נאלמו פעמי המשיח
נאלמו פעמי המשיח

נאלמו פעמי המשיח

ישראל הראל

תושב עפרה, כיהן כעורך "נקודה" וכמזכ"ל מועצת יש"ע

 

היום, כששופכים דמעות בירושלים, אלו הן דמעות של טרור שאיננו פוסק; לא עוד דמעות אושר והודיה של צנחנים יגעים ושבעי קרב המתייחדים עם בוראם, ברגעים נעלים שאין בלתם בירושלים של זהב וליד הכותל המשוחרר. אם תרצו, זהו ההבדל במצב הישראלי בין 1967 לבין 2002

את הזמנתו של עורך "פנים" להשתתף בגיליון מיוחד זה קיבלתי במכשיר הסלולרי, כשהיינו בדרכנו לנגב, להתארח אצל ידידים צעירים, משפחת עין-אל ועוז קאפח. עוז הוא בנם של איילה ודוד, מראשוני היישוב עפרה. סבו, הרב יוסף קאפח ז"ל, היה גדול חוקרי הרמב"ם וזכה על כך לפרס ישראל, ודיין בבית הדין הרבני הגדול. סבתו, הרבנית ברכה, זכתה גם היא בפרס ישראל על מפעלי הצדקה הרבים שהקימה למען עניי ירושלים. לפניהם, ועד עתה גם אחריהם, אין תקדים לכך שגם האשה והבעל זכו בפרס הנכסף הזה.

סבו מצד אמו, יעקב גנס, עלה מגרמניה, כחלוץ, בשנת 1932. במלחמה העולמית לחם בצבא הבריטי ונפל בשבי הגרמנים ביוון. משפחת הנכד עומדת להקים היום, יחד עם כמה משפחות נוספות, יישוב חדש ברמת הנגב הצחיח, דל האוכלוסין חלוקים, ע"ש נחל חלוקים הסמוך. על יותר מארבעה וחצי מיליון דונם של שטחי המועצה יושבים לא יותר מ -3,500 יהודים. פחות מנפש לקמ"ר.

העלייה לקרקע נעשתה ביום שישי קצר של חורף ולאנשים דתיים אין הוא, בדיוק, היום המתאים לאכלוס יישוב. אבל למתיישבים הצעירים, אולי משום הדחיות ללא ספור, דחקה השעה. ולאורחים, שהתחבטו אם זה באמת העיתוי (העיתוי, עניין שאדרש אליו בהמשך) המתאים ליפול על המזמינים שאולי, בזמן ההזמנה, לא חשבו עד הסוף מה יהיו אולי הקשיים, היה ברור, למרות ההתחבטויות, שהם לא יחמיצו את המעמד המיוחד: אחרי עשרות שנים של בצורת התיישבותית, עולה סוף-סוף יישוב יהודי לקרקע הנגב; וכמה מהמשפחות המייסדות הן, אשרינו, מבני הדור השני של יש"ע.

את פניהם לא באו לחלות אנשי שדה בוקר, שאחרי יותר מ -50 שנה, יש להם, סוף סוף, שכנים. וגם מרביבים וממשאבי שדה לא באו עם לחם ומלח. מזכיר שדה בוקר אף הודה שהגיש התנגדות להקמת חלוקים בוועדות הסטוטוריות למיניהן. וכאשר ההתנגדויות לא התקבלו, ביקש למצער שבבניית הקבע תושבי שדה בוקר לא ייאלצו לראות, אפילו מרחוק, את גגות בתיהם של תושבי חלוקים. במדרשת שדה בוקר (שאינה קשורה לקיבוץ ואף מרוחקת ממנו), שם שוכן מרכז בן גוריון, מתגוררות כ- 120 משפחות. וגם שם התעוררה התנגדות ליישוב החדש. זו היתה, אומרים אלה שכן תמכו בהקמת יישוב נוסף בנגב, בעיקר, אך לא רק, התנגדות של כמה חוקרים ממרכז בן גוריון ומאוניברסיטת באר שבע, שמזוהים עם דעות פוסט-ציוניות. פוסט-ציונים במדרשת בן גוריון.

הרבה שנים נשאלו תושבי יש"ע מדוע הם נדחפים ליהודה ולשומרון. הנגב כבר מיושב, היתה השאלה הנצחית, כבר מובטח שהו יהיה יהודי? והנה, כאשר קמים צעירים ומחליטים, בין השאר כדי לתת מענה לשאלה זו, כי הגיע הזמן לרכז מאמץ התיישבותי גם שם, הצעקנים הראשיים נגד התיישבות זו באים מאותם חוגים ממש ששאלו את אמא ואבא של עוז מדוע הם נדחפים ליו"ש ולא לנגב. ואת היישוב שהבנים הקימו הם מכנים, במאמרי התנגדות שכתבו, בעיקר ב"הארץ", התנחלות.

הנגב הוא הרזרבה הקרקעית היחידה והאחרונה של מדינת ישראל. יותר מ -65% משטחו הם הרים ומבתרים שאינם ניתנים להתיישבות כלשהי, גם של נוודים. נותרו כחמישה וחצי מליון דונם. על כמחציתם הוקמו הבסיסים הצבאיים, בעיקר שדות תעופה, לאחר הנסיגה מסיני. ועל מחצית ממה שנותר הולכים ומשתלטים, השתלטות פוליטית, מכוונת, מאורגנת וכוחנית, הבדווים. יש אומדים את כיבושיהם ב -600 אלף דונם. וחייבים, על אף דיקטטורת התקינות הפוליטית, המצמיתה והמשתיקה כל דיון חופשי גם בעניין זה, להעלותו באופן דחוף לסדר היום הלאומי.

הבדוויות בנגב הן היחידות בעולם שיולדות שלוש עד ארבע פעמים בשנה. הנה כיצד: צעיר בדווי בנגב נושא אשה, בדרך כלל מבנות השבט, אזרחית ישראלית ובעלת תעודת זהות כחולה. אשה נוספת - חוק הביגמיה מופעל רק נגד היהודים - הוא קונה בהר חברון. שלישית בעזה או בחאן יונס. רביעית מירדן או, אפילו, מסוריה או מעיראק (גם על ההשלכות הביטחוניות של התופעה אין הרשויות נותנות את דעתן). ידועים מקרים שבהם מגרש הבדווי, בתום תקופת הפוריות, אחת או יותר מנשותיו המבוגרות ומביא מחזור חדש של נשים צעירות.

כאשר הזרות כורעות ללדת, הן לוקחות עמן לבית החולים סורוקה את תעודת הזהות הכחולה של הישראלית. וברישומי בית החולים, המועברים לביטוח לאומי לשם תשלומי קצבאות, רשום שפטמה ילדה השנה שניים, שלושה, או ארבעה ילדים. בית החולים גילה זאת מזמן. אף על פי כן, הביטוח הלאומי משלם, רק בישראל, קצבאות לכל הילדים והאמהות. ב -12 השנים האחרונות, כותב הדמוגרף והגיאוגרף פרופ' ארנון סופר (שמטיף לנסיגה, אפילו לבריחה, מסיבות דמוגרפיות מיהודה ומשומרון), הוכפלה האוכלוסייה הבדווית בנגב. ריבוי טבעי שאין שני לו בעולם.

בקיץ שעבר ביקרה קבוצה של ממכוני המחקר הירושלמיים בעיירה רהט. לאחר פגישה עם ראש וחברי המועצה, שבה התרשמו הנוכחים רבות מהטיעונים בדבר קיפוח הבדווים, סיירו חברי הקבוצה במקום, בהדרכת אחד מחברי המועצה הצעירים. שמי ע', פתח והציג עצמו, בן 28, נשוי לשתי נשים, אב לחמישה ילדים. אבי, בן 62, נשוי לארבע. יש לי 32 אחים ואחיות. הצעיר שבהם בן שנה. מה שידעו אנשי המכון מהחדשות, גם המצולמות, הוא שרהט היא מצבור פחונים, עוני ומובטלים. מה שראו לא תאם תיאורים אלה. כאלף וילות, אם לא יותר, מתנוססות על הגבעות. כל אחת על כברת אדמה נכבדה, לא על אותם 350-450 מ"ר לחוצים שעליהם בונים ביישובים הקהילתיים. נכון, הודה ע', למעלה משליש התושבים רשומים כמובטלים, אך הפרנסה, סיפר בגילוי לב, היא משפחתית. היינו, יכול מישהו להיות רשום כמובטל, אך לעבוד בבנייה בחמולה או בשבט; או במרעה, או במסחר; או, העיר לו אחד השומעים, בהרחבת גבולות השבט והחמולה. גם את קיומם של עיסוקים אחרים, כמו סחר בסמים וברכוש גנוב, הברחות מירדן ומהרצועה, לא יכול היה להכחיש. במשטרה מודים: קצרה ידינו. הבדווים הצליחו להיות ישות כמעט נפרדת.

לאחר הקמת המדינה התקיים מפקד אוכלוסין כללי, שגם הבדווים בנגב נכללו בו. מספרם באותה עת היה כעשרת אלפים, כולם נוודים, ששום קרקע (כמעט) לא היתה רשומה על שמם. תהליכי העיור שלהם החלו כעבור הרבה שנים. ואז, ללא תקדים וללא אסמכתות, הם החלו לטעון לבעלות על הקרקעות שהחלו לתפוס. הממשלות היו מוכנות ללכת לקראתם בחלוקת קרקע חינם, אבל בעיירות מסודרות ומתוכננות. רובם, כמובן, סירבו. וגם הביורוקרטיה הישראלית, כרגיל, לא התעלתה על עצמה והמו"מ היה, לא אחת, פוגע.

לא מעטים בישראל סבורים שמתנהל מסע נישול נגד הבדווים. האמת כמובן הפוכה; מי שמנושל היום, ממניעים לאומניים מובהקים ובסיוע כספי פלשתיני ואחר, מאדמות הנגב, הוא העם היהודי. האנדרדוג הבדווי הוא גיבור החוגים המתקדמים, בישראל ובעולם, המסייעים לו, יש אומרים ביודעין, להשתלט על עתודות הקרקע האחרונות של המדינה.

 

                                        2

 

בז' בשבט תשס"ב, 20 בינואר 2002, חל יום הזיכרון של חותני, ר' ש"ז ע"ה. המנוח היה נצר למשפחה ירושלמית-פרושית, מצאצאי הגאון מווילנה. עדה בתוך עדה בקהילה החרדית. חלקת הקבורה של המשפחה, שהקברים הראשונים בה הם מאמצע המאה ה -19, היא בהר הזיתים. אחת המצבות היא של אביו, ר' נ"ו, שהקים, בתחילת המאה, את היישוב שפייה ליד זכרון יעקב. הוא וילדיו, במיוחד בנותיו (את הבנים המתבגרים שלח לישיבות בירושלים) החזיקו שם משק חי ומטעים עד 1937. אז נרצח ר' נחום בדרכו לכפר הערבי פורדיס, לערוך שם ברית מלה בבנו בן ה -13 של מכר ערבי. מסגדי הר הבית, וכמובן הרחבה כולה, נצפים ללא מחסום ראייה כל שהוא מחלקת הקבר, שם קבורים דורות של בני משפחה זו.

במשפחות כאלה יש צאצאים וצאצאי צאצאים רבים. בערב יום הזיכרון לומדים הגברים משניות לזכר הנפטר(ת). למחרת, ביום השנה, ה"יארצייט", בני ובנות הנפטר נוהגים לצום ולעלות, עם צאצאיהם הבוגרים, לחלקת הקבר. המעמד כולל קריאה בפרקי תהילים המתחילים באותיות השם של הנפטר/ת. לאחר מכן הבנים אומרים, בקול קורע לב, קדיש ולאחריו "אל מלא רחמים". הנחת אבנים על המצבה ועל מצבות שאר בני המשפחה מסיימת את הריטואל הדתי. השנה, כמו בכמה משנות האינתיפאדה של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים (היום מתחוללת מלחמה של ממש ולא התנערות עממית, התרגום המדויק לאינתיפאדה. ולמה שמתחולל היום יש לקרוא, לכן, מלחמת הטרור, או מלחמת ראש השנה, היום שבו פרצה המלחמה. גם "מלחמת אוסלו" הוא שם שמבטא את המציאות. אך בוודאי אין לקרוא לה, כפי שהדבר נעשה בכלי התקשורת הישראליים, במינוח הטעון של הפלשתינאים: אינתיפאדת אל אקצה) פסק הרב י"י, אחד מגיסי, המקובל גם כראש המשפחה, שאין עולים בימי הזיכרון, משום הסכנה, לאזכרות בהר הזיתים. הוא מסתמך על כך שמאז שנות היישוב ועד עתה רבני העדה החרדית פוסקים, שאזכרת נשמות אינה דוחה פיקוח נפש. ומכיוון שחלק ניכר מבני משפחותיהם של הקבורים בהר זה משתייכים לקבוצות הכפופות לפסקים אלה, או מחפשות מטרייה תחתן, ההר שוב שומם מיהודים.

רעייתי, בתו של המנוח, בננו א' ואחיה א"ו ואנוכי החלטנו שגם בנסיבות של היום יש לקיים את האזכרה. בדרכנו מהר הצופים דרך אוגוסטה ויקטוריה להר הזיתים, שידר קול ישראל ראיונות המשך, פולו אפ, לסקופ של "מעריב" מהבוקר. השב"כ, חשף העיתון, ממליץ להתיר מחדש, אחרי 16 חודשים שרגל של יהודי לא דרכה שם, ביקורי יהודים בהר הבית. על פי השידורים הרצופים, שנמשכו גם לאחר קיום האזכרה, נדמה היה שזה העניין החשוב ביותר שלפניו ניצבת המדינה. במשך שעות ליבו קול ישראל וגל"ץ, במיוחד האחרון, ליבוי דחוס ומוטה, יצרים דתיים אצל המוסלמים ואצל האנטי-דתיים בין היהודים.

למוסלמים ניתנה ההזדמנות לטעון, ובהרחבה, נגד הבלוף המונומנטלי שקיים קשר כלשהו בין העם היהודי להר הבית. מבין היהודים הועלו לשידור בעיקר מי  שטענו, בדיוק כמו המוסלמים, שביקור יהודים בהר הבית ב"עיתוי זה" פירושו הבערת המזרח התיכון. איש לא שאל, איש לא נשאל, מדוע להיכנע לאלה שמאיימים בהצתת האש; או מדוע היהודים הם הפירומנים ולא אלה שמאיימים להצית האש ולהבעיר בה את המרחב.

"עיתוי" היא אחת המלים המרכזיות שמלווה את המצב הישראלי, ולפניו את המצב היישובי. בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשעוד ניתן היה לעלות לארץ ישראל באופן חופשי למדי, נשמעו טענות, בארץ ובגולה, כי העיתוי לא טוב; הארץ עדיין ענייה ואפילו לאלה שנמצאים בה אין עבודה. וגם נגד הקמת כוח מגן מרכזי שסר למרות הנהגת היישוב קמו מתנגדים, מאותו נימוק. הרי יש כאן מנדט בריטי שיגן על היישוב. במיוחד בולט הוויכוח על העיתוי הנכון שבו יש להכריז על הקמת המדינה. מכיוון שרוב מוחץ בציבור צידד בהקמת המדינה, בחרו המתנגדים בטענת העיתוי ומצאו תומכים בחוגים שונים, החל בחיים שפירא, אז ראש הפועל המזרחי, לימים המפד"ל, דרך חוגים בורגניים ומפ"ם. ואכן, בישיבה המכרעת של הגוף הקובע, "מנהלת העם", הצביעו שלושה משבעה נגד הצעת בן גוריון להכריז, "בעיתוי הזה", היינו ה' באייר תש"ח, על הקמת המדינה.

גם כשהמדינה קמה והיתה, ואף ניצחה ניצחון מכריע במלחמת השחרור, כוחות מרכזיים ביישוב, כאז כן עתה, נותרו עם מנטליות "העיתוי". התנגדותם לעלייה ההמונית בראשית שנות החמישים לא היתה, כמובן, עקרונית. רק ש"בעיתוי הזה", עקב המצב הכלכלי והביטחוני, אין אפשרות לעלייה ה(כמעט) בלתי סלקטיבית. אלא שזאת בדיוק הבין "הזקן": כשם שתקומת ישראל היתה בניגוד לכל היגיון של "עיתוי", כן חייב להיות גם הגיון הגל הנוכחי של שיבת ציון, גל עליית וקליטת ההמונים. וכל עוד היתה קיימת מיסטיקה חילונית זו, ציונית זו, המדינה התקדמה. עם הדיכאון שהשתרר בסיום מלחמת יום הכיפורים, שבו החלה מנטליות העיתוי להשפיע השפעה מכרעת על העם ומקבלי ההחלטות, החלה הנסיגה, הגיאוגרפית והמנטלית. והיא הביאה לכך שגם על עצם הכורח לנהל את מלחמת הקיום הנוכחית, שאין צודקת ממנה, נסדקה האמונה וההסכמה.

כן, אנחנו דנים בסוגיית ההמלצה לאפשר ליהודים ביקורים בהר הבית. בסופו של דבר, לא המלצות השב"כ אומצו אלא איומי ח"כ דהאמשה ודומיו: אם יהודים יורשו לטמא את ההר הקדוש למוסלמים, הזהיר חבר בית הנבחרים הישראלי, ללא מורא וללא כחל ושרק, ישפכו נהרות של דם (כך, בערך, היו גם האיומים ערב סגירת האוריינט-האוס. הבית, מי עוד זוכר, סגור. משרד החוץ, שהזהיר שהסגירה תביא לניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם מצרים וירדן, שכח; המאיימים שותקים ועולם כמנהגו נוהג). האזהרות והאיומים, שלו ושל האחרים, הועילו: הר הבית נותר סגור למבקרים יהודים.

 

                                          3

 

י"ק, היום באמצע שנות העשרים לחייה, עלתה ב -84 מאתיופיה. היתה במרכז קליטה בצפת ואחר כך, ביוזמת אדם שהחליט שההתיישבות ביש"ע חייבת להיחלץ למען עלייה זו, בעפרה. כ20- משפחות, שלא מעטות מהן חיות עד היום ביישוב בבתים משלהן, הוצאו מהמרכז, ששלח את דייריו רק לריכוזי אתיופים, היינו לשכונות עוני שעל פי רוב אין מהן מוצא. בת שבע היתה כשמשפחתה נקלטה, ולא הכל הלך חלק, במערכת הקליטה היישובית והחינוכית. בעיות הזהות התעוררו אצלה, על כן, מאוחר יותר, "אולי רק עכשיו". היא הלכה כבני היישוב לצבא, היתה לקצינה ויצאה מהחממה לעולם האמיתי. אתיופי, גם מי שנדמה לו כמוה ש"עשה את זה", צריך כל הזמן להוכיח. ובגלל הצבע, גם הדורות הבאים יצטרכו.

היא לומדת משפטים. בחצי השנה הראשונה ללימודים, עד שהכירוה, הפניות אליה היו באנגלית. בספרים שקראה מסופר על השגיאות של הפקידים,  שליחים מתנשאים של מפלגות, שעשו שמות בקליטת העולים בשנות החמישים והשישים. היום, לאחר ש"למדו את הלקחים", במרכאות ובלעדיהן, העובדים המקצועיים חוזרים על אותן השגיאות כמעט. שוב מעודדים את הילדים לנהל, שהרי הם הרי קולטים ראשונים את השפה, את ההורים, והופכים על פניו את הסדר ההיררכי של המשפחה.

ההורים, שרובם נישאו בגיל ההתבגרות, אינם יודעים בדרך כלל מהן בעיות גיל התבגרות של צאצאיהם. הם מאבדים סמכות ובאין מי שימלא את מקומם, מתפרק התא המשפחתי. היועצים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים מוציאים רבים מן הילדים למוסדות. אלה שאינם נקלטים, והם לא מעטים, בורחים ומוצאים מקלט בתחנה המרכזית בתל אביב. גם אלה שמורחקים לתקופה קצרה בגלל בעיות משמעת מצטרפים לנושרים הגמורים. יש המוצאים דרכם לגן החשמל הסמוך: סמים, זנות לסוגיה, פשעי רכוש. 11% מילדי העדה, במיוחד מבני עולי מבצע משה, נושרים מכל מסגרת (לעומת כ -3% אצל כלל האוכלוסייה). שיעור האבטלה בעדה  גבוה מ -50%  .

כ -85 אלף יוצאי אתיופיה יש בישראל, מהם רק 3,000 סטודנטים. אין עוד עדה, היא מודה, שמקבלת מהמדינה סיוע, בדיור למשל, כמו העדה האתיופית; גם לימוד חינם באוניברסיטאות וגם עזרה בדמי קיום. י"ק שומרת על שמה המקורי מאתיופיה. היא עושה רבות למען העדה, אך את הפעילות בתחנה המרכזית ובגן החשמל אין לה כוח נפשי להמשיך. היא משתתפת, בנוסף ללימודי המשפטים, בתוכנית מנהיגות במכון שלום הרטמן בירושלים. שני יוצאי אתיופיה, היא ומ"ס, עו"ד, מצויים בקבוצה של כ -30 משתתפי התוכנית. הרבה מעל ליחסם המספרי באוכלוסייה.

ס"פ, בן 33, עולה מחבר המדינות, אינטלקטואל מובהק, מציין כי יותר מארבע חמישיות מהעולים מרוסיה (לעומת פחות מ -50% מקרב יוצאי אתיופיה ולמעלה מ -90% מהעולים מצפון אמריקה) הסתדרו כאן די טוב. הוא מציין זאת כדי לחדד את טענתו שלמרות העובדה שמצבם הכלכלי טוב הרבה יותר משהיה ברוסיה, זו, בהכללה, עלייה מנוכרת. ועיקר האחריות היא של הישראלים, במיוחד של השכבות המובילות והמשכילות. בחודשים הראשונים לבואו, העולה עושה מאמץ ללמוד את "ההוויה הישראלית" ולהשתלב בה. ואז הוא מגלה, לרוב לאכזבתו, שאין היום הוויה, או חוויה, ישראלית. אין מרכז תרבותי, או אתוס מרכזי, שאליו הוא צריך לשאוף ולהשתייך. הוא מוצא סביבו תרבות חקיינית רדודה, וחברה מתלהמת ושסועה.

התוצאה: העולים יוצרים, למעשה, מרכז משלהם. ס"פ שלמד, תחילה במוסקבה ואחר כך בירושלים, פילוסופיה ומדעי הטבע, היה אחד מאלה שניסו. כשלא מצא מרכז, העלה אפשרות שמא יש כאן, לפחות, רב-תרבותיות והתאכזב עוד יותר. הדיון בארץ מתקיים מחוץ למציאות. החשיבה היא סטיגמטית, לעתים קרובות סביב פיקציות פוליטיות-אידיאולוגיות שהפכו לדוגמות. הרוב הדומם באמת דומם ושותף, בשל אדישותו, לפשע.

המבוגרים בין העולים, במיוחד האינטלקטואלים, אינם רוצים להידמות לאלה הקרויים בישראל אינטלקטואלים. מנטלית הם קרובים יותר לאינטלקטואלים ברוסיה. האמפתיה של האינטליגנציה הרוסית נתונה, קודם כל, לבני עמה; יש להם מחויבת מולדת, חד משמעית ולא מותנית, לעמם, לסבלותיו, לאתוס הרוסי ולשימור התרבות הגדולה. האינטליגנציה הרוסית מעולם לא היתה נייטרלית, בוודאי לא אופוזיציה לוחמת לעם, או לחלקים בו, בשעת סבלו. לא במקרה רב יחסית מספר ההרוגים ממוצא רוסי בקרב החיילים. גם הלא-יהודים שבהם מרגישים צורך פשוט, אינסטינקטיבי ואלמנטרי, להגן על המדינה שנתנה להם מקלט.

האינטליגנציה הישראלית מנוכרת למורשת של עמה, להוטה לנתץ את המיתוסים המעטים שנוצרו כאן ומתיישרת לפי מה שהיא חושבת שחושבים העמיתים באירופה ובאמריקה, המארחים אותה בכינוסים ובשבתונים ומקציבים לה מענקי מחקר. גם אלה מהעולים שאינם יהודים, ואפילו אלה שעשו את ישראל תחנת ביניים, בזים לה. היא מעוררים אצלם את כל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שנשאו עמם.

 

                                         4

 

שנה לשלטונו של אריאל שרון. ראש הממשלה, אולי בלחץ חסידיו שתבעו להוכיח מנהיגות, מתמסר, שלא בטובתו, לסדרה אין סופית של ראיונות. ומי שחיפש את התשובה מדוע ממעט האיש להתראיין על אף שיכול היה להעלות את המוראל ולבסס את מעמדו כמנהיג העם בשעת מלחמה, מצא אותה בחשיפה: לשרון אבדו הסמכות הטבעית וגם לא מעט מהביטחון העצמי. והעיקר: אין לו בשורה. הוא די רהוט, אך, שלא כדרכו מאז, מתגונן. בעבר ידע להוביל את מראייניו למחוזות ולתשובות שאליהן רצה להוביל. אנרגיה זו היתה כלא היתה. חל פיחות, מרגישים הכל, ביכולות של שרון שהתבססו, בעיקר, על כריזמה שהניעה אנשים ומנגנונים לבצע למענו משימות רק משום שהוא זה שביקש אותם להתגייס.

בלטה במיוחד הלשון הלאה, חסרת הלהט, שבה התייחס לפרשה המכונה, בלשון התעמולה שביקשה לשוות לעניין ממדים קיומיים, "מכתב הקצינים". לו היה שרון במיטבו, היה מבהיר את הממד האמיתי של התופעה, שהוא שולי, ובעיקר היה תוקף את המניעים של היוזמים, רובם אנשי "יש גבול" וארבע אמהות. אבל ההגנה השבלונית, חסרת הסערה והתקיפות שהעניק לצה"ל מפני האשמות הזדון המאשימות את הצבא - וגם אותו בהיותו ראש ממשלתו של צבא המבצע, כביכול, פשעים אלה - העידה שהפולמוסן הזה השיב את חרבו, גם המילולית, לנדנה.

פעם בכמה שנים, במיוחד כשיש לחץ ביטחוני, מתארגן לו איזה "מכתב קצינים". כשוך הקצף מתברר, תמיד, שהתופעה שולית, שאין לה שורשים אמיתיים בקרב הציבור, בוודאי לא בצבא. עובדה: כאשר המדינה זקוקה להגנה, היינו ללוחמים, ההתייצבות היא מלאה. וכך גם היום: לא מעט מילואימניקים שמסיימים את שירותם, מתנדבים לשירות נוסף. הגיניאולוגיה של חלק מן החותמים, במיוחד היוזמים, מובילה, לפעמים עד דור שלישי ואף רביעי, אל השמאל הקיצוני עוד מימי היישוב. ולאחר הסערה, בעיקר התקשורתית, העניין נמוג עד למכתב הבא. בין לבין הוא מעסיק, בעיקר, אנשי אקדמיה הנותנים בו סימנים מוגזמים, כגון השפעת התופעה על החברה הישראלית באותו זמן ועל המהלכים המדיניים והצבאיים. לשרון לא היה הכוח להעמיד הדברים בפרספקטיבה ואף לתבוע את עלבונו האישי, שנכרך, באופן מלאכותי למדי, בוויכוח על הסיבות לסרבנות. אך לא רק בעניין זה, שאינו טריוויאלי, הוא לא גילה תקיפות.

בעיצומם של מעשי רצח המוניים ביהודים, לאחר הפיגוע הגדול בעמנואל, ציטט אליהו זהבי, איש "מעריב" בסקנדינביה, את הטאגבלדט, עיתון נורווגי (באמת) חשוב. זה כתב כי אריאל שרון, מדכא הפלשתינאים, הוא לא פחות מכפילו של הרמן גרינג; מה אשמדאי זה היה שמן, אכזר וגס, אף שרון כך. ומיהר והחרה אחריו עיתון אחר, ביטאון תנועת העבודה הנורווגית. הלה, גם אם לא שלל את תארי הכבוד שמתחרהו העניק לשרון, לא הסכים עם ההשוואה הממעיטה לגרינג. להיטלר הוא דומה, נכתב בעיתון ההומני-סוציאליסטי. העורכים אישרו, אולי גם יזמו, את פרסום המאמרים.

רק עיתון ישראלי אחד סיפר לקוראיו, בעמוד פנימי כמובן, על פרסומי התועבה הללו. ושום מחאה, למיטב ידיעתי, לא הוגשה. ושום מאמרי מערכת לא נכתבו בגנות השוואות הזוועתיות הללו, כשם שלא מוגשות מחאות על הקריקטורות האנטישמיות, שחוקרים אחדים סבורים שהן גרועות מאלה של הנאצים, שמתפרסמות במצרים, ברשות הפלשתינית ומדינות ערביות אחרות. ואינני מדבר על מחאות ממשלתיות. ראש ממשלת ישראל, שבעניין פחות ערך הרבה יותר, פרסום ב"טיים" ולפיו ידע על הטבח בסברה ושתילה, יצא למסע צלב נגד השבועון, מחל הפעם על כבודו, אף שבעניין זה השוואתו לגרועים שבראשי הנאצים יכול היה לזכות, ללא ספק, בניצחון משפטי מהדהד. יתרה מזאת: בעניין כזה, כבודו, לו היינו מדינה שמכבדת את עצמה, חייב להיות כבודנו. בוודאי כשמדובר בהשוואת ראש ממשלת ישראל להיטלר ולגרינג. ועם שלם, ובראשו אישים מכל המחנות ובגיבוי כלי התקשורת כולם, היה צריך להתייצב לימינו.

אך הפעם האחרונה שבה עלה אצלנו עניין הכבוד היה כאשר יהורם גאון שר עליו במחזמר קזבלן. והשתיקה של הסופרים, המלומדים, הפוליטיקאים והעיתונאים שיש להם נגישות למדיה ולעיתונות בעולם, ושיכלו להעמיד את דעת הקהל על האבסורד שבהשוואות הללו, מרמזת, מי יודע - כבר אי אפשר לדעת - שאולי (אולי?) הם חושבים שמגיע לו.

אינני מופתע מהתנהגות האירופאים. אלה, פשוט, חסרו לסורם לאחר תקופה קצרה של ייסורי מצפון שיצרה השואה. אך עתה, כשהזמן עשה את שלו, האנטישמיות הבסיסית שבה להיות מה שהיתה אצל אלה שאינם יודעים, או שלא כל כך רוצים לדעת. ומכיוון שבכל זאת לא נאה להיות, אפילו היום, אנטישמי, אפשר לתעל את האנטישמיות של תחילת המאה החדשה, הרי לשם כך יש ליהודים מדינה, להתנגדות להתנהגות הישראלית כלפי הפלשתינאים.

ואם כך הנורווגים, שעד למעורבותם בתהליך אוסלו (הנה עוד קורבן של התהליך הארור) נחשבו לידידים, מה לנו כי נלין (רובנו אכן איננו עוקבים ועל כן לא מלינים) על האנטישמיות הגואה באירופה בכלל ובצרפת בפרט. אצל האחרונים, על פי דו"ח הקונגרס היהודי העולמי, נעשים בשנים האחרונות כשליש מכל מעשי האלימות בעולם על רקע אנטישמי. נכון והגיוני הוא, במיוחד לאחר ה11- בספטמבר ולמראה תמונות הזוועה של פיגועי המתאבדים, שתהיה ירידת מה בהתפשטותו של אותו חיידק. אך האנטישמיות, מתברר מפרסומים אחרונים על תפוצת "הפרוטוקולים של זקני ציון", נמצאת בעלייה תלולה דווקא עתה, כשישראל מדממת ממתקפות טרור אכזריות. מעניין מה חשבו ישראלים תומכי הפלשתינאים כאשר האלפים שצעדו בפאריס, יום לאחר הפיגוע ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים ויומיים לאחר פיצוץ האוטובוס בוואדי ערה,  נשאו כרזות שהשוו את שרון לנאצים ואת צה"ל לאס-אס.

סיפור קטן מדגים מדוע משלימים היהודים בישראל עם השנאה כלפיהם וחלק מהם אפילו מצדיק את מה שטופלים על מדינתו ועמו. בשבוע השלישי של פברואר השנה ביקר בישראל ראש ממשלת צ'כיה, מילוש זמאן. האיש, שכנראה לא עשה שיעורי בית וחשב אותנו לעם נורמלי, הניח כמובן מאליו שעליו להביע הזדהות - גם זה עשוי לקרות בעולם האכזרי של אינטרסים - עם קורבנות הטרור שערפאת המשיך להפיל גם בעת ביקורו. והוא הכריז, אוי לאוזניים שכך שומעות, שערפאת הוא טרוריסט. וכשם שאסור היה לנהל בזמנו מו"מ עם הטרוריסט היטלר, המשיך להתלהם, שהפר כל הסכם שנחתם אתו, אסור לנהל מו"מ עם ערפאת שעושה לצחוק כל מה שמסוכם עמו (איזו השוואה מקוממת, התקומם יושקה פישר, הומניסט ושר החוץ של גרמניה).

וכאן הוסיף חטא על פשע: הוא הצדיק את "נאום צ'כוסלובקיה" של שרון (שבו אמר לנשיא ארה"ב בוש שישראל לא תניח שיעלו אותה על מזבח האינטרסים של המעצמות, כפי שעשו לצ'כוסלובקיה). ולשיא איוולתו הגיע ראש הממשלה הזר הזה כאשר, בטקס בבית הנשיא, הביע תמיהה על הסטנדרטים הכפולים בעולם ביחס לטרור. מה שפסול כלפי העולם המערבי, במיוחד ארה"ב, הופך למובן ואף לגיטימי כאשר מדובר בטרור נגד ישראל.

והלגלוג שטף את הארץ. בקול ישראל השוו את צ'כיה, כמגיע לה, למיקרונזיה. נרמז שמדובר, כנראה, בראש מדינה מנותק המכריז, בתמימות מעוררת גיחוך, הכרזות המעוררות תגובות ביטול (אצל מי?). מיקרונזיה, נאמר באחד השידורים, את כבר לא לבד. בכתבות בעיתונים עורר האיש המשונה חיוכים סלחניים, על שהתייחס בחוסר איזון כזה לאירועים שאנו, הנוגעים בעניין, מתייחסים אליהם בביקורת עצמית ובהבנת הצד האחר.

צ'כיה, נזפה התקשורת הישראלית במילוש זומאן, איננה מיקרונזיה. ואם אתה אינך שומר על כבודה ומעמדה, נעשה זאת אנחנו. והתמיכה התמימה, השטותית, שיכולה להרשות לעצמה ממשלה של איים נידחים אי שם בקצה העולם, אינה יאה למדינה מכובדת ולראש ממשלה של אומה נאורה. זמאן, שיסיים בעוד חודשים מספר את הקדנציה שלו, התחכם אחד הפרשנים, יוכל להתקבל כחבר כבוד אצל ליברמן. וגם תגובת העולם לא איחרה, כמובן, לבוא: צ'כיה, מועמדת להצטרפות מיידית לאיחוד האירופי, תתכבד, על פי המלצת יושקה פישר, להמתין מעט, שמחה התקשורת הישראלית לדווח. ככה ייעשה למי שמזדהה, ובאופן מביך כל כך, עם מדינת היהודים.

 

                                        6

 

בעיצומה של האינתיפאדה (כאמור, היום זו מלחמת טרור ולא אינתיפאדה) קיבלתי שיחת טלפון. אינך מכיר אותי, אמר קול מלא הבעה, שמי דב צ'רנוברודה ואני מזמין אותך להשתתף ברב-שיח על סיכויי השלום ב"צוותא" בחיפה; אני יודע שמסוכן לנסוע (אז רק זרקו אבנים; היום, כאשר יורים, מה היה אומר?), אך מאוד-מאוד הייתי רוצה שתשיב בחיוב.

 האמת היא, השבתי, שלא בגלל הסכנה הפסקתי להיענות להזמנות לנסוע מעפרה כדי לפגוש כמה עשרות אנשי שמאל שדעתם מגובשת. ואם לא די בכך שהקהל הוא שמאל, גם רוב הפאנל שייך, תמיד, לשמאל. למרות התדמית הליברלית שאנשי השמאל משווים לעצמם, הוספתי, חבורת השמאל בישראל היא חבורה נעולה, חסרת סבלנות וסובלנות. אנשיה, כשהם באים לפגוש באיש ימין, מטרתם  להתעמת ולא לשמוע דעה אחרת. בכינוסים בחו"ל, לעומת זאת, אני פוגש אנשים שהתחנכו להקשבה, לכיבוד דעתו של האחר - שאצלו סובלנות איננה סיסמה בלבד. האיש שעל הקו ניסה להסביר כי "בחיפה זה אחרת"; ומכל מקום הוא, דב צ'רנוברודה, מאזין. אחרת לא היה יודע עלי ולא היה מזמינני. ואף על פי שידעתי שגם מפגש זה לא יהיה שונה מאלה שאת לקחם למדתי, משהו בקולו ובאופן שבו ניסה לשכנע הביאו אותי למצב שלא יכולתי לסרב.

המפגש היה, למרות דברי פתיחה מאוד מרגשים של דב, (כמעט) כצפוי. מבחינת העברת מסר, סיכמתי לעצמי, הוא לא היה "שווה" את שמונה השעות שהשקעתי (כשש שעות נסיעה הלוך ושוב ושעתיים מפגש).  מה שכן היה ונותר כדאי היה המפגש עם דב צ'רנוברודה: איש תמים עם עצמו והסובבים אותו. אידיאליסט של שלום. ד"צ', שהיה אדריכל, השקיע בפעילות השלום, על פי אמונתו, את כל כולו. ואנשים כאלה, הפועלים ללא חשבונות של כבוד למען אידיאל , שובים את לבי. מפעם לפעם היה משתפני טלפונית ברעיונות, שנראו לי נאיוויים לחלוטין. השיא היה כשטען שדווקא המתנחלים יכולים, באקט דרמטי של פינוי כל מפעל ההתיישבות, לבצע את "האקט ההיסטורי של המאה" של התנועה הציונית. כל כך נלהב ומאמין היה שלפעמים הצטערתי שאיש ברמה ובתמימות כאלה אינו שייך למחנה שלי. לא מצאתי אצלו אפילו קורטוב ציניות או מניפולטיוויות.

בתחילת 1995 הוא פסק, כך הסקתי מהדממה הטלפונית, להעריכני. דב פנה אלי בעיצומם של מפגשים סודיים שניהלנו, חברי ואני (הפרשה מתוארת לפרטיה בספרו של יוסי אלפר "וגר זאב עם זאב" שיצא במארס 02' בהוצאת הקיבוץ המאוחד) עם אינטלקטואלים ואנשי רשות פלשתינאים בעיירה ליד אוקספורד, אנגליה, ובירושלים. בפיו היתה הצעה: שוחחתי, אמר, עם אישיות פלשתינית. האיש, הוסיף ואמר, רוצה לפגוש אותך ומבטיח סודיות מלאה. אני מוכן להיות המפגיש ביניכם. האיש שבשמו נקב השתייך אמנם לליגה שעמה היו לנו מפגשים, אך לא סברתי שכדאי לפתוח זירת מפגשים נוספת. דב, שלא היה כמובן בסוד המפגשים, התאכזב. בתמימותו ראה ביוזמתו פתח למסלול העשוי להביא לתוצאות מהפכניות. הוא רמז - כמה קשה היה לאיש עדין זה לרמוז רמז פוגע כזה שאני מחמיץ, אולי בשל חוסר אומץ אישי ראוי (את זאת הבנתי, הוא לא אמר), הזדמנות היסטורית.

כשהתפוצצה, בכותרת ראשית ב"הארץ" ובשידורי המשך במדיה, פרשת המפגשים עם אנשי הרשות והאקדמיה הפלשתינאים, דב היה נרגש. הוא התקשר, בירך, הצטער על ההדלפה והציע את שירותיו למקרה שנרצה לחדש את המפגשים. הוא הכיר את כל הפלשתינאים הרלוונטיים וגם את כל הישראלים שהיו המעורבים העיקריים בתהליך אוסלו, שאליו התייחס באמונה שלמה ותמימה. לא היה מקום, בוודאי לנוכח התגובות השליליות ברחוב התנחלותי כמו גם ברחוב הערבי (בהבדל אחד: מעל ראשי המתנחלים לא ריחפה סכנת פגיעה פיזית, ולרוב גם לא היה עימות פוליטי רציני, מלבד העלבון על המידור, מצד חבריהם; בעוד שהפלשתינאים, כך סיפרו אחדים, קיבלו איומים על חייהם).

המשכתי לעקוב אחר ד"צ', שפירסם מאמרים ומכתבים בעיתונים, במיוחד ב"הארץ". כאשר אירע הפיגוע ההמוני הראשון בחיפה, בתחילת חורף 2002, שמעתי את קולו המפציר בקהל החיפאי לא להיחפז להכללות ולהסיק שהערבים, ככלל, תומכים בטרור. זה היה האיש: מאמין, בכל ישותו, באדם, בכוונותיו הטובות.

ביום ראשון, 31 במארס 2002, ג' דחוה"מ פסח תשס"ב, סעד דב צ'רנוברודה סעודת חג במסעדת "מצה", על כביש רופין בחיפה. מפגע ערבי התפרץ למסעדה ופוצץ עצמו בין הסועדים. כל כך קרוב היה לדב, ששעות רבות טרחו על זיהויו.

 

                                        7      

 

בספטמבר-אוקטובר 1936, בעיצומה של מלחמת הטרור הקיומית הקודמת (שנקראה, משום מה, "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט") כתב אורי צבי גרינברג, משורר שרבים רואים בו נביא, "זוועה: בבית אבא להיות כה מובס!/ בבירת ישראל להיות מושפלים עד שאול... אכן נדכאנו מאוד... אנו כפופים, בוערים... בבתינו מעט מאוד רון ורב נהי". ולאחר שהוא מתאר את ההווה, הוא חוזה את העתיד: "אני חז", הוא כותב  על גורל בריטניה "את נשרי עמלק מן הריינוס/ עפים אלי גג הווסטמינסטר הרם (כאמור ב1936-!, י"ה)...  אני רואך היורדת בים חיפה וביפו אלי אניות להפליג - - / ובגב חייליך קר וחם, כבגבי,/ בעת כותבי זה השיר... אני רואה עינויים שיבואו עלי:/ איומים מאלה אשר בהווי./ ... אני שומע הרבה יללות באוזני./ אני רואה הרבה הרוגים וטבוחים ובערות..."  "ואני רואה", הוא מסיים, "סיעת אווירוני במחוג/ על פני הר הבית חגה ביום חג... ודגל דוד - במגדלו של דוד".

 בימים אלה מלאו 35 שנים למלחמת ששת הימים ולשיאה הצבאי, הרגשי וההיסטורי; שחרור ירושלים, אקט שחזה אצ"ג, כאמור, לפני 66 שנה. סיעת האווירונים אכן חגה, כפי חזה, ביום חגה של ירושלים, במצעד צה"ל. אך את עיקר המלחמה בירושלים לחמו לוחמי הצנחנים. האחרונים התכנסו בימים אלה, ביום ירושלים, שהשנה חל ביום חמישי, כ"ז באייר, 9 במאי. הם התייחדו עם יותר ממאה מחבריהם שנהרגו על כיבוש גבעת התחמושת, הר הצופים, הר הזיתים, שער האריות, הר הבית, הכותל המערבי והעיר העתיקה. הם שמחו להיפגש, אך על פניהם לא היתה הנהרה של 67'. אז, בצד האבל והצער על האבדות הרבות, הם חשו שרוח עזה דחפה אותם אל מרכז העשייה ההיסטורית. העם היהודי לדורותיו מחה דמעות של שמחה יחד עמם.

היום, לנוכח מה שאירע מאז, ובמיוחד ב -19 החודשים האחרונים, ירושלים שידרה להם, כנראה, משהו שונה. וכאשר הסבים סובבו עם הנכדים בנתיבי הקרבות הם לא חשו, כפי שחשו אז הסבים, את פעמי המשיח. גם הסבים לא. היום, כששופכים דמעות בירושלים, אלו הן דמעות של טרור שאיננו פוסק; לא עוד דמעות אושר והודיה של צנחנים יגעים ושבעי קרב המתייחדים עם בוראם, ברגעים נעלים שאין בלתם בירושלים של זהב וליד הכותל המשוחרר.

אם תרצו, זהו ההבדל במצב הישראלי בין 1967 לבין 2002.  

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד