חבר'ה חומוס וחמסין
חבר'ה חומוס וחמסין

חבר'ה חומוס וחמסין

גבריאלה אביגור-רותם

סופרת, מחברת "חמסין וצפורים משוגעות"

 

למרות כל מה שמנסים בשנים האחרונות לזעוק ולהזעיק על קרע בעם -  על פי תחושתי אין ההתלהמות הזאת אלא קצף על פני העובדות הממשיות: כשמתרגשת סכנה, הכל יודעים כי שום אויב לא יטרח לברר אם אתה ספרדי, אשכנזי, חרדי, חילוני, עולה מרוסיה, מובטל או עשיר, כולנו בסירה אחת. קטנה

 

צוות אוויר ישראלי תקוע בליל שלג בנמל תעופה בניו-יורק, מעביר את הזמן במשחקי חברה: צוללות, ארץ-עיר וגם  "...במלה אחת קולעת, ואם אי אפשר אז בכמה שפחות, תגדיר ... ישראל. זאת משימת המשחק ותוצאותיה הן 'חמסין וריח פרדסים', או, בהרחבה, 'חול חמסין וריח פרדסים', או ביתר פירוט  'חומוס חול חמסין וריח פרדסים', אבל אם נשמור על כללי המשחק, "מה רע ב: חבר'ה חומוס וחמסין, זה הרי כל הסיפור על רגל אחת ".

בחרתי לפתוח בקטע מתוך ספרי "חמסין וציפורים משוגעות" כדי לבחון באמצעותו ישראלי מהו - וכל זאת על רגל אחת, כמובן, כי ממתי יש לישראלי זמן וסבלנות לשמוע או להשמיע טיעון מפותח ומנומק ובנוי לתלפיות ועומד על שתי רגלים .

אם כן, חבר'ה חומוס וחמסין ,או בלשון אחרת - הנוף האנושי - חבר'ה - מה שבתוכו - חומוס - ומה שמסביבו - חמסין.

 

                                         *

 

נתחיל בחבר'ה. לא  אזרחים או תושבים או אוכלוסין, אפילו לא "חברה", אלא חבר'ה, כמו בשיר "יש ערמה של חבר'ה על הדשא", שהחבר'ה, אחרי אחת המלחמות, שינו ל"יש ערמה של דשא על החבר'ה". אני מניחה שלצעירים המלה "חבר'ה" נשמעת קצת ארכאית, אולי אפילו ירחמיאלית, כמו שלנו בכיתה ה' נשמעה ה"חבריא" מפיו של מורה ממלא-מקום להיסטוריה. יכול להיות שעכשיו קוראים לזה "אחוקים". אבל מדובר, להערכתי, באותה הוויה. הוויה של עם קטן, שגר במקום קטן, ולכן כל פגישה מקרית  תגלה, לאחר שלוש-ארבע שאלות, שבן-דודו של פלוני היה מפקדו בצבא של אלמוני, ושאחותו היתה המורה לפסנתר של הבת של שכנתו. עם קטן, ששליש ממנו הושמד לפני פחות מ -60 שנה, והוא שומע לעתים תכופות מדי שיש לכל מיני תנועות ומדינות תוכניות להמשיך במבצע, מה שהופך אותו לציבור פרנואידי, עצבני, תזזיתי, מנסה להתחכם למציאות בכל מיני קומבינות, להערים על הפריץ שמזמן איננו כאן, להידחק ולהצטופף כעדר בשעת סכנה, ובה בעת לקטר על ההוויה הצפופה, החמסינית, המיוזעת, ולתכנן טיול להכי רחוק והכי שונה שאפשר, למשל, להודו. או לדרום אמריקה. הם, חושב לו אחד-משלנו, חיים לגמרי אחרת. אמנם גם שם חם ולח. ויתושים. והכבישים לא משהו. וגם לא הגשרים. וכל לוח זמנים הוא אופציה לשינויים. אבל שם אנשים חיים בזולה. בסבבה. שאנטי-שאנטי. הכול יכול לחכות אצלם למאניאנה. שום דבר לא בוער. 

אבל במקום להתבולל באוכלוסיית הילידים החייכניים והלא-ממהרים-לשום-מקום ואולי לספוג מהם קצת שלווה ושאננות לחמש השנים הבאות, מוצא לו הישראלי הצעיר עוד ישראלי ועוד אחד, ויחד הם הולכים למסעדה קטנה שפתח שם ישראלי לפני כמה שנים כדי לנגב שם חומוס ולפגוש ולהחליף מידע עם עוד כמה ישראלים על איפה כדאי לבקר וממה כדאי להיזהר, ועד מהרה הוא  נמצא מוקף בהוויית ארצו-מולדתו, זו שהרחיק ממנה עד הרי ההימליה. כי מי שגדל במקום קטן ועצבני, מתקשה כנראה להתמודד עם האדישות השקטה של המרחבים הגדולים ואוכלוסיות הענק. בהודו, למשל. למי אכפת אם תחלה או תאבד או תמות. אבל כאן תהפוך לכותרת בעמוד הראשון של העיתון אם להוריך לא יהיה אתך קשר שבוע, ומשלחת מחפשים, חלקם מתנדבים, תצא לחפש גם שה אובדת אחת...

 ולמרות כל מה שמנסים בשנים האחרונות לזעוק ולהזעיק על קרע בעם - והם ואנחנו, והאשכנזים האלה, והספרדים האלה, והדתיים האלה, והרוסים האלה - על פי תחושתי אין ההתלהמות הזאת אלא קצף על פני העובדות הממשיות: כשמתרגשת סכנה, הכל יודעים כי שום אויב לא יטרח לברר אם אתה ספרדי, אשכנזי, חרדי, חילוני, עולה מרוסיה, מובטל או עשיר, כולנו בסירה אחת. קטנה.

מן הגבעה שליד ביתי, הקרויה כמובן הר (וגם זה מסימני המקום: הסירוב להסכים עם הזוטאות. הירדן, למשל, הוא אצלנו "נהר", והכנרת "ים"), מן הגבעה שליד ביתי רואים את  ים-כנרת ואת הרי הגולן במבט מזרחה, ואת הים התיכון במבט למערב. ואלה סופי המדינה. המפה שלכם, אמר לי דודן ארגנטיני שבא לביקור, נגמרת מהר. בניגוד לקרובי הישראלים, לא העלה על דעתו שהיישוב שאני מתגוררת בו רחוק. שעה וחצי-שעתיים נסיעה? הצחקתי אותו. בחוצלארץ מגלה הישראלי את המרחקים האמיתיים; נוסעים ונוסעים ונוסעים, לעתים קרובות בנוף בלתי-מתגוון, שדות תירס, נניח, או חיטה, או מרעה ופרות, ועדיין שום מקום. לבסוף בית חווה אחד. כן, כך הם חיים להם שם. השכן הקרוב במרחק שעה נסיעה. לא לבד להם? הם לא מטפסים על הקירות? לא. או כפרים קטנטנים, מאה ושניים תושבים, מלמד אותנו השלט בכניסה לכפר, ואיש אינו נכנס ללחץ, אוי, מה יהיה, צריך מיד לגדול ולהתרחב, לצופף ולהצטופף, לילדים אין מספיק חברים -

קטן וצפוף ומצטופף עוד. ומסביב, שער ושומר וגדר עם תאורה. או קו ירוק. או  קו סגול. או קו תפר. או קו אדום. גבול. גבול לפניך. זהירות, גבול לפניך. זהירות מוקשים, גבול לפניך - שלט הזכור לי מילדותי בקיבוץ מפלסים ליד רצועת עזה, בלתי-נפרד מן הנוף כמו קוצי הקיץ. רק חוויית חוצלארץ מגלה שאפשר גם אחרת: בודקה, שומר גבול הנראה כמו צעצוע מעיף מבט מנומנם בדרכון, מחזיק אותו הפוך, כמובן, מסמן בתנועת יד עצלה "סע", ואתה במדינה שכנה, גדולה .

ואילו כאן מקום קטן, שבו קשה להסתתר, קשה להסתיר. גיבורת הספר שלי, לויה, "עושה מיד חשבון: אורה סיפרה לאלחנן, אלחנן לבילו, בילו לאדריאנה, אדריאנה ליוספה, יוספה לתקווה, תקווה לדודה, וכך, אהבתי הראשונה, האיומה, הנהדרת, עברה מפה לאוזן כמו הכדור בשידורי נחמיה בן-אברהם" - בפאריז חיה לפחות שנתיים בלי שאף שכן יטרח לומר לה יותר מבונז'ור, ואילו כאן  חוזרים ומזמינים אותה לסדר-פסח, "כי כל ישראל-ערבים-זה-לזה ומתערבים זה בחיי זה ולא נותנים לנשום".

מספרים לי שזה כבר לא ככה. שבתל אביב, למשל, אדם יכול להתמוטט על מדרכה, ואנשים יעקפו אותו כאילו היה שקית נייר ריקה. מה שנקרא ניכור נוסח ניו-יורק. ואני שואלת את עצמי באיזו זכות אנחנו מאמצים לעצמנו את נוסח ניו-יורק; איפה ניו-יורק ואיפה אנחנו (בסוגריים: אחרי הפיגועים הנוראים במגדלי התאומים אימצה ניו-יורק את נוסח ישראל: אחווה אנושית, התנדבות, נרות זיכרון וטלתרום).  אבל בימים כתיקונם ניו-יורק שם ואנחנו כאן, בתוך חוויית החמסין והחומוס. ומי שצורמת את אוזנו הח' החוזרת אכן צודק, אבל זה מה יש: "שפה מלאה פינות, רק הולנדית יותר צחיחה, חבצלת החוף, חילף החולות, חבלבל השיח, חרחבינה מכחילה", וכמובן גם חצב וחרצית וחרוב וחוצפה וחומה וחורבן - הח' בהגייתה הישראלית החיכית, הבלתי-נעימה, מגלמת בשבילי, שהגעתי הנה ממולדת הטלנובלות, לא מעט הרגלים שהישראלי האופייני נושא עמו כתווי היכר באשר ילך: לחתוך פינות, להשתחל לתורים, להתווכח ולהתמקח כדי לא לצאת פרייר, להעמיס על צלחות פי כמה מקיבולת הקיבה, להתעלם מאי-אלו חוקים "לא-הגיוניים", לצפצף על הכללים, וגם - וכחלק בלתי נפרד מכל אלה - להעז ולאלתר ולמצוא פתרון ולהיחלץ ולחלץ -  בעוד כל החנונים תוצרת חוץ יושבים ומחכים בשקט עד שתגיע ישועה רשמית ומגוהצת -

אי אפשר להתעלם מהשפעת המצב, ואני מתכוונת למלחמות - מלחמת 48', מלחמת 56', מלחמת 67', מלחמת 71-69 מלחמת 73', מלחמת 2000-82, אינתיפאדת 94-87, אינתיפאדת 2001-2000 וכל מה שבין לבין  על המנטליות המחוספסת, השוביניסטית, חסרת הסבלנות, אך הנזעקת להושיע. "'לויה! בואי מיד!'" צועק שכן לגיבורת הספר שלי, כשהוא "מאייר את כוונתו בתנועת זרוע נמרצת כמו מפקד טנקים מסמן לכוחותיו בסרט נוע-נוע-סוף. 'תזיזי את התחת כבר!' הוא צועק במלוא קולו, אח, מר חומוס, ישראלי עד מוח-העצמות, גס, מחוספס, מחרחר כוונות טובות, יודע הכול יותר טוב". וכמוהו קובי, בעלה של שכנה אחרת, "תשמעי טוב-טוב" הוא אומר לגיבורה-המספרת שלי, רווקה בגיל 48, המסרבת להשתדך, "הכלל של קובי: אף פעם אל תגידי לא. בחורה רווקה - בגילך? - אל תגידי שאת לא צריכה, לא קונה את זה, לא קונה - את לא יודעת מה שאת צריכה", הוא כמובן, בטוח שהוא יודע וגם חייב להגיד, על אף שאיש לא שאל אותו, מדבר דוגרי, נכנס לדברי זולתו - האם אני צריכה להזכיר את "פוליטיקה" ואת "פופוליטיקה" מפסיק את המדבר עמו בטלפון באמצע המלה כשהוא שומע שיש לו ממתינה, הולך לכל מקום כשבתיקו או בכיסו טלפון-נייד, מוכרח להיות מחובר וזמין ללא-הפסקה, לדעת מה קורה, מי מת, ואף על פי שהוא תמיד ממהר ותמיד מעכבים אותו ומעצבנים אותו, ליד תאונת-דרכים הוא מאט.

אני תוהה אם יש עוד ארץ שבה מודיעה משטרת התנועה שכביש מסוים פקוק בגלל סקרנים... הנוהג להצטופף סביב אסון נובע, כנראה, מן הצורך להיות כל הזמן בעניינים, לדעת מה, מי, איך, וכמובן גם לספר לחבר'ה. אבל יש  בכך גם דחף התגייסות של עם קטן ולמוד צרות להושיט יד, לתת כתף או, לפחות, עצה, כי אם לא הוא, אז מי? וזה צדה השני, היקר ללב, של הוויית החומוס.

 

                                          *

 

מה נותר לנו? החמסין. החורף כאן לא חורף, הסתיו נמשך שבוע, האביב שבועיים, ומיד לאחריו משפדת אותנו שמש קשה כבר מחמש בבוקר. בימים כתיקונם תלוי מצב הרוח הלאומי בגובה מפלס הכנרת. אם ראית תייר עומד לנוכח מפלי האיגואסו ובמקום להתפעל נאנח, אח, כמה מים, איזה בזבוז, ואולי מגלגל בראשו איזה רעיון עוועים בנוסח "אווירון-דוד" לשנע את המים משם לכאן  -  ראית ישראלי. כשהוא יורד דרומה רואה הישראלי "צבעי גמל, חצץ, כורכר, אור מאובך, ארץ חשופה, כולה שיניים, ציפורניים, עצמות-ברך גדולות..  ארץ יבשה, מקומטת, אפורת-ורידים, מוכתמת פיגמנטציה, מלבינה והולכת, מהבילה ריחות גיהינומיים של גופרית ואשלגן".

ואכן, הישראלים הגדלים באור לבן קשה, לומדים לצמצם עיניים, מה שחורץ בפניהם הבעה של נחישות זעפנית. המבוגרים יותר, המערסלים עדיין בתוכם, כמאמר המשורר יהודה עמיחי, את הגירת הוריהם, נוסעים להירגע מזלעפות האור וחספוסי החומוס בנופים ירוקים, מנומסים, שאווירם קריר ואפרפר. אמנם, אחרי שלושה ימים של גשם אירופי דקיק ובלתי-פוסק עשויים להתעורר בהם געגועים לתכלת לבנה ולשמש פרצים חסרת-פשרות, אבל אם חוצלארץ נוטה להם חסד, הם יטיילו ויהנו מימים שקטים ורחבים ונוחים ונינוחים, עד שייתקלו בעיתון מהארץ. או אז, גם אם החליטו שהם בעיתון ישראלי לא ייגעו, מה יש, לא מגיעה גם להם קצת מנוחה מן ה או סקנדל או פסטיבל או פיגוע או סיכול, הרי לא יתאפקו ויושיטו יד ויקראו לפחות את הכותרות. לברר אם לא השמידו להם בינתיים את המדינה? הגזמתי. ואולי לא? אולי עמוק עמוק, במרתף שבו נאגרים הסיוטים, מצוי גם הסיוט הזה? הרי כבר היו דברים מעולם...

כמה שאננים יכולים החיים להיות יחזור ויגלה מר ישראלי לנוכח כותרותיו של עיתון זר: איזה כובע חבשה המלכה, על איזה סוס דהרה הנסיכה, את מי גיפף הנשיא, וכמה בירות הערה לתוכו המושל. מה רע לחיות במציאות שאלה הצרות שלה, אולי ישקול לארוז ולנסוע ולהשאיר מאחוריו את הפיגועים והחיסולים, הממשלה והדתיים, המילואים והפקקים והתקרות הקורסות והגשרים המתמוטטים. פעם קראו לזה ירידה, פעם עלול היה להיחשב לנפולת של נמושה, אבל לא עוד. היום הוא רק עושה רי-לוקיישן. לגמרי פוליטיקלי קורקט, לגמרי בא בחשבון, עד צלב-הקרס הראשון...

אני נתקלתי בצלב-הקרס הראשון שלי במטרו בפאריז. על הספסל ממול, חרות בסכין על הריפוד דמוי-העור. וכמה שמחתי אז שעוד יומיים אני חוזרת, כן, לחומוס, לחמסין, לחבר'ה, לחצבים ולריח התפוזים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד