גישוש, חיזוק, עימות, דיאלוג
גישוש, חיזוק, עימות, דיאלוג

גישוש, חיזוק, עימות, דיאלוג

רבאח חלבי

מנהל ביה"ס לשלום בנוה שלום, מרצה בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית

 

מפגשי הדו-קיום בין יהודים וערבים בנוה שלום מלמדים באופן מדויק כמעט על הדינמיקה הקשה והמפותלת של יחסי יהודים וערבים לאורך ההיסטוריה המשותפת שלהם בארץ ישראל

 

 

זה עשור אני מקיים מפגשים בין ערבים ליהודים, עיסוק מרתק ומאלף במיוחד. במהלך השנים היתה האינתיפאדה הראשונה, ובעקבותיה בא הסכם אוסלו.  בימים אלה אנו חיים בצל אינתיפאדת אל-אקצה ומייחלים לראות אור בקצה המנהרה. 

עיסוקי העשיר והרחיב את הפרספקטיבה שלי על הסכסוך הישראלי-הפלשתיני בכלל ועל היחסים בין יהודים ופלשתינאים בישראל בפרט.  במאמר זה אנסה לתרום משהו מניסיוני כדי לשפוך קצת אור על מערכת החיים המסובכת שמתקיימת בין יהודים וערבים במדינה. 

תחילה יש להדגיש, שמפגשים בין יהודים וערבים מתקיימים בישראל מאז תחילת שנות השבעים. רוב הארגונים שמקיימים מפגשים כאלה עושים זאת לפי גישת "הדו קיום" שיובאה מארצות הברית. זו גישה נאיבית, שנועדה לצמצם סטריאוטיפים ולהגביר קירוב לבבות. המפגש מתקיים על הבסיס בין-אישי, תוך דחיקת הקונפליקט לשוליים. במפגשים אלה התקווה היא לשיפור היחסים בין שני העמים וחתירה לפתרון הקונפליקט.

עלי להודות, שבתחילת הדרך היו לי ולחבריי אשליות דומות. מהר מאוד התעשתנו ובנינו, בבית ספר לשלום בנוה שלום, שבו אני עובד, גישה אלטרנטיבית, ריאלית יותר, הנחשבת לרדיקלית בתחום זה. 

לפי גישתנו, המפגש בין יהודים וערבים הוא מפגש בין שתי זהויות לאומיות, ומטרתו להרחיב את מודעות המשתתפים בקונפליקט, לחקור את זהותם העצמית ולהבנותה עם האחר. גישה זו מדגישה את הקונפליקט כדי ולהבינו ולנסות להתמודד עמו. ההנחה המרכזית היא, שהעניין הפוליטי הוא הדבר העומד בין שני העמים, וכי התמודדות עמו תאפשר לנו להשפיע על המציאות, ולו במעט.  

 

                                         *

 

 מאז השבר העמוק בין יהודים לפלשתינאים בישראל באירועי אוקטובר 2000, כל המקיימים מפגשים בין יהודים לערבים נתונים במצוקה קשה. עצם רעיון המפגש מצוי במשבר. במיוחד אמורים הדברים לגבי מי שעוסקים במפגשי "דו קיום".  מארגני המפגשים האלה, שחתרו שנים לקירוב לבבות בין ערבים ויהודים, עומדים לפני שוקת שבורה. כל ההנחות שלהם קורסות מול המציאות וכל עמלם הולך לאיבוד, שכן נראה שיהודים וערבים לא רק שלא התקרבו אלה לאלה, אלא שהשסע ביניהם העמיק. 

אירועי אוקטובר חשפו את האמת הקשה לכולם. יש קונפליקט מהותי בין שני העמים, ומפגשים על הבסיס האישי אינם תורמים דבר להבנתו, שלא לדבר על פתרונו. לכן, סימן שאלה גדול מרחף מעל מפגשי "הדו קיום". אחרי אירועי אוקטובר הערבים אינם נלהבים, בלשון המעטה, להשתתף בהם.

בבית הספר לשלום תמיד קראנו תיגר על מפגשים כאלה וטענו שהם מטאטאים את האמת אל מתחת לשטיח ומשמרים את המציאות הבלתי שוויונית והמפלה בין יהודים וערבים.   כדי שלא אובן שלא כהלכה אומר, שגם המפגשים שמתקיימים "בצורה נכונה" ועל בסיס בין-קבוצתי-לאומי אינם יכולים לשנות את המציאות מיסודה. המציאות עיקרה תהליכים כלכליים ופוליטיים, ורק תהליכים כאלו יכולים לשנותה. התרומה העיקרית של מפגשים אלה היא לתודעת המשתתפים בהם.

בנוסף לתועלת שמפיקים המשתתפים, הדבר העיקרי שיכול מפגש כזה לתרום לנו, כחברה, הוא כלים לפענח את המציאות שבה אנו חיים, ואולי לתהות על מה שיביא  לנו העתיד. במאמר זה אנסה לנתח את היחסים בין היהודים והפלשתינאים בישראל, ואתמקד בשבר הגדול שאנו חווים מאז אירועי אוקטובר. אך אסביר קודם בקצרה את גישת העבודה שלנו בבית ספר לשלום, ואתרכז בשתי הנחות היסוד לעבודתנו.

ההנחה הראשונה היא, שהמפגש מתקיים בין שתי קבוצות לאומיות ושמטרתו מצטמצמת בתחום המודעות והבניית הזהות. כדי להשיג את מטרתו, המפגש צריך להדגיש את הקונפליקט בין שתי הקבוצות ולהיות צמוד למציאות, כדי לנסות ולהבין אותה ולצמוח מתוכה. ההנחה השנייה היא שבמפגש ישתתפו מעט אנשים, או שהוא יהיה קצר מועד, מעין מיקרוקוסמוס של המציאות. כלומר, מה שקורה במפגש צריך להיות דומה ליחסים בין יהודים וערבים בישראל בכלל. על בסיס זה אנו גם יכולים לומר משהו על עתיד שני העמים, כי המפגש, בהיותו אינטנסיבי, מאפשר לנו להקדים את המציאות בצעד אחד.  

 

                                       *

 

מכאן אני רוצה לעבור ולתאר את מה שקורה בין יהודים וערבים במפגשים בבית הספר לשלום. התיאור שלי יהיה סכמטי ולא ימצה את המתרחש במפגש, אבל הוא הכרחי להבנת דפוסי היחסים בין יהודים וערבים ויאפשר אמירה חברתית כללית. תהליך זה חוזר ונשנה לאורך השנים, במפגש קצר או ארוך, והדברים שאתאר כאן נכונים לכל מפגש.

בתהליך יש חמישה שלבים עיקריים. לראשון אנחנו קוראים שלב הגישושים, כאשר היהודים והערבים מתנהגים כפי שהם מתנהגים מחוץ לסדנה. הקבוצה היהודית מרגישה ליברלית ומתנהגת בליברליות, היא מרשה לעצמה להיות מאוד נדיבה כלפי הקבוצה הערבית. בשלב זה היהודים מוכנים לקבל כל אמירה של הערבים על היותם מופלים לרעה. הם לפעמים מרחיקים לכת בנדיבותם ומציעים שהשיחה תתקיים בשתי שפות, עברית וערבית. הערבים מצדם מציגים תחילה את מצבם ואת האפליה, אבל בשלב זה הדיבור אינו מעמיק והשיח של הערבים הוא לפעמים מצטדק. עלי לציין ששלב זה מתקצר מאז אינתיפאדת אל-אקצה, ושהקבוצות מתחילות בדיון מעמיק וקשה כבר בהתחלה.

לשלב השני אנחנו קוראים התחזקות הקבוצה הערבית. הקבוצה מציגה את הטיעונים שלה באסרטיביות רבה, מציבה את סדר יומה ומתעקשת עליו. הנושא שהיא מעלה על סדר היום הוא לרוב פוליטי; בהיותם החלשים והמדוכאים, זה תחום שהם מרגישים בו צודקים וחזקים. בשלב זה הדיונים מעמיקים ונוגעים לעצם מהות המדינה. ברוב המקרים, הקבוצה הערבית דורשת שינוי בהגדרת המדינה כדי שתכלול את כל אזרחיה: "מה שמפריע הוא שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינה של כל אזרחיה, ומכאן הבעיה. אני מגדירה את עצמי פלשתינאית ערבייה בעל תעודת זהות ישראלית. אני לא מרגישה עצמי ישראלית. אני בכלל לא מרגישה את החלק הישראלי בתוכי. גם המדינה לא נותנת לי להרגיש חלק ממנה".

 הקבוצה היהודית, שהיתה מאוד ליברלית בהתחלה ודרשה שיתייחסו לחבריה כאל יחידים ולא כקולקטיב, מתגבשת ומתאחדת לנוכח האיום שהיא מרגישה מצד הערבים. צריך לציין שאף פעם המצב לא מגיע לכדי שוויון ממש בחדר, משום שהדיון מתנהל בעברית ומסיבות אחרות, שלא ארחיב עליהן כאן את הדיבור.  אבל הקבוצה היהודית מרגישה שהקבוצה הערבית משתלטת על הדיון ודוחקת אותה לפינה: "הקבוצה הערבית הביעה עמדות קשות כלפי העם היהודי. בתפיסה שלי היתה כאן דריכה על הרצון שלי להיות עם, וכאן ביטלו את הזהות שלי, ובחוץ מבטלים את הזהות הפלשתינית. הרגשתי שאני צריכה להיאבק. להיאבק על זהותי ועל בני עמי".

הקבוצה היהודית נכנסת למצוקה קשה, וכפי שציינתי, היא מתגבשת והופכת ליחידה אחת המדברת בקול אחד, למעט חריגים בתוכה. יש כאן מעבר לשלב השלישי שאנחנו קוראים לו שלב השבת הכוח של הקבוצה היהודית. בשלב זה הקבוצה היהודית משיבה מלחמה שערה ומנסה להחזיר את המצב לקדמותו, ואת הקבוצה הערבית למקומה. הקבוצה היהודית מרגישה שהערבים הגזימו ושהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. היא "עומדת על הרגליים האחוריות". היהודים עושים זאת באמצעות תקיפת הקבוצה הערבית בנקודות התורפה שלה.  בדרך כלל, בנוגע למידת האנושיות של הקבוצה הערבית. בשלב זה מתקיים דיון על ערכים ומוסריות - שיח שהקבוצה היהודית רוצה לחדר, כדי לדחוק את רגלי הקבוצה הערבית שהתחזקה בטיעונים הפוליטיים שהעמידה קודם לכן. 

הקבוצה היהודית מפקפקת באנושיות ובמוסר של הקבוצה הערבית, ועמלה קשה לבסס את טענותיה. בכל פעם שהקבוצה הערבית מצליחה להפריך טיעון שמושמע נגדה, הקבוצה היהודית מעמידה מולה טיעון חדש.

מה שהקבוצה היהודית אומרת הוא: "אנחנו יותר אנושיים... אנחנו יותר מוסריים... אם נגזר שהאחד ישלוט על השני, עדיף שאנחנו היהודים נשלוט בכם,  כי השלטון שלנו נאור למרות הקיפוח וחוסר השוויון פה ושם.... אם אתם הערבים תשלטו בנו, אז אוי ואבוי לנו, אתם תטבחו בנו ותזרקו אותנו לים, כי לכם אין ערכים ואין מוסר".

צריך לציין, כי למרות הניסיון להשבת הכוח מצד הקבוצה היהודית והיכולת שלה לדחוק את הערבים אחורה, המצב לא חוזר לקדמותו. את המודעות והשינוי קשה להחזיר בחזרה לארון. מה שמתרחש הוא מאבק עיקש בין הקבוצה היהודית, שמסרבת לוותר ולו על מעט מכוחה, לקבוצה הפלשתינית שהתחזקה ומסרבת לחזור למקום שבו היתה. הערבים מסרבים לחזור להיות הערבים הטובים, כפי שהם מוגדרים בדרך כלל על ידי היהודים. 

זה מעביר אותנו לשלב הרביעי, הדשדוש במקום, שלב קשה שבו הקבוצות מתכתשות ונאבקות בכוח רב. המאבק מתאפיין בוויכוח בטונים גבוהים, באווירה קשה, כעסים ותסכול. הקבוצה הערבית מרגישה תסכול וייאוש, כי למרות העמל הרב שהשקיעה, דבר לא השתנה בקבוצה היהודית: "אין טעם להמשיך את הדיאלוג, הדיבורים לא יעזרו. אתם מקסימום יכולים להגיד שאתם מבינים אותנו. מה זה יעזור?"

 הקבוצה היהודית מסרבת לזוז ממקומה כי קשה לה לקבל את הקבוצה הערבית כקבוצה לאומית פלשתינית, על כל המשתמע מכך. היא קיבלה אותה בזרועות פתוחות בהתחלה, כקבוצה ערבית שעוצבה ברוחה שלה, אבל כאשר הקבוצה הפלשתינית מגדירה את עצמה ומתנהגת כפי שהיא רוצה, זה מקשה מאוד על הקבוצה היהודית.

השלב הזה עשוי להימשך זמן רב ופריצתו מביאה לשלב החמישי, שאנחנו קוראים לו שלב הדיאלוג האחר. הפריצה מתרחשת רק כאשר הקבוצה היהודית מוכנה לקבל את הקבוצה הפלשתינית כפי שהיא, וכאשר הקבוצה היהודית לוקחת עליה אחריות למצב. זה תהליך מורכב, שדורש מהקבוצה לקחת אחריות על המצב המדכא שבו נמצאת הקבוצה הפלשתינית, להכיר בכך שהיא מפעילה כוח כדי לשלוט בפלשתינאים, להכיר בעוול שנעשה לקבוצה הפלשתינית, ולהכיר גם בחלקם של המשתתפים בעוול הזה, מעצם שייכותם לקבוצת הרוב השלטת: "אני חושב שאנחנו כן גרמנו להם את הרגשת הניכור, בגלל שאנחנו מתנהגים אליהם בכוחנות ובזה יש לנו אחריות. אני ואולי כולנו, היהודים, כוחניים כלפי הערבים, ואולי המפתח לשינוי המצב הוא שנכיר בזה. אנחנו לא הכי מוסריים והטלת האחריות על הצד השני לא תקדם אותנו".  

רק אחרי לקיחת האחריות והכרה במציאות המדכאת, מתפתח דיאלוג אחר,  שנוגע בכל הנקודות שנדנו מההתחלה. אבל הפעם התהליך מתקיים מתוך פתיחות ומתוך הכרה באחר. בשלב הזה, גם הקבוצה הפלשתינית מרגישה צורך מועט יותר להיות מלוכדת וחושפת את הטקטיקות שהשתמשה בהן במאבקה מול הקבוצה היהודית. משלב זה מתנהל דיאלוג בגובה העיניים, אם כי לא שוויוני לגמרי, כי לא ייתכן דיאלוג שוויוני במציאות שאינה שוויונית.

כפי שראינו, התנאי הראשון לשינוי המצב הוא התחזקות הקבוצה הפלשתינית. זו מובילה למצב אחר, שאתו צריכה הקבוצה היהודית להתמודד. כדי שהשינוי יקרה, הקבוצה היהודית צריכה להכיר בשינוי ולקבל אותו. מצב הביניים, עד לאותה הכרה, עשוי להיות רע מאוד, בעצם הוא נעשה רע יותר מהמצב ההתחלתי. אנחנו ראינו במפגשים את "הפיצוץ" שהתרחש בשלב השלישי, כאשר הקבוצה היהודית ניסתה להשיב את הכוח לידיה ואחר כך בשלב שקראנו לו הדשדוש במקום.

 

                                          *

 

אני רוצה לנסות לקשור את הדברים למציאות, ובעזרת תהליכים שמתרחשים במפגשים לנתח ולהבין את הקונפליקט שאנחנו חיים בו.

משנת 1948 ועד שנת 1967 התקיים מצב הדומה מאוד לשלב הראשון, שלב הגישושים. בתקופה זו הערבים בישראל היו מבולבלים, חיו פחות או יותר לפי התכתיבים של היהודים, וקיבלו את הזהות שלהם כפי שהיא הוגדרה בידי היהודים וממסדיהם. היטיב לתאר את הערבי בתקופה זו הסופר הפלשתינאי אמיל חביבי, שקרא לו האופסימיסט. כאן התנהלו יחסים שעל פני השטח נראו כאידיליים, כי הם הוכתבו על ידי הקבוצה השלטת והתקבלו כתכתיב, ללא ערעור, על ידי הקבוצה הערבית. מדי פעם דרשו הערבים זכויות, אבל בצורה מאוד מינורית. הם הסתפקו בתקופה הזאת במועט, בפירורים שהקבוצה היהודית זרקה להם. 

מאז 1967, אחרי שישראל כבשה את הגדה ואת רצועת עזה והתחדש המפגש בין הפלשתינאים משני עברי הגבול, הם החלו לשקם את זהותם הלאומית.  הפלשתינאים בישראל התחילו להתחזק. לתהליך היו כמה נקודות ציון, ואסתפק בציון שתיים: הראשונה היתה יום האדמה ב-1976, שהפך לאבן בוחן וסמל לזהות הפלשתינאים בישראל. נקודת ציון שנייה היתה האינתיפאדה שהחלה בסוף  1987. באמצעותה חיזקה הקבוצה הערבית את גאוותה. הגאווה הוזנה לאחר מכן מהמאבק של החיזבאללה בלבנון, שהוביל לגירוש הצבא הישראלי.

התחזקות זו היתה איטית, היא קרתה בלי שנרגיש בה במשך השנים, בהיותנו חלק מהתהליך. אך באמצעות המפגשים, אנו עדים לשינוי כשהוא מתרחש לנגד עינינו בצורה בהירה יותר. כדי להמחיש את התהליך אסתפק בדוגמה אחת להתחזקות: לפני עשר שנים, הקבוצה הפלשתינית כמעט לא הצליחה לבטא את עצמה לפני היהודים, והמשימה העיקרית של ההנחיה היתה להביא את המשתתפים הערבים שיבטאו את עצמם ויביעו את מצוקתם. היום הבעיה לא קיימת עוד.  הקבוצה הפלשתינית מבטאת את עצמה בצורה ברורה וחדה, ולפעמים נראה כאילו היא חזקה מהקבוצה היהודית במפגש, אף כי בקונטקסט הכולל היא עדיין הקבוצה החלשה.

השיא של תהליך ההתעצמות היה באירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 פלשתינאים אזרחי ישראל.  מאז, היחסים בין היהודים והפלשתינאים עברו שינוי, ומה שהיה לא יהיה עוד.  אירועי אוקטובר מסמלים שיא ומגלמים את התחזקות הקבוצה הפלשתינית בישראל.  הם הביאו את הקבוצה היהודית להתגבש מול "האיום" ומול הרגשת המצוקה והבלבול. השמאל הישראלי נמוג והיהודים התכנסו בקונסנזוס, מול מה שהם חוו כאיום הגדול. הם הרגישו נבגדים: הערבים הנחמדים, הפרטנרים של השמאל הישראלי, שאפשר לטייל בכפרים שלהם ולנגב אתם חומוס, פתאום פותחים את הפה ודורשים את זכויותיהם באסרטיביות.

היהודים נבהלו והאשימו את הפלשתינאים בישראל בקיצוניות. הם הרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, בדיוק כמו בקבוצות המפגש. מה שאנחנו רואים היום, אחרי אירועי אוקטובר, דומה לשלב השלישי שתיארתי. הקבוצה היהודית מנסה להשיב את הכוח לידיה ואת הקבוצה הערבית הפלשתינית למקומה. במפגש, הדבר נעשה באמצעות שליטה בשיח והאשמות מילוליות. במציאות זה עולה בחיי אדם, עובר דרך חדרי החקירות של השב"כ ודרך החרמת הכפרים הערבים והכלכלה הערבית.

מטרת הקבוצה היהודית היא לחזור לימי קדם, שלווים ורגועים, עם הערבים הנחמדים. זה סימן לכך שהאסימון עוד לא נפל, שהיהודים לא הבינו שהפלשתינאים אינם עוד אותם ערבים נחמדים ומפוחדים שאחרי הנכבה, ושהם מסרבים לקבל אותנו כפרטנרים שווים. כדי שהאסימון ייפול, אנו זקוקים כנראה לפיצוץ חזק וקשה יותר מזה של אינתיפאדת אל-אקצה. כל עוד לא יחול אצל היהודים שינוי בתפיסות הבסיסיות, אנו כפלשתינאים צריכים להיאבק על קיומנו ועל הזהות שלנו. המאבק והפיצוץ עלולים, חלילה, גם להיות מעין מלחמת אזרחים. 

כל התחזקות של הפלשתינאים בישראל נתפסת בעיני היהודים כאיבוד שליטה שלהם, כמחיקה של זהותם ושל המדינה היהודית. הרגשה זו מעוורת את עיני היהודים, הם מסרבים לראות נכוחה. במקום להתמודד עם הפנים המכוערות שניבטות מהראי, הם עושים דה-הומניזציה של האוכלוסייה הפלשתינית בישראל. דוגמה לכך הוא ציד המכשפות שמנהלת התקשורת נגד המנהיגות הפלשתינית בישראל.

העיתונות, אומרים, מייצגת את רוח הציבור. אם נכון הדבר, המצב עקום ועצוב. העיתונות היהודית מייצגת עיוורון ואטימות כלפי החברה הפלשתינית בישראל, כאשר היא מאשימה את מנהיגיה בקיצוניות. לאמיתו של דבר, מנהיגות זו מדביקה אך בקושי את הלך הרוח בחברה הפלשתינית, וחלק מהמנהיגים אף "מקצינים עמדות" כדי למצוא חן בעיני בוחריהם הפוטנציאליים. הדה-לגיטימציה שעושים למנהיגים היא בעצם דה-לגיטימציה של החברה הפלשתינית. מה שמפעיל את הדה-לגיטימציה היא ההעזה של הפלשתינאים לדרוש את אשר מגיע להם, כלומר, זכויות אזרחיות ולאומיות.

אפשר לראות את "הירידה לבונקר" של היהודים כשלב לקראת חיים משותפים, שוויוניים והומניים, שייטיבו עם שני העמים. השלב הזה במפגשים מתאפיין ברגשות כעס ותסכול, ובמציאות הוא כנראה ייגבה מחיר גבוה משני הצדדים. כי היום היהודים מתחפרים בעמדותיהם ומגייסים את כל הטיעונים שבעולם לשמר את המצב, במקום לוותר על מעט מכוחם למען חיים שוויוניים וצודקים יותר. הם מסרבים בתוקף לוותר על ההתנשאות והרגשת העליונות שמבנות את הקונפליקט. הכוח והשליטה הופכים להיות תכלית הכל, כדברי ניטשה.

דומני שאין חולק על כך שמטרת כולנו לחיות חיים אנושיים יותר, צודקים ושוויוניים. אנחנו הפלשתינאים עשינו את חלקנו בדרך ליעד הזה: התגברנו על הפנמת הדיכוי שהיתה מנת חלקנו, התנערנו משאריות המשטר הצבאי שעיצב את דמותנו, השבנו לעצמנו את צלם אנוש שנגזל, שיקמנו את זהותנו הלאומית.  התכלית שלנו היא חיים בשוויון ובכבוד. על הקבוצה היהודית להשתחרר מהרגשת התנשאות ואדנות, ולחבור אלינו כדי לשנות את המציאות. הדברים נשמעים יפים ופשוטים, אבל לצערי הם לא ניתנים ליישום בימים אלה. אנו נגיע לכך לבסוף, אבל הדרך תהיה רצופה מהמורות ומכשולים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד