את ואני בלילה ההוא
את ואני בלילה ההוא

את ואני בלילה ההוא

דודו בוסי

סופר, מחבר "ירח ירוק בואדי". תושב תל אביב, בן 28

 

שילמתי מחיר יקר על התעקשותי להישאר אצלך, שכונת התקווה, איבדתי את אהבת חיי. אבל הנחמה היא שהצלחתי להתחבר למקום שבילדותי כל כך שנאתי

 

פחדתי ממך, שום פעם נטרפה דעתך, שוב פעם נשרפו לך הפיוזים, שוב פעם את צורחת, מקללת, מניפה אלות, מאיימת להרוג, לשרוף, להשמיד, לחסל אותי, לחסל את עצמך. מה עובר עליך? למה את מתנהגת ככה, לעזאזל? תראי, באים לצלם אותך ולהפיץ את קלונך ברבים. למה את נותנת עילה לומר עליך, ובצדק, הנה, היא לא השתנתה, היא נשארה כמו שהיתה: פרועה, אלימה, מטורפת, חסרת תרבות.
באותו לילה ברחתי ממך להרצליה. הייתי מבוהל, מלא בושה, מוצף בתחושת דז'ה וו חזקה. החניתי את מכוניתי מאחורי מכוניתה של אמי, נכנסתי לחצר, סגרתי את הממטרות והתיישבתי לשולחן הגן העומד מתחת לפרגולת העץ. ניחוח הדשא הרענן, המחיה, לא הצליח ולו במעט להשקיט את רוחי. אני שונא אותך, מלמלתי, שונא אותך, שונא, שונא, שונא. מה אני עושה אתך בכלל, מה החזיר אותי אליך, יא מכוערת, עלובה, ברברית, קניבלית. די, אני לא חוזר אליך יותר. די, אני לא יכול להמשיך ולגלות טולרנטיות לחוסר הטולרנטיות שלך.

אמא שלי יוצאת לחצר, מופתעת לגלות אותי. היא מתקרבת לשולחן ומתיישבת לצדי, בוחנת אותי בעיניה המצומצמות. אחרי המה נשמע היא שואלת אם קרה משהו. כנראה מבחינה בעצבנות שלי, בסערת הרגשות. לא קרה כלום, עזבי אותי במנוחה. היא מכווצת את שפתותיה ומתחילה לזמזם שיר של יפה ירקוני או אולי של שושנה דמארי, כבר לא זוכר של מי מהן, או איזה שיר בדיוק, אבל היא תמיד תזמזם את שיריהן כשהיא נבוכה, או חסרת אונים מולי. זה מוציא אותי מדעתי, אני בורח מזמזומיה ומעיניה הבוחנות, הפולשניות, ונכנס הביתה. אני מוציא בקבוק בירה מהמקרר, עולה לחדר שלי, נועל את הדלת ושוקע בכורסה.

אני מדליק עוד סיגריה ולא מפסיק לחשוב עליך. מגיל אפס אני מכיר אותך, מגיל אפס אני שונא אותך, מגיל אפס אני לא מפסיק לחיות אתך. צאי לי מהנשמה כבר, יא כלבה, אני מרגיש שאני שורף את החיים שלי אתך, מבזבז אותם במחיצתך, הרי את חסרת סיכוי, להשתנות את לא תשתני, את מקרה פתולוגי, אני יודע את זה כבר ממזמן. אני מפריח עשן ולוגם עוד לגימה וחושב שלתקופה מסוימת, קצרה, זניחה, נתתי לעצמי להאמין שנפטרתי ממך, שיצאת סופית מחיי, שיצאתי אני מחייך. הייתי מאושר באותה תקופה, אז איך, איך זה שחזרתי אליך, איזה כישוף עשית עלי, איזה כוחות יש לך, יא מכשפה מזוינת.

אני מדליק עוד סיגריה, גם אותה בלי גפרור או מצת. אני מועך את הקודמת במאפרה, יורד למטבח, מוציא מהמקרר עוד בקבוק בירה. אני עולה חזרה לחדר ופותח את הטלוויזיה. חושך בעיניים. מראים אותך משתוללת. שוב פעם מראים אותך משתוללת. כך מכירים אותך כולם - משוגעת אחת. את המשוגעת הכי מפורסמת בארץ. זה מה שאת בוחרת להיות, או אולי גם את, כמוני, נשלטת על ידי כוח חזק ממך?

אמא שלי דופקת בדלת.
    "מה את רוצה?"

"הטלוויזיה שלך דלוקה? יש בלגן בשכונה, שרפו את המסעדה של אווזי, שלא ישרפו גם את שלנו".

"שישרפו, שישרפו אותה ויישַרפו אתה יחד".

זה ליל הבדולח מה שקורה עכשיו אצלך. בבירת תרבות השנאה שרפו בתי כנסת, אצלך שורפים מסעדות. שם יישרפו יהודים, אצלך מתכננים לשרוף ערבים. אני מוחה עוד דמעה שמנה. דמעה על חלום השלום שהתרסק, על האהבה הגוססת שאוטוטו תמות, בייסורים היא תמות. ובשעה הקשה הזאת, המג'עג'עת, המטלטלת, את במיטבך. זוהי שעתך. את מרימה את צדו המכוער של ראשך, מושכת אליו את אור הזרקורים. אני מתחנן לפניך, תני לי סיבה לאהוב אותך, תני לי סיבה לחבק אותך, תני לי פעם אחת סיבה להתגאות בך, תני לי ואהיה לך חבר וסניגור נאמן. אבל את מכורה לשליליות, לרוע, ליצרים האפלים. מחר תתנצלי, כמו שהתנצלת לפני הפוליטיקאי שביקר אצלך וזכה לקבל ממך מטר של ירקות ועופות, מחר תתנצלי ותמשיכי לשקר את עצמך, תגידי שרק חלק קטן מהפורעים הם מאנשיך, הרוב הגיעו מבחוץ. למה את לא מתבגרת, למה את צריכה להתנצל, למה בכלל את מגיעה למצבים המביכים הללו, תשלטי כבר ביצרים שלך. לומר שהפורעים הגיעו מבחוץ זו בריחה מלקיחת אחריות. על מי את מנסה לעבוד. את עובדת רק על עצמך. פורע אחד שבא ממך הוא פורע אחד יותר מדי. זאת צריכה להיות הגישה. חוץ מזה הייתי שם, ראיתי את המראות, בגרעין הקשה של הפורעים זיהיתי לפחות עשרה מבניך. אבל מה זה משנה, מה זה באמת משנה. שכונת התקווה, לבי כבר קרוע ממך לגזרים.

בסוף החודש ייצא הספר שלי לאור, ספר ביכורים. לכאורה אירוע יותר ממרגש בחייו של אדם, אירוע סוחף, מנהל את כל המחשבות. אבל את, אכזרית שכמותך, מונעת ממני, לוקחת, גוזלת, תולשת ממני ברשעות מהממת את רגעי החסד הללו, בזדוניות שטנית מנתבת את רגשותי ומחשבותי אך ורק אליך, עושקת ממני את החוויה החד-פעמית. פעם פסיכולוגית אחת אמרה לי שהאדם הוא הוא האחראי הבלעדי לגורלו, הוא בוחר איך לחיות את חייו, איך להרגיש, איך להתמודד עם בעיות, איך להגיע או לא להגיע לסיטואציות כאלה ואחרות, וכדומה. את התובנה הזאת הפנמתי כבר מזמן, עוד לפני ששמעתי את זה ממנה. אבל את, אני מודה, שולטת לחלוטין בחיי. אני חסר אונים מולך, את מבטלת אותי, או אולי אני הוא המבטל את עצמי מולך.

 

                                              *

 

אני חושב על הילדות שעברתי אתך. שעות על גבי שעות ישבתי בחנות הפיס והעיתונים שליד המסעדה של אבא, קורא גם את "העיתונים של הגדולים". "ילד עיתונאי", כינו אותי כולם. ברקע תמיד דיברו שם על כדורגל, דיברו אני אומר - התלהמו. המקום הקטן הזה היה מרכז אליו אוהדי כדורגל רבים. בעל החנות, אחד עם קול גדול, גס, היה אוהד של קבוצת שמשון תל אביב - פעם היתה קבוצה כזאת בלאומית, עם הזמן היא צללה אל תהום הנשייה. כל השאר, שהתגודדו סביב הבעלים הכריזמטי, היו אוהדי בני יהודה - נראה לי, לצערי, שגורלה יהיה דומה לגורלה של שמשון. הקבוצות האלו היו שתי קבוצות הפרברים של תל אביב, ואהבה גדולה לא שררה ביניהן. מדי פעם הייתי מרים את עיני מהדפים ומתבונן בחבורה הרעשנית - לעתים נהנה מהתלהטות היצרים, לרוב מייחל לקצת שקט. ואז שוב מוריד את העיניים אל העיתון, מדפדף לעמוד הבא, מקווה שהיום לא אראה אותך שם. אף פעם לא אהבתי לראות אותך בעיתונים. כשהייתי רואה אותך מככבת שם, ויותר מדי פעמים זה קרה, לבי היה נצבט. כמו שהוא נצבט היום. כי כל התמונות שלך היו ונשארו מכוערות. אף פעם לא ראיתי תמונות מוצלחות שלך. אני יודע שיש בך חלקים או צדדים יפים אבל איזה צלם או עיתונאי ירצה להנציח את הפן הזה שלך. ובצדק. הרי הדלות, העוני, האלימות והעליבות שקיימים בך מצטלמים הרבה יותר טוב מאשר החמלה, הטוב-לב והרוך האנושי, שקיימים בך במידה רבה יותר. כילד התביישתי לומר שאני חי אצל המפלצת הזאת שכותבים עליה היום-אתמול-מחר בעיתון, התביישתי לומר שאני חי אצל העלובה הזאת שצופים בה היום-אתמול-מחר בטלוויזיה. בחברת זרים הייתי מתכחש לקיומך, משנה את שמך, אומר לאנשים שאני חי אצל שכנתך.

לא יכולתי לשאת את המראה הזה שלך, כיביתי את הטלוויזיה. כיביתי אותה ומחיתי דמעה. מחיתי דמעה, כמו אז, כשראיתי את תמונותיך המכוערות בחנות הפיס והעיתונים. מחיתי דמעה, כמו אז, כשנאלצתי לשקר ולהתכחש אליך. מחיתי דמעה, כמו אז, כשלקחתי הכל באופן אישי, כשחשבתי שכל מה שכתוב עליך כתוב למעשה עלי - אני הוא המכוער, אני הוא האלים, אני הוא התת-רמה, אני הוא העבריין, אני הוא הנרקומן, אני הוא הגנב, אני הוא האספסוף.

בגיל שתים עשרה וחצי עזבתי אותך. סוף סוף נפטרתי ממך, חשבתי אז לעצמי. הלכתי לחיות אצל שכנתך הנחשקת. מהיום שיש לי זיכרון זממתי על השכנה הזאת שלך. בעיני הילד שלי היא היתה הרבה יותר יפה ממך, הרבה יותר ירוקה, עשירה, הרבה יותר תרבותית, הרבה יותר מוצלחת, הרבה יותר מעודנת, שקטה ויציבה ממך. שנתיים חייתי עם שכנתך בשלום, לפעמים הייתי מאושר אצלה, לפעמים פחות. אבל אחרי שנתיים גיליתי את צידה האפל. הייתי בשוק, טלטלה אחזה בי כשראיתי אותה משתינה במעלית. הרגשתי נבגד. נפגעתי עד עמקי נשמתי מבגידתה המכוערת. עם זה שהיא לא ידעה לשמור על הכללים הכתובים בחדר המדרגות, כמו למשל לשמור על השקט בין שתיים לארבע - עוד איכשהו הצלחתי לחיות בשלום. אבל להשתין במעלית? מה, גם את כזאת מכוערת, חסרת תרבות, חסרת דרך ארץ? דיברתי עם הורי על הבגידה הנוראה. זה מקרה חד פעמי, הם ניסו להרגיע אותי. אתה לא צריך לשפוט אותה בגלל זה. אבל אני ילד פגוע ומבוהל שכבר חווה ממך אין ספור בגידות, ציפיות רבות ניפצת לי, לא ייתכן שגם שכנתך תחזור ותעולל לי דבר דומה.

החלטתי לעשות מעשה. אגב, כדי להיפטר ממך הפעלתי מכבש של לחצים ועשיתי על הורי אין ספור מניפולציות. כדי להיפטר משכנתך הייתי צריך להפעיל קסמים אחרים, כי לנטישה ממנה אל האחרת, אל המישהי שהצטיירה אז בעיני כשיא שיאי היופי, השקט, החן, התרבות - דרושים אמצעים. וכסף אין מספיק. אז מה עושים?

בגיל שש עשרה לקחתי לידיים את ניהול המסעדה של אבא, שפועלת בטבורך. שוב פעם נאלצתי לראות אותך יום יום, שוב פעם להריח אותך, שוב פעם לצפות ממך שתתבגרי, שתתעדני, כל יום להכריח את עצמי לנסות ולחפש סיבה לאהוב אותך, כל יום לקוות וכל יום להתבדות, להיגעל ולשנוא אותך מחדש. זה עשה לי רע, רע מאוד, אבל בשביל המטרה - המעבר אל המישהי האחרת (הרצליה פיתוח, או כפי שכיניתי אותה אז, הנסיכה של איי השלווה) הייתי מוכן לסבול הכל. וסבלתי עוד חמש שנים במחיצתך, חמש שנים שמהלכן חיינו כמו זוג מסוכסך שישן בחדרים נפרדים. חמש שנים נוספות לחיות בתחושה של עגון. זוועה.

הקדשתי את כל כולי למטרה הנכספת: עבדתי במסעדה כמו מטורף, ייעלתי אותה, נפנפתי את אוכלי החינם שאבא אימץ עם השנים, פיתחתי והרחבתי אותה. הפכתי מקום קטן וכושל לעסק גדול ורווחי. אבל לא היה לי יום ולא לילה. התעוררתי עם המסעדה, ישנתי אתה, חשבתי עליה וחלמתי על הנסיכה. אל אלוהים, תיראי כמה כוח יש לך עלי, כמה את מתעתעת בי, כמה את אכזרית - שבתי אל חיקך כדי להקריב את נעורי למען חלום ההתרחקות הסופית ממך. חמש שנים הרגשתי כמו אסיר שחופר בכפית קטנה מנהרה אל החופש. חמש שנים, יום יום לילה לילה חפרתי וחפרתי עד שסוף סוף הגעתי לצד השני של החומה, השגתי את האמצעים.

מאושר מההישג הגדול, רכשתי את בית חלומותיי בטבורה של הנסיכה. והיתה זו נסיכה כלבבי - יפה, תרבותית. אמנם היא היתה גם יהירה צבועה ואטומה, מקיפה את עצמה בחומות, אבל היא נסיכה, לכאורה מותר לה להיות כזאת. פעור פה הסתובבתי ברחובותיה, נפעם מיופיה ומעושרה הרהבתני, מנקר העיניים. עשיתי את זה, אמרתי אז לעצמי, שיחקתי אותה בענקנק: בגיל עשרים ואחת, אחרי שירות צבאי מקוצר, נקטע מטעמי בריאות, הצלחתי להיחלץ ממה שנראה אז בעיני אם הדלות והעליבות, ולהגיע, כמעט בעשר אצבעותי, להיכל הפאר, למגדל השן. הרגשתי ששערי גן עדן נפתחו לפני.

 

                                               *

 

אמא שלי ממשיכה לדפוק בדלת, אני מתעלם ממנה ומהדרישה המגוחכת שלה שאחזור לשכונה ואעזור לאחי להשגיח על המסעדה. היא נואשת ממני, יורדת לסלון וממשיכה לצפות באירועים המבישים. אני מדליק עוד סיגריה, פותח את החלון ומביט בירח. רוח מערבית מביאה אתה את ריחו של הים הקרוב. אני נשען אל החלון, עוצם את עיני, מנסה להתעלם מקולות הזוועה העולים מהטלוויזיה בסלון, מנסה להתעלם מקולות השנאה והאלימות ולהתמכר לרחשי הגלים ואוושת הרוח בין ענפי הדקלים שבחצר. אבל זה בלתי אפשרי, נפשי סוערת מדי, אינה מצליחה להתמכר לפסטורליות כשאצלך השיגעון חוגג.

מהרגע שהגעתי להרצליה העסקים הפסיקו לעניין אותי, הרי המטרה כבר הושגה. מבחינתי, הייעוד האחרון של עשיית כסף הוא עשייתו לשם צבירתו. ענייני רוח בערו בי עכשיו. פרשתי מהניהול השוטף של המסעדה, החזרתי את המושכות לידיו של אבא. תמיד חלמתי ללמוד משחק. הרגשתי שיש לי את הכישורים המתאימים לזה, ועכשיו, אחרי שחלום ההתרחקות ממך מומש, הגיע הזמן לממש גם את החלום הזה. המשפחה אמנם עיקמה פרצוף, אבל זה היה המכשול היחיד שהיא הערימה. זה לא היה קל אבל מחלתי לה על חוסר הפרגון. בחששות לא קלים ניגשתי לבחינות הכניסה לסטודיו של יורם לווינשטיין, שהיה ממוקם אז ברחוב מיקוניס בדרום תל אביב, לא רחוק ממך. לשמחתי עברתי את הבחינות ונכנסתי להרפתקה המעשירה והמרתקת ביותר בחיי. אליך לא הייתי מגיע בכלל, מהסטודיו הייתי חוזר ישר להרצליה, אפילו למסעדה לא הייתי מתקרב, כל כך היה חשוב לי הניתוק הזה ממך. אבל את, ציפורניים ארוכות יש לך. לא מוותרת עלי בקלות. כשחשבתי שנפטרתי ממך סופית שלחת אלי מלאכים מן השמים, יותר נכון מלאכית אחת שקסמיה המיוחדים, ושיטות השכנוע היצירתיות שלה, יכניעו אותי ויגררו אותי חזרה אל חיקך.

היום ד' היא שחקנית תיאטרון בולטת. באותה תקופה היא עדיין לא חשבה להיות שחקנית. היא למדה סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ד' היתה פעילה בתנועת שלום עכשיו, בדמה בערו נושאים חברתיים. הכרתי אותה במסיבת יום הולדת של חבר מהסטודיו. יופיה שבה אותי מיד. אחרי תקופת חיזור לא קצרה הצלחתי גם אני לשבות את ליבה. במשך חצי שנה חיינו יחד בהרצליה, באגף נפרד מהורי. האהבה היתה גדולה. הסתדרנו מצוין עד שיום אחד היא אמרה לי שלא יכול להיות שהיא, כפעילה בארגון שבין היתר חרת על דגלו את עקרון הצדק והשוויון החברתי, תתגורר במקום שבע כמו הרצליה פיתוח. היא דרשה שנעבור למקום עממי יותר. "אנחנו נעביר מסר שבדוגמה לכל אנשי התנועה השבעים", היא אמרה. "עזבי אותך מהשטות הזאת", השבתי לה והוספתי, "לא פעם אמרתי לך שהעניים או הדפוקים הם עניים או דפוקים מתוך בחירה. אם הם היו בוחרים לעשות במקום להתבכיין, כפי שאני בחרתי, הם לא היו נשארים עניים או דפוקים". ד' כעסה עלי מאוד. היום אני מבין את הכעס שלה ומתבייש במלים שאמרתי. היום אני מודע לכך שהייתי טיפש גמור, חוטא בחטא היוהרה. אבל אז לא הייתי מודע לזה, הייתי בטוח בצדקתי.

"המסר שבדוגמה", מלמלתי לעצמי, נאנחתי וסגרתי את החלון. הסיגריות נגמרו לי. יצאתי מהבית וצעדתי לכיכר דה-שליט. אי אפשר לברוח מהתמונות, הטלוויזיה בפיצוציה שבה ומראה לי את כיעורך. "בוסי, בלגן שלם הולך אצלכם, אה? מגיע לכל הערבים הבני זונות האלה!" מכריז בעל הפיצוציה. אני מניע את ראשי מצד אל צד ונושך את שפתי התחתונה. אני נשנק מהמראות, איני יכול להוציא מלה. אני משלם וצועד לכיוון הים, יורד את מאה המדרגות, או יותר, המוליכות אל חוף דבוש, מתיישב לאחד השולחנות ומזמין כוס גדולה של בירה מהחבית. רוח סתווית נעימה מבדרת את שיערותיה הארוכות של המלצרית המצודדת, בטרם היא מניחה את הכוס על השולחן קווצה מחומצנת נטבלת בבירה. המלצרית מתנצלת, מתכוונת להחליף את הכוס. אין צורך, אני אומר, השיער שלך נראה נקי. סמוקת לחיים היא מניחה את הכוס על השולחן ומסתלקת. אני לוגם מהבירה הצוננת וחושב על ד' שהחזירה אותי אליך.

ד' בחורה עקשנית מאוד. היא מחליטה משהו וננעלת על החלטתה כמו טיל על מטרה. בעניין הזה אנחנו די דומים. היו לנו לא מעט ויכוחים בנושא המעבר, לעתים קולניים וצורמים. היא התעקשה לעזוב את פיתוח, ואילו אני התעקשתי להישאר. כשראתה שאני עקשן לא קטן ממנה, התחילה לנקוט בשיטות ליזיסטרטה, לא פחות ולא יותר. כן, היא סגרה בפני את שערי עולמה המופלא, מנעה מלשוני את טעמי פירות גן העדן שלה. ביומיים הראשונים חשבתי שהיא צוחקת אתי, לא האמנתי עד כמה היא מוכנה ללכת רחוק עם זה. עבר עוד יום ועוד יום ועוד יומיים והמלאכית יפת התואר ממשיכה לסובב אלי את הגב. "לא יעזור לך כלום", היתה אומרת בקול מאיים, "אין סקס עד שאנחנו לא יוצאים מהשכונה השבעה והפלצנית הזאת!" "האסרטיביות שלךְ כבר גובלת בערסטיביות..." עניתי לה באחת הפעמים. וכך זה נמשך ונמשך עד שאחרי כחודש אמרתי, "טוב בסדר, אני נכנע, על איזה מקום עממי חשבת?" "שכונת התקווה," היא אמרה ועל פניה חיוך ממזרי. באותה תקופה ד' היתה חונכת של שתי ילדות בנות השכונה. "תשכחי מזה יקירתי, לשכונה הזאת אני לא חוזר אפילו אם תמשיכי במשחקים האלה עוד שנה שלמה". "או-קיי", היא אמרה בביטחון ושוב סובבה אלי את הגב. "או-קיי", אמרתי גם אני, סובבתי את הגב והוספתי, "תיזכרי, את יכולה לשחק אתי שנה שלמה במשחקים האלה, לשכונת התקווה אני לא חוזר!" אבל דיבורים לחוד וחרמנות מטורפת לחוד. אחרי שבועיים נוספים של חרם מצאתי את עצמי אורז את המזוודות וחוזר להתגורר בבית הקטן שבו נולדתי.

התסכול מחוסר האהבה אליך הרחיק אותי ממך, שכונת התקווה, האהבה שלי ל-ד' החזירה אותי אליך. ליתר דיוק, אהבה וכאבי ביצים.

 

                                              *

 

בחודשים הראשונים בשכונה פרחה אהובתי הפילנתרופית ד'. את רוב שעותיה היא הקדישה לטיפול בקשישים, ולניהול חוגים שונים בבית דני, המתנ"ס המקומי. אור גדול היה לה בעיניים, קראתי לה מאמי תרזה. אני לא התעריתי בחיי השכונה. הייתי חוזר מהסטודיו למשחק, מגיף את התריסים, קובר את עצמי בבית עד שהיא היתה מגיעה מפעילותיה ההתנדבותיות. והיא היתה מגיעה בשעות הלילה. מתוך הייאוש המר, מתוך הבדידות הגדולה התיישבתי לכתוב את מה שהפך להיות ספר הביכורים שלי "הירח ירוק בוואדי". "הירח ירוק בוואדי" הוא סיפור התבגרותו של הילד מוסא בשכונת התקווה של שנות השבעים. לא עשיתי לך הנחות באוטוביוגרפיה הבדיונית הזאת שלי, שכונת התקווה. אבל לצד הכיעור הנורא שקיים בך, כיעור שכולם מכירים מהעיתונים והטלוויזיה, נתתי גם ביטוי לצדדים האנונימיים שלך, לרוך האנושי, לקסם שבפשטות, לחמלה שיש בליבותיהם של הרוב הדומם של תושביך.

אני משלם על הבירה וחוזר הביתה. אמא שלי עדיין צופה במחזות המוקרנים שוב ושוב בשידורים חוזרים. היא מבחינה בעיני הכבויות, האדומות מעצב. "בושה, בושה וחרפה מה שהולך שם", היא אומרת וממליצה לי בפעם האלף להעביר את מגורי מהשכונה חזרה להרצליה. "יש לך אגף נפרד כאן, אני לא אפריע לך, לא אדפוק בדלת, תחזור תחזור", היא מבקשת, כמעט מתחננת. אני מהנהן. "כן, אני חוזר", אני אומר, "אני עוזב את השכונה הזאת והפעם זה לצמיתות. חזרתי לשם בגלל ד', ד' כבר לא אתי, אין לי מה לחפש שם יותר". אמא שלי מתמוגגת.

לאט לאט הלך וכבה האור שהיה בעיניה של ד'. רעיון "המסר שבדוגמה" שחק אותה כנראה. יום אחד היא דרשה ממני לחזור ולהתגורר בהרצליה. סירבתי. כן, כן, סירבתי. ריחות השכונה, סמטאותיה, אנשיה - כל אלה חיברו אותי לילדות ונתנו לי השראה גדולה. "לעזוב עכשיו את השכונה זה חטא לעבודת הכתיבה. התחלתי לכתוב בשכונה על השכונה ולכן אני חייב להישאר בה לפחות עד שאסיים את הרומן", הבהרתי לחברתי. אבל היא התעקשה לעזוב, עד שיום אחד ארזה את חפציה והלכה.

שילמתי מחיר יקר על התעקשותי להישאר אצלך, שכונת התקווה, איבדתי את אהבת חיי. אבל הנחמה היא שהצלחתי להתחבר למקום שבילדותי כל כך שנאתי. לראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתקרב לשכני החדשים ישנים, אלה שבילדותי ואחר כך בנעורי שמרתי על ריחוק מהם, ריחוק שהתפרש בעיניהם כהתנשאות. מאדם מסוגר ומרוחק, שבקושי מחליף שלום עם שכניו, הפכתי לאדם ידידותי יותר, ואף לחבר ואיש סוד. "חוזר בתשובה", הם כינו אותי עכשיו, "יורד חזרה לעם".

אני חושב על הדברים ומעלה חיוך. אחרי שלושה שבועות בהרצליה אחזור אליך, שכונת התקווה. אחזור, כי אני מרגיש צורך להמשיך ולהתחבר לדברים הטובים שקיימים בך. אחזור, כי אם אעזוב אותך עכשיו, כשהפן המכוער שלך שוב בכותרות, לנצח אשפוט אותך רק על פי הפן הזה. כפי ששפטתי תמיד, כפי ששופטים כולם.
יהיה לי קשה למחול לך על הערב הזה. יהיה לי קשה מאוד. אך אעדיף את העבודה הפנימית המייסרת, שבסופו של דבר תכניס בי חזרה את החמלה והקבלה, על פני הקלות הבלתי נסבלת שיש בשפיטה. שכונת התקווה, הנה שוב פעם את מנצחת אותי. את עוד עלולה להפוך אותי לאדם טוב יותר, רחמנא ליצלן.
 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד