המערב הכחול
המערב הכחול

המערב הכחול

בני מר

מבקר ספרות, עורך ספרותי ב"הארץ", מתרגם "זכרונותיו של מטורף" של גוסטב פלובר. בן 30, תושב תל אביב.

 

תל אביב מציעה רוח אחרת, עניינים אחרים וסדר יום שונה, קרוב יותר למשפחת העמים. קיומה של תל אביב בהיסטוריה היהודית הוא ניסיון כה מרתק, עד כי גם אם ייכשל אפשר יהיה ללמוד ממנו דוגמה לדורות

 

 

"מַלְכֵי מְלָכִים,

יְהדָה שֹׁמְרֹן

וְחֶבֶל תֵּל אָבִיב,

תֹּדָה שֶׁהָיִיתֶם"

(אבות ישורון, "מלכי מלכים", מתוך "אדון מנוחה")

 

א.

בכל חודש יוני, בשנתיים האחרונות, פורח רחוב אבן גבירול בתל אביב בצבעי הקשת. זו הפריחה האחרונה של הקיץ, והיא באה לאחר השלכת הסגולה של פרחי האזדרכת, הנושרים כשלג על רחוב בלוך הסמוך. שבעה ימים בשנה פורחים דגלי הקשת בין רחוב הנביאים לפארק הירקון, וכמו מכינים את תושבי תל אביב לקראת "מצעד הגאווה" הצפוי לעבור ברחוב בקול רעש גדול בסוף אותו שבוע. אך התושבים חולפים ברחוב כרגיל, והדגלים הצבעוניים והצעירים תלויים לצד דגלי המדינה ודגלי העיר כאילו לא היו זאב וכבש עד לפני אחרית הימים הזאת.

יש לתמוה לכאורה, מדוע לציין את המסורת הזאת גם כאן, מחוץ לתחומי הכרוניקה? הלא המצעד עובר ותושבי תל אביב מחייכים, ומה נותר עוד לכתוב בנושא? צריך אפוא להשיב: דווקא לאחר שנדמה כי "מצעד הגאווה" נהפך להרגל, ראוי להזכיר מדוע הוא נחוץ ועד כמה הוא יוצא דופן במדינת ישראל. שהרי אם די בשנים אחדות להפוך כאן מנהג למסורת, די בהן גם לעורר ריאקציה לאותו מנהג. נהג מונית (שמקצועו הלא נחשב מדחום לקול המון) אמר לנוסעת כי ראש עיריית תל אביב דואג לשני דברים בלבד: להומואים ולשדרות (ושניהם עושים פקקים). ובכן, צריך לשוב ולהזכיר לכל המאמינים בזכותו של אדם לחיות על פי דרכו אם זו אינה פוגעת בזולת, כי עד לפני כעשור שנים חיו רוב ההומואים והלסביות בישראל כמו יהודים במדינה שהיהדות בה אסורה; רק ב1988- הותרה כאן ההומוסקסואליות וב1993- נקהלו הומואים ולסביות בראשונה ברבים. ובמיוחד יש לראות את "מצעד הגאווה" על הרקע של מדינת ישראל בשנת 2001, ולהבין עד כמה הוא חותר וצועד נגדה.

נראה שהכל, מברכים ומקללים כאחד, מסכימים כי מצעד כזה יכול לעבור בתל אביב לבדה; וכמו כן, שבתל אביב יכולים לחיות רבים מהעובדים הזרים, שהעיר מגלה סולידריות מסוימת עם פלשתינאים וסובלנות יחסית לבני מיעוטים אחרים. מאחר שכל אלה מתקיימים בעיקר בתל אביב, מובן שהם צריכים בה עוד תיקון רב מאוד, ובכל זאת גם מעט כזה הוא רב בישראל - ששום עזרה לזולת, ובייחוד אם הוא זר או מוזר, כבר אינה מובנת בה מאליה.

כך מתקיימת היום תל אביב למורת רוחה של ישראל. זה כבר נפרדו דרכיהן, זו לימין וזו לשמאל, זו פונה לקדֶם וזו מערבה. נראה כי תושבי העיר הבינו את התפקיד שהוטל עליהם, לשמור על צביונה הדמוקרטי של המדינה, ההולך ונשחק בה, ולהגן בעצמם על זכויות האדם. במדינות רבות בעולם מסמלת דווקא עיר הבירה, מושא הגאווה הלאומי, את הפתיחות לעולם - את הליברליות, הרבגוניות האתנית, הדינמיות הרב תרבותית - והיא שמקדימה תמיד את שאר ערי המדינה (באירופה, למשל, נבחרו באחרונה הומוסקסואלים כראשי עירייה של ערי בירה).

שני יצרים, האחד לאומי והאחר אוניברסלי, מתרוצצים גם בישראל, כפי שכתב ביומנו שמואל הוגו ברגמן: "יש ביהדות מאז ומעולם שני זרמים המתמודדים זה בזה  בדו קרב. זרם אחד הוא בדלני, הוא שונא את הגוי, מטפח את תסביך עמלק ובכל הזדמנות מדגיש זכור את אשר עשה לך. ויש יהדות אחרת, שהייתי מאפיין אותה אולי בפסוק ואהבת לרעך כמוך. זוהי יהדות שתפילתה היא - תן לנו לשכוח את עמלק, יהדות של אהבה ומחילה", ובמקום אחר כתב: "יש שני עמי ישראל" (מצוטט אצל: תום שגב, "המיליון השביעי", עמ' 340). עם הקמתה של ישראל התברר ידו של מי מהזרמים האלה על העליונה במדינת היהודים: ירושלים, עיר הקודש הלאומית, גברה על תל אביב, החילונית וה"בינלאומית", ונהפכה לבירה. דומה כי הציונות, שיסדה את תל אביב כמרד ביישוב הישן, נמלאה כבר אז ייסורי מצפון של ילדים להוריהם, והחלה לחפש את דרכה בחזרה ליהדות. מאז נעשתה ירושלים סגורה ומסוגרת, קמוצה כאגרוף, עיר מחוז של יהודה ושומרון.

לא נותר אפוא לתל אביב אלא להוות אלטרנטיבה ממשית לירושלים. לאחר שהציונות נכנעה ליהדות השונאת את עמלק (אשר מתגלגל בהיסטוריה, על פי המסורה, בכל לאום השונא את ישראל - עד לפלשתינאים בדורנו), המשיכה תל אביב במרד לבדה, ובתוך כך מרדה גם בציונות. מעיר עברית נעשתה למטרופולין בינלאומי, כמו שטח פטור ממכס שנפוצים בו אנשים מחוץ לארץ, וגם מוצרים זרים, מנהגים ותרבויות, וכל הבריות המשונות הללו צבעו בשלל צבעים את העיר הלבנה. כיוון שהתרחקה כל כך מהשטעטל, שכחה תל אביב גם את רגשי האשמה כלפי היהדות. ירושלים הביטה בה בתוכחה מן ההרים, אך תל אביב כלל לא נשאה אליה עיניים, אלא פנתה מערבה, אל מעבר לים. שתי הערים הלכו ורחקו זו מזו, עד שתל אביב מצאה עצמה ניצבת על אי, כמו פסל החירות המטעה את הבאים לארצות הברית. כך אכן נהפכה תל אביב, מבחינה אידיאולוגית, ל"מדינה בתוך מדינה", שבה רווחים מנהגים שונים מאלה שבמדינה-רבתי, ושונה הרכב האוכלוסייה, הדת וכיוצא בזה.

                                       

 

ב. 

ואולם דומה כי תל אביב נהפכה לסמל כזה ללא ידיעתם של רבים מתושביה, ודווקא התל אביבים הוותיקים שבהם, וממילא גם ללא הסכמתם. עוד בטרם למדו להכיר את דגל הקשת ההומוסקסואלי וכבר קישט הוא את עירם; ובקושי שמעו על מציאותם של גרים בקרבם, והנה הם נעשו כתושבים, ובניהם - חברים לספסל הלימודים של ילדיהם. רוב מניינה ובניינה של העיר גילה לפתע כי עירו אימצה ערכים של מיעוטים, השונים במהותם מאלה שהאמין בהם עד עתה, הוא ושאר מדינתו. הערכים החדשים, שהגיעו לתל אביב עם המהגרים והתיישבו בה, היו מנוגדים כמעט לתרבות הציונית: רב לאומיים, רב דתיים, רב מגדריים. בלי משים נעשו לאלטר-אגו של העיר, ואף מהתל אביבי הוותיק ציפו לציית להם, שעה שאצלו עוד נשאר האיד ציוני. כה מהר התחוללה התמורה, עד כי לא היה סיפק בידו להבחין במציאות החדשה בהתהוותה ואולי גם למחות נגדה. התושב הוותיק של העיר העברית - שאפשר לציירו כמו גולדמן, גיבור הרומן "זכרון דברים" מאת יעקב שבתאי - ודאי הינהן למשמע דבריו של המשורר שארל בודלר: "אבוי! פניה של עיר משתנות מהר מפניו של בן-תמותה". לנגד עיניו הוא רואה שועלים מהלכים בקודשי קודשיו, ואיך יוכל לצחוק למראם?

אם בכל זאת הואילו התל אביבים לאמץ מערכי המיעוטים, היה זה משום שחשו כנראה, ולו במשהו, כבני מיעוטים בעצמם. הלא קשה להאמין באמת בגזע תל אביבי, שיצוריו שזופים ומלוחים, הולכים אל הים וממנו ואוכלים אבטיחים וגבינה בולגרית כל הימים. מתחת לשכבת השיזוף הזאת צצים גוני-גונים של מהגרים לשעבר. והרי גם תושב ותיק כמו גולדמן לא היה אלא בן מהגרים. כל אלה נקבצו מיעוטים-מיעוטים ויצרו את תל אביב. מהגרים יסדו את אחוזת בית, ומאז היתה העיר ניזונה תמיד במהגרים חדשים.

אמנם ישראל כולה היא ארץ של קיבוץ גלויות, ורבות מעריה נוסדו על ידי מהגרים ובשבילם, אך נראה כי בהן נעצרה ההגירה במוקדם (בגלי העלייה שלאחר הקמת המדינה) או במאוחר (בגלי העלייה מחבר המדינות, למשל), ומאז נתהווה גרעין ותיק של תושבים, שיצר מראית עין של אוכלוסייה הומוגנית באופיה. למרות ההבדלים בין עיר לעיר, ניכרים ברובן תווי הפנים הישראליים, ויותר מכל הערים האחרות ניכרת ירושלים בתווי פניה הישראליים, שברבות השנים דמו והלכו לאלה היהודיים; ואף שאליה עולים בכל דור ודור מהגרים חדשים, מבקשים רובם להיראות כאחד. אך תל אביב - זו לא הפסיקה לקלוט לתוכה עוד ועוד מהגרים, מחוץ לארץ אך בעיקר מישראל עצמה. ולא די שקלטה את המהגרים, אלא נראה כי לא דרשה מהם להיצרף בכור ההיתוך, ובמקום ללמד את המהגרים החדשים כיצד להיראות למדו הוותיקים משהו מהם.

כך נבנתה תל אביב שכבות שכבות, וכל גל הגירה תרם את חלקו בבניינה. ההטרוגניות של העיר ניכרת לעין בראש וראשונה בבחינה ארכיטקטונית: מן האוריינטליזם של המייסדים, הבאוהאוס של העלייה החמישית, ממזרי הסגנון הבינלאומי והקיבוצים, ועד מגדלי הזכוכית והבטון מארצות הברית ומבני הכלאיים של הפוסט מודרניזם. הבתים שהשאיר אחריו כל דור מעידים על השפעה זרה אחת שהיתה עליו, אך נראה כי תמיד היו אהובים בתל אביב הסגנונות הבינלאומיים, האקלקטיים - כל אותם סגנונות חסרי סגנון מקומי מסוים. כמו מגוון בתיה של תל אביב, מבטא גם מגוון אנשיה, מזונם, לבושם, לשונותיהם ותרבויותיהם את הכרתה הקוסמופוליטית של תל אביב, כביטוי ליהדות שעניינה באהבת הזולת ולא בשנאתו. אך כל הדברים האלה ידועים לא רק למומחים, כי אם ברורים מאליהם לרוב תושבי העיר.

 

הַתְּרָנִים עַל גַּגוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז

כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶל קוֹלוּמְבּוּס

וְכָל עוֹרֵב שֶעָמַד עַל חֻדָּם

בִּשֵֹר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

 

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים

וְשָֹפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה

הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין

כּלַהַב סַכִּין קָרָה.

 

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה

לָשֵֹאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְרוּ,

חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?

 

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת בְּתוֹךְ מַצְלֵמָה

הִתְהַפְּכוּ לֵיְלוֹת חֹרֶף זַכִּים,

לֵיְלוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם

וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

 

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַבְּךָ

שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,

וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחְזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם

שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

(לאה גולדברג, "תל אביב 1935", מתוך "שירים" ג')

 

נדמה כי גם היום, כמו בשנת 1935, שבה באה לאה גולדברג לתל אביב, אך תחזיר את ראשך - ומעבר לים נשקפת יבשת אחרת, וביום שהראות בו טובה אפשר אפילו לראות את יוון, מרסיי, ניו יורק... וגם היום נושא האוויר של העיר כל כך הרבה זכרונות ילדות ושפות של ארץ זרה - כי חוויית ההגירה מוכרת לתושבי תל אביב לא רק מעברם (או מזה של משפחתם) אלא גם מן ההווה שלהם. גלי ההגירה מערבלים את תל אביב בלי הרף, ברחובותיה עוד הולכים צקלוני הנוסעים מפה לשם, וההגירה אינה נעצרת בשפת הים. תל אביב איננה עיר של מהגרים רק מפני שפתחה את שעריה לבאים, אלא מפני שההגירה נותרה במהותהּ. ירושלים, אך לא תל אביב, היא התכלית והמטרה, משאת הנפש של העם היהודי גם כעבור אלפיים שנות גלות. אל ירושלים עולים, ואילו תל אביב מעולם לא התייהרה עד כדי הצגת עצמה כתחנה אחרונה במסעות הנדודים; העיר שדמתה לפן הקוסמופוליטי של היהדות ידעה כי די לשמש ליושביה מנוחה ונחלה לדורות, ואפילו לשעה.

שהרי לא באבן נבנתה תל אביב, אלא על חולות ועל שפת הים. והלא חולות נודדים מטבעם, והים שוטף את היפים שבארמונות החול. כמו בגאות ושפל משנה העיר את צורתה, וכך גם כתב ש"י עגנון ב"תמול שלשום", על האנשים "שרוצים לבנות על החול, שסופם מוכן להם מלכתחילה, כמשל הידוע של הבונים על החול" (עמ' 439). אך הדברים האלה אינם רק נבואת תוכחה, אלא הם נוגעים בקסמה של העיר. אין בלבה של תל אביב שום מקדש שבזכותו היא קיימת ואין בה שרידים מונומנטליים בני אלפים. אפילו הבתים הישנים בתל אביב לא התקדשו ברבות השנים, מפני שהעיר הזאת עומדת בעבור אנשיה, ולפעמים גם בשביל האידיאה שיצרו בשבילה. הישן בה חדש, כמו שנלמד משמה "תל אביב" (לפי תרגומו של נחום סוקולוב את שם ספרו של הרצל "אלטנוילנד" - ארץ חדשה-ישנה) - ואפילו שכבת אצולה לא הספיקה לעלות בה, שכן להיווצרות המעמד הזה נחוצים צאצאים רבים לחלוצים קדמונים.

 

בְּתֵל אָבִיב

אָהַבְתִּי בָּתִּים

עַד שֶׁנֶּהֶרְסֻ

וְנִבְנֻ מֵחָדָשׁ.

 

הִצְטַעַרְתִּי שֶׁנֶּהֶרְס

הַיָּשָׁן שָׁכַחְתִּי.

לֻ שָׁכַחְתִּי

קְרַאסְנִיסְטאוו בַּיִת.

(אבות ישורון, "קראסניסטאוו בית", מתוך "אין לי עכשיו")

 

ובכל זאת נשארה תל אביב יציבה דיה לשמש בית ליושביה; להמציא לבניה את תחושת המולדת הנחוצה לכל אדם כדי שיוכל להמשיך בדרכו ובנדודיו ולדעת כי בינתיים, כל עוד לא כלתה הרעה, יוכל לשוב אליה ולחפש מחדש את מקומו. שכן העיר הזאת היא בית גם לחסרי הבית, לרבים שאינם יכולים להשתייך לשום רוב המהווה ארץ אחרת או יישוב אחר בישראל. גם אם אין לתל אביב קתדרלה משלה, אפשר לראות בעדה את כנסיית העיר הישנה, כמו את "הַקּיִר / שֶל הַכְּנֵסִיָּה / הַקּתֹלִית בִּקְרַאסְנִיסְטַאוו / מֵהַמֵּאָה ה-XVII" ("הא רחום לא יכֹל להיֹת מרחם", שם).

במקום אחר כתב אבות ישורון:

 

(...) פַעַם אָמַרְתִּי מִלָה טֹבָה: "תֵּל אָבִיב עִיר הַקֹּדֶשׁ".

וּבֶאֱמֶת, אֵיזוֹ עִיר הָיְתָה מַסְכִּימָה שֶאֶזְרָחֶיהָ

מְהַלְּכִים בָּהּ, נָהֱנִים מִקִּסְמָהּ, וְכָל פִּנָּה

מַזְכִּירָה לָהֵם פִּנָּה בְּעִיר אַחֶרֶת, זָרָה.

 

זֶה דֹּמֶה לְמַה שֶׁגְּמָרָא

אֹמֶרֶת אִישׁ שֹׁכֵב עַל אִשְׁתּוֹ

וְחֹשֵׁב עַל אִשָּׁה אַחֶרֶת (...)

("מלה טובה", מתוך "הומוגרף")

 

איש יכול אפוא לחלום על עיר זרה ולא לבגוד בתל אביב, אלא דווקא מתוך נאמנות למהותה של העיר, שגופה כאן ולבה אי-שם. זהו סוד הנשמה היתרה של תל אביב, הניזונה מחלומותיהם הנודדים של תושביה. לכן דווקא אבות ישורון, שכתב "מֵאָז בָּאתִי לְתֵל אָבִיב אֲנִי נֹדֵד לִקְרַאסְנִיסְטַאוו"; ששיבר עברית, יידיש, ערבית, אנגלית ופולנית וצירף מכולם את שפתו - דברים שבעל פה אשר נכתבו במבטא יידי, שגם חולי החולין שבהם נשמעים כאמרות צדיקים; דווקא הוא המשורר המובהק של העיר השלֵמה כלב שבור, ושפתו ה"תֵּלְאָבִיבְרִית" ("וְהָלַכְתִּי לָאֲדָמָה אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל תֵּל אֲבִיבִית וְלָקַחְתִּי עִבְרִית תֵּלְאָבִיבְרִית", "שיהיה בכֵּף" מתוך "אדון מנוחה") היא לשונה של העיר. ישורון הבין כי הפרוור התל אביבי, שעליו כתב נתן אלתרמן ב"עיר היונה" -

 

() מֵעִבְרִיתְךָ הַמִתְחַנְחֶנֶת

וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים

יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בּנוֹת הַחֶמֶד

וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.

 

אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַחֹדֶשׁ

וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק

זוֹרֵעַ עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

אֶת הַכַּמוֹן וְהַצִּמּוּק (...)

("שלשה שירים בפרוור", מתוך "עיר היונה")

- הפרוור הזה נטמע מכבר בתל א                              

 

 ג.                      

אם קשה להכיר מכל האמור לעיל את העיר תל אביב על רחובותיה ואנשיה ביום הביל, הרי זה כנראה מפני שהדברים הרחיקו לכת אחר הרהורי הלב ובעקבי האידיאל. שכן באמת אי אפשר לחשוב כי תל אביב של היום היא אור לגויים, מופת עירוני או מוסרי, או אפילו שהגשימה את חזונו של הרצל ב"אלטנוילנד". רק בתוך ישראל, ואולי גם על רקע סביבתה, אפשר לראות בתל אביב צדיקה בסדום. ואם בכל זאת זוהרת היא כאבן חן, צריך להודות שבתהליך גיבושה היו שותפים לרוב יסודות זרים - וביניהם רישול והזנחה, תאוות בצע וכו'.

קשה להאמין, למשל, במיוחד בתקופה זו, כי דגל פלשתין יכול היה לבוא תחת דגל הגאווה ולהתנופף כמותו ברחוב אבן גבירול, כפי שהתנופפו דגלי ירדן לקראת ביקורו בתל אביב של המלך עבדאללה, ממש לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. למראה הומואים הצועדים על דגליהם יכולים רבים מבני תל אביב לחייך, כאל בנים שובבים, אך דגל פלשתין היה נראה בעיניהם בוודאי כדגל שחור ומעורר מיד את חמתם. אכן, בשנים האחרונות נטתה תל אביב לתמוך בתהליך השלום, ויכולים להימצא בה מפגינים נגד הכיבוש גם בעיצומה של האינתיפאדה (ומותר להאמין שגם במצב צר עוד יותר); אבל השעה הקשה הזאת מראה כי אפילו תל אביב הקשיבה לפלשתינאים בעיקר כל עוד אלה דיברו אליה טובות, וברע להם היא מפנה את עורפה, כפי שכבר הקדימה לעשות שאר מדינת ישראל.

גם עובדים זרים קשה למצוא בלבהּ של תל אביב, אף שהוא רוחש להם חיבה יתרה ממקומות אחרים. לרבים מהם החוק אינו מתיר לגור בתחומי העיר, ועליהם להסתתר תמיד בין האחרים, המתרכזים בשוליים. אפשר לפיכך להסיק, כי תל אביב מאמצת בלי קושי מהגרים מישראל ומחוץ לארץ כל עוד הם יהודים, אך מתקשה מאוד לעכל את הלא יהודים המבקשים להתיישב בה, באופן זמני או לצמיתות. גם אם מותר לחלום מתל אביב על כנסיית העיר הישנה, קשה להקים בה בית-כנסייה חדש, ומסגד - קל וחומר.

האומנם היתה זו אשליה שתל אביב מתרחקת והולכת ממדינתה, כמו החוגגים בסרטו של אמיר קוסטריצה, "מתחת לפני השטח", שהאדמה שהם יושבים עליה ניתקת לאיטה מסביבתה, מתרחקת והופכת לאי? האומנם התהליך המהיר שבו נעשתה תל אביב לכרך בינלאומי התהפך במהירות וכבר אנו נוכחים באנטי-תזה שלו? אם כן, נראה שהצד הקוסמופוליטי של היהדות היה צר מלכתחילה, מוגבל ומצומצם, והעיר לא יצאה הרבה מתחומיה הראשוניים, שעיצב כבר ההוגה את רעיון העיר, עקיבא אריה וייס, בדבּרו על יישוב עירוני ש"יהווה את העיר העברית הראשונה, העיר העברית במאה אחוזים; בה ידברו עברית ובה ישמרו על הטהרה והניקיון - ולא נלך בדרכי הגויים" (מצוטט אצל דרויאנוב, ספר תל אביב, עמ' 320). האף אומנם תל אביב, שביקשה להיות "ניו יורק הארץ-ישראלית" (שם), ככל שהיא מזקינה כן היא מזכירה את הגטו היהודי; וכן היא מתלכלכת, מידלדלת ושוקעת בקהות חושים, עד שקשה להבחין בקבצניה המתגוללים ברחובות שהיו לשווקים. הזאת היא העיר האלגנטית, האירופית, שנמסה בחום כמו בחומצה?

 

עִיר יָם תִּיכוֹנִית מַסְרִיחָה

גָּהֲרָה עַל הַמַּיִם

רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ

גּוּפָה מְזֹהָם בְּעָשָׁן וְאַשְׁפּוֹת.

מִי יָרִים מֵאַשְׁפּוֹת

עִיר יָם תִּיכוֹנִית רְקוּבָה

רַגְלֶיהָ מֻכּוֹת גָּרָב,

בָּנֶיהָ זֶה לָזֶה

גּוֹמְלִים בְּסַכִּינִים.

()

עִיר יָם תִּיכוֹנִית מְזֹהֶמֶת

אֵיךְ נַפְשִׁי נִקְשְׁרָה בּנַפְשָׁהּ.

בִגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים

בִגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים.

(דליה רביקוביץ, "שוכבת על המים", מתוך "אמא עם ילד")

 

ואולי אין לדון את העיר דווקא בשעת צערה, וצריך לדבוק בחזון, בתל אביב של מעלה שאוהבת את רעיה במקצת מאהבתה את עצמה. ביצורה של תל אביב כמגינה על ערכי החירות, השוויון והאחווה אינו חייב להתפרש כהודאה בתבוסתם בשאר ישראל, אלא להפך - כפתח לתקווה חדשה; רק אם תתחזק בהם בעצמה תוכל לשוב ולשמש מופת לאחרים. אין בדברים האלה הטפה לאלטרואיזם, שכן תל אביב דאגה תמיד בראש וראשונה לפרט ולחירותו, אלא הם עולים דווקא מתוך חשש לשלומה: אם רוצה תל אביב להיות אהובה על העולם, אין לה ברירה אלא לאהוב גם את זולתה, יהודים ושאינם יהודים כאחד. הלא כך גייר הלל, שתל אביב קרובה מאז ומעולם אל תורתו, את הגוי שבא אליו, באומרו לו: "מה ששֹנאוּי עליך לא תעשה לחברך"; זוהי כל התורה כולה, ומי שמקבל אותה על עצמו חשוב כיהודי.

רצונה של תל אביב להיעשות מטרופולין? אדרבה, ובלבד שלא תקים חומות בתוכה ובין גר לתושב. מטרופולין ניכרת בססגוניותה, במגוון האנשים, הדגלים וכו' - וגם בתל אביב צריכים הצבעים להתערבב עד שתשוב ותיראה העיר כלבנה. כשם שתל אביב היתה פתוחה ליהודים בהיותם עניי ארץ, פליטים ועקורים, כך עליה לקבל היום את עניי העולם הבוחרים בה (וממילא להבחין גם בעניי עירם), שכן דווקא הם המעשירים את נפשה של עיר מהגרים. אין לתל אביב מראה מחמיא מזה הרבגוני; טוב להתרגל לכל מיני לשונות ועמים, דתות וכתות (וביניהם לדתיים היהודיים החדשים), שכולם נראים כבגדי שבת בעיר של חולין. ומי ששמחו בעבר בנוכחותם של פלשתינאים בעיר, בשבע שנות השובע, בוודאי מרגישים כעת בחסרונם.

אותה אחווה אנושית, אם תתעורר, יכולה להועיל גם למראה העיר, שכן לא די באידיאה לקיים מטרופולין. מרוב הזנחה נעשתה תל אביב "עיר ים תיכונית מסריחה", אך בדאגה חדשה לפיתוחה ולטיפוחה אפשר לחדש ימיה. עיר נאה יכולה להרחיב את דעתם של תושביה המטושטשת בחום ובלחות, ויכולה להועיל בזה גם מערכת צינון עירונית (שלא תזיק לשכנותיה, אם תופעל, למשל, בכוח השמש החזק).

שכן קיומה של תל אביב בהיסטוריה היהודית הוא ניסיון כה מרתק, עד כי גם אם ייכשל אפשר יהיה ללמוד ממנו דוגמה לדורות, וממילא גם לשוב עליו בעתיד. הנה כך אפשר היה שלא לגרש את העם היושב בקרבנו, ואף ללמוד מתועבות הגויים האלה, ובכל זאת לנחול עיר עברית, שתהיה ככל הערים. ואם תקיא הארץ אותנו, אולי לא יהיה זה בגלל אהבת החינם של תל אביב, אלא דווקא בעוון שנאת החינם הישנה של הארץ וקשיות עורפם של יושביה. אם בחוקותיה תלך, ועם זאת לא יגבה לבה, אולי תוכל תל אביב להמשיך להתקיים בין שאר ערי העולם, וכאחת מקהילות היהודים. בסרט היידי "יידל מיטן פידל", משנת 1936, מספר הכלייזמר הגוזמן לחבריו על הערים הגדולות שראה בעיניו, ובעצם בעיני רוחו  וינה, פאריס, ניו יורק - והנה הוא אומר גם "יום אחד, כשהייתי בתל אביב..."

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד