הקורבן מתבקש לשכוח
הקורבן מתבקש לשכוח

הקורבן מתבקש לשכוח

עו"ד מרואן דלאל

איש ארגון עדאלה

 

 ביסוד מכלול העמדות של היהודים בישראל, כולל מי שרואה עצמו כ"שמאל", עומדת אי הבנה עמוקה של ההיסטוריה, הרוח והמציאות של הערבי החי בתוכם

 

1: א.ב. יהושע והערבי המדברי

על שפת הכנרת התכנסו בסוף שנת 2001  56 אנשי אקדמיה, תקשורת, כלכלה, צבא ופוליטיקה. היו ביניהם  אפי איתם, עוזי ארד, עוזי דיין, יורם חזוני, הנרייט דהאן-כלב, ארנון סופר, שלום קיטל ויולי תמיר. הם הגדירו את עצמם כאזרחים ישראלים בני העם היהודי, המודאגים מעתידה של ישראל ודמותה של החברה. בהמשך לאבות המייסדים, הגדירו האזרחים המודאגים את ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה יהודית-דמוקרטית,  המכבדת את זכויות המיעוט הערבי. האמנה גם קובעת כי:

"על מנת להבטיח את המשך קיומה של ישראל יהודית-דמוקרטית יש להמשיך ולקיים בה רוב יהודי ניכר. רוב זה יישמר אך ורק באמצעים מוסריים".

מה שמדאיג את חותמי אמנת כנרת, אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, היא בעיית הדמוגרפיה, או ליתר דיוק, מספרם של הערבים הפלשתינאים בשטח פלשתין ההיסטורית. שאלה זו, שהעסיקה את הציונות מראשית דרכה, מעסיקה גם את צאצאי מייסדיה, יותר ממאה שנים לאחר מכן. העניין הדמוגרפי מגויס הן לתוכנית השלום המדומה של השמאל המדומה, "צריך לשמור על ישראל כמדינה יהודית", והן לתוכנית הימין היותר כנה, "צריך להיפטר מהם". באחת מתוכניות "פוליטיקה" העלתה פרופ' יולי תמיר, מומחית ללאומיות וליברליזם, סובלנות ואזרחות, את הטיעון הדמוגרפי בלי להניד עפעף. מה שנחשב כפרוגרמה פוליטית גזענית באירופה הוא זרם מרכזי בחשיבה הפוליטית בישראל. 

בתגובה לביקורת שהוטחה באמנת כנרת טענה תמיר כי מדובר בהישג דווקא, משני טעמים עיקריים. ראשית, זה היה דיון בין קבוצות חלוקות בדעותיהן בחברה הישראלית, שהצליחו להגיע להסכמה כלשהי. שנית, בפעם הראשונה הגדירו עצמם היהודים בישראל כקהילה נפרדת מהמדינה. לשיטתה, אמנת כנרת היא חלק מתהליך שבבוא היום ישותפו בו גם הערבים בישראל.

הסבריה של תמיר לא משכנעים. אכן, אמנת כנרת נועדה לטפל במחלוקות יהודיות. אבל אם רצתה תמיר להפריד את היהודים מהמדינה ולהותירם בספירת החברה האזרחית, מדוע נותרה המדינה בבעלותו של העם היהודי? הקהילה הופרדה מהמדינה, אך המדינה נותרה קשורה בטבורה לקהילה. תמיר תטען כי ליהודים יש זכות למדינת לאום כמו לכל עם אחר. אך במדינה יש יותר מלאום אחד, שלא לדבר על כך שהיא קמה על חורבות הלאום האחר. מכל מקום, תמיר שומרת לה בלבד את הזכות להגדיר את המדינה, ולהפריד אותה, בהצלחה מפוקפקת, מהקהילה. לעם האחר היא מקנה, במקרה הטוב, זכויות של קהילת מהגרים, שוויון אזרחי, אך לא לאומי, תוך שמירת "רוב יהודי ניכר".  

במרחב של תמיר, בין לאומיות המדינה ללאומנות הקהילה, אין מקום אלא לערבי ישראלי כזה. הוא אינו יכול להיות ישראלי משום שאינו יהודי, ואינו בדיוק ערבי משום שאז הוא מערער את מנגנון הכחשתו. הערבי ישראלי אינו יצור רב תרבותי, או Hybrid (בעברית בן כלאיים; תרגום לא מוצלח, בלשון המעטה). אין מדובר בסינתזה מפרה של זהויות, בהכרה במורכבות שתי הזהויות ובחירה מודעת בהפנמה של שתיהן. הערבי הישראלי אינו אלא יצור כנוע, שיכול לקרוא לעצמו ערבי פלשתינאי גאה, אבל דמיונו אינו חוצה את גבולות השיח של השמאל הציוני. מעין ראשד של א"ב יהושע בספר "הכלה המשחררת".

ראשד הוא בן דודה של סמאהר, סטודנטית העושה תואר שני בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, בהנחיית החוקר ריבלין. תודעת הזמן והמרחב של ראשד, ועל כן הבנת זכויותיו, אינן מערערות את תודעת האוריינטליסט הברנרד לואיסי ריבלין, שחוקר את הסיבות למלחמת האזרחים באלג'יר (עמ' 193):

"'שם בדיוק, מתחת למתנ"ס, נמצא הכפר שלנו, דיר אל קאסי'. 'היה נמצא', התעקשה לתקן אותו. והוא הירהר והודה: 'נכון, היה נמצא'." 

יהושע אמר דברים מפורשים בעיתון ערבי, בלי להסתתר מאחורי הדמות שלו. "אנו כיהודים", הדגיש בראיון ל"כל אל-ערב", "יש לנו בעיה אמיתית, והיא, כיצד לעבוד על הישראליזציה של הערבים: זאת חובתם של השמאל ושל הימין". בראיון עם דב אלבוים בתוכנית "חוצה ישראל" סיפר יהושע שניסה ברומן הזה לבנות דמויות מורכבות, הנעות בין הרבה דעות פוליטיות הקיימות בישראל. סמאהר, המתוארת כגאה בזהותה, איננה אלא שקרנית פתולוגית, שכל מטרתה השגת הציון הסופי בתואר השני, בלי להסביר את סיבת האיחור בהגשת העבודה הסמינריונית. אך תחבולותיה אינן מוליכות שולל את האוריינטליסט החריף (עמ' 171): 

"אבל המורה, שמכיר היטב את האופן שבו שוזרים הערבים תמימות מדברית בערמומיות תכליתית, ממהר, על אף חביבותו, לפזר את אשליית 'הציון הסופי'".

סמאהר איננה יצור מדברי, היא מתגוררת בגליל. אבל זה לא משנה. כי הערבים הם אותם ערבים, ומקורם אותו מקור: המדבר. כך מסביר ריבלין, החביב על יהושע, מדוע אין זה משנה כל כך אם חוקרים ערבים רחוקים או קרובים בזמן. כאילו מדובר באנשים שהם אובייקט של ההיסטוריה, החסינים מפני כל תודעה עצמית (192):

"ובחביבות הוא מסביר להם שגם כשהוא כותב על ערבים רחוקים בזמנים ישנים, הוא מחפש קשר אל הקרובים. הרי בסופו של דבר כולכם מאותו שורש, מאותו מדבר".

חביבותו של ריבלין, שמטרתה כנראה להיות בלם לכל טענה של עוינות מצד חוקר המזרח כלפי מושא מחקרו, איננה יעילה. יהושע לא מצליח להיפרד מהאפיסטמולוגיה שאיפיינה אותו בוויכוח על לאומיות ואזרחות שניהל עם אנטון שמאס, כותב ההקדמה לתרגום העברי לרומן "באב אל-שמס" מאת אליאס ח'ורי. עם מרחב פירורי כמו זה הנותר לראשד לא פלא ששמאס בחר לעזוב את הארץ. אבל הערות קצרות אלה אינן עושות חסד עם "הכלה המשחררת". אין ספק שרומן זה ראוי למאמר נפרד.

*

2: עמוס עוז והנגב הריק

בנגב יש מצב לא חוקי, לפי החוק הישראלי. בכל בוקר מתעוררים יותר מ70- אלף בני אדם ומתחילים בו עוד יום של עבריינות. תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב נפקדים על פי הפוליטיקה, ונוכחים על פי המשפט, כעבריינים בלבד. הם אינם כאלה בשנתם, כי אז לא ניתן לבסס מחשבה פלילית הדרושה מבחינה משפטית להוכחת המעשה הפלילי. הסיפור הציוני ממשיך לטעון שהנגב ריק, ושאנשים אלה אינם אלא פולשים ל"אדמת מדינה". הכל מתחיל ומסתיים במלת הקסם, ששומעים אותה בכל יום חמישי בערב, משום-מה לאחר משחק של מכבי תל-אביב דווקא: המדינה.

האדמות הן אדמות המדינה, אותה מדינה השמחה שמכבי היא אלופת אירופה לאחר 2000 שנות גלות. הסיפור ממשיך להכחיש את קיום האנשים בכפרים הלא מוכרים, והמשפט נאבק באנשים ומנסה לאכוף את הסיפור. הכל לפי החוק. בשנת 1965, שנה לפני תום הממשל הצבאי, נחקק חוק התכנון והבנייה. המדינה לא תספק שירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, וטלפון למבנה שאין לו היתר. אי אפשר להשיג היתר לבניין אלא אם הוא כלול בתוכנית מתאר. אין תוכנית מתאר לכפרים הלא מוכרים. משמע, בונים ללא היתר. בניין הנבנה ללא היתר דינו הריסה. על פי החוק.

המשפט אינו יכול לסבול את המציאויות המאתגרות אותו. לא חשוב שמקהילה של 60 אלף ערבים בדווים נותרו 9,000 בלבד לאחר המלחמה ב48-'. גם לא מעניין שאנשים אלה הועברו בידי הצבא ממקום למקום, ומדי פעם נהרגו כמה מהם בדרך. עמוס עוז לא הבחין במעשים אלה כשכתב את "נוודים וצפע". הצבא בסיפור שלו רך, מתחשב במצוקת הרעב של הבדווים (עמ' 26):

"שלטונות הצבא הזדרזו לעיין במצב. חרף הלבטים, החליטו השלטונות לפתוח לפני הבדואים את הדרכים המוליכות צפונה: אין להפקיר אוכלוסייה שלמה, אנשים, נשים וטף, לאימי הרעב".

הפקעת אדמות האנשים נעשתה לטובתם, כדי לבנות להם ערים מודרניות, אמנם ללא תעסוקה וחינוך, אך מודרניות. יש בהן מספר רב יותר של אנשים על פחות שטח. כמו ניו יורק. גם לא נותנים ליהודים להתגורר שם. אפליה מתקנת, ילמדו בפקולטה למשפטים. ולמען השלום עם מצרים צריך היה להפקיע עוד אדמות, כדי למקם נמל תעופה בדיוק במקום שמתגוררים בו אנשים לא מוכרים. ואם יעזו לגדל את גידוליהם, השדות ירוססו במטוסים המוגנים בידי המשטרה.

למדינה שני גופים העובדים בחריצות ויעילות מול הכפרים הלא מוכרים. האחד אחראי לתחום הפיזי והאחר לתחום המנטאלי. קשה לדבר על הפרדה בין חומר לרוח במקרה הזה. יותר נכון לומר שמדובר בטווידלדי וטווידלדם. הגוף הראשון נקרא "המינהלה לקידום הבדווים". גוף זה עובד במסגרת מינהל מקרקעי ישראל. "המינהלה" מעבירה את הבדווים, לטובתם, מאדמתם אל מקום שניתן לרכזם בצפיפות. הרי אין הרבה שטחים פתוחים. לא ייתכן שבמאה ה21- אנשים יחיו במרחב כאוות נפשם. אמנם, חברי הקיבוצים והמושבים ושוכני החוות היחידים עושים זאת, אך רק לטובת המדינה. הם, למעשה, מקריבים את עצמם כדי שאחרים ייהנו. הבלורית אינה לעניין, והעדר הגמל לא מוסיף ולא גורע. הם הרי מלח הארץ. עם זאת הבדווים, כלומר הערבים הפלשתינאים תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, ימשיכו להיות חלק מהנוף, אם כי בשטח צר יותר, כי כך הוחלט ב"מינהלה" לקידומם: 

"לגבש עמדות לקראת הדיון המורחב בנושא מתן שירותים לפזורה, וזאת לאור העובדה שחוסר תיאום בין משרדי הממשלה, חוסר יד מכוונת, העדר מדיניות ברורה בנושא - גורמים לתופעות שכל משרד פועל  עפ"י מדיניותו וע"י כך יוצרים עובדות בשטח, המקשים על הפעילות השוטפת של המשרדים האמורים לטפל בפינוי הפזורה".

 הגוף השני העובד מול הכפרים הלא מוכרים בנגב הוא "רשות החינוך לבדווים". כן, שוב "לבדווים". רשות זו נוסדה בשנת 1981, ומשנת 1984 עומד בראשה אדם אחד, משה שוחט. רשות זו הוקמה כי אין לכפרים הלא מוכרים רשות מוניציפלית, ולכן לא יכולה להיות להם גם רשות חינוך מקומית. מר שוחט הוא ראש רשות החינוך המקומית לכל תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. הוא יושב בוועדת המכרזים הממנה מורים ומנהלים לקומץ בתי הספר בכפרים. כמוהו כאיש השב"כ יצחק כהן, הממנה מורים בשאר בתי הספר הערביים. לא ידוע אם מר שוחט הוא איש שב"כ. אך נדמה כי אין חובה שיהיה כזה. השליטה כבר קיימת.

המסלול של המורה הערבי בכלל, וזה שמלמד בכפר הלא מוכר בפרט, ידוע מראש. התואר האקדמי לא יעזור, אם לא נחה דעתו של יצחק כהן או דעתו של משה שוחט. אין קידום אם אין "לויאליות". מורה לא יהיה מנהל בית ספר, והמנהל לא יהיה מפקח, אם כולם לא ישעתקו את מנגנון הכניעה והשליטה בבית הספר הערבי.  

נדמה שמר שוחט נשחק קצת לאחר "תרומתו" רבת השנים למערכת החינוך בכפרים הלא מוכרים. לפיכך בחר להבהיר בראיון שנתן לעיתון האמריקאי Jewish Week, ביולי 2001, מה הוא חושב על הקהילות בכפרים הלא מוכרים. לא ברור אם מר שוחט רצה לזעזע בביקורתו את המבנה הפטריארכלי הנוקשה בקהילה, או לדרבן את הדור הצעיר להיאבק באומץ וביעילות על זכויותיו. הוא פשוט אמר מה שהוא חושב. לשיטת מר שוחט אותה קהילה אינה אלא:

“blood thirsty Bedouins who commit polygamy, have 30 children and continue to expand their illegal settlements, taking over state land…In their culture they take care of their needs outdoors…They don’t even know how to flush a toilet.”  

יחס זה לקהילה הבדווית בנגב ניתן לאתר בקלות, ללא מאמצים מיוחדים של ניתוח טקסט ספרותי, בסיפור קצר של עוז, "נוודים וצפע". הסיפור התפרסם בשנת 1965, השנה שנחקק בה חוק התכנון והבנייה, שנה לפני תום הממשל הצבאי. הבדווים, שהם תמיד נטולי שם, היסטוריה ורצון, אך בעלי מראה מכוער, מפריעים את מנוחת תושבי הקיבוץ. לפעמים הם גונבים ולפעמים גורמים לקיבוץ נזקים אחרים. תמיד הם התוקפים, וחברי הקיבוץ נוקטים רק "פעולות תגמול". רועה בדווי אחד אפילו מנסה לאנוס את גאולה, חברתו של הסופר בסיפור. אך היא, בניגוד לצעירי הקיבוץ, אין לה רגשות נקם כלפי הבדווים. כך גם הסופר, אף שהוא נכנע לבסוף ללחץ החברתי ויוצא עם צעירי הקיבוץ להשיב את כבודם האבוד. בטרם ייכנע הסופר ללחץ זה, ולפני ניסיון האונס של גאולה, הוא מספק את ההצדקה לנקמה העתידה לבוא באמצעות אופיו של היהודי החדש, "הלא גלותי", וחוסר אנושיותו של האחר (עמ' 28):

"אמת, אנחנו איננו מן המבליגים ואיננו מאמינים בהבלגה או בצמחונות. הדברים האלה אמורים בעיקר בצעירי הקיבוץ, בין המייסדים יש ויש אחדים המחזיקים ברעיונות טולסטוי או כיוצא בהם. בשל סייגי הטעם הטוב לא אפרט כאן מעשי תגמול בודדים ויוצאי דופן מצד כמה צעירים שסבלנותם פקעה, החרמת מקנה, יידוי אבנים בנער נוודים חשוד, וכן חבטות עד עלפון באחד הרועים ליד ברזי המים בחלקה המזרחית הקיצונית. להגנתם של עושי הנקמה האחרונה אגיד בגלוי כי אותו רועה ניחן בפרצוף ערמומי עד להשחית: שתום-עין, שבור-חוטם, זב-ריר, ולסתותיו - על כך נשבעו מבצעי הפעולה כאיש אחד - זיקרו מתוכן שיניים ארוכות חדות ועקומות כשיני שועל. אחד שנראה כך מסוגל לכל תועבה. והלקח ודאי לא יישכח מהם".

*

3: פראנץ פאנון והפוסט-קולוניאליזם

מדוע אין כמעט לימודים פוסט-קולוניאליות באוניברסיטאות בישראל? לימודים אלה, שנעשו פופולריים בניו יורק, פאריס ובלונדון מאז סוף שנות השבעים, מגיעים לשולי האקדמיה הישראלית כמעט 20 שנה מאוחר יותר, וגם אז הם סובלים משליטתו של קובע הקביעות ומעניק הפרופסורה באוניברסיטה. בצרפת, השפעת הלימודים האלה הגיעה לפוליטיקה, ולהוציא כמה מכירות נשק למדינות אפריקאיות, אין לצרפת יומרות פוליטיות מחוצה לה. באנגליה מגיעה ההשפעה שלהם לעיתונים חשובים כמו "הגרדיאן"; בפוליטיקה, אנגליה נראית  פתטית מדי כשהיא מנסה לשחזר את עברה האימפריאלי: סנשו פנשו של דון קישוט האמריקאי. השפעת הלימודים הללו רבה בניו יורק, אך אינה חורגת מהאקדמיה. נוכחות הוגים פוסט-קולוניאליים כסעיד, באהבה (Bahba) וספיבק באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב אינה מסייעת בהפצת השפעתם מחוץ לקמפוס. לכל היותר, היא ניכרת בהפגנה כלשהי מחוצה לו.

שלושת ספריו של פרנץ פאנון "עור שחור מסכות לבנות" (Black Skin Whit Masks) (1952), "קולוניאליזם גוסס" (Dying Colonialism) (1959), ו"מעוני הארץ" (Wretched of the Earth) (1961) הם היסודות להבנת המציאות הקולוניאליות והמעבר ממנה לחשיבה שונה, פוסט-קולוניאלית. יש להדגיש כי אין חפיפה הכרחית בין המושג פוסט-קולוניאליות ופוסט-מודרניות. מי שתופס את המודרניות כמסמלת את ערכי הנאורות, ולא רק את הבגידה בהם, בתוך גבולות המדינה ואצל עמים אחרים, לא תהיה לו בעיה לראות בחשיבה הפוסט-קולוניאלית התפתחות מבורכת של החשיבה המודרנית, התפתחות שנועדה להחזיר את מודרניות למסלולה האציל, לאחר שנים שהגבר האירופי הנאור מהמעמד הבינוני דיכא ועשק את לכל מי שאינו דומה לו.

פאנון נולד באיי מרטיניק, למד רפואה בצרפת והתמחה בפסיכיאטרייה. הוא הגיע לבית חולים באלג'יריה שתחת השלטון הצרפתי, והצטרף למאבק תנועת השחרור האלג'ירית.  בספריו הוא מנתח את הטרנספורמציה בתודעה של האלג'יראים, מתודעה כפולה של מדוכאים, לגילוי העצמי המוביל להתנגדות לדיכוי. שינוי התודעה העצמית מוביל לשינוי חברתי רחב היקף, הכולל את המשפחה עצמה. כשהוא כותב מליבה של ההתנגדות האלג'ירית האמיצה, מגיע פאנון למסקנה שדה-קולוניזציה היא בהכרח תהליך אלים.

פאנון גם מנתח את חובות המעמד הבינוני בבניית האומה, לאחר הניצחון על השלטון הקולוניאלי. מעמד זה, שאין לו הכוח הכלכלי שיש לעמיתו במערב, ניצב לפני אתגרים לא קלים. פאנון מזהיר מפני העצלות העשויה לאפיין מעמד זה, שאחת מתוצאותיה, ביחס לאתגרים שלפניה  היא הידרדרות ממושג האומה המאחדת למציאות שבטית.

ז'אן פול סארטר כתב את ההקדמה לספר "מעוני הארץ", בתקופת ההתנגדות לדיכוי הצרפתי, כשקולות צרפתיים שתמכו במאבק היו נדירים. סארטר היה חריג שסימן מגמה שנעשתה כללית. בהקדמתו סארטר פונה אל הקורא המדכא, ומבקש ממנו להכיר במציאות שלו, הנחשפת על ידי הקורבן  (עמ' 13):

“Our victims know us by their scars and by their chains, and it is this that makes their evidence irrefutable. It is enough that they show us what we have made of them for us to realize what we have made of ourselves.”

סארטר ביקש מהקורא המדכא להכיר בעובדה שאין מנוס מההכרה שצריך לסיים את הקולוניאליזם הצרפתי לאלתר. הפקעת אנושיותם של האלג'יראים, והתמקדות בכמה מפעולות ההתנגדות שלהם, שמקורן בהפקעה, לא תועיל. ומכל מקום, לאלג'יראים יש בחירה אחת בלבד (21):

“There is one duty to be done, one end to achieve: to thrust out colonialism by every means in their power. The more farseeing among us will be, in the last resort, ready to admit this duty and this end; but we cannot help seeing in this ordeal by force the altogether inhuman means that these less-than –human make use of to win the concession of a charter of humanity. Accord it to them at once, then, and let them endeavor by peaceful undertakings to deserve it. Our worthiest souls contain racial prejudice.”

*

4: אהוד ברק והשאלה הפלשתינית

יותר משנה וחצי לאחר שאהוד ברק חולל את "המהפכה הקופרניקאית" וארי שביט הכריז עליה ב"הארץ", מהפכה שתכליתה חשיפת "פניו האמיתיים" של יאסר ערפאת, מתעוררים הפלשתינאים בכל בוקר אל לועות טנקים מחוץ לחלונות בתיהם. זה העונש, כנראה, על דחיית "ההצעה הנדיבה ביותר שהוגשה לפלשתינאים מממשלה ישראלית כלשהי". אריאל שרון כבר הספיק להתחרות בנדיבות הזו, באומרו שהוא הציע לפלשתינאים מדינה, דבר שלא הוצע להם בעבר. מרוב הצעות, הפלשתינאים מתקשים להחליט. לא ברור איך נעלם מעיני ארי שביט המשך מפעל ההתנחלויות בכל תקופת אוסלו, ובתאוצה מיוחדת תחת שלטון ברק. הכל הסתכם "בהצעה" שספק אם ברק העלה בקמפ דייוויד, ומכל מקום סירב לתת תשובה חיובית ביחס אליה. כאילו חיכה לדחייה הפלשתינית הצפויה, מעמדה של אי רצון לחזור על טעויות אוסלו: הסכם כללי שיפורש בהמשך לפי הבנתו של הצד החזק יותר.

בנאליות הרוע של הכיבוש הישראלי המשיכה להתקיים במסלולה, בכל יום, כל תקופת אוסלו, עד למפגשה הבלתי נמנע עם ההתנגדות. עוד הפקעה, עוד הריסה של בתים, עוד עינוי, עוד מחסום, עוד עצירה של אמבולנס, עוד בקשה של תעודת זהות, עוד השפלה. הכיבוש אינו נתפס כאלימות, גם לא הפרקטיקות הדכאניות היומיומיות שלו. אין כמו "ההצעה הנדיבה ביותר" לשכלל את מנגנון ההכחשה: הם אינם רוצים שלום, הם רוצים את זכות השיבה - כך גילו לנו ברק ושביט, מופתעים מכך שמקור השאלה הפלשתינית אינו הגדרה עצמית בלבד אלא גירושם של מאות אלפים בשנת 1948. ולכן אין פרטנר פלשתיני, ולא יכול להיות כזה, עד שזכות השיבה תימחק מהתודעה הפלשתינית, אף שהגירוש הוא אחד היסודות המכוננים של תודעה זו.

ההתגוננות העזה מפני מושג זכות השיבה, יותר מאשר מיישומה, מגלה את הארכיאולוגיה של תת-ההכרה הישראלית בקשר לשנת 1948.  הדרישה היא לוותר על הזכות לזיכרון, שמא יערער את הסיפור, יחשוף אמת מודחקת ויעמיד בסימן שאלה את אחד הפרויקטים המוצלחים במאה העשרים. המדכא מבקש מהקורבן שלא לספר, לשכוח, להעניק לפרויקט לגיטימציה.  ו"ב ייטס  ממחיש זאת בשירו Old Memory:

O THOUGHT, fly to her when the end of day

 Awakens an old memory, and say,

 "Your strength, that is so lofty and fierce and kind,

 It might call up a new age, calling to mind

 The queens that were imagined long ago,

 Is but half yours:  he kneaded in the dough

 Through the long years of youth, and who would have thought

 It all, and more than it all, would come to naught,

 And that dear words meant nothing?"  But enough,

 For when we have blamed the wind we can blame love;

 Or, if there needs be more, be nothing said

 That would be harsh for children that have strayed.

הכיבוש הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית מעצים בינתיים את תוקפנותו, ולא מצליח להבין מדוע ההתנגדות הפלשתינית אינה נכנעת, גם לא לאף16-. במצב כלכלי הקרוב לתחתית בעולם השלישי, עם יותר 800 הרוגים, המוני פצועים ונכים, הם אינם נכנעים. כאילו כוח רצון מסופק חינם למי שצריך אותו. אלוהים צופה בהתנגדות אמיצה, שאינה נכנעת עד להשגת מטרתה המוצהרת. חופש. אפשר, אם כן, לגדל את התקווה שמחמוד דרוויש מזכיר בשירו האחרון, "מצב מצור":

"כאן, במורדות הגבעות, בפני השקיעה / ולוע הזמן, / ליד שדות קטועי צל, / אנו עושים מה שהאסירים עושים, / ומה שהמובטלים עושים: / מגדלים את התקווה....

"אבדותינו: שניים עד שמונה חללים כל יום. / ועשרה פצועים. / ועשרים בתים. / וחמישים עצי זית... / בנוסף לליקוי המבני / שיפגע בשיר, בהצגה, ובציור החסר... /

"ספלי הקפה שלנו. והציפורים והעץ הירוק / עם הצל הכחול. והשמש קופצת מקיר לקיר כמו איילה. / והמים בעננים בעלי צורה אין סופית במה שנשאר לנו / מהשמים. ועוד דברים אחרים דחויי זכרון / המצביעים על כך שהבוקר הזה חזק ובהיר, / ושאנחנו אורחיו של הנצח". 

אין לימודי פוסט-קולוניאליות באוניברסיטאות בישראל, משום שישראל אינה מקום חריג. במקומות אחרים הלימודים נוצרו לאחר הדה-קולוניאליזציה. הכתיבה באה לאחר ההתנגדות. החוג הוקם לאחר הדה-קולוניאליזציה של הכיבוש ושל התבונה. 

  

 

 

מקורות:

 

The Jewish Week,  20 July 2001. Penny Maddrell, The Bedouin of the Negev (London: Minority Rights Group, 1990).

Frantz Fanon, Black Skin White Masks (Charles Lam Markmann trans.) (New York: Grove Press, 1967).

Frantz Fanon, A Dying Colonialism (Haakon Chevalier trans.)(New York: Grove Press, 1965).

Frantz Fanon, The Wretched of the Earth (Constance Farrington trans.) (New York: Grove Press, 1963)

Hussein Agha & Robert Mali “Camp David: The Tragedy of Errors”, The New York Review of Books, August 9, 2001.

Rashid Khalidi, Palestinian Identity (New York: Columbia University Press, 1997).

 Collected Poems by W.B. Yeats (2nd ed.)(MacMillan Publishing Company, 1954)

עמוס עוז, ארצות התן, (תל-אביב: עמם עובד, 1982)26- 42.

פרוטוקול ישיבת המינהלה לקידום הבדואים מיום 13.8.1997.

ארי שביט, "חיים בבועה", מוסף הארץ 10.11.2000.

יולי תמיר, "מעמדו של מיעוט", מוסף הארץ 8.2.2002.

א"ב יהושע, הכלה המשחררת (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2001).

ראיון של א.ב. יהושוע עם מוחמד דאווד קבהא, כל אלערב, 28.12.2001, עמ' 40.

אליאס ח'ורי, באב אל-שמס (תירגם מערבית משה חכם) (תל-אביב: אנדלוס הוצ' לאור, 2002).

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד