קווים לדמותה של המלחמה האמונית
קווים לדמותה של המלחמה האמונית

קווים לדמותה של המלחמה האמונית

ד"ר ריקי טסלר

מלמדת במסגרת לימודי הדמוקרטיה באוניברסיטה הגבוהה

 

"הגוש האמוני", הכולל את כל המחנה הדתי-חרדי, מתקרב לעמדת פריצה במאבק על אופי המדינה. שאיפתו להמיר מדינה יהודית-דמוקרטית במדינה יהודית-דתית אינה קצרת טווח, אינה תיאורטית ואינה שולית. היא נשענת על ביטחון עצמי חדש, על גבולות עוצמה רחבים, על מעורבות אזרחית גבוהה, והיא מחזיקה ב"נשק" האולטימטיבי: זהות יהודית קולקטיבית המוסכמת על מרבית הציבור

 

המלחמה על הזהות היהודית והתרבות היהודית נמצאת בעיצומה, והיא מציבה שני מחנות במסלול התנגשות. במלחמה זו בולט אי-שוויון הכוחות בין המחנות. בצד האחד מתגבש והולך "גוש אמוני": מערך פוליטי-חברתי הכולל מרכיבים ממוסדים ושאינם ממוסדים, שהעלו את האמונה הדתית לראש סדר העדיפויות שלהם ומשתפים פעולה אד-הוק, על פי מידת חיוניות האינטרס הדתי העומד על הפרק.  מערך זה כולל את המחנה החרדי (אשכנזי וספרדי), החרדי/ לאומי הדתי, הלאומי-דתי ובחלקו גם את המחנה המסורתי.

"הגוש האמוני" חמוש באידיאולוגיה טוטלית, שבה הערכים, בהיותם בעלי אופי מקודש ותוקף מוחלט, ונובעים ממקור אלוהי, אינם מתירים פשרות; יש לו מנהיגות כריזמטית ומשאבים בהיקפים גדולים; ארגונו ומיסודו חזקים, הנאמנות הארגונית גבוהה, ויש לו עוצמה ייחודית הנובעת מכך שחלק מהמחנה החילוני מסכים לחלק ממטרותיו, בשם הזהות היהודית. יתרה מזה, ל"גוש האמוני" יש מטרת-על ברורה ומוסכמת: בניית אלטרנטיבה דתית למדינה היהודית והדמוקרטית.

בצד השני, המחנה הלא-דתי נעדר אידיאולוגיה אחידה והוא חסר מטרה, משאבים, ארגון, נאמנות, או מנהיגות מוסכמת, ואינו מוכן לזהות את התופעה כמלחמת זהות המחייבת התארגנות.

מהמחצית השנייה של שנות התשעים מתחולל שינוי פרדיגמטי בתפיסת העולם של מרכיבי "הגוש האמוני", שינוי המערער על סדרי בראשית ביחסי דת ומדינה, אינו מסתפק בסטטוס קוו, תובע הכרעה חד צדדית בשאלת הזהות היהודית הקולקטיבית, ומתארגן לשנות את אופיה של המדינה וליישם בה דגם חדש של מדינה דתית. התקשורת ניסתה לעורר את המודעות הציבורית לתהליך המהפכני בסוף שנת 2000.  "בוקר טוב מהפכה!" הכריזה כותרת משנה באחד העיתונים הראשיים בישראל בספטמבר אותה שנה, והציגה את הבוקר כראשיתו של עידן חדש של מאבק בראשיתי הבא להכריע את שאלת זהותה של המדינה; מאבק שבו "מהפכה אזרחית" הוכרזה נגד "מהפכה דתית", שבו מחנה דתי מתייצב נגד מחנה לא דתי, יהודי מתייצב נגד ישראלי, וכל צד רואה בצד שכנגד אויב.

התקשורת ניסתה להדגיש שנפתח עידן חדש במאבק, כי נדמה היה שתהליכים פוליטיים וחברתיים הבשילו בשנה זאת לכלל שינוי פני זירת המאבק, לשינוי כללי המשחק המקובלים, ולהכרה שמדובר בזהויות עצמאיות ומקוטבות, שאחת מהן לפחות פועלת להחליף את האחרת.

מה גרם לשינוי המהפכני ולמה הוא אירע בזמן הזה?

מאז שנות השמונים חלו בסביבה הגלובלית שינויים מרחיקי לכת. החיפוש אחר משמעות וזהות בחברת זמננו יצר שתי מגמות מנוגדות הנעות בין חדש וישן, עתיד ועבר, עולמי ומקומי: הראשונה חותרת קדימה בחיפוש אחר זהות אינדיבידואלית חדשה בחברה רב-תרבותית עתידית, שערכיה אינם ברורים והיא מציבה את סימן השאלה על דגלה; השנייה חותרת לחזור למקורות ולאגד את מערכת הערכים סביב קהילת האמונה, סמלי הלאומיות או הגיאוגרפיה של המקומיות, ומציבה את סימן הקריאה על דגלה. המעבר ממודרניות לפוסט-מודרניות הוא מעבר מתרבות שבמרכזה מדינת הלאום, לשתי חלופות שונות: חלופה פוסט-ליברלית, אינדיבידואליסטית וצרכנית, שעליה מתבססת תרבות המעמד הבינוני והמעמד העליון; ותרבות דומיננטית כחלופה ניאו-קהילתית, זהותית וסימבולית, שעליה מתבססת התרבות של קבוצות שוליות ומקופחות, המאופיינות לפעמים ב"שבטיות" ובפונדמנטליזם. 

הפונדמנטליזם אינו תופעה חדשה, אבל ב -20 השנים האחרונות אנו חשופים יותר לעוצמתו. גברה גם חשיבות האינטרסים הארגוניים של נציגיו. הפונדמנטליזם העכשווי מניח, שעם שקיעת האידיאולוגיות הגדולות, הוא תופס את מקומן כמסגרת עיקרית לניתוב תסכולים ואכזבות, דחפים להתמכרות, לגאולה ולהריסה. דובריו דוחים עקרונית וקטגורית את הלאום והמדינה כמוסדות בעלי לגיטימציה כלשהי. הפונדמנטליזם העכשווי נלחם בעולם המודרני, והוא מתאים עצמו לסביבה. הוא לא רק מפעיל טכנולוגיות חדישות, הוא גם מכוון את שלבי התפשטותו, בדרך למדינת הלכה, למוקדי הכוח החדשים. הוא משתלט על מערכת החינוך; אחר כך פונה לטיהור אמצעי התקשורת מחילונים ומתנגדים; רק בסוף הוא פועל להשגת שוויון כלכלי.

הגלובליזציה מחלישה את תודעת הפטריוטיות האזרחית ואת הזהות הלאומית, ומחזקת במקומן זהויות אתניות, דתיות, מגדריות ולוקליות. בישראל אפשר להצביע על שני זרמים המתנגדים נמרצות להשלכות הגלובליזציה, ואשר בתהליך בניית זהות בחרו בפונדמנטליסטים: ש"ס מייצגת את הניאו-מסורתיות ותובעת חזרה אל עבר דתי אותנטי של מדינה יהודית, על בסיס פסיקת רבי יוסף קארו ורבנים ספרדים; הציונות-הדתית מייצגת את הניאו-ציונות ותובעת חזרה לעבר דתי אותנטי על בסיס תנ"כי-היסטורי של הבטחה אלוהית למדינה יהודית בארץ ישראל השלמה. 

השימוש המתוחכם שעושים מרכיבי "הגוש האמוני" בכלים ובמשאבים של העולם המודרני מקנה להם עוצמה חריגה בתהליך בניית האלטרנטיבה הדתית למדינה החילונית, אבל הם עושים שימוש גם ב"פונדמנטליזם רציונלי", המכוון את התנהגותם בכלים "מדעיים" ובטיעונים רציונליים. אחד ממקורות העוצמה של הפונדמנטליזם המודרני הוא כריזמה דתית רציונלית, המתבססת על אישיות כריזמטית פרגמטית, המסוגלת להתאים עצמה לסדר הביורוקרטי והכלכלי ולעשות שימוש בתקשורת המודרנית ובטכנולוגיה המודרנית לצורך סוציאליזציה פוליטית וגיוס פוליטי.

                                       

                                        

 

 

על פונדמנטליזם יהודי ניתן לדבר בעיקר מאז 1967, עם כיבוש השטחים ואיחוד ירושלים, כנקודה שממנה ואילך נוצר השבר בתפיסת המחנה הדתי את היחס בין דת למדינה. קו שבר זה עבר דרך 1987, עם פרוץ האינתיפאדה, דרך 1993 והחתימה על הסכם אוסלו. הוא נמשך מאז אוקטובר 2000 ואירועי אינתיפאדת אל-אקצה. 

1967היא שנת מפנה הן בעוצמת הזהות היהודית, הן בהתארגנות ארגונים פונדמנטליסטים. הגאות היהודית-משיחית שבאה עם הניצחון, נתנה פירוש חדש להגדרה הדתית ואיפשרה החלת מושגים כמו ארץ ישראל השלמה. רבנים ידועים הבינו את כיבוש א"י כהזדמנות להשתחרר מהזיקה ל"מדינה", מושג מודרני ומהות חילונית, ולחדש את הזיקה ל"ארץ ישראל", כמושג דתי וכמהות יהודית מקורית.

בסביבה הפנים-מדינית ניתן לייחס את המעבר מדיון אל הכרעה, למאפיין פוסט-מודרני של פנאי והתפנות. לאחר שני דורות של מאבק על ביטחון פיזי וכלכלי, התפנתה החברה הישראלית להכריע בשאלות ערכיות, ובראשן אופי המדינה. המאבק על הזהות הקולקטיבית נוגע לשלושה עניינים מרכזיים: אופיה הדתי/חילוני של המדינה; דמות הישראלי החדש והגדרה מחודשת של הציונות. מאבק זה התפתח במקביל להתפתחויות פוליטיות שעיצבו את זירת ההתמודדות: המפלגות הגדולות איבדו מכוחן ועלה כוחן הפוליטי והאלקטורלי של הקטנות; התקשורת היתה תחליף לדפוסי השתתפות אחרים, וניתנה לגיטימציה גדלה והולכת לקבוצות מחאה חברתית ולפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית; הזהות העדתית עברה ממגמת פישור למגמת סכסוך.

המאבק על הזהות הקולקטיבית מתקיים אם כן בסביבה של תרבות פוליטית נעדרת הסכמים יציבים, ונעדרת מנגנון היגוי ומנהיגות מחויבת;  סביבה, שיש בה המערערים על הסטטוס-קוו בענייני דת, ויש המערערים על "פוליטיקה של הסדרה". מולה צמחה בציבור הדתי "פוליטיקה של הכרעה".

במצב התיקו הפוליטי מאז 1984 ניתנה לש"ס כמיעוט דתי-עדתי, ולמפד"ל/אגודת ישראל כמיעוט חרדי-דתי-לאומי, הזדמנות היסטורית לתפוס מקום מרכזי בחלוקת הכוח בחברה הישראלית ולהפעיל מנגנון פוליטי רב עוצמה מול רוב חילוני פסיבי ומשותק.

הסבר אחר למעבר מדיון להכרעה קשור להתפכחות אידיאולוגית ופוליטית של הנהגות וקבוצות בישראל. ההסכמה הפוליטית והחברתית שהושגה בעבר התבססה בעיקר על ההנחה השגויה של הדתיים והחילונים: כל צד העריך שהמחנה היריב מייצג תופעה היסטורית חולפת, וכי בבוא העת כוחו של היריב יתמעט ואולי ייעלם ויפנה מקום לדרך הנכונה. ההתייחסות לכל הסכם בשאלת דת-מדינה היא ביטוי לטקטיקה זמנית.

אם כך, מהי נקודת הזמן שממנה ניתן לעבור לאסטרטגיה? האם נקודת הזמן היתה 1967? האם נקודת הזמן נמצאת על ציר חגיגות 50 שנות עצמאות וציונות, המציינות מעבר משלב הגשמת השאיפות הפוליטיות לשלב ההגשמה הרוחנית ודתית? ואולי נקודת הזמן היא עכשיו, עם מה שנראה כהתפכחות השמאל מסיכוי השלום עם הפלשתינאים וההזדמנות החדשה לבניית מדינה דתית בא"י השלמה?

המחנה הדתי התפכח לאחר שהבין שהחמיץ הזדמנות אחת וגילה שנפתחה לפניו הזדמנות שנייה. הביטוי הציורי של ההחמצה הגדולה הם הצנחנים הבוכים ליד הכותל ומבטאים את הקשר הבלתי נפרד בין דת ולאום. השיבה לא"י השלמה ולהר הבית, לאחר מלחמת ששת הימים, היתה יכולה להיות שעת הכושר לבניית הזהות היהודית הקולקטיבית ולחיזוק מכריע של היסודות היהודיים בישראל כמדינה יהודית, אבל היא הוחמצה. 

הצורך הדחוף לחולל היום שינוי מהפכני מתגבש לנוכח ארבעה איומים מרכזיים. הראשון הוא המודרניזציה והתפיסה הרב-תרבותית בישראל, הנתפסים בעיני החרדים כהתבטלות מוחלטת ומחיקת הזהות היהודית. השני הוא החילון המואץ שהפך את החילונים לאויב המרכזי של "הגוש האמוני" כולו. האיום השלישי  הוא האיום הדמוגרפי הערבי. האיום הרביעי הוא של העלייה מחבר המדינות וההערכה שמספר הישראלים שנספחו ליהדות לפי חוק השבות, בלי להתגייר כהלכה, עבר את נקודת המסה הקריטית.

הדחיפות התעוררה גם על רקע ארבעה תרחישים אפשריים להתפתחות המדינה, שגיבשו 20 מומחים בחברה הישראלית שהתכנסו בצפת ב -1998. תרחיש ראשון אמר שבשנת 2025 תתפצל המדינה לאיגוד פדרטיבי של קבוצות אתניות ודתיות עם שלטון מרכזי רופף (כולל אופציה לאוטונומיה ערבית). תרחיש שני הציע שליטה ערבית מלאה מכוח רוב פוליטי בכנסת ובחברה. תרחיש שלישי הציע עליית מפלגה ימנית קיצונית שתשליט פונדמנטליזם דתי ותמגר את המיעוט/רוב הלא יהודי. תרחיש רביעי הציע גלובליזציה והעלמות הדרגתית של המוסדות הלאומיים.  האיום העולה מהנתונים והתרחישים (להוציא התרחיש השלישי) נתפס כקרוב. כל אלה הובילו לתחושה שהגיעה שעת כושר היסטורית לעצור תהליכים מאיימים אלה וליצור מבנה הזדמנויות חדש ל"גוש האמוני". 

 

                                         *

 

מאז סוף שנות התשעים נראה שהמחנה הדתי מזהה את האתגר שנקרה על דרכו, מאמץ אותו ומוכן להצהיר עליו בגלוי. הרב יעקב מידן העריך בכתב העת "נקודה", ש"ההיסטוריה השתנתה ובאחד הצמתים עקף עולם התורה מימין את התנועה החילונית... המחנה החילוני איבד את ערכי ההומניזם והדמוקרטיה ובכך איפשר את מותה של האידיאה החילונית על מנת לפנות דרך... ". נציג הקיבוץ הדתי, אמנון שפירא, טען בכתב העת "עמודים", כי "...הכרה בתודעת החופש האזרחי, שהופכת מרכזית בהוויה הציבורית, מחייבת שבסיס השותפות בין דתיים ללא דתיים לא יהיה על הסטטוס קוו שמיצה את עצמו, אלא יש לחפש הסדר אחר, הבנוי על הסכמה חופשית מרצון ולא על כפייה, אמיתית או מדומה". 

בציונות הלאומית יש כמה גרסאות לתפיסת ההזדמנות ההיסטורית: הרב יעקב אריאל הבהיר ב"נקודה" שזה הזמן להתעוררות רוחנית, מכיוון ש"מדינת ישראל עמדה להשיל מעליה כל סממני ייחודה: הדגל עמד בפני קיפול, ההימנון בפני החלפה, תעודת הזהות היהודית בפני מחיקה, המדינה עמדה בפני סכנת טשטוש זהות והפיכה למדינת ישמעראל של כל אזרחיה". יעקב שפירא טוען בכתב העת "אקדמות" שזו שעת הכושר לעבור מתפיסה של יחידים להנהגה ציבורית. מוסיף פרופ' דב שוורץ: "חובתנו המוסרית והחינוכית היא לבוא אל הציבור החילוני ולומר לו בכנות ובגילוי לב: ניסיונכם נכשל. אין יהדות ואין ציונות ללא אמונה דתית".

מנהיגים במחנה הציונות הדתית מתמקדים בשעת הכושר הפוליטית. חגי בן ארצי טוען שניסיון הציונות החילונית נכשל, בהסתמך על אזהרת הרב קוק שהתרבות הלאומית שהציונות מנסה ליצור, ללא זיקה לאמונה הדתית, תקרוס ותתנוון. מכאן, לדעתו, ברור שאין תקומה לישראל בלי אמונה בה' צבאות, ושנדרש מנהיג ציוני-לאומי שיחבר גבורה לאמונה, ציונות לתורה, סיפא לספרא.

האופציה לחזק את המפד"ל, כדי שתוביל את המהפכה הדתית, מקובלת גם על גורמים ימניים רדיקליים כמו פרופ' הלל ויס, המעריך ש"רק מפלגה גדולה תוכל להשפיע ולהציל את עם ישראל מכליה פיסית ורוחנית... צריך מנהיגות אמונית, ועל המפד"ל לשקם את עצמה כ'תקומה' ולכבוש את הליכוד"; וכמו אליקים העצני שקרא "לסלק את שרון מראשות הממשלה ולבחור במפד"ל כמי ששמרה על נאמנותה לא"י ולהתיישבות". מאליו ברור שאיחוד "הגוש האמוני" תחת הנהגת המפד"ל רצוי מאוד למפלגה הזאת, כטענת שאול יהלום ב"נקודה": "העם זקוק לאופציה הציונית דתית, אופציה זאת תישמע ותשפיע בגדול, רק אם תישא אותה מפד"ל עצמאית, גדולה וחזקה".

הקריאה להמרת המדינה היהודית הדמוקרטית במדינה יהודית בלבד אינה נחבאת בקפלי כתבים; היא מכוונת לציבור הרחב ומושמעת מעל בימת הכנסת. ביום חגה של הכנסת, בתאריך 27.1.02, קרא ח"כ רביץ מדגל התורה: "בשאלה על זהות המדינה היהודית והדמוקרטית, הגיע הזמן להעדפת ערך אחד על פני השני. למען שמירת עצמה בכל מחיר רך החיים ידחה את הדמוקרטיה, אם תהיה סתירה ביניהם. הדמוקרטיה תיסוג מהגדרת היהדות, וזה לא הפסד גדול".

הקריאה למהפכה דתית נשמעה כבר בשנת 1992 מפי מנהיגי ש"ס. "לא תיעצר המהפכה", הכריזה מודעה מאוירת של ש"ס בעיתון "ערב שבת",  ובכישרון פשטני הגדירה את המהפכה הדתית כמטרה וכאסטרטגיה ויצרה שותפות גורל המפגינה עוצמה: בצד האחד, אנחנו תחת כנפי השכינה; מנגד, הם החוששים מכוחנו. מצד אחד, השכינה אומרת "כן ירבו" מוסדות הדת; מנגד, הם אומרים "פן ירבו".  בנובמבר 1999 הצטרף הרב עובדיה יוסף לקריאות המהפכה, ולפי עיתון ש"ס "יום ליום" קרא שוב ושוב בימי עיון של פעילי ש"ס: "לא יצליחו לעצור את המהפכה היהודית".  

השימוש במלה "מהפכה" אינו מאפיין את ש"ס בלבד. במחנה הציוני דתי מחריפים מאז 1998 הביטויים הקוראים בגלוי למהפכה דתית: "דרושה מהפכה", קורא יואב שורק מעל דפי "אקדמות", ומצדיק את חידוש הסנהדרין. מהפכה שתתחיל מכיבוש ההנהגה מציע אלכס טל ב"נקודה": "תא"ל אפי איתם מהלל את המכינות הקדם צבאיות הדתיות כמצמיחות דפוס מנהיגות חדש שמקדם את המטרה: תיקון עולם במלכות שדי; כיבוש ההנהגה באמצעות השתלטות על צה"ל".  הרב אברהם וסרמן מציע שם מהפכה שתתחיל באמצעי התקשורת: "מאבק על דעת הקהל החילונית על-ידי השתלטות על אמצעי התקשורת ו/או הפעלת אמצעי תקשורת חליפיים, תוך חיקוי ש"ס... יש לוותר על תדמית הנחמד הנצחי ולפעול בצורה אקטיבית". 

הביטויים המיליטנטיים, שמקיימים זהות וכפילות בין יהדות לציונות, בין מהפכה דתית למהפכה לאומית, נשמעים בימין הרדיקלי. אל"מ (מיל') משה לשם, יו"ר עמותת "שנית גמלא לא תיפול", מדבר על "שרשרת ניפוץ": התנפצות עם ישראל עקב הבריחה מהיהדות ובריחה מהמקומות הקדושים. לשם קורא למחנה הדתי להיות בולדוג אידיאולוגי שתוקף את כולם, מארגן את היישובים לקראת עימות אפשרי באמצעות מסע הסברה רחב, אימונים להגנת היישוב והתחמשות. עמותת "זו ארצנו" ועמותת "לכתחילה - למנהיגות יהודית" בראשות משה פייגלין מפיצות את רעיון ה"מרי אזרחי" באמצעות ביטאון "לכתחילה" המודפס ב -10 אלפים עותקים בכל פעם. המרי מייצג מאבק על זהות ואמונה ולא רק על גבולות ושטחים, והוא מייצג את ההתנגדות לדמוקרטיה ולרעיון הכרעת הרוב והגליית המיעוט היהודי. לכן קורא פייגלין לחילונים להצטרף אליו.

התפיסה הכוחנית עולה גם מדברי הרב יובל שרלו: "כשמדובר בדיני שמיים ובקיום מצוות, נראה כי אין כל אפשרות להתפשר, ובשל כך נידונו סכסוכים דתיים להימשך לנצח... ההכרעה בהם נעשית בעזרת הכוח בלבד. לא בהכרח כוח פיסי, אלא בדרכים כוחניות מגוונות". אקטיביזם כוחני עולה מדברי הרב דב ליאור, שדובר במועמדותו למשרת הרב הראשי לישראל, הטוען כי יהודי מאמין צריך לפעול ולהתבטא לפי הבנתו בתורה. הוא נותן את דוגמת משה שהרג את המצרי: קודם התלונן במשטרה, אחר כך במשרד מבקר המדינה, אחר כך אצל היועץ המשפט לממשלה, ורק לאחר שראה שאין עם מי לדבר לקח את החוק לידיו.

מהבחינה האידיאולוגית, נתפסים העיתוי והנסיבות הנוכחיים כ"שעת הרצון", כאתגר הלכתי קולקטיבי שמציעה המציאות החדשה, המאפשר הגשמה חלקית טרום-משיחית של דגם ביניים היסטורי בין גלות וגאולה. משבר הציונות ומשבר האידיאה החילונית נתפסים אחרת בכל זרם דתי, אך המסקנה זהה: יש לנצל את שעת הכושר ולקבע את היסודות הדתיים בזהותה של המדינה. ש"ס תופסת את משבר החילוניות כאירוע שהוא עצמו תהליך התשובה הגדול המביא את הגאולה באמצעות בניית רוב דתי. החרדים רואים במובילי החילון את האויב הקיצוני ביותר של היהדות, שההתנגדות לו מצדיקה שינוי מהפכני. הימין המסורתי רואה בתהליך החילון המואץ התייוונות המחייבת הגנה על היהדות. הזרמים הדתיים-לאומיים רואים דווקא במהלכים הפוליטיים הקשורים בשטחים את ההזדמנות ההיסטורית לגיוס "הגוש האמוני" כמסה קריטית שתוביל למימוש מדינה יהודית. 

"הגוש האמוני" קורא תיגר על ההגמוניה החילונית בישראל ותובע אותה לעצמו. המאבק הוא חסר פשרות, ומאז סוף שנות התשעים נעלמה בהדרגה מראית העין של השתתפות מרצון במשחק הדמוקרטי. החידוש בשנים האחרונות הוא בקריאת תגר על ההגמוניה של הרוב החילוני גם מעמדת מיעוט, בהתבסס על האמונה שבמצבי הכרעה היסטוריים המיעוט קובע גם אם משמעות הדבר פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה - מכיוון שדרושה "התערבות בהיסטוריה" כדי לקדם שינוי. ש"ס עושה זאת במערכת הפוליטית, כמיעוט מפתח צעקני, מתוך כוונה להשפיע על המדיניות הציבורית בנושאי דת-מדינה. והדתיים הלאומיים עושים זאת כמיעוט מפתח אידיאולוגי צעקני, כדי להצדיק את האקטיביזם החדש המאפיין את ה"אולטרא ציונות", בטענה שהציונות מומשה בידי מתי מעט.

התפכחות המחנה הדתי-חרדי נבעה מהכרה בכישלון הניסיון הפוליטי, רב השנים והמאמץ, לשנות את הסטטוס-קוו. הסטטוס קוו התבסס על הרצון להסתמך על המצב הקיים ולהימנע משינויים בעניינים שנויים במחלוקת. התפכחות המחנה דתי-חרדי נבעה גם מכישלון הניסיון החברתי להתמזג ולמצוא דרך מודרנית לקשור בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. קבוצות דיון, חוגי שיח ובימות דיון בדבר אופיה היהודי של המדינה, עוררו במחנה הדתי לא תקווה אלא ייאוש מחוסר הסיכוי לדו-קיום בשלום של שתי מערכות הערכים, לצד תחושת דחיפות בצורך לבנות אלטרנטיבה.

 

                                         *

 

האסטרטגיה של המחנה הדתי השתנתה מאז שנות התשעים. לא עוד פשרנות עם השלטון, אלא מיקוח וכפייה; לא עוד מטרות מצומצמות אלא מטרת-על: אקטיביזם שיוביל למדינה דתית, באמצעות חיזוק זהות יהודית קולקטיבית; לא עוד התבדלות מהמדינה בנוסח אגודת ישראל ויהדות התורה בעבר ולא עוד התמזגות עם המדינה, בנוסח המפד"ל בעבר, אלא חדירה למוקדי הכוח במדינה.

א. חדירה למדינה.  אסטרטגית החדירה למדינה נועדה לחולל שינוי יזום ביחס בין הרוב החילוני למיעוט הדתי. באמצעות תהליך מסיבי של החזרה בתשובה יחוזק אופיה היהודי של המדינה, לפי שני תסריטים. בתסריט האופטימלי, המיעוט הדתי יהפוך לרוב ויאפשר הפיכת המדינה ליהודית עם דגש חזק על שיוכה הדתי; זאת תהיה מדינת הלכה שההחלטות בה מתקבלות על פי ההלכה, הן מבחינת תוכן ההכרעות, הן מבחינת זהות מקבלי ההחלטות וקני המידה המשמשים את האזרחים בביקורת מעשי הרשויות.

לפי תסריט זה, תתקיים חפיפה מרבית בין התפיסה הדתית של האזרחים לאופי בחירתם, ותיווצר עדה יהודית אחת, שמקיימת את ההלכה. את מקום הרשות המחוקקת יתפוס קנון הלכתי (שהרב יוסף שוקד עליו), את הרשות השופטת תחליף הסנהדרין המחודשת, ואת מקום הרשות המבצעת יתפסו חברי הכנסת הדתיים/חרדים, מבצעי דברה של הסמכות הרוחנית העליונה. 

בתסריט הנתפס כריאלי יותר, החדירה למדינה תגדיל באופן משמעותי את חלקם היחסי של הדתיים בחברה ואת כוחם היחסי של המפלגות היהודיות בכנסת. במצב החדש תתפתח מדינה הפועלת לפי מסגרת של הסדרים בהשראת ההלכה.

ב. ניהול המאבק בכלים חוץ-פרלמנטריים ורדיקליים.  אחת המסקנות של מנהיגי המפלגות הדתיות וחרדיות היא, שכדי לקרב את המטרה יש לנקוט כלים חוץ-פרלמנטריים ורדיקליים, יחד עם כלים פרלמנטריים. המפלגות שינו את המבנה הארגוני שלהן כדי לזכות ביתרונות פעולה כמפלגת-כלאיים המשתפת פעולה עם ארגוני לוויין אזרחיים או חצי-פוליטיים, תנועות חברתיות וארגונים חברתיים.  ארגוני הלוויין יכולים לקדם את המהפכה הדתית בכלים המנועים ממפלגה: לקדם החזרה בתשובה, לערער על לגיטימיות השלטון, לקיים הפגנות נגד השלטון, להפעיל כוח ואלימות, להפעיל תחנות רדיו לא חוקיות, לגייס כספים, לגייס פעילים. ש"ס, המפד"ל ואגודת ישראל פועלות כמפלגות כלאיים, באינטראקציות שלהן עם ארגוני לוויין, כולל התקשרות עם מאות רבות של עמותות.

ג. אקטיביזם דתי ואקטיביזם ביטחוני על בסיס דתי. המעבר לאקטיביזם ביטחוני והתיישבותי, על בסיס דתי מובהק, שיסודו ברצון האל ובמצוות הדת, תורגם גם לאסטרטגיה של התנחלות כמכשיר פוליטי, ולאקטיביזם דתי. אקטיביזם זה כולל ניכור מתגבר מהמדינה ומוסדותיה, ודחיית הפסיביות והשמרנות של הממסד הדתי המסורתי. הוא כולל גם "דמיון מחדש של הקהילה הדתית" כאומה עתיקת יומין, תוך פרשנות מחודשת להיסטוריוגרפיה של האומה ברוח מדינה דתית. על רקע זה, זיהוי האיום על השטחים כאיום על היהדות הוביל לסגירת שורות בין השחקנים הדתיים של הגוש והצמיח מעין חלוקת עבודה בין ש"ס למחנה הציוני-דתי והחרדי. ש"ס דואגת להיבטים הפוזיטיביים של המאבק, חיזוק הזהות היהודית הקולקטיבית והביטחון העצמי של "הגוש האמוני". המחנה הציוני-דתי והמחנה החרדי דואגים לצד הנגטיבי: דה-לגיטימציה של השלטון והמדינה החילונית.

ד. הסלמת מצבי משבר. מצבי משבר מחזקים את "הגוש האמוני" משום שהם מחזקים את הזהות היהודית הקולקטיבית לנוכח איום משותף. הסיבות להסלמה הן בחלקן על רקע משיחי - עימות אפוקליפטי שיקרב את בוא המשיח - ובחלקן על רקע פוליטי: הלובי הדתי בכנסת ומועצת יש"ע מובילים אקטיביזם דתי המקדם את מועד ההכרעה באמצעות התנגשות חזיתית עם החברה החילונית.  אריה דרעי השכיל ליצור למחנה הדתי-חרדי אלבום אויבים משותפים כמטרות התקפה נבחרות: הממסד, השמאל, האשכנזים, האליטות, החילונים. בהפגנה נגד בית המשפט העליון, האויב היה הממסד ואליטות; האויב המקובץ בהפגנות החרדים בכביש בר-אילן היה הממסד השמאלני החילוני.

תפיסת השלום בחלקים נרחבים של "הגוש האמוני" אינה כוללת החזרת שטחים. "הגוש האמוני" נראה כבעל עניין בהסלמת המשבר באזור והבאתו לנקודת רתיחה שתאלץ את העם היהודי כולו להתאחד סביב זהותו היהודית מול האויב הערבי. לשם כך יש לזקק את האיום ולהפכו מאיום לאומי לאיום דתי. מכאן מתבקש אקטיביזם דתי על בסיס לאומני וייזום אירועים בעלי פוטנציאל התלקחות דתית. למסגרת זו נכנסים הטרור היהודי והנחת אבן הפינה להקמת הבית השלישי ביולי 2001.

ה. התנהגות של מראית עין.  "אנחנו, המתחפשים כאילו לאינטרסנטים חילוניים, באים בעצם בשם ה' אלוהי ישראל" - משפט זה, שהשמיע הרב אריאלי בשנת 2000, משקף בדיוק רב את כללי המשחק החדשים של "הגוש האמוני" ומלמד, כי מראית העין של שיתוף פעולה עם המחנה הלא-דתי מסתירה לפעמים קנאות דתית. מראית העין נדרשת, כי בפסיקה משפטית העיר השופט אהרן ברק: "הבעת מחויבות מלאה לתאוקרטיה היתה מצדיקה פסילת רשימה בטיעון של דמוקרטיה מתגוננת". כלומר, שחקני "הגוש האמוני" חייבים להימנע מלהצהיר בגלוי על מטרה ברורה של מחויבות למדינה דתית, ולו כדי לשרוד. כך נוצר פער דרמטי בין ההתבטאויות והפרסומים מתונים, המשוחררים לתקשורת החילונית, לבין ביטויים קיצוניים  כלפי פנים, בעולם הדתי ובתקשורת הדתית. המגמה הזו משתנה במידת מה מאז 1996 בגלל תחושת העוצמה של המחנה הדתי, שזקוק פחות למראית עין דמוקרטית.

ו. בניית אלטרנטיבה דתית למדינה החילונית. תהליך הדמיון מחדש של הקהילה היהודית הדתית בארץ ישראל הניב, מאז שנות השמונים, דגמים חדשים למדינה היהודית הנכספת. חלקם מוצגים כדגמים רעיוניים, ולחלקם מצורפת תוכנית אופרטיבית למימוש. הדגם המפורט ביותר למדינה היהודית החדשה הוצע על-ידי פרופ'  ויס באתר האינטרנט של ערוץ 7, כתוכנית פעולה בת ביצוע, שבה ההגדרה הלאומית ניתנת לאזרחים היהודיים בלבד בגבולותיה המקראיים של א"י; שבה מתקיים משטר נשיאותי עם בית הדין הגבוה כמוסד תורני עצמאי עליון, שעמו חייבים להתייעץ נציגי הבית העליון והתחתון, הכנסת, בית המשפט העליון והמועצות המייעצות לשלטון. דגם אפשרי למדינה יהודית ודמוקרטית הציע יצחק גייגר ב"אקדמות", ולפיו יהיה אפשר להשתמש בדמוקרטיה כמכשיר וכשיטת ממשל, תוך התעלמות מדמוקרטיה כתרבות ואורח חיים והתעלמות מערכים ליברליים. את רעיון המדינה כשלב ביניים בין גלות לגאולה, וללא זיקה לתקופה המשיחית, הציע הרב שלמה גורן בהסתמך על התלמוד הירושלמי: לבנות את בית המקדש השלישי, לכונן את מלכות ישראל ולהתכונן לתקופה המשיחית שהיא תקופת יחזקאל הנביא ובית מקדשו.

דומה שבשנים האחרונות התחזקו ב"גוש האמוני" זרמים הרואים במדינת ההלכה רעיון מיושן ואף פרימיטיבי, שאינו הולם את העולם המודרני. אלה מנסים לבנות את דגם "המדינה היהודית החדשה" שתאפשר קיום מדינה דתית מודרנית, ואולי אף מדינה דתית השומרת על מנגנון דמוקרטי (ללא ערכים ליברליים).  דגם "המדינה היהודית החדשה" הנרקם בשנים האחרונות נשען גם על שיקולים פוליטיים וחברתיים: לא ניתן לכפות את המדינה היהודית על החילוניים, ויש לפעול בדרכי שכנוע על בסיס שימוש בדימויים מודרניים ובמידת האפשר בהתאמת ההלכה למודרנה.

 

                                        *

 

על מה, אם כן, מסתמך "הגוש האמוני" ובאלו טקטיקות הוא נוקט כדי לקרב השינוי?

א. מהפכה תקשורתית. אמצעי התקשורת החרדיים היו לכלי מרכזי להפצת המהפכה הדתית, בעיקר מאז 1996, והשינוי הדרמטי התחולל בזכות ריבוי ערוצי הרדיו הפירטיים החרדיים, שלפי "יום ליום" "הוקמו בעיקר כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה". התחנות החרדיות משמשות להעברת מסרים ולאינדוקטרינציה דתית; עולה מהם מסר של תרבות אלטרנטיבית שתחליף את התרבות השלטת. עולה מהם מסר של חסינות וכוח (החוק לא חל עליהם) ועולה מהם מסר של עליונות, שהרי מקור הסמכות מצוי בהלכה וברבנים ולא בשלטון החילוני. התחנות האלה משמשות גם בתפקיד קהילתי ופועלות כמתווך פעיל המעורב בחיי היום-יום של המאזינים, דבר שמגדיל את היקף ההשפעה שלהן.

ב.  תהליך מסיבי של החזרה בתשובה. האסטרטגיה של המחנה הדתי מסתמכת על הגידול במספר "המאמינים הצפים", קרי ישראלים המבררים את זהותם הקולקטיבית בהקשרים משתנים. חלק מ"המאמינים הצפים" משתלבים בארגוני החזרה בתשובה הפועלים באמצעות הממד האמוני האמוציונלי, כמו אלה של הרב אמנון יצחק; אחרים מחפשים ארגונים המנסים להסביר את הרציונל של האמונה והאמת האלוהית ומגיעים לסמינרים של "ערכים", "שופר" ואחרים.  יש המחפשים אקסטזה רוחנית ומגיעים לחסידות ברסלב, ויש המחפשים תפילה בניגון, בצד שיח רוחני ברמה גבוהה, ומתקשרים לקהילות קרליבך.

בציונות הדתית יש הנוטים לקבלה ומוצאים את דרכם לחסידות הרב גינצבורג, והנוטים לחיפוש מחשבה פוליטית-דתית מהפכנית מוצאים את דרכם לארגונים מהפכניים כמו "חי וקיים" של הרב יהודה עציון. יש המתחברים לניו אייג' הדתי בישראל, המתאים למי שמעוניינים לשלב יהדות ורוחניות מיובאת מהמזרח, ומגיעים לארגונים כמו "ישיבה אשרם"; האינדיבידואליסטים, המחפשים רוחניות יהודית ברמה האישית ושלא במסגרות קיימות, מרחיבים את "ארון הספרים היהודי" הפרטי שלהם, ואולי יגיעו למסגרת ארגונית דתית כשיחפשו מסגרת חינוכית לילדיהם.

בנסיבות אלה, הזהות הדתית ניחנה בעליונות מובהקת מכמה סיבות. הראשונה היא העדפת האינטרס הקבוצתי הדתי או האתני על פני האינטרס הכללי, בעידן של העדר אתוס ישראלי מרכזי. סיבה אחרת היא חזרה למקורות: החיפוש אחר זהות ישראלית חדשה משמעו, לקבוצות מסוימות, חזרה למקורות היהודיים, המוכרים והבטוחים. סיבה אחרת לעליונות הזהות הדתית היא ארגונית-פוליטית: המפלגות היחידות המסוגלות להניע לפעילות פוליטית על בסיס זהות קולקטיבית הן המפלגות הדתיות והאתניות.  

טקטיקת ההחזרה בתשובה מקובלת גם על הציונות הדתית. כך התבטא הרב יובל שרלו ב"נקודה": "הקמת תנועה גדולה של תלמוד תורה מאיר ומרומם, זהו יעדו של הציבור האמוני כולו וחייב להיות יעדן של תנועות הנוער והישיבות הגבוהות. לא מדובר בתנועת הסברה שכוחה דל, אלא בבניית אלטרנטיבה ארגונית ואידיאולוגית, שתפעל לקרב את הציבור החילוני מעמדה העוינת לרעיון המדינה היהודית, לעמדה המקרבת אותו". הצלחתה של טקטיקה זו נבדקה. בסקר מקיף שנעשה ב -1997 נמצא כי 17% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל (כ550- אלף איש) דיווחו על התקרבות "משמעותית" לדת בשש השנים האחרונות.

ג. חיזוק המסורתיים כפלח אלקטורלי. המסורתיים מהווים, על פי הערכות, כמחצית האוכלוסייה היהודית וגיוסם האלקטורלי הוא קריטי למימוש המהפכה הדתית. תמ"י היתה המפלגה הראשונה שאיבחנה את המסורתיים בנפרד מהדתיים, כפוטנציאל לגיוס פוליטי, ותרמה בכך לגיבוש הזהות העדתית-דתית של המזרחים. ש"ס נכנסה לחלל האידיאולוגי-דתי הריק שתמ"י השאירה, וענתה על צורך שאף לא מפלגה דתית אחרת היתה מסוגלת לספק: דרך האמצע של המסורתיים הדתיים-למחצה. ש"ס לא הסתפקה בבניית המסורתיים כפלח שוק אלקטורלי בעל צרכים תרבותיים, היא גם היתה הראשונה שעיגנה את הנאמנות האלקטורלית באמצעות השתתפות שוטפת בארגוניה, והפכה את מוסדותיה לאלטרנטיבה היחידה המסוגלת לספק את הצרכים התרבותיים והפוליטיים של המסורתיים. 

ד.  קירוב חילונים לדת.44% מכלל המתקרבים לדת בשש השנים האחרונות (227,000 איש) עשו זאת, על פי סקר נרחב שנעשה בשנת 1997, לאחר אירוע משמעותי בחייהם, שהעביר אותם דרך בית הכנסת. בית הכנסת, שהיה תמיד מוקד קהילתי, הפך בעשור האחרון, עם הגידול במספר בתי הכנסת ועושרם החדש, למוקד משיכה גם לחילוניים. ההרחבה היזומה של תפקידי בית הכנסת מחזקת את מעמדו כממלא פונקציות חברתיות ולא רק דתיות, ובעצם הופכת את בית הכנסת לסניף מפלגתי; לפונקציות המסורתיות של תפילה נוסף לימוד תורה אסרטיבי. לימוד התורה כולל צפייה בדרשת הרב יוסף (או הרב מרדכי אליהו, בעבר) ברשת הלוויין המוצבת ליד בית הכנסת, דיון בדרשה של הרב המקומי, שיעורי תורה קבועים, דרשות רב מקומי או רב מוזמן המיועדות לקהלים שונים (נשים, נוער, ילדים, מבוגרים), ושיעורי תורה למתחזקים בדת. 

ה.  הפעלת הלובי הדתי בכנסת כישות אחת. שנים של מאבקי כוח בעולם הדתי מנעו את הקמתו של לובי דתי מאוחד. רק בשנת 1996, כאשר אריה דרעי הציע מניע דתי קולקטיבי, התאפשרה הקמתו. דרעי הציע הגנה על אינטרסים ממלכתיים של הציבור הדתי, ללא הבדל סקטוריאלי. הרציונל מאחורי ההצעה הוא שעוצמתן של הסיעות הדתיות, הפועלות כישות אחת, מנצחת את המחנה החילוני הלא מאורגן, הן בחקיקה דתית הן במיקוח הקואליציוני הקולקטיבי והגדלת חלקם של שירותי הדת בבסיס התקציב הלאומי. 

כיצד בא לידי ביטוי השינוי באסטרטגיה ובטקטיקה?

מרד הדת. החפיפה והכפילות בין א"י השלמה ורעיון המדינה היהודית התחזקו מאז 1967 וכל איום על רעיון א"י השלמה הניב התנגדות. ביטוי ראשון למרד הדת נגד השלטון, על רקע החזרת השטחים, היה בשנת 1992, עם שינוי נוסח התפילה לשלום המדינה ל"העבר ממשלת זדון מן הארץ". שינוי זה משמעו שבשביל המתפללים, המלכות הפכה למינות ולמורדת באל, והמרידה בה מוצדקת.

הביטוי השני למרד הדת בשלטון היה בשנת 1995, עם פסק ההלכה שהוציא  "איחוד הרבנים", שקבע כי כל בסיס צבאי הוא התיישבות בא"י ופינויו הוא הפרה של דיבר פוזיטיבי של התיישבות הארץ, כמו גם דיבר נגטיבי שלא להעמיד יהודים בסכנה. אין מדובר עוד באקט פסיבי, אלא במרד הקורא לאקטיביזם דתי שהצדקתו הלכתית: אם השלטון נלחם באל, יש להילחם בשלטון; ואין עוד הסתמכות על תומכים דתיים בלבד. הדלת נפתחת ליצירת מאגר תומכים גדול של בעלי "מצפון יהודי".

ביטוי שלישי למרד הדת בשלטון היה בשנת 1995, בפסק הלכה של רבנים, שקבע דין מוסר ודין רודף, ולפיו מי שמוסר שטחים מא"י הוא בוגד שדינו מוות. גלי הזעזוע מרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יהודי, משכיל, שפוי ודתי, הובילו להערכה שהציבור הדתי כולו עושה חשבון נפש כדי לקרב אחדות ולאחות את הקרע. הערכה זו התגלתה כמעט מיד כשגויה. ארבעה ימים לאחר הרצח התכנסו רבנים מתונים מהמפד"ל וממד לדון בהשלכות הרצח, ודחו את האשמת הרב יואל בן נון, שניתן הכשר מפורש לרצח ולכן רבנים נושאים באחריות לו, ודחקו את בן נון אל מחוץ למחנה. חמישה שבועות לאחר רצח רבין, ותחת הכותרת "למען אחדות העם", התכנס הציבור הציוני-דתי בכיכר מלכי ישראל. בהתקרב מועד ההתכנסות שונתה הכותרת ל"כולנו כאחד - הצדעה לציונות הדתית", ובמקום לעשות חשבון נפש התאחדו הדוברים בהגדרה מחודשת של גבולות המאבק. כשישה חודשים לאחר הרצח, במערכת הבחירות לכנסת ה14-, בשנת 1996, התארגן "הגוש האמוני" כולו להפלת השמאל.  השלטון הוצג כ"עמלק", "ערב רב" ו"רשעים".

מה משתמע מהדברים? בשביל "הגוש האמוני", שלמות הארץ היא אינטרס עליון המעוגן בתורה ובהלכה, ולכן עומד מעל לכל שיקול ממלכתי. ההתנגדות העמוקה להסכמי אוסלו יצרה שבר עמוק שגרם לציונות הדתית ולימין הרדיקלי לסגת מתפיסת ממלכתיות המדינה: המדינה אינה נתפסת עוד כ"ראשית צמיחת גאולתנו" ואינה נתפסת עוד כתומכת בערכים של ממלכתיות, צבאיות והתיישבות.  אירועי מפנה אחרים, בשנים 1993 עד 2001, הוסיפו לניכור המחנה הדתי-לאומי והחרדי מהמדינה ומוסדותיה. אחד מהם היה החלטת בג"ץ קציר בשנת 2000, שבה מנע בית המשפט העליון אפליית ערבים ברכישת דירות בארץ. שיחות השלום בקמפ-דייוויד, בטאבה ובאחוזת וואי, שנמשכו לתוך שנת 2001, היו איום מצטבר, לנוכח ההערכה שממשלת ישראל מוכנה להחזיר שטחים ולפנות התנחלויות תמורת מה שהסתמן כהסכם קבע. 

ועם כל זאת, נקודת השבר הגדולה ביותר, המהווה גם את נקודת הזינוק המשמעותית ביותר ל"גוש האמוני", היא אינתיפדאת אל-אקצה הנמשכת מאז אוקטובר 2000. כל הנחות היסוד של הסכם אוסלו ביחס לפתרון הסכסוך התנפצו. מכאן, שאם אין סיכוי לשלום, יש להחזיק בשטחים; ואם מחזיקים בשטחים, ניתן לבסס ולעצב את א"י השלמה כמדינה יהודית-דתית. 

אירועי האינתיפאדה שינו את מפת היערכות המחנות לקראת הגשמת המדינה היהודית בא"י השלמה. הם הצליחו ליצור שותפות בין מרבית הזרמים המרכיבים את "הגוש האמוני": ש"ס, המחנה הדתי-לאומי, המחנה החרדי והחרדי-לאומי. ובנוסף לאלה: זרמים במחנה הלאומי מהימין הרדיקלי ועד הימין הרך. לקבוצות אלה משותפת גישה פסימית, שבגרסתה הרכה מניחה התערערות כוח המדינה והצבא, ובגרסתה הקיצונית מניחה התפרקות המדינה הדמוקרטית; גישה אנטי-דמוקרטית, שבגרסתה הרכה מאפשרת ערעור הלגיטימציה השלטונית ואי קבלת הכרעת הרוב, ובגרסתה הקיצונית קוראת ל"מרי אזרחי";  גישה אקטיביסטית, שבגרסתה הרכה מבוססת על אידיאולוגיה ברורה ונחישות דעה, ובגרסתה הקיצונית היא מעודדת התחמשות, אימון והיערכות לקראת מאבק ממושך. 

הגידול בכוח "הגוש האמוני" אינו רק אידיאולוגי, תחיקתי, או אלקטורלי.  הוא גידול מוסדי. הגידול במיסוד הדת, ב -16 השנים שעברו מאז כניסת ש"ס למערכת הפוליטית, הוא חסר תקדים ומשתקף במספרים משנת 1999: מספר תלמידי הישיבה גדל פי 3.7 (221 אלף בשנת 2002), מספר בתי הכנסת גדל פי 2.5 (10,000), מספר המכונים התורניים גדל פי 8 (320), מספר המקומות הקדושים גדל פי 2.8 (102), מספר המועצות הדתיות גדל פי 2.1 (132) ומספר המקוואות גדל  כמעט פי 2 (750). מנתונים אלה נראה כי כניסת ש"ס למערכת המפלגתית, ובעצם לכל מערכות החיים, היא קטליזטור לגידול "הגוש האמוני" כולו.

התרחבות הדת הושגה באמצעות אקטיביזם דתי, כלכלי וחברתי, שהניב גידול עצום בכוח "הגוש האמוני" מאז שנות התשעים. בעיקר גדל חלקם היחסי של הדתיים בחברה ובפוליטיקה; חל גידול עצום במשאבים וגדל חלקם היחסי של שירותי הדת ומוסדות הדת בעוגה הלאומית. בנוסף לזה, התבסס הביטחון העצמי של "הגוש האמוני" כמוביל דרך צודק, שנמצאו לו כלים לבטא ביטחון זה באמצעי התקשורת החדשים; גדל שיעור ההצלחה בהעברת הצעות חוק דתיות ובמניעה ו/או הצבת סייגים לחוקי יסוד שיש בהם אלמנטים דמוקרטיים המתנגשים בערכי דת.

אחת מהנחות היסוד של "הגוש האמוני", ושל ש"ס בעיקר, היא שאסטרטגיית הגידול במיסוד הדת מקרבת את המהפכה הדתית. השאלה המתבקשת היא, האם יש לגידול הכמותי במיסוד הדת השלכות על אופיה היהודי של המדינה. תשובה חלקית נותן סקר מכון דחף מאפריל 1997. לפי הסקר, 26% מהמתקרבים לדת (134 אלף איש) עשו זאת בעיקר בהשפעת פעילות ארגונים ומוסדות להחזרה בתשובה. 53% מהציבור חושבים שתופעת החזרה בתשובה היא חיובית.

 

                                         *

 

עלייתו וניצחונו (הזמני לפחות) של פונדמנטליזם יהודי הם תרחיש אפשרי, המצוי בהישג יד. זו תמצית המאבק שלפניו ניצבת ישראל מאז אמצע שנות התשעים. המפלגות הדתיות והחרדיות מעולם לא ויתרו על שאיפתן לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל. להסכם בענייני דת-מדינה התייחסו כאל טקטיקה זמנית ולא כאל השלמה עקרונית. לאחר כ50- שנות התנסות והמתנה התפכח המחנה הדתי: ההמתנה הפסיבית לא רק שאינה מקדמת את גאולת ישראל, היא מסכנת את המשך קיום הזהות היהודית בארץ ישראל. 

המחנה הדתי-חרדי חיכה לשעת כושר, והוא מוצא הזדמנות לשינוי היסטורי בהווה: משנת 2000 ואילך. שינוי חלוקת הכוח במערכת החברתית ובמערכת הפוליטית יצר מבנה הזדמנויות חדש, המאפשר למחנה הדתי-חרדי להציב אלטרנטיבה מצליחה למה שראה ככשלון האתוס הציוני, וככשלון המנהיגות והאידיאה החילונית. האלטרנטיבה הדתית נתפסת כמצליחה בזכות השינוי המהותי שעבר על המחנה הדתי-חרדי מאז המהפך ב97-', הרחבת גבולות עוצמתו והתבססות ביטחונו העצמי כמוביל דרך. ש"ס היתה לזרז המחנה הדתי-חרדי הן בשל השתייכותה המבנית למחנה החרדי, הן בזכות חזון הרב יוסף לתיקון החברה כולה בשיבה לאורח חיים דתי אותנטי ותרגום החזון למהפכה דתית, מתוך אקטיביזם דתי, חברתי ופוליטי; אבל לא פחות מאלה, בזכות הכישרון הפוליטי של אריה דרעי, ששינה את בסיס היחסים בין המדינה והדת, העביר את המחנה הדתי-חרדי ממגננה לחדירה למדינה, עיגן את היקף שירותי הדת במקרו-כלכלה, פעל להגדיר את הזהות היהודית הקולקטיבית ובנה את הלובי הדתי כישות אחת אפקטיבית.

ש"ס היתה זרז אך גם מקור לחיקוי: התנהגותה הכלכלית ושיטות המיקוח הקואליציוני שלה הגדילו בפועל את משאבי הגוש כולו, הרבה מעבר לגודלו היחסי בחברה או בפוליטיקה.  ש"ס עשתה זאת במערכות החינוך והתרבות שלה. הציונות הדתית עשתה זאת בקשר להתנחלויות. המשאבים הממלכתיים המצטברים, המוזרמים לשני גורמים אלה, הגדילו את חלקו של "הגוש האמוני" בעוגה הלאומית, הרחיבו את עוצמתו והגדילו את ביטחונו. ש"ס שירתה את ה"הגוש האמוני" לא רק בהיבטים הפוליטיים והכלכליים אלא גם בהיבטים החברתיים: היא יצרה מהפכה בתקשורת החרדית, בהגדלת מספר התחנות הפירטיות החרדיות ובפעילותה להפכן  לחוקיות.  היא בנתה ארגון כלאיים המשמש דגם חיקוי למפלגות אחרות, ותירגמה את רעיון ההחזרה בתשובה לארגונים ומנגנונים מתוקצבים.

התפכחות "הגוש האמוני" מהכוונה לחזק את יסודות היהדות במדינה בכלים פרלמנטריים הובילה להכרה, שיש לפעול במערכת ומחוץ למערכת, בכלים פרלמנטריים ובכלים חוץ-פרלמנטריים, בכלים מקובלים ורדיקליים. הדרך לעשות זאת היא חלוקת עבודה בין מרכיבי הגוש: ש"ס כמפלגה מבססת את משאבי הגוש, מגדילה את עוצמתו, ופועלת כשחקן פרגמטי לגייס משאבים ממלכתיים לשירותי הדת, והחינוך הדתי; המפד"ל פועלת כשחקן פרגמטי לגייס משאבים ממלכתיים למפעל ההתיישבות ולשמור על דימוי ציבורי חיובי. הארגונים הימנים הקיצוניים, הארגונים החרדיים והתנועה החברתית של ש"ס פועלים מחוץ למערכת ובכלים רדיקליים לערער על לגיטימיות השלטון. הם עושים זאת בכלים המנועים ממפלגות האם: הפגנות, עצרות, התבטאויות קיצוניות בתקשורת, התנגשויות עם שלטון החוק ואף בטרור יהודי.

התפכחות "הגוש האמוני" הובילה להחלטה לבנות אלטרנטיבה דתית למדינה החילונית והדמוקרטית ולקדם את מימושה. אבל מכיוון שאין ודאות כי ניתן להכריז על מחויבות מלאה למדינת הלכה בישראל בלא שהפעילות הפונדמנטליסטית תיעצר בטיעון של "דמוקרטיה מתגוננת" - נדרשות זהירות ומראית עין. ש"ס מסתירה את המהפכה הדתית במראית עין של מהפכה ספרדית שאינה מקדמת. הציונות הדתית מסתירה את ריבוי הקריאות המפורשות של מנהיגים למהפכה דתית בכינוי הצמחוני "התעוררות רוחנית".

למרות ההטרוגניות הרבה ב"גוש האמוני" ושבירות המעטפת סביב יריבים לשעבר, המכנה המשותף בראשית 2002 הוא רחב ומבוסס. הוא מבוסס על שבירת ההסכמה בדבר ממלכתיות המדינה והלגיטימציה לשלטונה, בצד ניכור ממוסדות המדינה (מערכת המשפט וצה"ל). הוא מבוסס על ההערכה שאין עוד מכנה משותף בין הדתיים והמדינה החילונית, ואין מנוס ממאבק כולל על צביון המדינה.

השאיפה להמיר מדינה יהודית-דמוקרטית במדינה יהודית-דתית אינה קצרת טווח, אינה תיאורטית ואינה שולית. היא אינה תוצר של נסיבות ועיתוי ביטחוני ספציפי. היא תוריד פרופיל אולי מכורח נסיבות, אך לא תיעלם.  היא תמשיך לצבור עוצמה כדי להיות מוכנה למערכה.  יש לה מטרה ברורה ומוסכמת; היא נשענת על ביטחון עצמי חדש, על גבולות עוצמה רחבים, על מעורבות אזרחית גבוהה והשתתפות פוליטית אקטיבית, על מיסוד חזק ורשת פרושה בכל הארץ, והיא מחזיקה ב"נשק" האולטימטיבי: זהות יהודית קולקטיבית המוסכמת על מרבית הציבור בישראל במידה זו או אחרת. "הגוש האמוני" מתקרב לעמדת פריצה במאבק על אופיה של המדינה.

  

 

מקורות:

  Casttels, M., (1997) The Power of Identity: The Information Age, Economy, Sociology and Culture. vo. II,  Blackwell. :65-66

Gill, A., Keshavarzian, A., (1999) State Building and Religious Resources: An Institutional Theory of Church-State Relations in Iran and Mexico, Politics and Society 27 (3): 403-431.

  Anthony, D., Robbins, T., (1982) Contemporary Religious Ferments and Moral Ambiguity, in Barker, E., (ed.) New Religious Movements: A perspective for Understanding Society, Edwin Millan Press: 243-266.

Hall, P, H., Taylor, R, C, R., (1998) The Potential of Historical Institutionalism: A Response to Hay and Wincott, Political Studies XlVI: 958-962.

Gellner, E., (1992) Postmodernism, Reason and Religion, Routledge, New York

 Torgovnick, K., (1984) Ethnicity and Organizational Catch-all Politics, in Arian, A., Shamir, M., (eds) The Elections in Israel 1988, West View Press: 57-87.

Liebman, C, S., and Susser, B., (1998) Judaism and Jewishness in the Jewish State, AAPSC, 555: 15-22.                                                                                            

Hofnung, M., (1996) Public Financing, Party Membership and Internal Party Competition, European Journal of Political Research 29 (1): 73-86.

  Sobel, Zvi., Beit-Halachmi, B.,(1991) Tradition, Innovation, Conflict and Judaism in Contemporary Israel, Sunny Press.

  Edelman, M., (1994) The Judicalization of Politics in Israel, Political Science Review 15 (2): 177-186.

 זקס, ד., (1992) פונדמנטליזם: הטוטליטריות של סוף המאה, בעיות בין לאומיות ל"א (58): 6 - 24.

סיוון, ע., (1991) תרבות המובלעת, אלפיים, 4.  

  רם, א., (2001) ש"ס ושסעים אחרים: הגלובליזציה, משבר מדינת הלאום ההתפתחותית ועליית הדת הפוליטית במזרח התיכון ובישראל, אצל פלד, י., (עור') ש"ס אתגר הישראליות, ידיעות אחרונות וחמד.

  הלינגר, מ., (תשס"א) התנועה הציונית הדתית בפתח המאה ה-21: בין גסיסה לבין תחייה אפשרית, אקדמות, י': 7-62.

לייבוביץ, י., (1982) אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון.  לייבוביץ עצמו שולל את הקורלציה בין האמונה ובין המציאות ההיסטורית האובייקטיבית בטענה שכל המאורעות ההיסטוריים שווים במשמעותם, והוא שולל את מה שנראה כמשמעות דתית במאורעות היסטוריים.

פרידמן, מ., (1990) מדינת ישראל כדילמה דתית, אלפיים, 3: 24-6.

ברוד, מ., (24.4.01) כמה משינו וכמה התרחקנו בבניית הארץ.  מאמר בערוץ 7, באינטרנט.

  רביצקי, א., (1999) חירות על הלוחות, קולות אחרים של המחשבה הדתית, עם עובד, ספרית אפקים. 

חזן, ר., (1988) מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו: השלכות הפריימריס על המפלגות, אצל קורן, ד., (עור'), קץ המפלגות, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, הקיבוץ המאוחד: 54 – 66.

דרור, י., (1998) מות המפלגות ועתיד הציונות, אצל קורן, ד., (עור'), קץ המפלגות, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, הקיבוץ המאוחד: 66-54.

ארי, מ., (1995) התרבות הפוליטית בישראל, הוצאת החברה למתנ"סים בע"מ. 

יער-יוכטמן, א., (1998) מפלגות ואמון הציבור, אצל קורן, ד., (עור'), קץ המפלגות, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, הקיבוץ המאוחד: 224 – 242. 

יער, א., הרמן, ת., (2002) רמת אמון הציבור, תדפיס האוניברסיטה הפתוחה, ת"א.

גלנור, י., (1998) מפלגות, תקשורת והדמוקרטיה הישראלית, אצל קורן, ד., (עור'), קץ המפלגות, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, הקיבוץ המאוחד, 195 – 214.

דון יחיא, א.,, (1997) הפוליטיקה של ההסדרה: יישוב סכסוכים בנושאי דת בישראל, מכון פלורסהיימר לחקר מדיניות.

כהן, א., זיסר., ב., (1998) בין הסכמיות שבירה לשבירת הסכמיות: תמורות ביחסי דת ומדינה, בין קוסוציונליזם  להכרעה.  אצל מאוטנר, א., שגיא, א., שמיר, ר., (עור') רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית,  רמות. 

אריאן, א., (1997) הרפובליקה הישראלית השניה, אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן.

              דאור, א., (1995) מחזיקי האמת האבסולוטית, הפונדמנטליזם והמדינה היהודית, נוגה: 18-21, 29.

אוחנה, ד., וייסטריך, ר, ס., (1998) נוכחות המיתוסים ביהדות, בציונות ובישראליות, אצל אוחנה, ד., וייסטריך, ר, ס., מיתוס וזיכרון, הקיבוץ המאוחד: 11 - 40.

  צימרמן, מ., (2001) לא יהדות אלא יהדויות, גשר, 143: 29-30.

סבירסקי, ש., (2001) תמונת מצב חברתית. אפיקים, קיט-קב:2-3.

ליבמן, י.,צ., (1999) זהות יהודית משתנה בארה"ב ובישראל: פרספקטיבה של 50 שנה.  גשהר, 139: 7-14.

 סמוחה, ס., (1994) ריבוד אתני, דפוסי חברה בישראל - מגמות ליכוד ופירוד, האוניברסיטה הפתוחה.

  רביצקי, א., (1999) חירות על הלוחות: קולות אחרים של המחשבה היהודית. עם עובד, ספרית אופקים.

הרב יובל שרלו (2001) מוקדם לשמוח, נקודה, 240: 14-15.

גוטמן, ע., (1997) השסע הדתי. אצל ליסק, מ., קני-פז, ב., (עור') ישראל לקראת שנת האלפיים: חברה פוליטיקה ותרבות, מאגנס: 61-73.

אנגל, ש., (2001) אנשי החושך,  נקודה, 241: 49-51.

מידן, י., (2001) מותה של האידיאה החילונית, נקודה, 239, 34-37.

שפירא, א., (1998) על האמנה היהודית חברתית של הקיבוץ הדתי. עמודים, 622: 13-15.

אריאל, י., (2000) אש תחת אש.  נקודה, 268: 25-27.

 שפירא, י., (1998) מתפיסה של יחידים להנהגה ציבורית. אקדמות ה': 18-110.

לאו, ב., (2000) על ההזדמנות שבחידוש, אקדמות, ח': 147-154.

  שוורץ, ד., (2000) הרהורים על חקר ההגות הציונית הדתית. אקדמות י': 125-137.

שרלו, י., (2001) מוקדם לשמוח. נקודה, 240: 14-15.

אצל טישלר, י., (2001) לא יהודית, לא דמוקרטית ולא ציונית. כיוונים חדשים, 4: 45-54.

בן ארצי, ח., (12.3.01) כישלונה החינוכי של הציונות החילונית, מאמר בערוץ 7 באינטרנט.

בן ארצי, ח., (8.5.01) רק הציונות הדתית יכולה, מאמר בערוץ 7 באינטרנט.

וייס, ה., (17.7.01) בחירות חדשות.  מאמר בערוץ 7, באינטרנט.

העצני, א., (23.7.01) בחירות חדשות.  מאמר בערוץ 7, באינטרנט.

יהלום, ש., (2001) המפד"ל חיה ובועטת, נקודה 241: 32-34.

אליעז, כ., (2000) רבותי המהפכה התחילה: הרנסנס שלנו.  נקודה, 230: 31-35.

שורק, י., (1998) דרושה מהפכה.  אקדמות ה': 53-86.

טל, א., (2001) אין צורך ברמטכ"ל דתי. נוקדה, 239: 50-54.

וסרמן, א., (2001) הגענו לקצה גבול הויתורים. נקודה, 241: 78-79.

דו"ח קשב (אוקטובר 2000) מדינה בשבי קיצונים: קבוצות מסוכנות לדמוקרטיה בישראל מגמות ותהלכיים.  הדו"ח נכתב לפני אירועי "איתיפאדת אל-אקצה").

מטר, נ., (22.7.01) שאלות לאמא, מאמר ערוץ 7, מהאינטרנט.

  קצובר, ב., (2000) זה היה מרד. נקודה, 238: 53-61.

שרלו, י., "התיתכן פשרה בענייני שמים, Jewish Political Studies Review, 12: 3-4

  אצל סגל, ח., (2000) מזל שהשומר הצעיר לא התלבשו עלי. נקודה, 230: 24-30. עמ' 24.

רביצקי, א., (1993) הקץ המגולה ןמדינת היהודים, עם עובד, אופקים.

שפירא, י., (1998) הפוליטיקאים, החילונים ומעמדה של הדת במדינת ישראל, מאוטנר, מ., שגיא, א., שמיר, ר., (עור') רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, הוצאות רמות ואוניברסיטת ת"א: 663-675.

  הלוי, א., (2001) הציונות היא פוליסת הביטוח שלנו. נקודה 239: 40-43.

דון יחיא, א., (1988) מוסדות דתיים במערכת הפוליטית המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: 277.

אריאן, א., (1997) הרפובליקה הישראלית השניה, אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן.

  צור, י., (1999) בפתח המהדורה העברית, אצל אנדרסון, ב., קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה: 15-30.

  הרב יעקב אריאל. אצל אריאל, י., (2000) אש תחת אש. נקודה  238: 25-27.

ברק, א., (1995) רעא 7793, 957504 גאנם יאסין נ' ימין ישראל.

הילל, ו., (3.7.01) לקראת מדינת ישראל המתחדשת.  מסמך דעות בערוץ 7 באינטרנט.

גייגר, י., (תשס"א) הוא מתפלל מנחה חמש פעמים ביום הציונות הדתית וסוגיית יהדות ודמוקרטיה. אקדמות י': 63-101

אצל שבייד, א., (1997) דמוקרטיה והלכה: פרקי עיון במשנתו של הרב חיים הירשנזון, הוצאת מאגנס.

  רוס, ת., (תשס"א) הראי"ה קוק ופוסט מודרניזם הערך החברתי של טענות אמת דתיות. אקדמות י' : 185-224.

גורן, ש., (1995) ספר תורת המדינה, הוצאת "האידרא רבה".

  זוהר,צ. (1993) מסורת ותמורות, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

אנשל, פ., (2001) המפד"ל.  נקודה, 240, 18-19.

  יום ליום, בטאון ש"ס בהסתדרות, 28.4.98.

  שלג, י., (2000) הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, כתר.

  אלבוים, ד., (16.5.97) החזרה השקופה.  ידיעות אחרונות: 5.

שרלו, י., (20001) מוקדם לשמוח.   נקודה, 240: 14-15.

  רכלבסקי, ס., (1998) חמורו של משיח, ידיעות אחרונות וספרי חמד. 

"פסיקת התורה" (12.7.95) פרסום פסק ההלכה של איחוד הרבנים כלשונו.  ערוץ 7 באינטרנט.

טסלר, ר., (2000) המפלגה התנועתית כארגון כלאיים, המקרה של תנועת ש"ס, חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט, הוגש לסנט האוניברסיטה העברית, אוגוסט 2000.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד