת, אירוע משמעותי יותר, פוטוגני יותר. זו הסיבה שלמרות "היום שבו השתנה העולם (שוב)", מותר לחזור למחוזותינו ולדמיין כיצד היתה נראית התעוררות סטודנטיאלית. לדמיין את הקמפוס הסגור והמבוצר, את עשרות האלפים המשתקים את תל אביב וירושלים, את המכוניות השרופות, את אביב גפן מופיע כדי לגזור איזה קופון, את הפרצוף של עוזי לנדאו, את ההיסטריה של אושרת קוטלר, את הנאומים התמימים והצעקניים, את החלפת הייאוש בסוג של תקווה (זמנית מאוד אולי), את הבחורות שנרשים בציטוט מכתבי הוגים שקראנו וכאלה שלא ממש קראנו. ולבסוף, את אותם זיכרונות שיישארו אתנו זמן רב אחרי שהעשן יתפזר.   

  

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד