אין במה להיאחז
אין במה להיאחז

אין במה להיאחז

נמרוד הלפרן

מבקר ספרות, תושב תל-אביב, בן 33

 

כעסתי, מחיתי, סירבתי, הבנתי מי שולט בעולם, כעת אני מנהל את חיי ללא דפוס קבוע, בלי להיכלא במושגים שלי עצמי. אני פשוט מפרק את החיים לאלף חתיכות קטנות, ומרכיב אותן בחזרה איך שאני רוצה

 

 

מורפיוס: "המאטריקס בכל מקום. היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו, בחדר הזה ממש. אתה יכול לראות אותה כשאתה מסתכל מהחלון, או כשאתה מדליק את הטלוויזיה שלך. אתה יכול לחוש אותה כשאתה הולך לעבודה, כשאתה הולך לכנסייה, כשאתה משלם את המסים שלך. היא העולם שמכסה את עיניך כדי לסמא אותך מפני האמת".

ניאו: "איזו אמת?"

מורפיוס: "שאתה עבד, ניאו..."

מתוך סרטם של האחים וואשובסקי 'מאטריקס'

 

1   

 

 

עד גיל 18 כבר הספקתי להיחשף ל20- אלף פרסומות. כעבור עשר שנים כבר הגיע מספרן למאה אלף. לחץ הזמן, המזון המהיר שאכלתי, התרופות, הצבא והעבודה המשעממת - כולם מוצרי-איכות-בחצי-מחיר-רק-עכשיו-בפרסומת-של-שלושים-שניות-בטלוויזיה-שלי. לפעמים נדמה לי שפוצצו לי את המוח עם השטויות האלה מגיל אפס, ושאיפשהו בין Windows ל-MTV הפסקתי להבדיל בין מה שמנסים למכור לי לבין המציאות.

אבל לא תמיד הייתי כזה. בצעירותי הייתי נער ישראלי טיפוסי. בגרות עם ממוצע 6, תלתלים חומים, אוהד הפועל חיפה. חונכתי על אהבת הארץ דרך הרגליים וחרשתי את ארצנו הקטנה לאורכה ולרוחבה בטיולים אין ספור. אלא שמשהו קרה. המציאות שבה גדלתי החלה להתפורר. הערכים שעליהם חונכתי התנפצו בזה אחר זה.

יוני 1982. חצר בית הספר אליאנס בחיפה. הפסקה. אחד התלמידים בכיתה שלי הביא רדיו טרנזיסטור, והקשבנו לחדשות. "קול ישראל מירושלים, השעה 12 והנה החדשות מפי יעל בן-יהודה. צה"ל מפסיק כעת את האש בלבנון. הממשלה הודיעה כי חיילי צה"ל לא ירו אלא אם ירו עליהם...". כמו כולם האמנתי לדברי קריינית החדשות. הנחתי שהממלכתיות המכובדת והעברית הצחה אינן יודעות שקר. אולם לא עבר זמן רב והבנתי את מה שרבים אחרים כבר החלו להבין לפני. שיקרו לנו. בזמן הודעת קול ישראל על הפסקת האש, צה"ל המשיך להפגיז את ביירות.

כעבור פחות משנתיים היתה זו ההודעה השקרית של דובר צה"ל בעקבות ההשתלטות על אוטובוס קו 300, ובהמשך תגובתו של ראש ממשלת ישראל על חיסולו של אבו ג'יהאד. "שמעתי על זה ברדיו", אמר יצחק שמיר, ואני כבר ידעתי שהוא משקר. אך לא רק הוא. גם קודמיו. בן גוריון על הקמת כור "לצורכי שלום" בדימונה, בגין על אי-פינוי ימית, וכל ראשי הממשלות על "מאמציהם הכנים" להגיע לשלום עם שכנותינו. החורבות שראיתי בטיולים ברחבי הארץ היו כפרים, והאויב השטני היה לאדם.      

"דיר יאסין היה טבח יזום על ידי צה"ל - צבא הגנה לישראל - זה לא היה לא לח"י, לא אצ"ל ולא הגנה, אלא הצבא, ולא תמצא את זה בספרי ההיסטוריה הרשמיים, אבל מי שצריך לדעת יודע. אני למשל צריך לדעת, ואני יודע".

עמוס קינן בסרטו של מוחמד בכרי '1948'

שתיים בלילה. מרכז העיר. תנועת מכוניות דלילה. הוצאתי ספריי שחור מהתיק, בדקתי שהשסתום בכוון הנכון והתחלתי לרסס על קיר של בניין. חבריי בדקו את הכביש לוודא שלא מתקרבות מכוניות. ריססתי אותיות גדולות ועגולות. לפנות בוקר, כשעברנו במקום בניידת עם השוטרים שעצרו אותנו, ראיתי את כתובת הגרפיטי זועקת מהקיר: "אני סרבן, ואתה?"

הימים עדיין היו ימי האינתיפאדה הראשונה, ובחדשות מיהרו לדווח על חמישה חברי גרעין נח"ל שנעצרו אחרי שציירו סיסמאות נגד הכיבוש. בבית המעצר של באר שבע, נדחסנו לתא בטון חשוך וקר שבפינתו הונחה קופסת שימורים גדולה לעשיית הצרכים. גבר קשוח מראה שהיה אתנו בתא והיה מצויד ברדיו טרנזיסטור הקשיב למבזק בגלי צה"ל שדיווח על מעצרנו. הוא הביט לעברנו, ספר את חמשת הפרצופים המפוחדים, וכיבה את הרדיו. "זה אתם השמאלנים?" שאל. לא היה סימן להזדהות בפניו. אישרנו את דבריו בהנהון קל. "אתם נראים לי ילדים טובים. הנה, קחו ביסקוויטים".

אין לי ספק שהיה איש ימין. פניו הסגירו את הסתייגותו מאתנו. ובכל  זאת, מצא בלבו מקום לחמלה. אותה חמלה ממש שגרמה לי באותו לילה סגרירי לרסס על הקיר את שהיה על לבי, אך עוד לא העזתי לעשות.

"השוטרים רק ביצעו פקודות. למה אתם באים אליהם בטענות?"

ח"כ דוד אזולאי, ש"ס, בדיון ועדת הפנים של הכנסת על אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי

 

2

 

קיץ 1995. "אני גוזר עליך בזאת 28 ימי מחבוש בגין סירוב פקודה". פניו של המג"ד היו חמורות סבר. הייתי חייל טוב. מעולם לא עשיתי בעיות. ופתאום סרבן. אבל פשוט לא יכולתי. הם רצו שאשמור על עצירים פלשתינאים בכלא מגידו. ואני, שחוויות התא האפל בבית המעצר בבאר שבע עוד היו חרותות בזיכרוני, לא הייתי מסוגל לשאת את המחשבה שאהפוך לסוהר. הצלחתי לראות דרך השקרים של הגנרלים והפוליטיקאים, ולא הסכמתי עוד לציית לכללי המשחק האכזרי שלהם.

מהחצר של כלא שש הצבאי לא רואים את קו האופק. הקירות הגבוהים מסתירים אותו. מישהו אמר לי פעם שזה נעשה במכוון משום שהאופק נותן לאנשים תקווה. הוא מייצג את העתיד, את האפשרות למשהו אחר, טוב יותר.

הסוהרים דאגו לכך שכל האסירים יידעו שאני סרבן, וכך הפכתי לכתובת לגידופים וניסיונות שכנוע מעודנים ומעודנים פחות. באחד מימי שישי בכלא, בשעה שהאסירים התקבצו לסקירת האקטואליה השבועית, החלו כמה מהם להקניט אותי. "אוהב ערבים", "יפה נפש", "בוגד". באותה תקופה ישב בכלא גם נהג מונית בן 40 לערך, שאף הוא סירב לשרת בשטחים. אלא שהוא, בניגוד לי, לא עשה זאת מטעמים פוליטיים. "יש לי שלושה ילדים", אמר. "עדיף לי להפסיד משכורת של חודש מאשר להשאיר אותם יתומים".

נהג המונית, שאת שמו איני זוכר, היה היחיד שנחלץ להגנתי בשעה שהאסירים החלו מתגרים בי. "מי פה הצביע ליכוד בבחירות האחרונות?" שאל, ושאגה אדירה עלתה בחדר. "ומי הצביע מערך?" - קומץ ידיים הורמו באוויר. "ומי פה אוהב לשרת בשטחים?" המשיך. שקט. "אז זהו, תשתקו", אמר, וסתם את הגולל על הוויכוח. הוא היה איש ימין, אך הבין היטב את מה שראשי המדינה טרם הבינו אז, ועדיין לא מבינים היום. אנשים אולי צועקים "מלחמה", אבל רבים מהם אינם רוצים להשתתף בה. הגבול בין ימין לשמאל החל להיטשטש.

חוקר: "האם לא ברור לך שלהרוג מנהיגים זה מעשה לא אפקטיבי, משום שמיד קמים מנהיגים אחרים?"

יגאל עמיר: "אז למה אנחנו הרגנו את פתחי שקאקי?" (ראש הג'יהאד האיסלאמי שנרצח במלטה עשרה ימים לפני רצח רבין).

מתוך ספרו של אמנון קפליוק, "רבין - רצח פוליטי בעזרת השם"

 

3

 

בבחירות האחרונות ביקש הליכוד להשתמש בשיר של אביב גפן לתשדירי הבחירות שלו. היו שהופתעו. אבל כנהוג לומר במקומותינו - הכתובת היתה על הקיר. הימין והשמאל בישראל היו למחנה אחד עמוס בסיסמאות נבובות ורוויות ניגודים. שלום עם ביטחון. עושים שלום בטוח. שלום לדורות. שלום עכשיו. חיילים בצבא השלום. מלחמה ושלום היו לאחד, כמו טוהר ונשק לפניהם. השיח הפוליטי בישראל הפך לריק מתוכן, וכל שנותר הוא אנחנו והם. רעים מול טובים. אנחנו צודקים, הם טועים. ולצודקים אין רחמים. אין חמלה. רק צדקנות אטומה לסבלו של האחר, זה שמסרב לרקוד לפי החליל הציוני.     

אני כבר לא חייל. גם לא במילואים. קצין בריאות הנפש, שהמליץ להעניק לי פרופיל 21, קבע שאינני מתאים להיות חייל משום שאני סובל מ"הפרעה באישיות". ייתכן שצדק. תמיד הזלתי דמעות למכביר בסרטים עצובים, ו"לוחמים של ממש", אמר הרמטכ"ל דן שומרון, "אינם בוכים"

"אתה יודע מה זה 'מטורף'? 'מטורף' זה שלטון הרוב. חיידקים למשל. במאה השמונה עשרה לא היה דבר כזה. איש לא היה מסוגל להעלות כזה דבר על דעתו. לפחות לא מישהו שפוי. אז הגיע רופא אחד בשם זמלווייס. והוא ניסה לשכנע אנשים, בעיקר רופאים, שיש דברים זעירים, בלתי נראים, שנכנסים לגוף וגורמים למחלות. הוא ניסה לשכנע רופאים לרחוץ ידיים לפני שהם מטפלים בחולים. הוא משוגע? 'דברים זעירים'? 'קטנטנים'? 'בלתי נראים'? 'חיידקים'?!

עכשיו תעבור למאה העשרים. בשבוע שעבר, לפני שגררו אותי לבית משוגעים הזה, הזמנתי המבורגר במסעדת מזון מהיר. המוכר הפיל את ההמבורגר על הרצפה. הוא הרים אותו, ניגב אותו, והגיש לי. 'מה עם החיידקים?' שאלתי.

'אני לא מאמין בהם', הוא ענה, 'זו מזימה של יצרני חומרי הניקוי והסבונים כדי להגדיל את המכירות שלהם'.

הוא מטורף, נכון? אין נכון ולא נכון. יש רק את דעת הרוב..."

מתוך סרטו של טרי גיליאם '12 הקופים'

 

4

 

מעולם לא קראתי ספר של ארנסט המינגווי. אומרים שהוא היה חולה נפש. לאורך השנים שאושפז המשיך לטעון כל הזמן כי השירותים החשאיים האמריקאיים עוקבים אחריו. מובן שאיש לא האמין לו. הוא היה לכוד. כמו החיות שרדף עם רובה הציד הדו-קני שלו. שנים אחרי ששם קץ לחייו, אושרה טענתו על ידי השירותים החשאיים. ראיתי את פרצופו על גב עטיפת ספר מתפורר. מבעד לקרעים הביטו עלי עיניו הנוגות-צוחקות. 

"אלה שנראו רוקדים נחשבו למשוגעים בעיני אלה שלא יכלו לשמוע את המוסיקה".

פרידריך ניטשה

 

5

 

לעתים נדמה לי כי "מחלות נפש" אינן אלא שם נרדף ליתר דמיון או רגישות, וכי בתי המשוגעים גדושים באנשי חזון, שהחברה החליטה לסגור אותם מאחורי סורג ובריח כדי שלא "ירעילו" את שאר בני האדם ברעיונותיהם הנועזים. בחברה שמקדשת את האחידות, אין מקום להומלסים, קשישים, נכים או מפגרים. אנחנו סוגרים אותם  במוסדות כדי שלא יפגעו באסתטיקה המזויפת של החיים שלנו.

אבל הטירוף הוא שונה. לא רק שהוא מפר את האחידות של החברה, הוא גם חותר תחתיה. ג'ורג' אורוול הגדיר את הטירוף כ"מיעוט של אדם אחד". כעת נראה כי המיעוט הזה הולך וגדל. אחרי מלחמת העולם השנייה העריכו פסיכיאטרים כי אחד מכל עשרה אנשים סובל ממחלת נפש. כעבור פחות מעשר שנים, הכריזו כי אחד מכל שלושה יסבול ממחלת נפש, ואילו היום הם אומרים כי אחד מכל שני אנשים יסבול ממחלת נפש.

בראיון עם אקירו קורוסאווה, שקראתי לא מזמן, אמר במאי הקולנוע היפני כי "בעולם מטורף, רק המטורפים שפויים". וסביבי נטרפה דעתה של המדינה. ההמון השפוי עד חולי, מולעט תרופות ומזון מהיר, צועד לרעם תופי המלחמה, ולצלילי הקול במערכת הכריזה של הקניון המבשר לו על פתרון לכל בעיותיו במחיר של 99.99 שקל בלבד. המדע, השוק החופשי, המדינה, הצבא הפכו מהפתרון לבעיה.

 בעולם ההפוך שהם יצרו, הכל אפשרי. כך קרה שבזמן שביתת הרופאים הגדולה של שנת 2000 ירדה התמותה בישראל ב50%-, ופרפרים ודגים צבעוניים מעטרים את מכלי הדלק בצומת גלילות, שדי בדליקה שלהם כדי להרוג מאות מתושבי השכונות הסמוכות. תוכנית הטלוויזיה "בטיחות בדרכים" משודרת בחסות יצרנית מכוניות שכל תכליתה להעמיס עוד כלי רכב על כבישי הארץ, וכל נער יכול לקנות ניירות גלגול ובאנגים לעישון גראס, אבל הגראס עצמו אינו חוקי. אך איש אינו פוצה פה נוכח הטירוף הזה. צועדים בקצב. נסחפים בזרם עם שאר הדגים המתים.

"רק תעשה כמה דברים קטנים בשבילנו, ו-"

"איזה מין דברים?" קטע אותו יוסאריאן בפקפוק לוחמני.

"אה, דברים קטנטנים, חסרי כל חשיבות. באמת, אנחנו עושים אתך עסקה נדיבה מאוד... וכל מה שאתה צריך לעשות בתמורה זה..."

"מה? מה אני צריך לעשות?"

קולונל קורן צחק צחוק קצרצר. "תחבב אותנו".

יוסאריאן מצמץ. "לחבב אתכם?" "תחבב אותנו". "לחבב אתכם?" "בדיוק", אמר קולונל קורן והינהן...

"תחבב אותנו. תצטרף אלינו. תהיה חבר שלנו. תגיד עלינו דברים טובים... תהיה אחד מהחבר'ה. זו לא בקשה גדולה מדי, נכון?"

מתוך ספרו של ג'וזף הלר, 'מילכוד 22'

   

6

 

שחרורי משירות מילואים לא פגע בי. כבר בראיון העבודה הראשון שלי הועדפתי על פני מועמד אחר שהמשיך לשרת במילואים. "אתך אני יודע שלא תיעלם פתאום לחודש באמצע ספירת מלאי", אמר לי הבוס החדש. "עולם הפוך" כבר אמרתי?

החברה הישראלית נתונה בעיצומם של שינויים מרחיקי לכת. לצד הציונות צמחה אידיאולוגיה חדשה, חזקה לא פחות. קפיטליזם עולמי, או בשמה המוכר יותר - גלובליזציה. באחת החלו מופיעים ברחבי המדינה סניפי רשתות בינלאומיות שדחקו את רגליהם עסקים קטנים. המכולות השכונתיות הוחלפו בסופרמרקטים ענקיים, ודוכני הפלאפל נסוגו מפני סניפי פיצה-האט. הנשיא ויצמן קונן על כך שהקשתות של סניף מקדונלד'ס בצומת גולני גבוהות יותר מהאנדרטה של החטיבה, ואני כאבתי את אובדנו של הגיוון המוסיקלי של ילדותי, שפינה את מקומו לאחידות הממוסחרת של רשת MTV.

הכל, מחינוך ועד בריאות, התחיל להיבחן לפי שיקולי עלות-תועלת. ההצלחה והיעילות הפכו לקריטריונים היחידים, ובפי כל היתה המנטרה "זמן שווה כסף". נציגי הקוקה-קולוניאליזם שצצו בכל מקום ביקשו ליצור עולם אחיד, גדוש מקדשי צרכנות, שבו משאבי טבע ותרבות נועדו לקידום מטרה אחת בלבד: הגדלת רווחיהם של קומץ בעלי ממון.

פחות ופחות אנשים שלטו ביותר ויותר כסף. קנית "ידיעות אחרונות", אליעזר פישמן הרוויח. רכשת משהו בוויזה כא"ל, פישמן הרוויח. קנית בגדים ונעליים באחת מרשתות החנויות, פישמן הרוויח. חייגת לחו"ל 012, פישמן הרוויח. דבר מהערכים הישנים, המשפחה, עבודת האדמה, תעסוקה וצבא, לא נותר על כנו. "מגן הפועלים" טד אריסון רכש את בנק הפועלים, בעוד הגבעתרון שר דאנס בפרסומת למשקאות קלים. אחוז הגירושין נסק, ורבים העדיפו לדלג על השירות הצבאי ולצאת הישר לשוק העבודה. "רציתם אמריקה...", נוהג לומר הקשיש החביב שגר בקומה מעלי, "קיבלתם!".

אלא שאנשי השררה אינם מסתפקים עוד בכספם של האנשים, הם רוצים את נשמתם. הם מבקשים שנחייך. שנזדהה עם מקום העבודה שלנו. שנאהב אותו. שנתלהב מהמשימות הבנאליות שמהוות את עבודתנו. אין לאן לברוח, כי כאשר לכל פסטיבל רוק יש שם של בירה, וסיסמתו של ערוץ הקניות היא "אני קונה משמע אני קיים", כל אלטרנטיבה סופה להפוך לפלח שוק. כך קרה שהגרפיטי, נשקם של החלשים, הפך לכלי שיווק, וציוריו של אמן ציורי הקיר רמי מאירי כוללים כעת בקבוקי מי עדן וגלידות שטראוס.

פסטיבלים "רוחניים" כמו שנטיפי או בראשית התמסחרו במהירות, ופעילותם של ארגונים ירוקים כמו החברה להגנת הטבע ממומנת מתרומות הגופים המזהמים שנגדם הארגונים נאבקים. גם לנוכח הסיסמה "לא לצרכנות" היה יזם זריז שמיהר למכור טי-שרטים עם הכיתוב "לא לצרכנות". וגרוע מכך, יהיו גם אלה שקנו את החולצות.

חברות הענק מאסו בהענקת חסות לאירועי תרבות, וכעת הן מבקשות להפוך לתרבות עצמה. להחליף את הזהות הלאומית בזהות תאגידית. להפוך ילדים ישראלים לצעירי נייק. לילדי טלטאביז. בתי הספר היו לחברות שיווק, וכל קיר פנוי היה לכרזה. לא פעם קשה להבדיל בין פרסומות טלוויזיה לקליפים. חלונות ראווה נראים כמו תערוכות, ואין לדעת עוד מהו מוצג ומהו מוצר. 400 התאגידים שחולשים על כשני שלישים מההון העולמי מתמזגים והולכים, ומתקרבים במהירות למספר המדינות בעולם.

ארגון הסחר העולמי תופס בהדרגה את מקום האומות המאוחדות, ואין סמל בעולם שמוכר יותר מהלוגו של קוקה קולה. המותגים היו לבני ביתנו ("אמא, אבא, במבה..."), לשותפים בחינוך ילדינו, ולמהות חיינו. כשמתבגרים הילדים והופכים לתרמילאים המבקשים להימלט מהצרכנות החונקת, הם מגלים עד מהרה כי אין לאן לברוח. מישהי סיפרה לי שביקרה בכפר באפריקה, שלא היו בו מים, אך ניתן היה לרכוש בו קוקה קולה. ומול הפאשיזם החדש הזה, שבו הוחלף צלב הקרס בחלונות של מיקרוסופט, אני ניצב. המום ונפעם. מזמזם בלי משים את המנגינה מהפרסומת של מפעל הפיס.   

"אנו מקבלים את המציאות של עולמנו כפי שהיא מוצגת לנו".

מתוך סרטו של פיטר וויר 'המופע של טרומן'

 

7

 

בסיפור "כוכב הים הבודד", מאת המשורר והאנתרופולוג האמריקאי לורן אייסלי, מסופר על איש  זקן המטייל לחוף הים. השעה היא שעת שפל, והגאות הותירה אחריה אלפי כוכבי ים שגססו לאיטם על החוף. לפתע ראה הזקן ילדה על החוף מרימה כוכב ים ומשליכה אותו בחזרה לים. כך עשתה שוב ושוב בניסיון נואש להציל את כוכבי הים מהתייבשות. האיש ניגש לילדה ושאל: "מה את עושה?". "אני מצילה את כוכבי הים", ענתה הילדה. "למה את מבזבזת את זמנך?... הרי ישנם כל כך הרבה כוכבי ים על החוף. מה זה בכלל משנה?". ללא היסוס, הרימה הנערה כוכב ים נוסף, והשליכה אותו לתוך הים... "זה משנה, לכוכב הים הזה", ענתה.

"כוכב הים הבודד" הוא סיפור שעוסק ב"צדקה". הילדה מצילה מספר רב ככל האפשר של כוכבי ים, גם אם לא תצליח להציל את כולם. מול סיפור זה ניצב סיפור אחר, סיפור של "צדק". זהו סיפורה של ג'וזלין לוי, עובדת באחד המקלטים לנשים מוכות בישראל, שתיארה כך את תחושתה לברברה סבירסקי: "אני מרגישה כמו אותה אשה היושבת על גדת הנהר ורואה אשה טובעת; היא קופצת למים ומצילה אותה, אך לפני שהיא מספיקה להתייבש, היא שומעת שוב קריאות לעזרה מאשה טובעת. היא קופצת למים ומצילה גם אותה. לא עובר זמן רב ועוד אשה צועקת לעברה ומבקשת עזרה - ושוב היא קופצת ומצילה. כך נמשך הדבר ונמשך, עד לרגע בו היא קמה ללכת מהנהר. אדם שעמד כל אותה עת וצפה במעשיה נזעק ושואל: "לאן את הולכת? למה את לא מצילה את האשה שצועקת עכשיו לעזרה?" עונה האשה: "אני הולכת לראות מי זורק אותן למים!".

שני סיפורים אלה היו לשני הקטבים בחיי. כמו בסיפור "כוכב הים הבודד" מנסה אני להציל רגעי חסד. רסיסי חיים של אהבה. נקודות אור בשגרה האפורה שהיתה לחיי. אבל כמו הגיבורה של ג'וזלין לוי קורה לעתים שאני קורא תיגר על השעמום. על הפשרות. על האוברדראפט. על החיים שעל סף טביעה. ובפרץ של דמיון ויצירתיות אני יוצא לחפש מי הוא זה ש"זורק אותי למים".  גיליתי שזה אני.

"אין תוכנית. אין תוכנית. חיים, נקודה".

מתוך סרטו של אסי דיין 'שמיכה חשמלית ושמה משה'

 

8

 

על מסך המחשב ניסו שורות האייקונים של Windows לפתות אותי עם חלונות הזדמנות ריקים. פתחתי את מנהל הקבצים, ומיד צימצמתי אותו חזרה לכדי אייקון. ניגשתי לטלוויזיה והפעלתי אותה, אך גם היא הפסיקה לעניין אותי. נשכבתי במיטה והדלקתי ג'וינט. הבטתי על התולעים הכתומות הקטנות שליחכו את קצה הג'וינט בזמן ששאפתי פנימה. התמונות בטלוויזיה התחלפו במהירות. שחררתי נשיפה ארוכה והעשן הסגלגל ריצד עם הטלוויזיה...

ביוואס שינה את חיי. גור החתולים המנומר שאספתי מהרחוב לימד אותי שאין עוד צורך לקרוא לדברים בשמם. חייו התנהלו ללא הגדרות ומושגים. כל שביקש הוא חופש ואהבה. בעיניו הגדולות ראיתי שההפרדה בין הילדה המשליכה כוכבי ים חזרה למצולות לבין האשה הבוחרת לברר מי משליך את אחיותיה למים,  היא מאולצת. פגשתי פעם אשה שהתחילה להאמין באלוהים בגלל חתולים. היא טענה שרק אלוהים יכול ליצור משהו כה מושלם. אני מעדיף את המונח "שלם". שלם עם עצמו. שלם עם סביבתו.

כעת אני מנהל את חיי ללא דפוס קבוע, בלי להיכלא במושגים שלי עצמי. כשאני נכנס למכולת, לא העיקרון מונע בעדי לקנות בשר. כשאני בוחר לא לרכוש בשר זה משום שאני רואה אותו בתור מה שהוא. הגוש הקפוא בשקית הניילון פורס כנפיים, מתענג על אמבט חול, ומקרקר להנאתו בזמן שהוא מנקר זרעים מהאדמה. לא "צדקה" ולא "צדק". לא הפנים הכעורות, ולא המראה שביקשתי לנפץ. אני פשוט מפרק את החיים לאלף חתיכות קטנות, ומרכיב אותן בחזרה איך שאני רוצה. ולפעמים אני בכלל לא מרכיב אותן בחזרה, פשוט נח לי בין הרסיסים. מעדיף אי-סדר אמיתי על פני סדר שיקרי.

"נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף על זה".

ארקדי דוכין

 

9

 

ביום שפרצה אינתיפאדת אל אקצה הלכתי להדליק נרות מול הקריה. בלי שלטים. בלי סיסמאות. ישבתי לבדי, וסביבי רקדו עשרות להבות קטנות. אדם עם חליפה מהודרת ומזוודת עור קטנה, שחלף על פני, עצר לרגע ושאל: "לזכר מי הנרות?" הבטתי לתוך עיניו בלי לומר דבר. "אם זה לזכר ערבים, אני רוצה שיהיו פה מיליון נרות", אמר והמשיך בדרכו. דבריו נמוגו ברוח, והשתלבו בצלילי העיר שקקה חיים. לא היה בי זעם כלפי האיש הזה. רק השתאות מחוסר הדמיון שלו. מהפחד העצום שגורם לו להגדיר כל דבר. לקבוע גבולות. הפקרתי את גופי למשבי הרוח המלטפים, וחייכתי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד