בין עפרה לתמרת
בין עפרה לתמרת

בין עפרה לתמרת

ד"ר מוטי גולני

החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

 

האם היישובים הקהילתיים בגליל דומים להתנחלויות במראם ובאופיים החיצוני בלבד? הממסד הישראלי סייע לנו  "לייהד את הגליל" והמהלך הזה הוליד את התגובה ערביי הגליל באוקטובר 2000

 

הערה: מאמר זה הוא גרסה של פרק מספרי "מלחמות לא קורות מעצמן" העומד לראות אור השנה בהוצאת מודן.

 

לתגובת הציבור הישראלי היהודי על התקוממות ערביי ישראל באוקטובר 2000 היה בדרך כלל טעם של יחסים המבוססים על ההנחה כי "הערבים מבינים רק כוח". ברשימה קצרה זו אעסוק באחד מביטויו החשובים של היחס הזה: השפעת "אירועי אוקטובר" על מרקם היחסים היהודי-ערבי בגליל, במיוחד בגוש משגב בצפון הגליל התחתון. אנסה להפיק ממנה כמה מחשבות על המצב הישראלי.

 

                                         *

 

מי  שעמד מאחורי תנופת ההתיישבות החדשה בגליל, זו שהחלה ערב הנסיגה הסופית מסיני בשנת 1982, נתן למתיישבים החדשים את מיתוס "יהוד הגליל". הללו הוסיפו לעצמם את "מיתוס הקהילתיות". חמושים בשני אלה עלו לגליל, נישאים על כנפי שליחות לאומית וחברתית. המתיישבים החדשים בגליל חיים בשלום חלקי עם שני המיתוסים הללו. הראשון, "יהוד הגליל", הוא ללא ספק מיתוס מגייס. הוא גייס, בעיקר מאז שנות השבעים, תמיכה פוליטית מקיר לקיר וכסף, הרבה כסף, שמשמעותו תשתיות העושות את חיי המתיישב הגלילי החדש לנוחים יותר אפילו מחיי המתנחל.

ההשוואה עם המתנחלים בלתי נמנעת. אבל העולים על הר קרח שם בשטחים הכבושים, בדרך כלל כנים באמונתם המשיחית בחלקה, הקולוניאלית, האנכרוניסטית, זו המסכנת אותם ובעיקר אותנו, את כולנו. לאלה העולים על הר קרח בגליל, לחלקם הגדול, קשה עם המסר הזה. מעבר לצליל המאיים של המונח "ייהוד", המחבר את התודעה הקולקטיבית להוויות רעות שהציונות באה לבטלן, יש לאוכלוסייה הזו תחושה חיובית ביחס לאוכלוסייה הוותיקה, הערבית פלשתינית, שריכוזה בגליל בולט מאוד. דומה שחלק מן העולים לגליל אף עשו זאת בהשראת הקיום הערבי האותנטי (לפחות לעיניים מערביות) שם. כלומר, הם לא באו כדי "לייהד" את הגליל, הם באו "להתערבב" במרקם האנושי הקיים בו זה כבר. אלה, יחד עם קבוצה של "ירוקים", יוצרים מראית עין של אוכלוסייה השייכת בהוויה הישראלית החצויה לשמאל. לפעמים נדמה שדי בכך שתתיישב בצד הנכון של הקו הירוק כדי שתהיה חלק מ"שמאל" לא ברור. בולטת במיוחד הדוגמה של מצפה הושעיה בגליל התחתון, שרוב תושביו שייכים למחנה הדתי-לאומי. עובדה זו מפתיעה רבים הבאים עמם במגע, שהרי הם אינם "מתנחלים".

לא ייפלא אפוא שמנהיגי ההתיישבות בגליל זיהו זה כבר את ההכרח לדבר בשפה כפולה: אחת ל"מוסדות המיישבים" (מונח מרתק מימי היישוב היהודי של טרום המדינה, שעושים בו שימוש כשרוצים לקבל תמיכה כספית ופוליטית. אם ההיענות אינה חיובית מכונים "המוסדות המיישבים" בשם גנאי מכליל אחד, "הממשלה"),  ואחת אל צאן מרעיתם ביישובים.

אל הראשונים מדברים במונחים של "ייהוד הגליל", מונחים שמרככים כל שר אוצר, מכל מפלגה. אל האחרונים מדברים בשפת המיתוס שצמח מלמטה, "מיתוס הקהילתיות", שהוא שם-כיסוי למה שאחדים בהתיישבות כבר מכנים בגלוי כשאיפה לווילה, לגינה ולאוויר נקי. כן, גם בישראל העכשווית עדיין מביך לנסח כך את המוטיבציה להעתקת המגורים מהעיר לפריפריה. אולי כשנחדל מן מונחים טעונים כגון "מוסדות מיישבים", "ההתיישבות", ונאמר "מגורים" ו"יישובים" בפרברים, יצטמצם גם הפער בין דיבורים לאמת.

"מיתוס הקהילתיות" לא נולד בשנות השמונים. הביטוי המעודכן שלו, "היישוב הקהילתי", הוא התפתחות מובנת והכרחית של הקולקטיב הקיבוצי שנולד בעלייה השנייה ושל הקולקטיב המושבי (המפותח יותר) של העלייה השלישית. דומה כי פרספקטיבה כזו נותנת ממד אחר, נינוח יותר, למשבר הקיבוצים העושים דרכם אל מודל היישוב הקהילתי. ועוד לא נאמרה המלה האחרונה בהתפתחות הזו שסופה, כנראה, הו פרבר בנוסח אמריקה.

הדגם העכשווי של היישוב הקהילתי הנפוץ בגליל - משקי בית פרטיים ושיתוף מבוקר בתחום החינוך, הבריאות, הסביבה ותרבות הפנאי - נהגה בשעתו על ידי קבוצה של בני מושבים, שגרעינה הקשה בא מנהלל. מלחמת יום הכיפורים מנעה מהם לממש את רעיונותיהם כבר בשנות השבעים. בראשית שנות השמונים מומש הרעיון בתמרת, ראשון היישובים הקהילתיים בגליל. אך לפניו הוקמה באמצע שנות השבעים, לפי אותם עקרונות, ההתנחלות עפרה. שלא במקרה, בגליל מתכחשים לעפרה, ולא רק "משום שהם מתנחלים". בניסוח הקודים הקהילתיים, רב הדמיון בין עפרה לתמרת, גבעת אלה או יובלים.

ההבדל ניכר בעיקר במוטיבציה הקהילתית בשטחים הכבושים, לעומת זו שבגליל. בשטחים, הקהילתיות היא נגטיבית, מעבר למוטיבציה האמונית-לאומנית: היינו, נעמוד יחד נגד השכנים הערבים הזוממים לסלקנו, או מוטב נקדים לסלקם, להמאיס עליהם את החיים בשכנותנו. לגישה הזו יש ביטוי בחיי היום-יום, בחינוך ובניגוד החריף במראה היישובים, שאינו מבקש להשתלב בנוף אלא להתריס. בגליל, לעומת זאת, לצד משימת "הייהוד", שיש לקבלה עם הצ'ק, נמצא עמדה קהילתית המבקשת להתרחב מעבר לתחומי המצפה או היישוב, אל הכפר הערבי השכן. מעין יחד (מוגבל ומבוקר) אזורי, המבקש להתגבר על המחסום התרבותי והלאומי בעזרת פעילות קהילתית וכלכלית.

האם זה עובד? לא בטוח. הקהילתיות הפנימית נופלת לנוכח המציאות הפרברית של היישובים, שרובם ככולם "יישובי שינה", אחידים בדרך כלל מבחינת הגיל, הרקע הסוציו-אקונומי ותחומי העיסוק. עובדה זו חיבלה קשות ברצונם הכן של מייסדי היישובים הללו ליצור קהילה אקטיבית שלא תיפול קורבן לשיתוף הפולשני בנוסח התנועה הקיבוצית, ואפילו המושבית.

ההתיישבות העובדת הוותיקה נעלמת לנגד עינינו, אך האלטרנטיבה אינה ברורה כלל ועיקר. רבים מהמתיישבים החדשים גם אינם שונים בתאבונם הנדל"ני מאחיהם בעיר. "בנה ביתך", בישראל בכלל ובגליל בפרט, פירושו "בנה גדול", כי אם כבר אז כבר... מכל מקום, התוצאה - טירות על רקע נוף נפלא - אינה שונה מאוד ממה שרואים בשטחים הכבושים. יותר ויותר מתושבי היישובים הקהילתיים בגליל מתבצרים בביתם, חווים לטוב ולרע את השקט, עוסקים בהסעת הילדים, וחלקם כבר מוטרדים מהשאלה מי יסיע אותם כשלא יוכלו לעשות זאת בעצמם. החיים על ראש הר לא תמיד רומנטיים.

האם היישובים הקהילתיים דומים להתנחלויות במראם ובאופיים החיצוני בלבד? האם הטירות, החומות, השעות הארוכות על הכבישים, לא הקשיחו את הלבבות? האם יש בגליל מקום לחזון הקהילתיות עם הפנים החוצה? חזון המבקש את הקשר החי, היום-יומי, בין יהודים לערבים? המיתוס הזה, חיובי כשלעצמו, עמד למבחן קשה באוקטובר 2000. 

 

                                         *

 

ביום רביעי, 4 באוקטובר 2000, בשעות הבוקר המאוחרות, מנחה תוכנית האקטואליה ברשת ב' העלה לשידור את אסנת, תושבת כמון, יישוב קהילתי (או מצפה, כינוי פסבדו-ביטחוני וציוני), המצוי מדרום ומעל לכביש עכו-צפת, סמוך לכרמיאל. באזור הזה ודרומה לו, כמעט עד הכביש ההולך מהקריות דרך שפרעם לנצרת, מכונסים היישובים בשני העשורים האחרונים, תחת גג המועצה האזורית משגב. הדברים שהשמיעה תושבת כמון היו נסערים מאוד, אך רהוטים. ניכר בה שחשבה עליהם קודם הראיון ושלא היתה זו התפרצות. דומני כי דבריה היו עדות לתגובתם של רבים מהמתיישבים החדשים באותו חבל ארץ.

תושבי האזור הזה היו חוו בעת האירועים בגליל, בראש השנה תשס"א ואחריו, ניסיונות פריצה ליישובים, חבלה ברכוש, הם ספגו אבנים שנזרקו על כלי רכב, חוו מחסומים בדרכים (חוויה שהיא ברגיל אצלנו נחלתם הבלעדית של הפלשתינאים), ובהם גם השאלה המצמררת: "אתה יהודי?". עלבונם של אלה החיים כבר שנים ליד ומחוץ למדיניות "ייהוד הגליל" היה קשה. תושבי האזור חוו לראשונה את העדר היכולת להידבר עם שכנים ערבים: עם בעל המכולת שקנו אצלו יום יום, עם עוזרת, עם מי שבנה אתמול את ביתם, עם ידידים לכוס קפה ואף יותר מזה.

בדבריה של אסנת היתה תחושת בגידה גדולה ועלבון: "למה זה מגיע לנו?". היתה בדבריה תדהמה לנוכח העובדה ששכנים, שהיא מחייכת אליהם תמיד ושבעלה מקפיד לתת להם טרמפ, משנים לפתע את עורם. אסנת גם שלפה בתרועה גדולה את עובדת היותה שמאלית (ושמא "שמאלנית"?), מצביעה למרצ, שהאמינה בחיים משותפים עם הערבים וכעת היא חוששת שטעתה. לא, אין לה רצון וכוח לנסות ולהבין את מצוקתם, כי הם אלה שניסו לפגוע בה. אין לה מלת ביקורת על המשטרה, שאלמלא היא "לא היינו כאן". חיילת ממוצב כמון.

בלטה בדברי אסנת הקלות הבלתי נסבלת של המעבר מ"שמאל", במושגים ישראליים, ל"ימין". מאהדה, שלא לומר אהבה סוחפת "לשכנים שלנו", שהם תמיד "המקומיים", לדחייה סוחפת לא פחות. הכוחנות, צריך לומר, מצויה במידה ידועה בשני המקרים, האוהב והדוחה (ואולי אף השונא). המעבר היה קל לאסנת, ולא בכדי. כלום היחס השמאל בנוסח מרצ לערבים בכלל וערבים אזרחי ישראל בפרט, כוחני פחות מיחסם של חלקים ידועים בימין הישראלי? מרחק לא רב משתרע בין "אנחנו נעשה להם, נסביר להם", לבין "אנחנו נראה להם, נכניס להם". השמאל הזה הוא בעיקר שטחי, מחוסר מחויבות של ממש לעקרונות שלו עצמו. הוא תלוי באופן מוחלט בנסיבות.

למשמע המונולוג של אסנת הרגשתי לא נוח. אחר כך עלתה במחשבתי מתיישבת מאנגליה החיה בחוותה הנאה ברודזיה (היום זימבבואה), מספקת פרנסה "למקומיים", מחייכת אליהם, שואלת מה נשמע בבית, מלטפת תינוקות, מוזמנת (לא מזמינה בדרך כלל) לכוס תה ומקפידה שהכל יידעו שנענתה בחיוב להזמנה. והנה השיבו לה הילידים רעה תחת טובה. יתר על כן, היא נאלצת עכשיו להסכים עם אלה שהזהירו אותה שהיא תמימה ושיבוא היום והם יבגדו בה. אך לא עוד, עכשיו היא יודעת עם מי יש לה עסק. תדהמה, עלבון, פחד, זרות, אלימות. רודזיה, דרום אפריקה, קניה וגם אלג'יריה.

כמון הוא אחד מכמה יישובים קטנים בגליל התחתון שהוקמו, כאמור, מאז שנות השמונים ואילך,  כדי "לייהד" את חבל הארץ הזה. כאילו צריבתו של המונח הזה בבשרנו, בהיפוכים שונים ומשונים, כבר הגלידה. אורח החיים הזה יש בו פתרון מצוין לישראלים משכילים, ליברלים, שסולדים מהכיבוש, שהאופציה של פינה עם גינה בשטחים הכבושים היתה חסומה בעיניהם. גם אם היישובים עלו ברובם על קרקע של המדינה, לא ניכר ניסיון לתאם בין רמת התשתית הגבוהה שהוענקה להם לתשתית המפגרת של שכניהם הערבים. רוב האנשים בנו את הבתים בכספם, אך בתנאים שהשכן הערבי לא יכול היה להשיג. בולט הפער בין הבתים האלה, הגדולים, הלבנים בדרך כלל, לערים ולכפרים האפורים והצפופים של הערבים.

המתיישב הישראלי של סוף המאה העשרים איננו חלוץ. הוא בסך הכל רוצה דשא ושקט. אבל במציאות הישראלית, גם שאיפה נקייה זו נחבאת בתוך הר של מלים כמו "שליחות", "בניית יחסי שכנות", "ביטחון"; מונחים שאנשי "השמאל" בגליל ובאזורי התיישבות אחרים בתוך הקו הירוק לא מתעניינים בהם באמת.

זה שמאל שאין לו מחויבות חברתית כנה, כראוי לשמאל, ואין לו היכולת לעמוד בעימותים מוגבלים, מהסוג שחווינו בסתיו 2000 בגליל. דומני כי הסיבה לכך נעוצה דווקא באלימות הלטנטית של אותו "שמאל". הנחת היסוד של המתיישבים ושולחיהם - גם אם רבים לא אמרו לעצמם את הדברים במפורש - היתה שכיוון שהיהודים בישראל חזקים, הם יכולים להרשות לעצמם מצב בנוסח משגב, מצב כוחני בעצם תכנונו הפיזי, נופו והווייתו. לאוכלוסייה חזקה מותר, כמסתבר,  להשתעשע בשמאלנות.

פרצופו של "השמאל על הדשא" ("היאפיס הכפריים" לפי הגדרתו של הסוציולוג ד"ר עוז אלמוג) נחשף, בפי אסנת ודומיה, כאשר המציאות שהם בחרו  להתעלם ממנה טפחה על פניהם. אילו המשיכו בהתעלמות ממצוקות השכנים הערבים, כמו שעושים המתנחלים, ניחא. אך לא. מצד אחד, שכנותם של תושבי סכנין, עראבה ודיר חנה, היא בשבילם עובדה רצויה, אפילו אטרקטיבית, חלק מאיכות החיים המיוחדת בגליל. אך זה נכון כל עוד השכנים הערבים "מתנהגים יפה". כך הם קופצים, ללא התלבטות, בטבעיות גמורה, אל הקוטב השני, הכוחני. כאן, לפחות, הכוחנות אינה מוסווית.

לפתע התברר כי "הסובלנות והפתיחות" של חלק ממתיישבי גוש שגב שבירה מאוד, מוגבלת לתנאי רודזיה שלפני היותה זימבבואה, ואולי לפחות מזה. לנוכח מחאה ערבית אלימה נוח להם בתגובה כוחנית משלהם, גלויה וחפה מכל מורכבות. אסנת וחבריה לדעה לא עשו תפנית באוקטובר 2000. הם כבר היו שם לפני כן, יציריה של תרבות כיבוש מתנשאת, בת דור ויותר.

לכן האופן שהם יושבים במקומם מטריד יותר מעצם המקום שבחרו לשבת בו. ההתנשאות התרבותית האתנית, שיש לה ביטוי פיזי ברור, באה לידי ביטוי מפורש. הורתה כבר בימים שהמתיישבים סברו שהם אוהבים ונאהבים. ואולי  "עשרת הימים הנוראים" בתשס"א יחייבו את תושבי הגליל להבין את הצורך האמיתי בחיים יחד עם שכניהם? שהרי לא הערבים לבדם "מבינים רק את שפת הכוח", גם אנחנו כך.

                                        *

 

עברה שנה, היה זמן לעכל את הדברים. בגליל קמו כמה קבוצות, דוגמת "סיכוי במשגב", שמטרתן לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה: להישאר במקום בלי להקפיד לייהד אותו כל בוקר, בלי שרירים. "קול אחר", כלשונם. "בין יום האדמה ליום העצמאות", נכתב בעצומה של העמותה לקידום שוויון אזרחי, בערב "יום האדמה", במארס 2001. והם כותבים: "כתושבי משגב אנו מודעים למצב הקשה של קרקעות לבנייה ולצרכים ציבוריים ביישובים הערביים. לכן אנו מסכימים להעברה של מקצת מ183- אלף הדונמים של קרקעות המדינה, מתחום השיפוט של המועצה האזורית משגב לתחום המוניציפלי של סכנין, למען התפתחותה ושגשוגה [כך במקור]". מעולם לא היו יהודים בהפגנת "יום האדמה", סיפר לי ידיד. השנה היו כמה עשרות.

התגובה לא איחרה לבוא. במארס 2001 כתב אודי בהלול, למערכת "א-לה גוש", עיתון יישובי משגב, שהיה הבמה לוויכוח המתפתח בין תושבי האזור: "נמנעתי עד כה להגיב לכתבותיכם המתרפסות, אך הפעם החלטתי לא עוד וזאת כדי שגם קולו של הרוב השקט יישמע. קול אחר בגליל הוא בהחלט קול אחר, קול צורם מקומם ומכעיס, עטוף צביעות באצטלה של קדושה והתייפייפות נפש. להזכירכם, בעצם התיישבותנו ביישובי משגב הצטרפנו לתוכנית המצפים שנועדה לייהד את הגליל, לשינוי המאזן הדמוגרפי ולשמירת אדמות המדינה בגליל [עוד טענה מגייסת ידועה שהופרכה זה מכבר - מ"ג]. להזכירך, מר סבירסקי, את ביתך בנית בפאתי מטע הזיתים של משפחת כנעני מהכפר תמרה השכן, ובכדי שתהיה מחובר לכביש גם הופקעה אדמה במרכז החלקה שלו. כך שהנך טובל ושרץ בידך, אז כדאי שתקום ותעשה מעשה כדוגמא אישית לחבריך". להזכירכם, "הרוב השקט".

ובכן, מר סבירסקי, הברירה היא הפעלת כוח או לא-כלום. ציונות קלאסית. וכאן באה התוספת בנוסח רודזיה. בסוף מכתבו מציין אודי בהלול כי הוא כותב "כתושב הגוש כ20- שנה בהן אני שותף ליחסי שכנות טובה מתוך כבוד הדדי, סבלנות וסובלנות בגובה העיניים עם שכנינו הערבים, מתוך ידיעה ברורה שכך צריך לחיות".

הקלות הבלתי נסבלת של המלים.

גם אסנת הגיבה באותו גיליון: "אין בי פחד ובוודאי לא שנאה. רק המון כעס. כעס על הקלות שבה מיעוט, בלתי מבוטל, התפרע סביב יישובנו וקרע את רקמת היחסים העדינה, כעס על כך שאין שום הכרה מצד הערבים לגבי חומרת מעשיהם וכעס על המדינה שלא נערכה כראוי ואילצה את המשטרה לירות על אזרחיה".[i][i] הכותבת לא רואה כל קשר בין ההתקוממות לבין אפליה חברתית וכלכלית על רקע לאומי. האלימות באה לדעתה רק על רקע הזדהות הערבים בגליל עם אלימותה המתוכננת של הרשות הפלשתינית. ואם זה המצב, "אני לא שוכחת שהאינתיפאדה הנוכחית פרצה לאחר נכונות אמיתית של ממשלת ברק..." וכיו"ב.

גולדה מאיר אמרה כבר בראשית שנות השבעים כי לעולם לא תסלח לערבים שגרמו לנו להרוג בהם.

והערבים הפלשתינאים תושבי הגליל? מה הם עשו למען עניינם ערב ההתפרצות האלימה? לא הרבה. מתבצרים בעלבונם, הם אינם מסוגלים לפעולה פעולה קונסטרוקטיבית ואפקטיבית. האם ההתפרעות באוקטובר 2000 באה לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות? נראה שלא. דומה שהחולשה הזו מלווה את העניין הפלשתיני מראשית מאבקו נגד הציונות: יש לו היכולת להתאחד סביב שלילת הצד האחר יותר מאשר סביב פעולה כלשהי המקדמת את עניינו שלו. קיפוחם הנמשך, אפילו הוא, אין בו כדי לתת משענת מוסרית לאלימות חסרת עכבות. את תוצאותיה הכלכליות והחברתיות הפלשתינאים הישראלים בגליל חווים בשנה האחרונה, ונדמה לי שלאלימות הזו יש גם מחיר חברתי פנימי כבד. אבל לא הדדיות אני מחפש בדיון הזה. המבט צריך להתמקד ראשית ובעיקר במה שבתוכנו. אם יש פתרון, הוא נמצא שם.

מי שהעניק לנו תנאים משופרים לבנות בית בגליל, לא הוטרד בשאלות באנאליות של איכות חיים ותרומתה לפרט ולכלל. הממסד הישראלי, משמאל ומימין, סייע לנו  "לייהד את הגליל". המהלך הלאומי הזה הוליד לא רק "בית בכפר", אלא גם את התגובה של ערביי הגליל, שהיכתה בנו ובהם באוקטובר 2000. המהלך הזה הוליד גם את תגובת מתיישבי הגליל שפגעה בערבים ובהם עצמם, "מייהדי הגליל". התגובה הזו נשענת גם על הניסיון ההיסטורי שלנו, ובמיוחד על הפרק הציוני של מאה השנים האחרונות. "המאורעות" של תקופת היישוב היו בעברית מעודכנת ל"אירועים". אך נדמה שתגובת רבים מאתנו היתה מעודכנת פחות: חזרנו אל המוכר והנוח, אל הכוח.

הכוחנות שלנו מוסווית במלים כבוד, הדדיות, סבלנות, סובלנות, "רקמת יחסים עדינה" וכיו"ב. התנאי הוא שיהיה ברור מי עליון ומי תחתון, בידי מי הכוח ומי צריך להישמר בפניו. זו השקפת עולם שנוצרה בבית ההורים, בבית הספר, בתנועת הנוער ובעצם חיינו במציאות מורכבת, המוצאת מפלט בניסוחים פשוטים רוויים ניסיון יהודי-ציוני. במיוחד בעתות מצוקה צצה הנטייה להתחבר אל חרדת הדורות ולפרש בפשטנות רבה את המצב היהודי הציוני החדש, שהוא אחרי הכל טוב ורצוי מהקיום היהודי המסורתי, אף כי סכנותיו עמו.

לדעתי, הגדולה שבסכנות היא עצם היות המצב הזה מכשול להתערות אותנטית במקום שאליו בחרו חלק מהיהודים לשוב כדי לבנות לעצמם קיום פוליטי, חברתי, תרבותי, לאומי (ואולי גם דתי) נורמלי.

 



 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד