חמור אתנוקרטי עם דבשת דמוקרטית
חמור אתנוקרטי עם דבשת דמוקרטית

חמור אתנוקרטי עם דבשת דמוקרטית

פרופ'  אורן יפתחאל

המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

הישראליות מגדירה עצמה  עדיין דרך שלוש אשליות שאינן עומדות במבחן המציאות: האשלייה שאנחנו "דמוקרטיה מערבית",  האשליה שקיים "מרחב ישראלי", והאשלייה שקיימת "זהות ישראלית" משותפת. אולי דווקא התפוררות האשליות תביא למכנה משותף חדש

 

"טבעו הדמוקרטי של המשטר הישראלי, והערכים החברתיים הנגזרים ממנו... מהווים את המערכת העקרונות והערכים שלנו... עלינו כעת להפנים את האמת הפשוטה: יש בישראל חוקה דמוקרטית... יש לנו מדינה דמוקרטית בתוכה קיימים מיעוטים לא יהודיים. הקיום שלנו כמדינה עם מיעוטים לא יהודיים הזכאים לשוויון מלא משקפת את מצבנו ושאיפותינו... אנו נאמנים לערכינו הבסיסיים שאחזנו בהם בעבר... ואשר ידריכו את התפתחותנו הלאומית כחברה נאורה בעתיד"  (השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון, 1998).

באמצע שנת תשס"ב, כארבע שנים לאחר הכרזתו הגורפת של השופט ברק, נמצאת החברה הישראלית במשבר עמוק.  במקום לקצור את פרות הדמוקרטיה החוקתית, במקום לבנות חברה וכלכלה מתקדמות ומשגשגות, היא מוצאת עצמה מסוכסכת מבפנים ונזופה על-ידי הקהילה הבינלאומית. הכלכלה הישראלית נמצאת במיתון עמוק, והשסע בין אזרחיה היהודים והערבים העמיק על כדי נתק מלווה באלימות. זאת, על רקע המשך המרידה הפלשתינית המזוינת בכיבוש הישראלי, ומול גילויים של מתח המבעבע בין הזרם המרכזי, השבע, של החברה היהודית, למגזרי אוכלוסייה כמו החרדים, המזרחים, הרוסים, האתיופים ופריפריות אחרות. השימוש במונחים "רוסים" ו"אתיופים" מתייחס כמובן ליוצאי ארצות ותרבויות אלה, שהם ישראלים לכל דבר.

המשבר מחריף נוכח מצוקת מנהיגות שכמעט אין בקרבה קול, חזון או מגדלור שיכול להציע נתיב יציאה מהביצה. המנהיגות הישראלית (והפלשתינית), ברמה הפוליטית, וברמה האינטלקטואלית, מציגות דמויות זקנות ודהויות, הממחזרות את פעילותיהן הכושלות מהעבר, בתקוות שווא שיביאו מזור למשבר הכרוני.

כיצד נקלעה ישראל למצב זה?  בדברים שלהלן אטען שהוא תולדת התפוררות שורה של אשליות שלאורן התפתחה המדינה הציונית מאז 1948. המתח החריף בין האשליות, ש"צבעו" מצבים מורכבים בוורוד והדחיקו את הטיפול בבעיות יסוד, לבין המציאות הקשה, גורם להתערערות ההבנות הבסיסיות בחיי ישראלים רבים, ולהידרדרות לתוקפנות קולקטיבית או רפיון ידיים קולקטיבי.

ייתכן שמעז ייצא מתוק והתערערות האשליות תוביל, דרך משברים לא קלים, להתפכחות ולתיקון הנחוצים לבניית מחר אחר, יציב ומשגשג. אך בהחלט אפשרי שהתגובה לא תהיה תיקון, אלא ניסיון נואל לחזק את הפגמים התפיסתיים המעוותים, כי בכל אשליה יש גרעין אמת שניתן לטפחו באמצעות מידע סלקטיבי. כך ניתן יהיה לתמוך באשליות עוד תקופת זמן, לפני התרסקותן.

מהן אותן אשליות? אבקש לגעת כאן בשלוש מהן: (א) הדמוקרטיה (ב) הגיאוגרפיה ו(ג) הישראליות. אשליה רביעית ומרכזית, אשליית השלום, שגם היא התערערה בשנה החולפת, ראויה למאמר נפרד, אף שהיא קשורה בעניינים שיטופלו להלן.

הניתוח שאציג הוא ביקורתי. הוא מקבל, ומעריך, את הישגיה של החברה הישראלית, אך מפנה את הזרקור לחללים האפלים שלה, למקומות הקשים, המודחקים לרוב מהתודעה הקולקטיבית. הניתוח גם מכיר בעובדה שהיו ויש סיבות עמוקות ליצירת האשליות, במיוחד כשמדובר בחברה היהודית למודת הפליטות והסבל ההיסטורי, העומדת כבר שנים מול איומים ביטחוניים ופוליטיים מורכבים במזרח התיכון.  ועדיין, היחלצות מאשליות היא מהלך חיוני לתיקון חברתי, ולמניעתם של משברים חריפים עוד יותר. 

נקודת הקדמה אחרונה למאמר נוגעת לעניין בולט שנותר מחוץ לדיון הנוכחי, התנהלותו של העם הפלשתיני. קוצר היריעה והרצון לשמור על מיקוד בדיון לא איפשרו להכליל זאת במאמר. אך בל נטעה: חלק גדול מהתפיסות והתופעות המנותחות להלן, וחלק מתהליכי ההטעיה, הסילוף וההדחקה בחברה הישראלית-יהודית, עלו כתוצאה מהמפגש הציוני-פלשתיני. היהודים פגשו ביריב מר, המוביל מהלך של בינוי-אומה תוך התמודדות עם טרגדיה לאומית עמוקה ועם כיבוש אלים. מונחי הגורל הפלשתיני כגון פליטות, גלות, מולדת אבודה, גירוש, מלחמת שחרור ושיבה, קרובים ל"אוצר המלים" הטרגי של היהדות.  מתקיים אם כך תהליך דיאלקטי של שני לאומים הכרוכים זה בזה בלפיתת חנק אלימה והמשפיעים תמידית זה על זה. הלפיתה הולכת ומתהדקת עם השנים עקב צמיחתה של קהילה פלשתינית חזקה בישראל, ובעקבות ההתנחלות ההמונית של ישראלים-יהודים בשטחים הכבושים.

אך חשוב לזכור גם שהדיאלקטיקה אינה סימטרית: עוצמתה של ישראל איפשרה לה עד היום להתעלם, למזער ולדכא, אך לא להכניע, את האיום הפלשתיני. האיום נובע מעצם החיים הפלשתיניים כאן, מתוך מאבק מתמיד להשגת עצמאות לאומית בשטחים הכבושים, שוויון אזרחי ואוטונומיה תרבותית בישראל, ומאבק למען שיבה, יישוב ופיצוי הפליטים.

הנוכחות הפלשתינית מאתגרת בחריפות את הנחותיה ומדיניותה של המדינה היהודית השולטת עדיין בכל שטחי פלשתין ההיסטורית. אך האתגר נותר לרוב סמוי בשיח היהודי, כצל מאיים וכמיתוס מעורפל, ללא דיון אמיתי בגווניו המשתנים, וללא דיאלוג פוליטי, תרבותי וחברתי עמוק. הנוכחות הפלשתינית מסומנת כאויב, "אחר" אקזוטי, או "רעש מטריד", אך לא מצליחה לחדור בדרך-כלל את השריון העבה העוטה את אשליות החברה הציונית-יהודית. 

נפנה אפוא לדיון בכל אחת משלוש האשליות הישראליות-יהודיות.

*

הדעה הרווחת בשיח הישראלי-יהודי, בתחומי הפוליטיקה, הציבור והאקדמיה, היא שקיים בישראל משטר דמוקרטי ומערבי. מספר רב של דיונים, מחקרים ופרסומים המיוצרים באקדמיה הישראלית חוזרים ומאששים הנחת יסוד זו בדרך אגב. לפעמים, כשמתעורר ויכוח, הוא נסוב על סוג הדמוקרטיה, ולא על עצם קיומה. דוגמה טובה הוא  רב שיח שפורסם בכתב העת "פנים" ב99-', שבו טוען בני נוירברגר, מדען מדינה ידוע, שישראל היא דמוקרטיה ליברלית (עם "כמה כתמים" שניתן להסירם, לדעתו). לעומתו טוען סמי סמוחה, סוציולוג פוליטי, שהמדינה הישראלית מקיימת סוג אחר של משטר, "דמוקרטיה אתנית", שבו ניתנת עדיפות מבנית לקבוצה היהודית, אך הדמוקרטיה נשמרת בזכות זכויות הפרט החלקיות המוענקות לערבים אזרחי ישראל.

הדיון האקדמי הישראלי מתחלק לרוב לשתי פרשנויות אלה. חוקרים בולטים כיואב פלד, גרשון שפיר, רות גביזון או אלן דאוטי, מצדדים במודל הדמוקרטיה האתנית, ולעומתם אחרים, כמו החוקרים ירון אזרחי, משה ליסק ואשר אריאן, קרובים יותר לפרשנות הדמוקרטיה-ליברלית. חיזוק בולט לפרשנות הליברלית נתן בשנים האחרונות נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שבסדרת מאמרים והרצאות ארוכה טען שבעקבות שינויים בחקיקה, ובעיקר חקיקת שני חוקי יסוד חדשים ב-92, הפכה ישראל לדמוקרטיה קונסטיטוציונית ליברלית.

טענתי כאן היא שהדיון הפורה הזה מעוות מיסודו, כי לא קיימת (עדיין?) בישראל תשתית פוליטית, מרחבית וחוקית ליצירת משטר דמוקרטי. החוקרים שלהלן מבלבלים בין "סממנים משטריים", מאפיינים תהליכיים (פרוצדורליים) רדודים-יחסית של המערכת הפוליטית, כבחירות תחרותיות, תקשורת פתוחה וזכויות פרט מסוימות, לבין "תשתית משטרית", הכוללת את בסיסי העומק של מערכות הכוח, כגון מרחב הפעולה הגיאוגרפי שלהן, זהות המדינה, גבולות החברות הפוליטית והתרבותית, או תפקידה של הדת בעיצוב החברה. בדרך כלל, התשתית המשטרית קובעת את גבולות החופש של הסממנים.

בדיון הישראלי, האקדמי, הפוליטי והאינטלקטואלי, כמעט אין התייחסות לתשתית המשטרית. וכך בדיוק התפתחה האשליה הדמוקרטית. אם נביט רק בסממנים, נוכל באמת להתהדר במשטר נאור ודמוקרטי. אך אם נביט לעומק נראה שאותם סממנים בנויים כגג ללא קירות ויסודות. בסופו של עניין, לא יוכל הגג לבדו להגן על האוכלוסייה בעת סערה, כמו זו הנושבת בשנה האחרונה. 

"הקירות" החסרים הם אותם מרכיבי משטר ארוכי טווח המעניקים לאוכלוסייה תחושות (חלקיות תמיד, אך חשובות) של צדק ופתיחות. לגיטימציה זו מתעלת את מצוקות המיעוטים למאבק פוליטי, ואינה מאתגרת את אשיות המשטר.  אך כאשר מתברר לקבוצות השוליים, כמו הפלשתינאים תחת שלטון ישראל משני עברי הקו הירוק, שהדמוקרטיה היא אכן אשליה, פאטה מורגנה שאין ביכולתן להגיע אליה, הם יפנו לדרכים אחרות, כמו ניסיונות למוטט את המשטר. הדבר יכול ללבוש פנים רבות, לרבות נסיגה והסתגרות, התחברות עם גורמים בינלאומיים, ואלימות.

היכן בדיוק הבעיה? היכן פגומים "קירותיו" של המשטר הישראלי? הפגם המהותי טמון בעובדה שישראל מתפקדת עדיין כמדינה מייהדת; ודוק: לא רק יהודית, אלא מייהדת. זוהי התשתית המשטרית העמוקה. רוב אשיות השלטון נועדו להמשיך את הפרויקט הגדול של הציונות, ייהוד פלשתין. לצורך זה קמה מערכת שלמה של חוקים, תקנות ומוסדות, המעודדת התפשטות ושליטה יהודיים במרחב המסוכסך, ופוגעת בעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה.

כך מופרים הכללים המעצבים במשטרים דמוקרטיים את הגיאוגרפיה, ההגירה והאזרחות, ואת מערכות החוק, הכלכלה, הקרקע, התרבות, הצבא. בישראל  מתפקדות מערכות אלה בעיקר לצורכי פרויקט הייהוד, למען קבוצה אתנו-לאומית אחת. הן פוגעות בקבוצות האחרות.

מדיניות ההגירה והאזרוח, למשל, מתירה רק ליהודים הצטרפות לקהילה הפוליטית, תוך מניעת שיבתם של רבים מבני הארץ ומשפחותיהם, הפליטים הפלשתינאים; חוקי המקרקעין העבירו כ-93% משטחה של המדינה בתוך הקו הירוק ועוד כמחצית מהשטחים הכבושים לבעלות וניהול המדינה היהודית (לאחר שברשות היהודים היו ב-48 רק 8% מהשטח); מדיניות התכנון הובילה להקמת כ-800 יישובים יהודיים בישראל/פלשתין, לעומת כ-20 יישובים ערביים באותה התקופה (שניבנו גם הם במסגרת עיור כפוי של הבדווים בגליל ובנגב). התשתית המשטרית גם כוללת את הכוחות המזוינים שהם כמעט רק יהודיים (עם בני ברית של עדות קטנות כמו הדרוזים); וכן זרימת הון ופיתוח ציבורי המגיעים לאוכלוסייה היהודית, ואת מערכת המשפט המעגנת את יהודיות המדינה כזהות בסיסית, ולא מאפשרת פעילות דמוקרטית לשינויה.

לכן, גם הסממן הדמוקרטי החשוב של בחירות, מסגיר לעיני המתבונן הביקורתי עיוות מהותי: הבחירות הישראליות אינן כלליות, כפי שדורש המודל הדמוקרטי. הן אינן פתוחות לכל האוכלוסייה הנשלטת על-ידי ממשלת ישראל (הכוללת מעל לשלושה מיליון פלשתינאים). לכן, המנטרה של השיח הישראלי "אריאל שרון נבחר בצורה דמוקרטית", אינה מדויקת. כידוע, המשמעות המרכזית של בחירתו נגעה למדיניות ישראל בשטחים, ושם הוא לא עמד לבחירה. לכן, בשטח  הנתון לשליטת שרון היום (הכולל את שטחי איי הפלשתיניים, שם שולטת ישראל בצורה עקיפה אמנם אך הדוקה למדי). רק 24% בחרו בו להיות מנהיגם.

הבחירות בישראל גם אינן חופשיות כי מפלגות הפועלות נגד אופיה היהודי של המדינה (בדרך דמוקרטית) אינן רשאיות להתמודד בהן. סיכומו של עניין: בהעדר בחירות כלליות וחופשיות אין לגיטימיות דמוקרטית לשלטון, ואין לסווג אותו כדמוקרטי. 

תחת השלטון הישראלי גם קיימים כשמונה סוגי אזרחות או תושבות, לא שוויוניים, המוסדרים בצורה רשמית בידי מערכת חוקית ומוסדית. המדובר באזרחות יהודית "הרגילה", החרדית, הדרוזית, הבדווית, הערבית בתוך הקו הירוק, הפלשתינית המזרח ירושלמית, הפלשתינית "הרגילה", ומהגרי העבודה ("העובדים הזרים").  לכל קבוצה יש מערכת נפרדת של זכויות ויכולות, ואין אפשרות לסווג את המערכת כדמוקרטית, כי עיקרון הברזל בדמוקרטיה הוא האזרחות השוויונית. 

בשלב זה ראוי לסייג מעט את הדברים: בישראל יש כמובן מרכיבים דמוקרטיים חשובים שאין לזלזל בהם, במיוחד בהשוואה למצב המשטרי העגום ברוב המדינות השכנות. המרכיבים הדמוקרטיים הישראליים מעוגנים כבר במגילת העצמאות ובשורת חוקים ופסיקות, המבטיחים חופש תנועה, חופש התארגנות, ופתיחות יחסית של מנגנוני הצדק למצוקות האוכלוסייה. באחרונה הוסיף בג"ץ פסקי דין המעגנים גם את חופש הביטוי והזכות לשוויון (אם כי עדיין לא כחוק יסוד). על גבי מרכיבים חשובים אלה יש להשלים ולבנות את המשטר המתוקן.

זאת ועוד: ברור שדמוקרטיה אינה מצב של "שחור-לבן" ואין שום משטר דמוקרטי בעולם המצליח להעניק אותן זכויות בדיוק לכל האזרחים. אבל במדינות שיש בהן דמוקרטיה יציבה ומתפקדת, קיים לפחות אתוס כזה, המהווה דגל ברמה החוקית והצהרתית. לכן יש גם זירה פתוחה למאבק פוליטי על שוויון.  אך גם ברמה ההצהרתית והחוקית בישראל, האזרחות מרובדת לפי השיוך האתני והדתי, ולכן המשטר לא יוכל לקבל את הלגיטימציה מתושביו ולא יגיע ליציבות ולשגשוג שמבטיחה הדמוקרטיה.

מעבר לחוסר הצדק הכרוך בקיפוח מיעוטים, הסיווג האוטומטי של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי הוא גם אשליה מסוכנת. מדוע? כי התווית הדמוקרטית מעניקה לנושאים אותה כסות מוסרית, והם יכולים להמשיך בפרקטיקות מקפחות כמו השתקת והדרת המיעוטים, השתלטות על המרחב, חלוקת משאבים לא שוויונית. כך עשתה ישראל תמיד כלפי מגזרים רבים באוכלוסייה, ובעיקר אזרחיה הערבים, הפלשתינאים בשטחים הכבושים, אך גם (בצורה פחותה) כלפי אוכלוסיות יהודיות, ובמיוחד תושבי ערי הפיתוח ו"השכונות", שנדחקו לשוליה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים.

הסתייגות נוספת כרוכה במצב הכיבוש. נטען לרוב בשיח הישראלי שהכיבוש הוא זמני, ולכן חריגות רבות מהעיקרון הדמוקרטי יחלפו עם סיום הכיבוש.  "הזמניות" של הכיבוש נמשכת כבר, כידוע, יותר משנות דור, וכ -400 אלף ישראלים התיישבו בשטחים הכבושים (כולל מזרח ירושלים) ומונעים את החזרתם. המשך הכיבוש גם נובע, בחלקו, מהאיום האלים העולה מההתקוממות הפלשתינית בשנה האחרונה, ומהכעס הישראלי על דחיית הצעות שלום ישראליות ואמריקאיות.

*

סביר להניח שרובו של הכיבוש יסתיים בעתיד. אך גם אז, מדינת ישראל "הקטנה" תיאלץ להתמודד עם מכשולים לא-קטנים בדרך לכינון משטר דמוקרטי אמיתי. אחד הגבוהים שבמכשולים הוא זה שמציבה הדת היהודית בתפקודה במערכת השלטון. מדוע? כי תפקוד זה פוגע בעיקרון דמוקרטי בסיסי של חופש הדת (ואתו החופש מדת). בכל הדמוקרטיות המבוססות בעולם המדינה אינה מאלצת אזרח להשתייך לעדה דתית ולהיות כפוף לחוקים ותקנות דתיות בענייני אישות. אך בישראל השתייכות זו נכפית על תושבי המדינה מיום היוולדם. אמנם, מאמצע שנות התשעים חל כרסום במונופול של הממסד הדתי, אך שליטתו בחיי האזרחים עדיין עזה וחורגת ללא ספק מעקרונות הדמוקרטיה המודרנית.

מלבד ענייני האישות, פוגע הקשר הגורדי בין הדת למשטר בהיבטים אחרים של הדמוקרטיה. בראש ובראשונה, הממסד הדתי קובע "מיהו יהודי". בישראל אין זו שאלה דתית בלבד, אלא גם שאלה משפטית-אזרחית, שנגזרת ממנה הזכאות לתושבות ואזרחות. תקנות וחוקים אורתודוקסיים גם כופים שמירת שבת של חברות ציבוריות, מונעים פתיחת בתי עסק פרטיים בשבת, אוכפים שמירת כשרות במוסדות ציבוריים, אוסרים יבוא של בשר לא-כשר ונותנים מימון וחסות לחינוך לא-דמוקרטי ברשתות החינוך הדתיות. למשטר בישראל יש, אם כן, סממנים תאוקרטיים יהודיים לא-מעטים, הפוגעת באזרחים שאינם דתיים או אורתודוקסים, בנשים, ובערבים-הפלשתינאים אזרחי המדינה, ולכן מרחיקים עוד יותר את הדמוקרטיה.

מכשול נוסף לדמוקרטיה הוא פעילותם של ארגונים יהודיים בינלאומיים, כמון הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, בתוך מוסדות השלטון בישראל, למען האוכלוסייה היהודית בלבד. מאז 1948 הם מהווים זרוע חשובה של תהליך הייהוד, בעיקר באמצעות עידוד, סיוע וארגון של הגירה יהודית לישראל, רכישת הקרקעות והקצאתן ליהודים בלבד, הקמת יישובים יהודיים, ייעור ושמירת שטחים פתוחים. כאמור, ארגונים אלה מייצגים את יהודי התפוצות ואין להם מנגנונים דמוקרטיים המבטיחים אחריותיות (accountability) אל מול האוכלוסייה שהם משפיעים עליה, היינו אזרחי ישראל. 

הנה כי כן, על קצה המזלג הובא פה מצבור חריגות מהותיות של ישראל מהדגם הדמוקרטי. אלה לא מאפשרות להגדיר את המדינה כדמוקרטית. אם כך נשאלת השאלה, מהי ההגדרה הנכונה לישראל? בעבודותיי הקודמות כיניתי את המשטר הישראלי כ"אתנוקרטיה". זו הגדרה תקפה יותר מאחרות, כי היא מצביעה על ההיגיון המרכזי של המשטר: אתניזציה (ייהוד) של טריטוריה ומערכות כוח, ועל המטרות והתהליכים העומדים מאחורי עיצוב המדיניות המוסדות בישראל. חשוב עם זאת להדגיש שהמשטר הישראלי אמנם אינו דמוקרטי, אך גם אינו עריץ או סמכותי. הוא מעניק זכויות אזרחיות ופוליטיות משמעותיות (אך לא שוויונות, כאמור) גם למיעוטים האתניים, ומשאיר מרחב מסוים למאבק פוליטי למען שינוי מאפייניו הדכאניים.

משטרים אתנוקרטיים קיימים גם במדינות אחרות, כמו סרי לנקה, מלזיה, סרביה, אסטוניה וצפון אירלנד לפני 1997. בכל המדינות האלה יש ערב רב של חוקים ותקנות הפוגעים בדמוקרטיה, ובכולן - וזה הלקח המרכזי - המשטר הוא בלתי יציב בצורה כרונית, כי הוא גורם לאוכלוסיות שוליים מקופחות, ובמיוחד למיעוטים אתניים, להתנגד ולמרוד במערכת השלטונית. על ישראל להפנות את מבטה אל חברות אתנוקרטיות אלה, המצהירות גם הן על אופיין הדמוקרטי כביכול, כדי ללמוד את העתיד האלים והקודר הצפוי לה, אם לא תעבור תיקון משמעותי.

יש אמנם לזכור שחריפות השליטה האתנית במדינות אלה (גם בישראל) נובעת בחלקה מתחושות חרדה, לפעמים קיומית, לרוב בגלל סביבה גיאופוליטית מאיימת, או קיומם של מיעוטים מרדניים. אך הניסיון מראה שהידוק הדיכוי האתני, וסיוע המדינה להתפשטותה של קבוצה אחת על חשבון האחרות, מוביל בטווח הארוך להפחתת הביטחון של קבוצת הרוב. לכן הנתיב הדמוקרטי, המצריך ויתורים לא פשוטים מצד הרוב, הוא גם המפתח לביטחונה ויציבותה לאורך זמן.

התדמית הדמוקרטית והמערבית סימאה את עיניהם של מרבית הישראלים, ובמיוחד האליטות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות, להדרתן ולמצוקותיהן של אוכלוסיות השוליים. אלה בתורן הפסיקו "לקנות" את אשליית הדמוקרטיה והחלו בהתנגדות גוברת לה. ביטויי ההתנגדות תואמים את עומק הדיכוי: מרד מזוין בשטחים, הפגנות קשות, אלימות ספורדית, והקמת מוסדות חלופיים בקרב הערבים בישראל, ומסע גיוס פוליטי, דתי וזהותי בקרב קהילות מזרחים, ובאחרונה גם בקרב רוסים ואתיופים בפריפריה. קבוצות אלה מאתגרות את המשטר הישראלי, מערערות את היציבות החברתית וחושפות את ערוות דימויו העצמי הדמוקרטי. אך הצעקה של קבוצות אלה מגיעה כמעט תמיד לציבור הישראלי כ"הפתעה", או "הלם", ותמיד מאוחר מדי, הרבה בזכות הראייה עצמית ה"נאורה" וה"דמוקרטית" המרדימה את ההתבוננות הביקורתית.

*

היכן בדיוק ישראל? מתי יודע אדם שהוא נמצא בישראל, כפוף לחוקיה ולזרועות השלטון שלה? היכן יכול אדם ליהנות ממשאביה של המדינה? אין היום תשובה מדויקת לשאלות הללו, אף שרוב הישראלים חיים באשליה שהמדינה מסודרת, שיש בה גבולות ברורים בין "פנים" ו"חוץ", וברור היכן חל החוק הישראלי והיכן מוגן האזרחי על-ידי ממשלתו. את אשליית המרחב הישראלי ביטא היטב יצחק רבין כאשר דיבר ב -93  על "הפרדה בין ישראלים לפלשתינאים ככורח השעה". כאילו ניתן לקיים הפרדה כזאת במחי-יד. אותה אשליה עלתה בסיסמת הבחירות של אהוד ברק ב -99: "אנחנו פה והם שם".

ישראלים-יהודים בעלי דעות לאומניות חיים באשליה שהמרחב הלא מוגדר מאפשר את המשך הייהוד, המשרת את המטרות הביטחוניות של התנועה הציונית. מבחינה רשמית יש כמובן תחום ריבוני ישראלי המוכר על-ידי רוב מדינות העולם, כולל ההנהגה הפלשתינית: גבולות הקו הירוק. אך ישראל עירערה את הגיאוגרפיה הלאומית הפשוטה-יחסית הזאת בכמה אופנים.

ראשית, מאז סוף שנות השישים וביתר שאת מסוף שנות השבעים, ישראל מנהלת התנחלות קולוניאלית רחבת היקף בשטחים הפלשתיניים. היהודים בשטחים ממשיכים להיות ישראלים לכל דבר: חל עליהם החוק הישראלי, הם בוחרים ונבחרים לכנסת, ויש להם כל החובות והזכויות של אזרחי המדינה. תקצוב היישובים שלהם מגיע מכספי משלם המסים הישראלי. אך היום אי אפשר להגדיר גיאוגרפית את השטח שבו הם יושבים כמדינת ישראל, כי כל ממשלות ישראל נמנעו מלספחו, ומשום שלצד רוב המתנחלים מתגוררים  פלשתינאים חסרי זכויות בישראל.

בשטחים נוצר משטר אפרטהייד, שבו סוג זכויות האזרח נקבע לפי מוצא אתני. כיצד חיים ישראלים עם המציאות הזאת? דרך אחת היא פוליטית, דרך התארגנויות שמאל ותנועות שלום נגד הכיבוש. דרך זו היתה אפקטיבית למדי עד אינתיפאדת אל-אקצה, אך כעת איבדה הרבה מכוחה, לפחות בטווח הנראה לעין.  הישראלי שוכנע לאיטו בצורך לסגת מרוב השטחים, אך לא בגלל הכרתו בזכויות הפלשתיניות, אלא בעיקר בגלל רצונו לחיות במדינה אתנית-יהודית. כלומר, עקרון ההפרדה האתנית עדיין טבוע עמוק בתרבות הישראלית-יהודית, כמו גם בשכנתה הפלשתינית.

דרך אחרת להתחמק מדיון בגזענות היתה הדחקה והעברה מיידית של הביקורת על ישראל למושגים של שואה, אנטישמיות וערעור על עצם קיומה של המדינה. זו היתה התגובה הרווחת לטענות (המוצדקות רק בחלקן) נגד ישראל בוועידת האו"ם שהתקיימה באוגוסט 2001 בדרבן, נגד הגזענות. בישראל לא התפתח דיון בתוכן הגינויים החריפים שהשמיע פורום של אלפי ארגונים לא-ממשלתיים. היה קל יותר ליחס את הביקורת ל"קולות הרשע" בעולם, כפי שניסחה זאת בצורה אופיינית המערכת העיתון הישראלי הנחשב ליברלי, "הארץ" (2.9.01):

"כצפוי, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים שהתכנס בדרבן תרם את תרומתו המבישה לשנאה ולחוסר הסובלנות בהצהרות קיצוניות, שכללו קביעה ש'ישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית'...באווירה מתלהמת...וכאשר רחובותיה של דרבן נכבשו בידי מפגינים נגד ישראל, הפלשתינאים ותומכיהם הצליחו למצוא אפיק למאמציהם לבודד את ישראל ולהוקיעה...[לכן] ישראל חייבת לגייס את כל כוחה כדי להיאבק בניסיונות להופכה למצורעת, ולערער על הלגיטימיות של קיומה. ישראל צריכה להוכיח לכל אדם הגון בעולם, שהוועידה שנועדה להילחם בגזענות נהפכה לבמה לאנטישמיות יוקדת, נטולת עכבות, מוצהרת ופסקנית, ממש כבתקופות האפלות שבדברי הימים".

אל מול הגינויים החריפים מחד גיסא, וההתנערות הישראלית מאידך גיסא, עלינו לשים לב להיבט המרחבי החשוב כאן: בעוד הארגונים הבינלאומיים רואים ב"ישראל" את כל תחום שליטתה של המדינה, כלומר גם את השטחים הכבושים (שם מתנהל משטר האפרטהייד), הישראלים מכווצים, כאשר נוח להם, את משמעות המלה "ישראל" לתחום הקו הירוק. אז הם נזעקים בשל הביקורת על מדיניות הכיבוש והדיכוי הישראלית כאילו היא "אנטישמיות נטולת עכבות". מאמר המערכת מ"הארץ" היה רק אחד מגל כתבות שהסיטו את הציבור הישראלי מהתמודדות עם ההאשמות, ודחקו שוב את הדיון ביצירתו מרחב ישראלי מכליל ודמוקרטי מסדר היום הציבורי.

תגובה נוספת למציאות הגיאוגרפית הבעייתית היא הניסיונות לדמיין את המרחב היהודי כעמום וגמיש. אפשר לראות זאת היטב במפות שמשרטטת הממשלה, הכוללות את כל "ארץ-ישראל/פלשתין" תחת הכותרת "ישראל" (בתוכה משורטטים לפעמים שטחי אי ובי של האוטונומיה הפלשתינית). מפות אלה מעטרות את כל כיתות הלימוד בישראל, ו"נספגות" בדמיון המרחבי של ילדינו. האשליה שארץ-ישראל היא מדינת ישראל מתגבשת כבר מגיל צעיר, ועמה ההתייחסות לערבים היושבים בארץ דורות רבים, הנותרים "שקופים", או מסווגים כ"רעש במערכת", הפרעה זמנית לתמונה הרצויה. גם סופה של אשליה זו להתנפץ.

אחד המעצבים החשובים של דמות "הארץ" כאיקון זהותי-פוליטי היה עזריה אלון, חבר קיבוץ, ממייסדיה של החברה להגנת הטבע ומאבות תרבות הטיולים הציונית. מהו המרחב הישראלי של אלון? באחרונה הוא סיפר:

"גדלתי על המושג ארץ-ישראל, שלא היו לה גבולות... אמנם לא הגענו לכל חלקי הארץ, אבל לא היה מקום שחשבנו שאיננו צריכים להגיע אליו, אם זה מדבר יהודה, אם זה גבול הצפון, אם אלה השטחים לאורך הירדן, אם אלה הרי השומרון, ואם אלה המכתשים. ניסינו להגיע לכל מקום והיתה לנו הרגשת בעלות כלשהי, הרגשת שייכות לגבי כל השטח הזה..." (שגב, 2001).

מנגנון תרבותי אחר של שרטוט מרחב עמום וגמיש מצוי בדרכם של יהודים בישראל לשיר ולספר את "המולדת" שלהם. כך, למשל, כתב בשנות השבעים ירון לונדון, המזוהה עם השמאל, את השיר "מרדף". השיר מתאר בצורה טבעית את "הארץ" (שלנו, היהודית) עם אזורי בקעת הירדן שהתקיימו בה מרדפים:

"ארץ טובה שהדבש בעורקיה/ אך דם בנחליה כמים זורם

ארץ אשר מרדפים קורותיה/ אלפיים דפים ועוד דף"...

או יורם טהר-לב, יוצא קיבוץ המזוהה עם השמאל, כותב בשנות השמונים:

"ארצנו הקטנטונת/ ארצנו הקטנה/

מולדת בלי כותונת/ מולדת יחפה/

זמרי את שיריך/ כלה יפהפייה/

פתחי לי שעריך/ אעבור בם אודה יה". 

הארץ הריקה, העירומה, מחכה ליהודי שיתיישב בה ויגאל אותה. היא אינה חומר ביד היוצר, היא "פותחת שעריה", ורק האופק הוא הגבול. כך אנו שרים לעצמנו את המרחב הלאומי, ויוצרים אשליה של פתיחות, גמישות וריקנות. כל אלה חותרים נגד הגדרה ברורה של המרחב הישראלי, הגדרה שבלעדיה לא יהיה אפשר לבנות מדינה מתוקנת וקהילה פוליטית בעלת לגיטימיות.

היבט נוסף של פריצת המרחב הישראלי מצוי בזכויות, בכוח וביוקרה הרבה שמעניקה מדינת ישראל ליהדות התפוצות. כך כללה המדינה ביודעין גורמים יהודיים חוץ-ישראליים בקהילה הפוליטית והחברתית הישראלית. גופים כמו הקק"ל והסוכנות היהודית, המייצגים את הקהילות היהודיות בעולם, נהנים מכוח שלטוני בישראל. יהודים בחו"ל יכולים כמובן לקבל אזרחות ישראלית ללא קושי, כך שכל יהודי הוא גם ישראלי-בכוח. פעילותם הפוליטית במערכת הישראלית של יהודים זרים כמו יוסף גוטניק, ז'אק פרידמן או רון לאודר (למרות איסור פורמלי על תרומות פוליטיות מאזרחים זרים), מעידה על טשטוש גבולות בין תפקידם של "גבירים" יהודים לבין יכולת השפעה פוליטית המוקנית ברוב המדינות לאזרחים בלבד.

המרחב הישראלי הריבוני, הבסיס ההכרחי למשטר דמוקרטי ומסודר, נפרץ איפה בישראל בכמה כיוונים. אך מדינה הרוצה להיות דמוקרטית חייבת להגדיר בבירור את המרחב הפוליטי שהמתגוררים בתוכו הם ה"דמוס", הזכאים לזכויות אזרחי שוות. עקב פריצת המרחב אין היום לישראל "דמוס" מוגדר, ולכן לא יכול להתקיים משטר נאור ויציב. ללא תנאי זה גם לא תוכל להתפתח בישראל חברה אזרחית משמעותית. הנאמנויות האתניות והדתיות שפרחו בתגובה לחסרונו של מרחב פוליטי ברור, ימשיכו להתחזק.

אך גם אם יוגדר המרחב הפוליטי, עדיין צריך להוביל תהליך של בניית קהילה אזרחית-לאומית בעלת יכולת לכלול את כל תושביה. היבט זה מביא אותנו אל אשליית המרחב האחרונה, שניגע בה רק בקצרה, אשלייתו של השמאל הציוני, הפועל זה שלושה עשורים תחת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים".

גם אם יקומו שתי מדינות בגבולות 1967, ישראל תכלול בתוכה מיעוט ערבי-פלשתיני המהווה יותר מ -20%  מהאוכלוסייה, ולכן לא תוכל להיות בהגדרתה "מדינת העם היהודי". אם ברצונה למצוא הסדר פוליטי ותרבותי לגיטימי בעיני תושביה, היא חייבת להגדיר את עצמה בצורה גיאוגרפית, כמו רוב מדינות העולם.  לכן, המקבילה למדינה הפלשתינית אינה מדינה יהודית, אלא מדינה ישראלית. ואם במדינה ישראלית עסקינן, עלינו לשאול אם קיימת בכלל זהות ישראלית?

*

החברה הישראלית השתעשעה זמן רב באשליית קיומה של זהות ישראלית מגובשת וסולידרית, שרוב היושבים בישראל אוחזים בה. היטיב לבטא זאת תום שגב בספרו האחרון (שגב, 2001):

"כיום יש דור שלישי או רביעי של ישראלים; הם מדברים עברית עם הוריהם. הולכים לאותם בתי ספר כמו הוריהם. משרתים באותן יחידות בצבא. חולקים אתם חוויות משותפות, הווי משותף, הומור משותף...השגרה הישראלית הרב-דורית מבטאת את הישגה הגדול של המדינה".

אך תיאור זה של הישראליות נינוח מדי, כי אותה זהות לא פתחה את זרועותיה לכל אזרחי המדינה, ולכן יצרה מוקדים של ניכור והתנגדות. הקבוצה האשכנזית הדומיננטית בנתה לעצמה תדמית "ישראלית" כחבילה תרבותית ספציפית, הכוללת שפה, זיכרון משותף, מיתוסים ומרחבים. זהות זו הכתיבה כללים מגובשים למדי כיצד "אמורים הדברים  להיעשות" בתחומי הפוליטיקה, התרבות והחברה. בעקבות זאת נוצרה היררכיה זהותית שבראשה "הישראלים" (האשכנזים ובני הקבוצות האחרות שנטמעו בהם), ומסביבם קבוצות אחרות כמו מזרחים, דרום אמריקאים, דתיים, ערבים, אתיופים, רוסים. אלה זוהו כ"עדות" או "מגזרים", והברירה בידם: להיטמע בישראליות האשכנזית או להישאר בשוליים.

מבנה זהותי-תרבותי זה אינו יוצא דופן והוא מתקיים ברוב מדינות ההגירה בעולם. אך במדינות כמו אוסטרליה, קנדה ובאחרונה גם הולנד, המדינה מעניקה "כרטיס כניסה" למהגרים ולמיעוטים ויוצרת תשתית לאזרחות שוויונית. התרבות השלטת פתוחה וגמישה דיה לספוג תרבויות אחרות; כמובן, היא אינה חפה מיחסי כוח ושליטה, אך מאפשרת אינטגרציה ללא משברים אתניים עמוקים.

בישראל, לעומת זאת, התרבות השלטת נוצקה עם מאפיינים שחיבלו קשות בתהליך בנייתה של ישראליות מאחדת. גרם לכך תהליך כפול: ברובד אחד ניסו האליטות לבנות תרבות כמו-פתוחה וקולטת, אך ברובד מקביל המשיכו את מלאכת הייהוד, הניכוס והדה-ערביזציה של הארץ ותרבותה. פרויקט הייהוד גיבש מרכיבים חריפים של קונפליקט ודחיית "האחר" בזהות היהודית-אשכנזית, כדי לאפשר לבניה לעסוק במלאכת הנישול והשליטה תוך הרגשת "נאורות", קדמה וצדק. אלה נעשים קלים יותר כאשר הצד המנושל מוגדר כעוין, מפגר, שלילי או חסר תקנה.

זאת ועוד: התרבות הישראלית-אשכנזית מעולם לא הבדילה את עצמה מהיהדות. להפך, היא חיפשה שבילים ליצירת חפיפה בין הישראליות ליהדות (בגרסאותיה השונות, עם זיקות מגוונות למסורת ולדת היהודית). למצב זה היו  כמה השלכות. ראשית, הוא העניק כוח עצום לממסד הדתי-אורתודוקסי, ואתו לקבוצות הדתיות בישראל, שמחזיקות במונופול ממסדי על הגדרת היהדות.  פרויקט ייהוד המדינה קיבל בעיני קבוצות אלה, ובחסות המדינה, גוון תאוקרטי (ולא מרחבי). הוא נתן לקבוצות האורתודוקסיות לגיטימציה להשיג מטרות הגמוניות המבקשות להשתלט (לייהד) על מרחבים ומוסדיות החיצוניים להם.

באמצעות הגדרתה החוקית-דתית של היהדות, שולטות הקבוצות האורתודוקסיות גם על הגדרת הישראליות. שאלת "מיהו יהודי" הופכת למעשה לשאלת "מיהו ישראלי מלא". הנפגעים מתהליך זה הם בעיקר ישראלים שאינם מעונינים בהגדרה אתנו-דתית כפויה, או מי שמנסים לחצות את הקווים האתניים (באמצעות נישואים). נפגעות גם הנשים בחברה, הכפופות לחוקים דתיים או מסורתיים בענייני אישות.

אך ההשלכה החמורה ביותר של החפיפה בין היהדות לישראליות היא הדחיקה לשוליים של האוכלוסיות הלא-יהודיות, ובראשם האזרחים הערבים-הפלשתינאים. כיצד יוכלו אלה לאמץ זהות ישראלית אם היא מוגדרת מראש כיהודית? ישראל יצרה חללים "לא ישראליים" בתוך ישראל. היא הפעילה מדיניות שליטה במיעוט הערבי, שכללה ממשל צבאי שנמשך 18 שנה, ולאחר מכן הדירה את הערבים ממוקדי הכוח ועיצוב הזהות בישראל. היישובים הערביים קופחו קשות בחלוקת המשאבים החומריים והסמליים של המדינה. כך הפכו למוקדי עוני, אבטלה ושוליות.  הממשל הצליח "להצדיק" את הקיפוח בהוצאתם של הערבים משייכות נורמטיבית ומעשית לקולקטיב הישראלי, וסימונם כאויב בזמן הממשל הצבאי או כגיס-חמישי-בכוח לאחר מכן. היו גם קולות אחרים בממסד הישראלי, שמצאו את ביטוים בעיקר בתקופת ממשלת רבין (1992-95), אך השפעתם נחלשה מאז.

הדרת האזרחים הערבים מהישראליות הגיעה לשיא באירועי אוקטובר 2000. הפגנות הערבים היו אכן סוערות ואלימות מכל קודמותיהן, ולוו ברטוריקה לוחמנית ומתסיסה של ההנהגה הערבית. אך השוואה לאירועי מחאה אחרים תעיד שהמשטרה נקטה יד קשה ואלימה במיוחד מול הערבים. בהפגנות סוערות ביותר של המתנחלים נגד הסכם אוסלו, ב -94 וב -95 שבהן נחסמו כבישים רבים בישראל, נפצעו מפגינים ספורים. כך היה גם בהפגנות האתיופים בעקבות פסילת תרומות הדם שלהם ב -96. בהפגנות אלה חדרו המפגינים בכוח למשרד ראש הממשלה, אך האירוע הסתיים עם מספר קטן של פצועים. גם המהומות בירושלים לאחר רצח בנימין כהנא ב -2001, שבהן סגרו חרדים כבישים ובזזו בתי עסק, הסתיימו כמעט ללא פציעות ומעצרים.

לעומת זאת, באירועי אוקטובר נורו מפגינים ערבים שלא היו חמושים ולא סיכנו חיי אדם. אך השיח הציבורי, שנווט בידי הממסד הממשלתי והמשטרה, הניף אצבע מאשימה רק אל מול הערבים. רק מעט חשבון נפש נעשה עם הדרך הברוטלית לדיכוי ההפגנות.  השר הממונה (שלמה בן-עמי) סירב להתפטר לאחר הכישלון המשטרתי הגדול ביותר בתולדות המדינה. כמוהו סירבו בכירי המשטרה. הערבים נותרו בתחושה הקשה שאזרחותם רוקנה מתוכן.  את תחושתם הביעו בפברואר 2001, כאשר 90% מהערבים שאינם דרוזים החרימו את הבחירות. הם הודיעו, קבל עם ועדה, שהם צועדים אל מחוץ לישראליות בצורתה הקיימת. 

אלה ההשלכות ההרסניות של אשליית הזהות הישראליות, זהות הקרועה כעת בין מיעוט חזק ודומיננטי (הדתיים האורתודוקסים) הטוענים שהיא אינה יהודית דיה; לבין מיעוט גדול יותר אך חלש (הערבים ובמידה פחותה גם הרוסים) הטוענים שהיא יהודית מדי! הדבר מועד להביא להתפוררות הסולידריות והעמקת הקרע בחברה.

צד אחר של "הישראליות המערבית" הוא אימוץ כמעט מוחלט של עקרונות הקפיטליזם הגלובלי.  השוק היה למצפן עבור הקובעים את חלוקת המשאבים בחברה הישראלית. הדבר מזוהה עם המערב, עם הגלובליזציה, ומיוחד עם מודל החיקוי הבלעדי כמעט בחברה הישראלית-אשכנזית דהיום, ארה"ב. כך הופרטו שירותים ציבוריים רבים, קרקעות המדינה החקלאיות עברו "הפשרות" ופיתוח מסיבי, והמדינה נסוגה ממעורבותה ביצירת תעסוקה בפריפריות והעדפה מתקנת בחינוך. האוכלוסיות החזקות, בעלות הידע והיכולת להצליח בתחרות "החופשית", התחזקו על חשבון האוכלוסיות החלשות, שנותרו מאחור.

"האזרח הפשוט", המזרחי בן הדור השני, הערבי, המושבניק בפריפריה, הרוסי שזה אתה בא לישראל, הפכו לשיירים לא רצויים של המכונה הכלכלית. מה נותר מ"הישראליות" של אותם אנשים? כיצד יפתחו סולידריות עם החברה המתעמרת בהם?

לא נוצרה עדיין ישראליות משמעותית, מאחדת, עמוקה ומכלילה. מעגלי אוכלוסייה רבים אינם יכולים להשתתף בזהות הזו בדמותה הצרה והחונקת.  ביומיום מרגישים רבים דחויים מהטוב הציבורי, התרבותי, הכלכלי או הפוליטי. הואיל וההגדרה העצמית של המדינה היהודית אינה טריטוריאלית כמקובל (כגון: "צרפת שייכת לכל המתגוררים בצרפת"), המדינה "שייכת" לכל היהודים בעולם, על בסיס אתני (ודתי), ולא בהכרח לתושביה הישראלים. גם בתעודות הזהות סיווג "הלאום" הוא אתני-דתי (יהודי, ערבי, רוסי וכו') . כך המדינה מונעת במודע את היווצרותו של לאום ישראלי מכליל.

*

"המצב הישראלי" של תחילת תשס"ב, בחלקים ניכרים שלו, מעיד על התערערותן של האשליות שרבים החזיקו בהן. האמונה בדמוקרטיה זועזעה, כי רבים  מבינים שבמדינה דמוקרטית לא מתקיימות מרידות אלימות. הם יודעים בסתר לבם, למרות ההתכחשות הציבורית, שאין עוד מדינות מתוקנות המוקעות כ"גזעניות" כפי שהוקעה ישראל בוועידת דרבן. כך גם המרחב הישראלי הפך, עם המרד הפלשתיני, לעמום עוד יותר. האם "ישראל" כוללת גם את ההתנחלויות?  ואם לא, מדוע נלחם צה"ל על ההתנחלויות? הישראלי גם שואל את עצמו מה המכנה המשותף של האנשים המתגוררים בישראל. הוא אינו מוצא בסיס מוצק לסולידריות עם קבוצות שאתן הוא חולק חיים במדינה.

אל מול המציאות המפוצלת והאלימה, שומע הישראלי יום-יום התבטאויות המניחות כמובן מאליו את אופיה ה"מערבי והדמוקרטי" של המדינה. הדוברים מתארים כמעט תמיד חריגות משמעותיות מהדגם הדמוקרטי, אך אלה אף פעם לא גוררות הרהור נוסף על אופי המשטר. הנה כמה דוגמאות:

"חוקי החירום המגדירים את כוחה של הצנזורה הישראלית, הם היחידים מסוגם בעולם הדמוקרטי והמערבי.  ישראל היא המדינה הדמוקרטית המערבית היחידה לה יש עדיין חוקי חירום" (האלוף מיל' דורון שני, לשעבר הצנזור הראשי, גלי צה"ל,  2.9.01).

"בישראל יש היום את הפערים העמוקים ביותר בעולם המערבי.  מדינה דמוקרטית כשלנו לא תוכל להמשיך ולהתקיים עם פערים כאלה" (ח"כ רן כהן, ערוץ 1, 22.8.01, "מהיום למחר").

"עלינו להגן על הדמוקרטיה... אבל אצלנו ניתן להשתמש רק בכלים דמוקרטיים, שלא כמו במדינות ערב, שם מדכאים את התנועות האיסלאמיות באמצעים לא דמוקרטיים" (ד"ר מוטי קידר, רשת ב', "הכל דיבורים", 10.9.01).

"אם יש תחום... בו ישראל בולטת כיוצאת דופן אחת ויחידה בין כל הדמוקרטיות בעלות כלכלות מפותחות.. הרי זה התחום של מדיניותה הקרקעית... והבעלות הציבורית על למעלה מ90- אחוז מהקרקע" (פרופ' רחל אלתרמן, כינוס ירושלים למדיניות קרקעית, ירושלים, 25.6.01).

מה מזכירות התבטאויות האלה? את הילד בעל החמור מהסיפור העממי, שטען בעקשנות: "רק לגמל שלי אין דבשת". החמור של הילד מת, כי הוא רצה להוכיח שהחיה שברשותו היא גמל, ולא האכיל והשקה אותה כראוי. כך נתונה ישראל בסכנת משבר הולך מעמיק אם לא תתפקח מאשליית הדמוקרטיה המערבית. זה מן הסתם אידיאל ראוי, אך הדרך אליו מתחילה בחשיפת הבעיות שתיארנו ותיקונן היסודי, ולא בהמשך ההיאחזות בתואר הריק.

שלוש האשליות שתיארתי כאן קשורות זו בזו באופן הדוק. הגדרתו של מרחב ישראלי הוא תנאי לכינון זהות ישראלית שתאפשר לכל הקבוצות להיכלל בהגדרת הקהילה האזרחית הקולקטיבית. זהות זו, ומידה ניכרת של הבנה וסולידריות בין הקבוצות, היא תנאי לקיומה של דמוקרטיה בישראל, שתהיה מן הסתם רב-תרבותית ותכיר בערבים כמיעוט לאומי.

תגובה טבעית להתנפצות אשליות עשויה להיות רפיון ידיים, או הסתמכות על מנהיגות תוקפנית שתחלץ אותנו מהמצב העגום. אך תגובה חכמה יותר תהיה הפיכת ההתנפצות להתפכחות, בתהליך של תיקון.  כך יכולים ישראלים להתחיל ולפעול ליצירתה של ישראליות אחרת, שאינה מעדיפה אוטומטית את אחת הקבוצות. הם יכולים להיות סוכנים של דמיון מרחבי אחר, שאינו כובש או מוחק עם אחר, שמכליל ברצינות את כל אזרחי המדינה, יהודים דתיים, ישראלים חילונים, ערבים, רוסים, אתיופים ואחרים, ביצירת חברה דמוקרטית המעניקה גם בסיס חומרי סביר לכל. במלים אחרות, הם יכולים וצריכים להפוך את האשליות למטרות, ולפתוח בתהליך הארוך למימושן.  אז אולי יוכל אהרן ברק להצהיר בפה מלא את ההצהרה שבה פתחנו את המאמר:

"יש לנו מדינה דמוקרטית בתוכה קיימים מיעוטים לא יהודיים... הקיום שלנו כמדינה עם מיעוטים... הזכאים לשוויון מלא משקפת את מצבנו ושאיפותינו... אנו נאמנים לערכינו הבסיסיים... אשר ידריכו את התפתחותנו הלאומית כחברה נאורה בעתיד".

מהלך עמוק כזה אינו יכול להיות קל. הצלחתו אינה תלויה רק בישראלים, אלא בגורמים קרובים (כמו התנהלות הפלשתינאים, או רמת האלימות בין יהודים לערבים) ורחוקים (המערכת הבינלאומית).  אבל אין לישראל דרך אחרת. היא חייבת להתחיל במסע לתיקון הנזק שגרמו האשליות, כדי לשרוד כקהילה, כחברה וכמדינה.

 

 

 מקורות וחומר לקריאה נוספת:

Barak, A. 1998. ‘The Role of Supreme Court in a Democracy’, Israel Studies, Vol;. 3, No. 2. pp: 8-16.

Rouhana, N. 1997. Palestinians in the Jewish State; Yale Press, New Haven.

בר-און, דן, 1999. על האחרים בתוכנו, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע.

גביזון, רות 1999. ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. ירושלים: מכון ון-ליר.

יפתחאל, אורן וקידר, סנדי 2000. 'על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי', תיאוריה וביקורת, כרך 16, עע' 67-100.

פלד, יואב (עורך) ש"ס: אתגר הישראליות, תל-אביב: הוצ' ידיעות אחרונות

פנים 9, 1999, ,על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים', עע'. 104-116.

שגב, תום 2001. הציונים החדשים, תל-אביב: כתר, ע, 95.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד