מבוקש: מנהיג חכם
מבוקש: מנהיג חכם

מבוקש: מנהיג חכם

איתי בן חורין

ממקימי תנועת התעוררות. תושב הרצליה, בן 23

 

כל מחלות החברה הישראלית מובילות למקום אחד: המנהיגות שכשלה, שהובילה את קהליה להתבדלות ושנאת חינם, שלא ידעה לחקות את כושר ההחלטה של בן גוריון, בגין ורבין, ושאינה דוברת אמת

 

הצעיר הישראלי מסיים את לימודי התיכון, תקופת ילדותו תמה והוא יכול להתכונן בשקט לדבר הגדול הבא - הצבא. לאחר מכן, באות שלוש שנים שהוא נדרש לעשות דברים נורמליים לחלוטין כמו לשכב ארבעה ימים בתוך שיח, ליישר שדות קוצים במרפקים או לאכול לוף מקופסה במשך שבועות.

אחרי שלוש שנים של שירות למען המולדת אתה מתחיל את חייך האזרחיים הבוגרים, ומה מצפה לך בהם? שכר לימוד מהגבוהים בעולם במוסדות המסובסדים, ושכר לימוד מהגבוהים ביקום במוסדות שאינם מסובסדים. שיעור מס גבוה, ולפיו מי שמרוויח משכורת ממוצעת במשק "מעניק" למדינה 30% ממנה. אין עזרה במשכנתה או בריבית שלה.  גולת הכותרת הם אותם 30-40 יום בשנה שאתה חוזר להגן על סלע קיומנו הנמצא בשנים האחרונות בכדים, בגנים ובנווה דקלים. לאלה יש להוסיף את המצב הביטחוני, האבטלה, מיליון וחצי עניים, רציחות בגלל חנייה, לכלוך, תרבות נהיגה מזוויעה.

על התיאור הזה ניתן להביט בשני אופנים. הראשון: לומר שהמצב באמת גרוע, החיים בארץ קשים, חרא של מדינה, זבל של אנשים, בואו נקים את ניו-יזראל, על אי מעבר לפינה. האופן השני אומר, על מה אנחנו בוכים? כשסבא שלי, שנמלט מהשואה, הקים כאן בעשר אצבעות יישוב, המצב לא הרבה יותר טוב: פיגועים, מלחמות, חלוקת אוכל, מעברות, ואפילו לא היה יצפאן להצחיק. ובאמת, המצב בארץ ישראל של סבא,  או של אבא שלי, לא היה יותר טוב, אלא גרוע יותר. אז למה, לעזאזל, הדור שלנו מרגיש כל כך רע?

לאנשי מקצוע הבודקים תופעות כאלה יש תשובות רבות. הם יגידו שזה בגלל הכיבוש או הצבא. יאמרו שאנחנו דור ביניים במדינה בגיל המעבר. להערכתי, ההסבר פשוט בהרבה. אין מנהיגות במדינת ישראל. אנו נמצאים בתקופה של אין אונות מנהיגותית. מרימים את העיניים למעלה, מחפשים תשובות, ומתאכזבים.

לא הייתי כאן כשהקימו את המדינה. באותה תקופה ידע האיש הפשוט שיש על מי לסמוך. לכל מגזר היה מנהיג והיתה קבוצת מסייעים מלווה. יכולת להיות מחסידי בן גוריון או בגין, לחיות לפי חזונו של א"ד גורדון או ז'בוטינסקי, להאמין בדרכו של חזן או שפירא, אבל לאזרחים במדינה היה אורך רוח, שנבע מכך שמנהיגים ידעו להחליט החלטות קשות. קשה למצוא בדור הזה אישיות ש"תרים" את הכרזת העצמאות, שתחלום על מפעל התיישבותי בנגב, שתבנה תוכנית כמו המוביל הארצי ואחרות.

החברה קרועה לגזרים. יש שנאה בין שמאל לימין, חרדים וחילונים, יהודים וערבים. המנהיגים שלנו הצליחו לעודד את השנאה, ולזכות בעוד קולות ממגזרי ההתייחסות שלהם. הבדלנות החברתית מתרחבת וכל אחד דואג למעגל הקרוב לו, בלי לחשוב על החברה כולה. ראשי המפלגות בשנות התשעים העצימו תופעה זו. שיטת הבחירות האישיות יצרה מצב שכל אחד רוצה להיות מנהיג. למה לעמיר פרץ, טומי לפיד, רוני מילוא וחבריהם להצטרף למפלגות גדולות, לקבל מרות של מרכז ולהיבחן בפריימריס, כאשר אפשר להנהיג ציבוריים קטנים יותר אך להבטיח לעצמך שלל הופעות ב"משעל חם" ו"פופליטיקה"? כך באוכלוסיית העולים החדשים: יש מפלגה לעולים חדשים ימניים, יש למי שמגדירים עצמם במרכז ויש גם מפלגה לעולים שמאליים.

הרי המאחד אותנו רב על המפריד. לכולנו אויב משותף, דת אחת, שורשים דומים. כולנו בני אדם חפצי חיים ושלווה. הסיבה העיקרית שאנו מצויים במערבולת החברתית הסוערת היא כמה מנהיגים תאבי כוח ושלטון.

 

                                         *

 

חוסר המנהיגות היא תופעה המצויה בכל. הטעויות הפטאליות שעשו ועושים מנהיגים מהמגזרים השונים מובילים אותנו ממשבר למשבר. המגזר הדתי-לאומי עובר בשנים האחרונות תהליך דיכוטומי. מחד גיסא, הנוער הדתי הולך ומשתלב יפה בחיים האזרחיים, ולא רק בצבא, שהיחידות המובחרות שבו נעשות נחלתם של יוצאי המכינות הקדם-צבאיות הדתיות. הדבר היחיד כמעט המבדיל היום בין החבר'ה הדתיים לחבר'ה החילוניים בטיול שאחרי הצבא במזרח אסיה או בדרום אמריקה היא העובדה שהדתיים סוחבים את תיקי המטיילים על גבם והחילוניים לוקחים סבל, שיסחב את המשקל הכבד כשהם מטפסים על ההימליה.

אבל המנהיגות הדתית מקצינה את עמדותיה לכיוון החרדי. הרב יצחק לוי לא הולך לשירותים בלי להתייעץ עם הרב שפירא, ורבני ישיבות ההסדר מוכנים לפרק את צה"ל כדי שתלמידיהם לא יישבו בג'יפ עם מדריכת חי"ר. המטאור החדש של הדתיים, אפי פיין, הוא דוגמה ומופת של משיחיות ימנית שמכתימה ציבור שלם בדעות חצי-גזעניות. במקום שהציבור הדתי יהווה מעבורת לנוסעים בין המסורת לחילוניות, ובחזרה, המנהיגים שלו הופכים את הדת לאי בים.

דור המנהיגות העכשווי של הציבור הדתי גם מרבה בטעויות הפוליטיות. קשה להבין איך המפד"ל, שהיתה חברה בממשלת ברק, שניהלה מו"מ על החזרת ירושלים,  אינה חברה בממשלה שבה איווט ליברמן הוא חבר בכיר בקבינט. הרב יצחק לוי, המתגאה בערכי הציבור הדתי, מכר בעד נזיד עדשים את ערכיו כשסירב להיכנס לממשלת שרון משום שלא נתפר לו תיק מתאים. לוי מנסה להיות אופוזיציה מדינית לממשלה שהוא היה צריך להיות הבן המועדף שלה. הניסיון הזה פתטי כמעט כמו ניסיונו של דוד לוי להיות אופוזיציה חברתית.

הצד השני של המטבע הוא הציבור הערבי בישראל. הערבים מהווים כ20%- מאוכלוסיית המדינה ובעתיד יגדל חלקם. כולנו צריכים להבין שהערבים יושבים פה ויישבו פה בעתיד. ככל שנבין זאת מהר יותר, נתקדם לפתרון הבעיות הקשות בין המגזרים.  מהומות אוקטובר וועדת אור הם דוגמה מוחשית ביותר לתהום שנפערה בין שני העמים שיושבים באותה ארץ. מי שיסתובב באוניברסיטאות יתקשה להבדיל בין הסטודנטים היהודים לערבים. אין הבדל בסגנון הלבוש, בשפה ובתחביבים. יהיו מי שיגידו שזו האליטה הערבית, ואת ההבדל צריך למצוא בכפרים, אך זו בדיוק הטעות שעיצבו מנהיגי הערבים לדורותיהם. אפשר היה לדמיין מצב שיש מפלגה ערבית אחת, גדולה ומאוחדת, שהדגל המוביל שלה הוא הדגל החברתי. המפלגה כזו יכולה להיות גדולה מש"ס, ולנשל את ש"ס מנשיאת הדגל החברתי. אבל היא לא קמה.

הסיבה העיקרית לתנאים הירודים של ערביי ישראל היא העובדה שמנהיגיהם מקצינים את עמדותיהם המדיניות על חשבון מאבקים חברתיים. אם אחמד טיבי ועזמי בשארה היו מדברים לפעמים על העוני בכפרים בישראל ולא רק על העוני בעזה, הם היו זוכים לתמיכה של חלקים נרחבים בחברה הישראלית.

 

                                        *

 

הכושלים מכולם הם מנהיגי העבודה. הם, שבאו מבית המדרש של בן גוריון, גולדה וספיר, לא מצליחים להתרומם ולגעת ברבדים העמוקים של החברה. קשה להסביר איך  אנשים כמו בן עמי, רמון, ביילין וברק, שכאשר הם שלטון עושים יותר מכולם לטובת השכבות החלשות, לא מצליחים להגיע אליהן. ברק התנצל ושריד נתן תקציבים, פואד סייר ורמון חייך, אבל אין עונה.

הטעות היא בחטא ההיבריס. כאשר מנהיג במפלגת העבודה או מרצ מדבר על עיירות הפיתוח או העולים החדשים, הוא עושה זאת בהרגשת עליונות לא מוסברת, כאילו אמר, "ירדתי אל העם, ועכשיו העם צריך לשאת אותי על כפיו". בכל העולם המודרני נתמך השמאל על ידי השכבות החלשות, המאמינות כי סוציאליזם ומדינת רווחה יעזרו להם לצאת מהמצוקה. בארץ הצליחו מנהיגי העבודה להביא  לניכור של השכבות החלשות. המצביעים לעבודה הם ברובם אנשי ארץ ישראל הישנה, המתרפקים על זיכרון עבר של הארץ שאהבנו לאהוב, מלאים באהבה עצמית, חשיבות עצמית והתנשאות. ראה מסע ההשפלות שעברו מנהיגי ש"ס אצל ברק. ברק אפילו לא הזמין את הסיעות הערביות למשא ומתן קואליציוני, דבר שאריאל שרון עשה. דבר דומה הביא לפרשת הפריימריס בין אדיסו מסאלה לסופה לנדוור, על כל משמעויותיה.

דרך הפעולה של מנהיגות העלייה הגדולה מחבר המדינות מוכיחה, שהאיוולת המנהיגותית בישראל  מדבקת. קשה להבין מדוע הפך נתן שרנסקי, שצריך היה להיות הדמות הקונסנסואלית ביותר בישראל, למנהיג זרם מגזרי. שרנסקי בא לארץ עטור תהילה, יום עלייתו הפך לחג, ודיבוריו על מבצע אנטבה כסמל לרוח היהודית עוד הגבירו את המיתוס. שרנסקי היה יכול לקבל הכל: להיות חבר מפלגה בכיר, שר. אבל הוא בחר להיות מנהיג מפלגה מגזרית  וסחף אחריו מאות אלפי עולים חדשים. כל עולה חדש יכול לשאול את עצמו למה לו ללמוד עברית כאשר יש מפלגת עולים שמעודדת עיתוני עולים, טלוויזיה רוסית ומועדונים לחובבי מוסיקה רוסית בלבד.

אפשר לתאר מה היה קורה בארה"ב אם כל גל הגירה היה מקים מפלגה משלו. חלק מההצלחה של ארה"ב בא מכך שאין מפלגה  אחת לאיטלקים, אחת לאירים, שתיים להיספניים ועוד מפלגונת של יהודים. בשנת 92' עוד לא היתה מפלגת עולים, ובכל זאת, ממשלתו של רבין השקיעה מיליארדים בעלייה הרוסית. זה לא היתה פילנתרופיה, אלא ההבנה פשוטה שהעלייה הרוסית היא זו שהעלתה את רבין לשלטון. המנהיגות הרוסית חייבת לשאול את עצמה אם חמש שנות עצמאות פוליטית הניבו הישג כלשהו למען בוחריהם, או רק העמיקו את הפילוג בין ותיקים לחדשים.

ברגע ששרנסקי החליט להבחין בין עולים חדשים לוותיקים, החל תהליך הבדלנות גם בתוך העלייה הרוסית. העלייה מאתיופיה נעלמה כליל, ואלמלא אדיסו מסאלה, הגרסה האתיופית ל"דוד לוי הנעלב",  הם היו נשכחים לגמרי. על רקע זה מתבלט ליברמן, שמצליח למצב את עצמו כמנהיג ישראלי לכל דבר. לפי אחד הסקרים, הציבור רואה בליברמן הדמות הציונית ביותר בפוליטיקה הישראלית, לפני שרון, לפני ברק. צריך לשאול איך מנהיג כנופיית השרשראות מהאוניברסיטה העברית בירושלים נעשה לדמות נערצת כל כך. במחשבה שנייה, התשובה פשוטה: בדיוק כמו שצחי הנגבי נעשה שר המשפטים.

על מנהיגי הליכוד היום אפשר לכתוב ספר שייקרא "הקלות הבלתי נסבלת של הצביעות". כאשר הם באופוזיציה הם לובשים פני מלחמה, מאשימים את ממשלות השמאל בחוסר אונים וכניעה לטרור. כשהם מגיעים לשלטון הם משנים את פניהם. קשה להבין איך הטריק הזה עובד כל פעם מחדש. אם במקרים האחרים הטעויות הם של המנהיגים, במקרה זה הטעות היא של הבוחרים. אפשר היה לחשוב שכאשר שרון, אביר המלחמה בטרור, יגיע לשלטון ויגלה שאנו לא חיים בשיר של אורי צבי גרינברג, יבינו סוף-סוף בימין שאין פתרונות קסם. אך דווקא עכשיו הפופולריות של בנימין  (הסכם חברון והסכם ואי) נתניהו מרקיעה שחקים, ונדמה שאנו לא לומדים דבר. לדעתי, הטעות של מנהיגי הימין היום היא הלהט שבו הם מדברים על הגנת המולדת והציונות, גם כשהם יודעים שכאשר הם יגיעו לשלטון, הלהט יתחלף בדיבור על פשרות כואבות ועל דעת הקהל הבינלאומית.  אין קל מלזכות בפופולריות בשווקים, כשאתה קורא בקול להכות בערבים. אך מנהיגות אמיצה וחכמה היתה פועלת לשכנע בעזרת היגיון ותוכחה ולא בזריעת שנאה ומדון.

יוצא מהכלל הזה הוא בני בגין, שניסה לדבר דברי טעם ללא דמגוגיה, ופרש מהממשלה כשפעלה בניגוד בדרכו. בגין יושב היום בביתו ואינו פוצה פה. זו הדרך של העם בציון להוקיר את מי שמנסה לומר לו את האמת שלו, ללא צבעים ועיוות.

אחרונים לצורך הדיון הם מנהיגי היהדות החרדית. הטעות כאן אינה חדשה אלא מתמשכת, מאז קום המדינה: מאז החזון איש, שאמר כי החילוניים, המשולים לעגלה ריקה, חייבים לפנות את הדרך, ועד לרב שלמה בניזרי שמזלזל בכל מה שקדוש לחילוניות, מהצבא ועד השואה. ההתנשאות של המנהיגים החרדיים מזכירה את זו של השמאל, אך קשה להבין מה מקורה. אם מנהיגי העבודה לדורותיהם בנו את הארץ,  ותומכיהם מאיישים עמדות בכלכלה ובעשייה בישראל, הצליחה המנהיגות החרדית להפוך את בניה למגזר העני בישראל, בלי סיכוי לצאת ממצב זה. זו תרבות עוני וחוסר ההשכלה שמובילים מנהיגי ש"ס, המתנקמת בכולנו ומבטיחה מנדטים.

לחרדים תרבות מעניינת שיש לנו מה ללמוד ממנה. התגייסות הקהילה למען חבריה, ההתמדה וחיי הסגפנות, הם ערכים שנשכחו לגמרי בחלקים גדולים של החברה החילונית. אני מעריך את ההתמדה החרדית ואת האמונה העזה במשהו שהוא גדול מהיחיד. דווקא משום כך הכעס שלי על המנהיגות החרדית גדול כל כך. בהיסטוריה היהודית היה ברור שכל החרדים עובדים ולומדים. החריגים היחידים היו מתי מעט, תלמידים גאונים. במקום ליישם מודל זה, בוחרים המנהיגים החרדיים לבודד את כל תלמידי הישיבות. הם אינם מאפשרים להם לשרת בצבא, לשרת בשירות לאומי או אזרחי, ולא מאפשרים להם לעבוד או ללמוד מתמטיקה או היסטוריה.

טעות זו ושיכרון הכוח של מנהיגים רוחניים ופוליטיים מולידים שנאה פנימית עזה, שמזכירה תעמולה אנטישמית. בתור יליד למשפחה ניצולת שואה קשה לי לראות את הפוסטרים שמפיצות כמה תנועות חילוניות, שבהם דמויות החרדיים מזכירים דמויות בפוסטרים של גבלס.  אך האשמה במקרה זה מוטלת בעיקר על אלה שמכניסים את המגזר שלהם לגטו מרצון.

 

                                        *

 

ייתכן שעולה מהמאמר הזה תפיסת עולם המצדדת במנהיגים חזקים,  המקדשים את חכמתם על פני רצונו האמיתי של העם. לא זו השקפתי. סיסמת הבחירות של נתניהו, "מנהיג חזק לעם חזק", היא סיסמה אווילית שרב בה הנזק על התועלת. אני מצדד במנהיגות חכמה הרואה את התמונה הכוללת, בוחנת את החלטותיה לא רק לפי התוצאה המיידית בקלפי אלא בעיקר לפי ההשפעה ארוכת הטווח. זו מנהיגות שיודעת שהמחאה לא באה לשם המחאה אלא להשגת מטרה. אנו קרובים לנקודת האל-חזור החברתית. העימות עם הפלשתינאים מעמעם מעט את המתחים, אך הם יחזרו ויעלו מיד כשיסתיים עידן השנאה הקולקטיבית לפלשתינאים.

נלסון מנדלה אמר פעם: "כל חברה מגיעה לנקודה שבה היא צריכה להחליט מבין שתי אפשרויות בלבד: להישאר או לברוח". קל יותר  לברוח, לחלום על מדינת הלכה, מדינה דו-לאומית או ניו-יזראל. אלה כמה מהפתרונות שמוכרים מנהיגים מניפולטיביים לעם. אך המבחן האמיתי שלנו היא בנכונות להילחם על עתידנו ועל הדרך שבה אנו הולכים.

אני מאמין שמנהיגים עושים את ההיסטוריה ולא להפך. בלעדי היטלר לא היתה שואה, בלי בן גוריון לא היתה קמה מדינת ישראל, ובלי אריה דרעי לא היתה ש"ס. שמעון פרס יכול לחיות עוד אלף שנה - את פריצת הדרך שהוביל יצחק רבין הוא לא יצליח לחקות. רק נסיבות שיוצרים יחידי סגולה יוצרים מהלכים גדולים. לכן האחריות שמונחת על כתפי המנהיגים הללו היא עצומה.

לדעתי, אם היינו מנחיתים באי בודד דתי, ערבי, שמאלני, עולה חדש, ימני וחרדי, הם היו הופכים בתוך זמן קצר לחברים טובים. הם היו מכבדים זה את השונות של זה ומטפחים אותה. הבעיה נוצרת כאשר כל אחד מדרי האי מצטרף לקולקטיב של דומים לו. אז הרצון של פרטים להתבלט בתוך אותה קבוצה מושך אותם למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומכאן צומחת הבדלנות החברתית.

הלוואי ויכולנו לפתוח דף חדש, ליצור מצב חברתי שבו כל קבוצה מניחה את נשקה המוסרי, כדי להתאחד סביב הדברים הקטנים המשותפים לכולנו. אהבת אם לילד, שמחה על ניצחון ספורטיבי או מוסיקה טובה. אדם הוא אדם. עלינו לטפח מגמה זו. טיפוח החלום יכול להיעשות רק על ידי מנהיגים שמסכימים לרדת שלב בפירמידה, למקום פחות צפוף ויותר מבוסס, שיהיה בו מקום לכולם, ולא כסיסמת בחירות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד