הכבוד האבוד של בת המלך הכבו
הכבוד האבוד של בת המלך הכבו

הכבוד האבוד של בת המלך

צביה גרינפילד

מנהלת מכון "מפנה" לחינוך לדמוקרטיה ויהדות, מחברת הספר "הם מפחדים" בהוצאת ידיעות אחרונות

 

בגלל כישלון תיאולוגי ותרבותי גדול, נסוגה ההלכה היהודית לאחור והציבה תבנית המרדדת וממצה את היחסים בין גברים לנשים למתכונת של שליטה גמורה גברית בלבד. האשה נדחקה למעמד של קניין הבעל, וגם בתקופה המודרנית לא זכתה למעמד הסובייקט המובטח לה מכוח "צלם אלוהים" שבה

 

 

שפה משקפת מצבי עניינים. בשפה העברית אשה נשואה היא פשוט אשה. גבר נשוי הופך לבעל, כלומר, מי שהנו בעלים של רכוש. אדון לקניין. בעברית, קדומה לפחות, כאשר הגבר מקיים יחסי מין עם האשה, הוא בועל אותה. כלומר, נעשה בעלים עליה. מכאן שהאקט המיני נתפס כהכרזה וכמימוש בעלותו של הגבר על האשה. ראו למשל הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ראשון הלכה א': "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק. אם רצה הוא והיא לישא אותה - מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה".

 כך נטווים יחד שלושה מושגים שהם לכאורה נפרדים: נישואין, קניין ויחסי מין. הנישואין הופכים את האשה לקניין, ואת הבעל לבעליו של הקניין. היותה של האשה קניין והיותו של בעלה בעלים עליה כקניין, באים לידי ביטויים המובהק ביותר באמצעות יחסי המין. כלומר, באמצעות הבעילה שהבעל מקיים באשתו. מכאן שיחסי המין נועדו, אולי קודם לכל תפקיד אחר, לקבוע את בעלותו של הגבר על אשתו. בעילתו של הגבר צריכה להוכיח לעין כל כי אשה פלונית זו שאותה נשא לאשה היא אכן קניינו המוחלט. ופירוש הדבר, בראש ובראשונה, שאין לשום גבר אחר בעולם הרשות לבעול אותה. 

 

                                                 *

 

הסטטיסטיקה אומרת שבישראל נרצחות מדי שנה בממוצע 20 נשים בידי בני זוגן בהווה או לשעבר: בעלים, חברים או מחזרים. כ –17 אלף עבירות מין מבוצעות מדי שנה נגד נשים, מתוכן קרוב ל -5,000 מקרי אונס או תקיפה מינית. המספר איננו מתייחס לתלונות על סוגים שונים של תקיפה מינית, המגיע, לפי דיווחיהם של גופים שונים, ליותר מ -25 אלף בשנה (סטטיסטיקה שאיננה כוללת את כל הנשים המקיימות יחסי אישות בניגוד לרצונן, שלא מתוך פחד מאלימות פיזית אך מתוך חשש מודע או בלתי-מודע להמשך הקשר שלהן עם בני זוגן). מתוך כמעט 8,000 אסירים הכלואים בבתי הסוהר בישראל, קרוב לשליש (!) כלואים על עבירות של אלימות נגד נשים. ולמעלה מ -3,000 נשים (הרשויות המעורבות בדבר אינן מוסרות מידע מדויק בעניין) הן היום מעוכבות או מסורבות גט. כלומר, מבקשות לקבל גט מבעליהן, אך הבעלים מסרבים להעניקו להן וכך הן נותרות בלי יכולת לבנות לעצמן חיים נורמליים חדשים.

האם יש קשר בין כל העובדות האלה? מהו?

שני סוגי הפשעים הראשונים, של אונס ורצח נשים בידי בעליהן, נפוצים בחברות רבות. הבעיה השלישית, של מסורבות גט ועגונות, אופיינית לחיים היהודיים בלבד. בניגוד לשתי התופעות הראשונות המייצגות, כפי שארצה לטעון, ביטוי אלים ופלילי של רבדים מנטליים קמאיים המשוקעים כמו שכבות ארכיאולוגיות עמוקות בתרבויות שונות, התופעה המזעזעת השלישית היא חלק מובנה, כמעט הכרחי, של החיים האזרחיים במדינת ישראל.

מערכת החוקים העוסקת בהסדרת ענייני אישות מבוססת בישראל על ההלכה היהודית. בחברה הנעשית חילונית יותר ויותר עדיין נודעת חשיבות רבה לטקסי מעבר מסורתיים, מפני שהם מאפשרים ניתוב הריגוש החזק לאפיקים מוסדרים בעלי מכובדות המקובלת על הכל. ואולם מכיוון שההלכה היהודית נתפסת על ידי מפתחיה כגילוי הנצחי והבלתי משתנה של רצון האל, היא נוטה מעצם טיבה לאנכרוניזם. ברבות השנים היא ידעה מעט מאוד מנגנוני תיקון הכרחיים. מושגים ממציאות העבר מופעלים בה כאילו היו רלבנטיים היום. למשל, פגמי הגבר המוזכרים על ידי התלמוד (כתובות, פרק ז', משנה י') כעילות יחידות המצדיקות כפיית גט על הבעל גם בימינו, כגון מעבד עורות שריחו רע.

כך מוצאות עצמן נשים רבות נפגעות קשה מהנחות היסוד התרבותיות המובלעות בה. בהתאם להלכה היהודית, כאשר גבר נושא אשה בטקס המסורתי הידוע כקידושי תורה, אשתו נעשית לקניינו. הוא קונה אותה לעצמו תמורת חפץ כלשהו השווה לפחות פרוטה. זה תפקידה ההלכתי המקובל של טבעת הנישואין (היא מסמלת, אגב כך, גם אקט של חדירה פאלית). משעה שהאשה נעשית לקניינו של הבעל, נעשה הוא לבעליה, ובעל הזכות היחידי על מיניותה. ואולם מעמדה כקניין במסגרת התרבות המסורתית מטיל עליה לשרת את בעליה החדשים לא רק מבחינה מינית, אלא לספק גם שירותים נחוצים אחרים: עליה לבשל, לאפות, לנקות, לתפור, להוליד ילדים כדי להבטיח את המשכיות השבט, ובכלל, לטפל באחזקתה הטכנית והרגשית השוטפת של המשפחה.

בעוד הגבר יוצא אל העולם כדי להביא טרף לביתו, או כדי לנהל חיים חברתיים וציבוריים יחד עם גברים אחרים בקהילה, נשארת האשה ספונה בביתה. היא שומרת ומטפחת אותו כדי שיהיה לבעליה מקום נעים ככל האפשר לשוב אליו לנוח מעמלו. בגל הספרים הקדם- פמיניסטיים שהתפרסמו בשנות החמישים בצרפת, בעקבות הצלחתה של פרנסואה סאגאן, פירסמה סופרת צעירה בשם כריסטיאן רושפור ספר שכותרתו "מנוחת הלוחם". הגבר הארכיטיפי עסוק במלחמה ממש או במלחמת הקיום. זה ייעודו. האשה היא מנוחת הלוחם. זה תפקידה, ומכאן גם השימוש במונח המשפיל "מזרון", שמקורו בהווי הצבא.

חברות מודרניות ליברליות הפכו לכאורה את המין לעניין גלוי לענות בו. למעשה, נותרו רבות מהנחות היסוד התרבותיות הקדומות בכל הקשור למין ולמשמעויותיו משוקעות עמוק בתבניות התנהגותנו. התפיסה העוממת במסתרים, הרואה את האשה כקניין הכרחי, מיני בעיקר, של בעלה (או "הגבר שלה"), מתפרצת היום החוצה כמעט רק באירועים הפתולוגיים של רצח נשים בידי בני זוגן, אונס, ורצח בשל מה שקרוי "כבוד המשפחה".

בשני סוגי הפשע האחרונים בולט מאוד היסוד המיני הגלוי, אך העובדה שרצח נשים מתרחש לעתים קרובות כל כך בעקבות רצונה של האשה להיפרד מבן זוגה, מעיד שאותו יסוד של שאיפה לבעלות ובלעדיות מינית מאפיין לא פחות גם את סוג הפשע הזה. מאליו מובן שהתפיסה, המוסווית בדרך כלל, של האשה כרכוש הבעל איננה זוכה היום לעידוד תרבותי גלוי (גם אם התקפי קנאה נחשבים עדיין לתופעה מוכרת ונסבלת). לכן מטרידה כל כך העובדה שבתוך העולם המערבי המודרני, רק במסגרת התרבות היהודית האורתודוקסית - ולכן גם במסגרת החוק הישראלי - לא נמצאה עד היום דרך להתמודדות ישרה ואמיצה עם משמעויותיו האמיתיות ומרחיקות הלכת  של ייחוס מעמד של קניין לאשה.

כדי לטשטש עובדה בלתי נעימה זו נוהגים דובריה של החברה הדתית-חרדית להרעיף מחמאות במתק שפתיים על מעמדה החשוב כביכול של האשה בתוך ה"משפחה היהודית". הסיסמה המפתה היא "כל כבודה בת מלך פנימה". (תהילים, מ"ה, י"ד). תפקיד האמירה לשכנע אותנו שכל אשה, בהיותה נשית, עדינה, צנועה, שקטה, אשת-חיל ובעלת מידות תרומיות, תעדיף מרצונה את "ממלכתה" הפרטית בביתה פנימה. בחלוקה המפורסמת בין הפרטי לציבורי, נשים "אמיתיות" מזהות מרצונן את הטריטוריה המתאימה להן כתחומו של הפרטי. כל משאלתן להיות מאושרות עם בעליהן ולטפל בהם ובילדיהם (ובהוריהם) בנאמנות ובמסירות.

מעבר לאיום המובלע, שאם לא תעשה האשה כמצווה עליה, נשיותה - או גרוע מזה: אימהותה - יוטלו בספק, הרי העסקה המוצעת כאן לאשה רוויה כולה בהנחות היסוד של השליטה הגברית. תמורת שעבודה לבעלה ונכונותה לשתף פעולה עם האיסור לפעול בפרהסיה ולהתערב בין הבריות - ומהי "יצאנית" אם לא אשה היוצאת מביתה בניגוד לכללים הראויים, וסופה שהיא מניחה לגברים זרים לבעול אותה - המערכת התרבותית הנורמטיבית איננה מציעה לאשה מערכת חברתית וערכית נשיית אלטרנטיבית, המקבילה כביכול בלגיטימיות שלה לזו של הגברים.

בניגוד לתעמולה הפופולרית, מה שמוצע לאשה הוא בדיוק אותו מנגנון עצמו של שליטה בזולת, המתבצעת הפעם "בשם הבעל" (ומתקיימת רק בהעדרו) בבית פנימה. כ"עבד כי ימלוך" (משלי, ל', כ"ג) רשאית האשה לשלוט ביד רמה בסירים, בילדים, במשרתות ובמטליות; לזרוק מרה בבנותיה ובכלותיה ולקבוע בכל ענייני הניקיון וההרצה של הבית, והכל לשביעות רצונו המלאה של בעליה.

 

                                                *

 

תבנית זו של חיי משפחה מאושרים, המבטיחה לאשה מרחב מסוים של שליטה, ואולי אפילו התעמרות, כל עוד היא רואה עצמה שייכת לבעלה, המלך האמיתי, איננה אופיינית רק לתרבות היהודית. היא מהווה חלק מהותי מכל התרבויות המסורתיות, והיבטים משמעותיים שלה נשמרים גם בתוך העולם המודרני. דיווחי העיתונות על עלילותיהן של כמה מראשי הממשלה בארץ וגם בחו"ל רוויים בסיפורים על ניצול, התעמרות ושליטה ביד קשה בעובדים. ובכל זאת דומה שבמסגרת העולם הדמוקרטי, רק מדינת ישראל ממשיכה להתייחס במפורש אל האשה כאל יצור מוגבל, שאושרו וחירותו מותנים באופן חוקי ברצונו השרירותי של בעליו. ובמלים אחרות, רק החוק הישראלי, בהתבססו על ההלכה, מחיל בגלוי על נשים שנישאו את הקטגוריה הבעייתית של קניין גם בימינו.

מטעם זה אין החוק ונציגיו נרתמים לסייע לנשים ברצינות כאשר בעליהן מסרבים לתת להן גט; גם אם הבעל הוא בן-בליעל אמיתי;  גם אם הוא מכה את אשתו-קניינו או את ילדיו; גם אם הוא שיכור או הולל כרוני, גם אם הוא הגרוע שבבני האדם. כל עוד לא ויתר הבעל מרצונו על "קניינו" וניאות לתת לאשתו גט מרצונו הטוב, אין בית הדין הרבני הרשמי של ישראל מתערב בדרך כלל ברצינות במצב ומחייב את הבעל לתת את הגט הנכסף.

ויש לדייק: בית הדין הרבני מבקש בוודאי לפתור את בעיית המתח והעוינות בין בני הזוג בדרך הטובה ביותר האפשרית (בהתאם למושגים המקובלים עליו). אם אי אפשר עוד להשכין שלום בית, ינסה בית הדין לסייע לבני הזוג בסיום מהיר של נישואיהם. הבעיות הקשות מתעוררות כאשר מתברר כי הבעל איננו ממהר לתת גט לאשתו, כפי שדורשת ההלכה. במקרה כזה מתגלים בתי הדין הרבניים בכל אוזלת ידם. הנפגעת המיידית היא כמובן האשה, ובדרך כלל גם ילדיה.

למרבה ההפתעה, במקום לחוש אמפתיה וסבלנות למסורבת הגט, ההופכת שלא באשמתה לקורבן המערכת, הדיינים מגלים לעתים קרובות קוצר רוח דווקא כלפיה. רבים מהם מתנהגים כאילו ליבם גס בכל תלאותיה. הואיל והם יודעים היטב כי בלי הסכמתו של הבעל לתת לה גט אין בעצם תועלת בישיבות בית הדין, מנסים הדיינים להתחמק מישיבות כאלה ככל האפשר. רובם מתייצבים בבית הדין לשעות ספורות בלבד במשך השבוע, והאשה הנזעקת על צרכיה וגורלה איננה מצליחה כלל להידבר אתם. דיוני בית הדין נגררים כך תקופות ארוכות, ולנשים האומללות נגרם עינוי דין קשה של חודשים ושנים.

מאליו מובן שיש בין הדיינים כאלה המנסים לסייע לקורבנות הסירוב באמת ובתמים. ידוע אותו דיין חשוב שהכריז כי הוא מוכן להגיע לבית הדין בכל שעה של היום או הלילה כדי להתיר אשה אומללה מנישואיה, אם רק יתברר שהבעל מוכן פתאום לתת לה גט. לפעמים גם יורה בית הדין למשטרת ישראל לחבוש את הבעל הסרבן בבית הסוהר עד שיאמר רוצה אני. במקרים אחרים יצווה בית הדין הרבני על המשטרה לקחת מהבעל את כרטיסי האשראי שלו או אמצעים כלכליים אחרים, כדי לדרבן אותו להעניק לאשתו את הגט המיוחל.

הבעיה היא שתיקונים אלה הם שוליים. באופן מהותי משאיר בית הדין את הפתרון למצב כולו בידי הבעל. אם יתעקש הבעל  ויסרב בכל תוקף להעניק גט לאשתו, ירים בדרך כלל בית הדין הרבני את ידיו בייאוש. מכיוון שהסרבנים הם ברובם אנשים בעלי פרופיל פסיכולוגי וחברתי בעייתי, חלקם מוכנים לבלות בבית הסוהר שנים בלי לתת גט לנשותיהם. וגם כליאה בצינוק, או סנקציות כלכליות, לא תמיד יועילו.

סרבנותו של הבעל משתקת את בית הדין. הסיבה לכך נעוצה במצבה הקיומי העקרוני של האשה לפי ההלכה כקניין לבעלה. הואיל והיא שייכת לו במובן העמוק והרציני של המלה, אין היום לפי סברת בית הדין דרך הלכתית לכפות עליו גט בניגוד מוחלט לרצונו. מי שמאלץ את הבעל לתת גט בכפייה מוחלטת, גורם למה שקרוי בהלכה "גט מעושה", שפירושו גט לא אותנטי. מין גט מזויף שניתן למעשה בניגוד לרצונו האמיתי והמקורי של הבעלים. תוצאת העניין מבחינה הלכתית היא עיקור המהלך ממשמעותו האמיתית: גט מעושה הוא מסמך חסר ערך, כי גם אם נאלץ הבעל לתת אותו לאשה בכפיית בית הדין, הרי שהדעת נותנת שרק העמיד פנים שנתן את הגט מרצונו, כדי שיוכל להשתחרר מבית הסוהר. למעשה, יש להניח שלא התכוון לכך באמת ובתמים. ולפיכך גט מאולץ זה איננו יכול לשחרר את האשה ברצינות מנישואיה.

לפי ההלכה, אשה שקיבלה גט כפוי כזה איננה יכולה להיחשב מגורשת באמת. סוף דבר, אם תתחתן מחדש בעקבות "הגט המעושה" שקיבלה, היא עלולה להיחשב לנואפת בבעלה הראשון, וילדיה מן הבעל השני ייחשבו לממזרים. מכיוון שלפעמים ההבדל בין ויתור מחוסר ברירה לבין המשך הסירוב הפנימי דק כחוט השערה, אין הדיינים מעוניינים למתוח את החבל יותר מדי. כאנשים מבחוץ, אין הם יכולים לדעת בוודאות מה באמת מתרחש בלבו של הבעל הסרבן; לכן אינם מוכנים ליטול על עצמם אחריות לאפשרות, שכלפי חוץ מסכים כביכול הבעל לתת את הגט, אך בלבו פנימה הוא ממשיך להתנגד לו בכל תוקף. מצב כזה יגרור לדידם אסון חברתי ומשפטי כבד לכל המעורבים בדבר. הם יימנעו בפשטות מלכפות "גט מעושה" על הסרבנים.

כך נשארות הנשים מעוכבות או מסורבות גט במשך שנים ארוכות, והקול יוצא שאין איש היכול (או מוכן) להצילן, חוץ משתדלנים היושבים עם הבעל הסרבן ובעזרת איומים, שידולים ובעיקר פיתוי לפיצויים כספיים כבדים מן האשה (והיום גם מן המדינה), מנסים לשכנע אותו לתת את הגט מרצונו. במקרה הטוב עשוי הבעל להיעתר לבקשה תמורת סכומי כסף, המגיעים לעשרות ואף מאות אלפי דולרים, בקבלת ויתור מן האשה על חלקה בדירה או בנכסים משותפים אחרים, ובוודאי שבוויתור על דרישת מזונות אפילו לילדים.

פעמים אחרות מובילה התעקשותו של הבעל, ובעקבותיה גם אטימותו של בית הדין הרבני, לתוצאה אירונית באמת: האשה, שאיבדה את תקוותה לקבל גט מבעלה, מחליטה שאיננה מוכנה לוותר עוד על סיכוי לאושר ונורמליות, והיא מתחילה מסגרת של חיים שלמים עם בן זוג חדש, בלא ברכתה של המערכת הרבנית. חששם של הדיינים מפני גט שהוא אולי מעושה ועלול להוביל לספק של חיי ניאוף, הוא שגורם לאשה לפנות לחיי אישות חדשים בלי גט כלל. חיים אלה מוגדרים לפי ההלכה כניאוף ודאי. כך גורמת החלטתו השלומיאלית של בית הדין הרבני דווקא לתוצאה הנחשבת בעיניו לגרועה ביותר (אף כי יש להניח שהדיינים עצמם רוחצים בניקיון כפיהם, ואומרים לעצמם באנחת השלמה שלפחות ידם שלהם לא היתה במעל, "וזה מה שחשוב"!).

למעשה, העניין כולו תמוה ביותר. אם השיג בית הדין את הסכמתו של הבעל לתת גט לאשתו, ואפילו נעשה הדבר בכפייה מוחלטת, הרי שהושגה הסכמה. ממתי זה צריכים הדיינים לבחון כליות ולב? הכלל הוא ש"האדם יראה לעיניים, והאלוהים יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז, ז'). מדוע זה מרגישים הדיינים כי דווקא במקרה זה הם צריכים לחרוג מן העקרון הידוע ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, סנהדרין ו', ע"ב) ובמקום לקבל כפשוטו את הגט שניתן בטקס רשמי לנגד עיניהם, הם מוכנים לשקוע בספקות ובהתלבטויות ביחס למניעיו "האמיתיים" של הבעל, תהייה שבכל מקרה תישאר חתומה לנצח לפני בני אנוש וגלויה רק לאלוהים? עובדה זו מעוררת את החשד הרציני, המקבל אחר כך אישוש נוסף, שמה שמונח ביסוד גישתו של בית הדין אינם שיקולים ענייניים אלא עמדות בסיסיות ביחס למצבה האונטולוגי של האשה.

יתירה מזה, ההלכה עצמה גמישה ביותר. היא מאפשרת לבית הדין להתערב במצבים חברתיים קשים שנוצרו ולפעול לתיקונם. הכלל הוא שהתורה "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב) ולפיכך ניתנה הסמכות בידי בית דין של מטה לקבוע דרכי פעולה במציאות, לפי מיטב שיפוטו. כך למשל קבע הילל הזקן, התנא הגדול בן המאה הראשונה לפני הספירה, את תקנת הפרוזבול המאפשרת את הארכת תוקפן של הלוואות מעבר לשנת השמיטה, באמצעות שטר חוב של בית הדין. הילל מצא לנכון לקבוע תקנה זו בניגוד מפורש לכוונות התורה, כדי למנוע אסון כלכלי. אבל מכאן יש דוגמה מובהקת לסמכותו של בית הדין לשנות מהלכות נתונות כדי לקזז תופעות חברתיות בלתי רצויות.

 

                                                *

 

השאלה מדוע מסרב בית הדין בימינו להתערב ולשנות, בכוח סמכותו המיוחדת, את מצבה הבלתי נסבל של מסורבת הגט היא מוזרה אפוא פעמיים: תמיהה ראשונה, מדוע סבור בית הדין שעליו להימנע מפעולה מחשש מה שמתרחש בחביון לבו של הבעל הסרבן. התמיהה השנייה קשה עוד יותר: לפני בית הדין הרבני פתוחות דרכים הלכתיות נוספות לפתרון הבעיה. הידועה שבהן היא שלילת תקפותם של הנישואין האומללים מיסודם. לא באמצעות גט, אלא באמצעות ביטול רטרואקטיבי של חלות הנישואין. לבית הדין יש, למשל, סמכות הלכתית להכריז שהנישואין פקעו למעשה מתוקפם, וכי האשה יכולה להיחשב מעתה פנויה לחיים חדשים, בין שבעלה לשעבר מסכים לכך ובין שלא.

פרוצדורה זו אפשרית לפי ההלכה אם נמצא פגם מהותי בהליך הנישואין. במקרה כזה תיחשב האשה כאילו לא נישאה כלל, והיא חופשייה להמשיך בחייה. ידוע המקרה שרב מפורסם מאוד הסכים להשיא באורח חריג כהן לגרושה (זיווג האסור לפי ההלכה) בטענה שחלות נישואיה הקודמים של הגרושה בטלה הואיל ואחד העדים בקידושיה לבעלה הראשון לא היה שומר מצוות. אם נישואיה הקודמים של האשה בטלים מעיקרם, אין היא נחשבת עוד גרושה לפי ההלכה (גם אם יש לה ילדים מבעלה הראשון) ומעתה סלולה הדרך לפניה להינשא כדת משה וישראל לבחיר ליבה החדש, הכהן.

מובן שסיפורים פיקנטיים כאלה הם נדירים ביותר. בדרך כלל העניין כרוך בסבל רב וייסורים קשים. בעל המכה את אשתו או את ילדיו, מתנכר להם ואיננו דואג להם, ובנוסף לכך גם מסרב לתת גט לאשתו, מבחינה הלכתית יכולה האשה לדרוש את ביטול הנישואין לו, בטענה שבעלה היום איננו הגבר שהאמינה שהיא נישאת לו ביום כלולותיהם. אז חשבה שהיא נישאת לגבר אחראי, אנושי, שיגן עליה ועל ילדיהם ויספק את כל מחסורם. אלמלא האמינה אז שהוא כזה לא היתה נישאת לו. עכשיו, אין דרך לפרש את נישואיה האומללים אלא כ"מיקח טעות".

מבחינה פסיכולוגית, נראה הצעד של ביטול הנישואין קיצוני הרבה יותר מאשר כפיית גט על הבעל. אך מבחינות הלכתיות שונות עשוי היה דווקא אמצעי כזה להוות פתרון הלכתי יעיל יותר מאשר דרך החתחתים של כפיית גט בכוח. מהלך הלכתי כזה הופך את סרבנותו של הבעל לבלתי רלוונטית, והאשה יכולה לצאת לחופשי בלא חשש הלכתי וחברתי לכתם של ניאוף וממזרות. והנה, למרות אפשרותו העקרונית של פתרון כזה, מסרבים בדרך כלל בתי הדין הרבניים להיעזר בו, גם במחיר הנורא של שנות שעבוד וייסורים המושת על מסורבות הגט.

נראה כי הסיבה לכך, כמו הסיבה להתנהגותו הקודמת של בית הדין, קשורה באותו יסוד מטריד עצמו: באמונה העמוקה של חברי בית הדין, כמייצגים נאמנים של תפיסת העולם המסורתית, שמצבה של האשה במציאות איננו תוצאה של אמונות תפלות והסדרים חברתיים פוגעניים, אלא משקף הכרח אונטולוגי גמור: האשה נועדה מטבע בריאתה להיות קניינו של הגבר, בעלה. אין מקום לבית הדין להתערב במעשה הבריאה ולהפריד "באופן מלאכותי" בין הבעלים לבין קניינו, בעוד הבעל-הבעלים עצמו עדיין אינו מוכן לוותר מרצונו על מה ששייך לו. וכך, בפרוס המאה ה -21 ,עדיין מסרב בית הדין הרבני לבטל את נישואיהן האומללים של נשים. הטענה שעליה הוא מסתמך היא כלל תלמודי קדום הקובע כי "טב למיתב תן-דו, מלמיתב ארמילו". ופירושו: מוטב לה לאשה לשבת נשואה במחיצת בעלה, יהיה אשר יהיה בעל זה, מאשר לשבת לבדה באלמנותה, בלי בעל.

חז"ל מבטאים באמירה זו מעין מוסכמה תרבותית וחברתית שהיתה בוודאי מקובלת מאוד בזמנם, וייתכן שהיא נפוצה עדיין בחוגים רחבים גם היום. חכמה עממית זו קובעת שאשה תעדיף תמיד להיות נשואה, ולו גם לגבר נבל ולא-יוצלח מאין כמוהו, ובלבד שלא תיאלץ להישאר בגפה. המסקנה מכאן: שהרעיון לבטל נישואין בטענה שאירע כאן "מיקח טעות" ביחס לבעל איננו תופס. מי שטוענים כי האשה היתה מעדיפה להישאר ברווקותה, ובלבד שלא תמצא עצמה יום אחד נשואה לבן-בליעל ולא תיאלץ לסבול מחיי הנישואין אתו בעתיד, אינם יודעים את אשר הם סחים. אין דבר כזה! גם לו ידעה האשה לפני חופתה מה מזומן לה בחיק העתיד עם בעל, הגורם לה היום סבל קשה כל כך, עדיין היתה מעדיפה להינשא לו ולא להישאר ברווקותה. מכאן שאין בסיס לדרישה לבטל את הנישואין בטענה שהאשה עשתה מיקח טעות.

 

                                                *

 

אין ספק שהשאלה הפסיכולוגית, הסוציולוגית והתרבותית העולה כאן מרתקת. האם צודקים חז"ל והדיינים בני זמננו, המעריכים שהדיבורים על כך שהאשה היתה מעדיפה להישאר ברווקותה, ובלבד שלא תינשא למי שמאמלל אותה, הם דיבורים ריקים בלבד? האם נכונה השערתם שהאשה, כל אשה, היתה מוכנה להינשא לכל ברנש ובלבד שלא תישאר בלי בן זוג? יש כאן בוודאי נושא מעניין ביותר לשיחה, וייתכן שהדעות יהיו חלוקות מאוד אפילו בימינו. רק באחרונה, בראיון שפורסם ב"הארץ", ראינו אשה מוכה המגינה על בעלה שהתעלל בה קשות, ומבקשת רחמים עליו מבית המשפט. גם ספרה האחרון של קנדס בושנל, "ארבע בלונדיניות", בהוצאת כנרת, 2001, מרמז לאותו הכיוון: התחושה העמוקה שאין כלל לאשה המיתולוגית חיים בלעדי הגבר.

אבל השאלה המטרידה באמת, שאלה המבטאת תימהון אין קץ ואף סלידה, היא: מה בסופו של דבר לכל הדיון האנתרופולוגי הזה ולעניין מסורבות הגט?! הכיצד זה מעלים הדיינים בדעתם כי פטפוטי רכלנים בקרנות הרחוב, דעותיהם הטרחניות של בטלנים, שדכניות וכל מיני ארחי-פרחי, המביעים את מיטב חכמתם העממית ובוחשים ברכילות עסיסית, כיצד כל אלה רלבנטיים לעניין הגורלי של חיי אשה מסורבת גט?! מה בכלל עושות כל סברות הכרס הללו על שולחנם של דיינים, שצריכים להכריע בגורלה של אשה ושל חיים שלמים?!

כאשר מעלים הדיינים בשיא הרצינות את הכלל העתיק של "טב למיתב תן-דו מלמיתב ארמילו", כנימוק שיטתי סביר להחלטתם שלא ראוי לבטל נישואיה של מסורבת-גט (וכזכור, הליך דרסטי זה מוצע כאשר האשה סובלת במשך שנים), הם בוודאי אינם רואים את האמרה "מוטב לשבת ביחד מלשבת לחוד" כמין התבוננות עממית פופולרית, שהאמת הטמונה בה משתווה בערך לפתגמים כמו "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ", "דברי חכמים בנחת נשמעים", או "על ראש הגנב בוער הכובע".

מתברר שהם חושבים כי לפניהם מין עקרון נצח המבטא אמת עליונה, הכרחית, אלוהית, על טבע האשה. אמת שאיננה משתנה ואי אפשר לבטל אותה לעולם: נשים מוכנות להתחתן בכל מחיר, ולא חשוב באמת עם מי. העיקר למצוא חתן! והסיבה האמיתית לכך היא, שמטבע בריאתן נועדו להיות ברשותו של גבר. אין להן קיום אלא אם הן ממלאות את ייעודן המהותי מששת ימי הבריאה ומתממשות במציאות כקניינו של הגבר.

כשם שהצבע הירוק איננו יכול להחליט ברצינות שהוא רוצה להתגרש מעלי העץ ולחיות "בפני עצמו", בלי להיות צמוד לעלים, לשיחים או לדשא; כשם שלא יעלה על הדעת שהציוץ "יעדיף" איכשהו להיוותר תלוש ולא להסתלסל מגרונו של הזמיר - כך אי אפשר להניח שאשה הלקוחה מצלעו של אדם, תעדיף לעמוד ברשות עצמה ולא "תשתוקק" להיות ברשותו של בעלה, כפונקציה של קיומו.

ייתכן שלקרתנותם האישית של הדיינים יש חלק מובהק בפארסה של "טב למיתב תן-דו מלמיתב ארמילו". אבל אין ספק שעניינים עמוקים הרבה יותר נחשפים כאן. השאלה המטאפיזית-חברתית-כלכלית, מה עושים עם נשים רווקות, גרושות או אלמנות, היא סוגיה בלתי פתורה בחברה מסורתית. אם יש לאשה ילדים בוגרים, יש להניח שהם ידאגו לה. אם ילדיה קטנים, או שאין לה ילדים כלל, תצטרך בוודאי לחזור לבית הוריה. נעמי ורות בסיפור מגילת רות נאלצו לחפש לעצמן חסות משפחתית חדשה כדי שיוכלו לשרוד מבחינה כלכלית וחברתית. עמידתה של האשה ברשות עצמה - גם אם היא גרושה או אלמנה, ובוודאי אם היא רווקה - יוצרת מצב בלתי נוח לחברה המסורתית, ונושאת בחובה איום לא-מבוטל על הסדר החברתי והמיני. לא לשווא קובע הרמב"ם כי לא ראוי שאשה תשב בלא גבר גם אם אין בחיובה משום קיום מצוות פרו ורבו (המצווה מוטלת על הגבר ולא על האשה). והטעם שהוא נותן: כדי שהאשה "לא תיחשד" (הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ט"ז). אשה היושבת בלא גבר "חשודה" תמיד.

לפנינו ביטוי לניסיון תרבותי כולל, שאינו קשור בתרבות היהודית המסורתית בלבד, להוכיח כי הגדרת האשה כקניין לבעלה-בועלה-בעליה איננה רק פועל יוצא של רצון הגבר לרכוש אותה ולשלוט עליה. לפי תפיסה תרבותית זו, מצבה של האשה כקניין בעליה מקורו האמיתי הוא בצורך של האשה עצמה להיות משועבדת: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשל בך" (בראשית ג', ט"ז). פסוקים אלה מתארים את קללת האשה על חטאה בגן העדן. מכאן שמצבה האונטולוגי כקניין מהווה גנאי כפול: במציאות היא משועבדת לבעלה, וגורלה זה איננו נתפס כייעוד מרומם בעל מטען חיובי כלשהו, אלא כעונש משפיל בלבד. המדובר בתכונתה הטבעית של האשה, השואפת למלא את ייעודה האמיתי ולהיות לקניין; בעיקר קניין מיני המשתוקק לסיפוקו. ותכונה טבעית זו של האשה נחשפת קודם כל בשאיפתה המוחלטת, המהותית, למצוא חתן לעצמה ויהי מה.

האשה איננה מוכנה כלל לראות ולקבל את עצמה כאדם העומד בפני עצמו, ללא בעל. היא מונעת מכוח חוסר יכולתה המהותי, הנצחי, לוותר על חלום השתייכותה לבן זוג; לעולם  לא תעדיף את האפשרות של רווקות על האפשרות של נישואין, ומכאן הראיה שייעודה כקניין נובע ממנה עצמה ולא מהגבר, מושא השתוקקותה וחלומותיה.

התרבות היהודית המסורתית, כמו רוב התרבויות המסורתיות האחרות, מבקשת אפוא לשכנע אותנו שקיומה של האשה כקניין לגבר הוא אופן הקיום המהותי לה ביותר. בלעדיו, בלי הגבר ובלי מצבה כקניין, היא לא ממש קיימת. כשם שקיומו של כל מכשיר נעשה משמעותי רק כאשר הוא ממלא את הפונקציה שנועד למלא, כך גם האשה קיימת באמת רק כאשר היא ממלאה את התפקיד שנועדה למלא. מסקנה הכרחית מכאן שהבעל-הבועל הוא בעצם גואלה הגדול של האשה. בנתנו לה את מעמדה כקניינו באמצעות יחסי המין שהוא מקיים אתה, הוא מעניק לה את ההזדמנות הגדולה להימלט מגורלה כמשהו סתמי, מטושטש וחסר ממשות. במקום זאת הוא הופך אותה לאובייקט ממשי קיים. לכשתרצו, הבעל הוא בוראה גם יוצרה רב-החסד של האשה.

 

                                              *

 

סוגיות רבות וכבדות משקל דורשות את בירורן כאן, ומטעמים מובנים לא נוכל להידרש במאמר זה לכולן. אסתפק אולי בציון החמצה אחת, מדהימה ובלתי נתפסת כמעט (אך למרבה הצער גם צפויה כל כך), שהתרחשה בענייננו דווקא בתרבות היהודית ומפרשיה השונים.

כפי שהזכרנו לעיל, ראיית האשה כקניין של הגבר איננה מיוחדת לתרבות היהודית. ניתן למצוא אותה בכל התרבויות המסורתיות,  ויסודותיה העמוקים מציינים עד עצם היום הזה גם את התרבות המערבית המודרנית המתירנית. אבל דווקא המסורת היהודית הגיעה לפרשת דרכים פילוסופית מיוחדת במינה, שיכולה היתה ליצור מהפך בראייה המקובלת את יחסי גברים-נשים. למרבה הצער לא זו בלבד שהזדמנות זו בוזבזה כולה (או כמעט כולה), אלא שההחמצה גררה בעקבותיה תוצאות בלתי נעימות המרחיקות לכת יותר מאשר בחברות אחרות, כפי שיעידו ייסוריהן ומצבן החוקתי העלוב של העגונות ומסורבות הגט שלנו. החמצה קשה זו קשורה במשמעותם של יחסי סובייקט-אובייקט המתגלים כאן לעינינו.

בספרה "המין השני" משתמשת סימון דה-בובואר במינוח זה כדי להגדיר את המצב הגברי לעומת המצב הנשי: "הסובייקט מתהווה רק לעומת ניגודו. הוא מציב את עצמו כמהותי ומקבע את האחר כלא-מהותי. כאובייקט". בלי להיכנס אל כל היבטיה והשלכותיה של הגדרת הסובייקט, אפשר להניח שסובייקט הוא (בין השאר) מי שיש לו מקור לרצון עצמי. מי שרצונו, ברמה העקרונית, נובע ממנו עצמו ואיננו מוכתב לו מבחוץ, ולפיכך הוא בן-חורין או אוטונומי לעשות כרצונו. בלשון השיח בימינו מקובל להגדיר יצור כזה כ-agent או סוכן: יצור רציונלי פועל שמקור פעולתו בעצמו. וככל שהוא סובייקט מוחלט יותר, חירותו ועצמיותו נוכחים יותר.

האובייקט, לעומתו, לפי תיאורה של דה-בובואר, הוא ה"אחר" המובהק: אותו עצם גולמי זר ומנוכר המשולל רצון עצמי ותודעה עצמית, ונוכחותו בסביבה דרושה רק כדי שבאמצעותו יוכל הסובייקט להפוך את עצמו למהות העיקרית בשטח. בלי ה"אחר" המוחלט, האובייקט, לא יוכל הסובייקט לכונן עצמו ולראות את עצמו כציר הבלעדי של רצון ועוצמה. טענתה של דה-בובואר היא שמערכת היחסים בין גברים לנשים מבוססת על מבנה יסודי זה של יחסי סובייקט- אובייקט. כדי לכונן עצמם כסובייקט, טוענת דה-בובואר (ואחרים), היו הגברים חייבים לקבוע את הנשים כאובייקט. כ"אחר" הסתמי המובהק, חסר הרצון העצמי, המהווה את היפוכם הגמור.

אבל, כרגיל, מתברר כי לתופעות חברתיות וכלכליות יש גם שורשים תיאולוגיים עמוקים, ואלה מעניקים לכל הסוגיה ממדים בלתי-צפויים. דה-בובואר לא הביאה בחשבון את עוצמת הדמיון הדתי המעורב בעניין, והתבנית שהיא מספקת לנו היא אופקית. מול הסובייקט-גבר מוצב האובייקט-אשה. הגבר הציב אותה שם, שהרי בכך הוא מכונן עצמו כסובייקט. והאשה מקבלת בהכנעה מניפולציה זו וניצבת שם, שהרי היא אובייקט ואין לה רצון משל עצמה. היחסים ביניהם אינם שווים, אבל תיאור זה מציב אותם איכשהו על אותו רצף של שיח זהות, כדבר והיפוכו. שניהם נמצאים על אותו מישור של זיהוי ישות בקו אופקי.

הראייה הדתית של יחסי סובייקט-אובייקט שונה באופן מהותי, לטוב ולרע. ביהדות נתפס האלוהים כסובייקט האולטימטיבי. בהתאם לתבנית האופקית שמתארת דה-בובואר צריכים היו בני האדם להפוך לכאורה ל"אחר" המובהק של אלוהים, לאובייקטים מוחלטים. ואכן, אין להכחיש שברוב המסורות הדתיות, כולל זרמים חשובים בהגות היהודית, זהו פחות או יותר מעמדו של האדם מול האל. אבל כניסתה של תפיסת הסובייקט הפרדיגמטי אל תוך התמונה שינתה בכל זאת את המצב מיסודו, בשני היבטים חשובים. בראש וראשונה, התיאולוגיה המונותיאיסטית רואה את אלוהים כשונה באופן מהותי מבני האדם. אלוהים כסובייקט האולטימטיבי איננו זקוק לאובייקטים כדי לכונן את עצמו. כוחו, וגם חסדו, בכך שהוא בלתי תלוי לחלוטין. אפילו בהם. קיומו איננו מבוסס ואינו דורש את קיומו של קוטב נגדי, "אחר", ריק מעצמיות. הסובייקט הפרדיגמטי האלוהי הוא לפיכך טוב בפני עצמו, ואף מיטיב לעולמו.

מה שאירע הוא שהתרבות היהודית המונותיאיסטית הציעה אפשרות מרתקת, בלתי צפויה, לראיית המציאות במונחי קיומו של סובייקט אוטונומי מסוג חדש; סובייקט אמיתי, שמוקד זהותו העצמית נובע מעצמו בלבד, שאינו זקוק כלל ל"אחר", לאובייקט השלילי והנשלט, כדי לכונן את עצמו. ואולם בכך לא הסתיים העניין. בעקבות הנחה תיאולוגית זו קרה משהו נוסף, מרשים עוד יותר: בתרבות היהודית עלה לראשונה הערך האונטולוגי והמוסרי של "צלם אלוהים" באדם.

הררי פרשנויות נכתבו על משמעותו של מושג מסתורי זה. אבל ברור כי בבסיסו הוא מציע אינטואיציה של דמיון כלשהו בין אלוהים הכל-יכול לבין היצור המוגבל והסופי שברא,  האדם. "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון" (שבת קלג, עב). ההידמות של האדם לאלוהים היוותה ביטוי ומשאת נפש של הקשר המיוחד שאמור להיווצר בין אדם לאלוהיו. אין פלא אפוא שהתרבות המונותיאיסטית היהודית לא הסתפקה בהגדרת האל כסובייקט הפרדיגמטי. היא גם הניחה לבני אדם להעז ולשתף עצמם בתכונתו זו של האל כסובייקט. ולפתע נודעה חשיבות עצומה ביהדות להקניית מעמד של סובייקט גם לאדם, כחלק מן התבנית החשובה של "צלם אלוהים" בו.  

אך אם אלוהים כסובייקט האולטימטיבי הוא אפשרי, ובני האדם העומדים מולו - לא רק שאינם בהכרח "אחר" הנידון לחיים של אובייקט סתמי ונעדר מוקד פנימי, אלא שהם עצמם יכולים להידבק בדרכי האל ולהיות סובייקט כמוהו מכוח "צלם אלוהים" שבהם - כי אז החדשות מרעישות באמת: פירושן, שבחסד האל ייתכן גם ייתכן במציאות מין סובייקט משוחרר, שאינו זקוק להצבה של אובייקט "אחר" מולו. משמע, שאפשר לבני האדם להשיג את הקוטב הטוב בלבד, ולא במחיר כינונו של קוטב מושפל, משועבד, המקביל לו. לפתע פתאום עלתה האפשרות לחיים כלליים של חירות אמיתית. ובשורה זו נבעה דווקא מתפיסת העולם הדתית היהודית.

כך קרו כמה דברים בעת ובעונה אחת: קודם כל, התברר שהאדם איננו חייב להיות האובייקט של הסובייקט הפרדיגמטי. לא פחות מכך התברר שיכולים להתקיים בני אדם כסובייקט שהנו "בצלם אלוהים", ולפיכך אינם חייבים לכונן את עצמם על ידי הפיכת "אחר" כלשהו לאובייקט (אדרבא, ההפך הוא הנכון!). הוויתור על מצבי קובע-נקבע, שולט-נשלט, כובש- נכבש היה לכאורה אפשרי. ההזדמנות היתה אדירה. האתגר המוסרי עצום. לכאורה, יכלה התרבות היהודית להגיע למצב שהיא מציעה לראות את כלל בני אדם כסובייקטים דמויי אלוהים, נעדרי "אחר".

ואולם במציאות זה לא קרה. דמות כמו זו של דבורה הנביאה, למשל, במקורות העבריים הקדומים נותרה יוצא מן הכלל מובהק. גברים, גם תלמידי חכמים יהודים, הפכו עצמם לסובייקט בדומה לאלוהים (ובדרך גם הפכו את האל עצמו לגבר). אבל את הנשים הם הותירו, ללא צורך תרבותי-פילוסופי ברור (אבל מסיבות פיזיות, פסיכולוגיות וכלכליות ברורות), כ"אחר" מובהק, כקניין, כאובייקט נשלט במציאות.

כדרכו של כישלון תיאולוגי ותרבותי גדול, נסוגה ההלכה היהודית אחורה אפילו מן התבנית האופקית של הגדרת זהות שמתארת סימון דה-בובואר. במקום זאת, היא הציבה תבנית אנכית בעייתית וקיצונית עוד יותר, המרדדת וממצה את יחסי הסובייקט-אובייקט בין גברים לנשים למתכונת של שליטה גמורה בלבד. יתירה מזה: כדי להבטיח שנשים לא יקבלו, כמו הגברים, את מעמד הסובייקט המובטח להן מכוח "צלם אלוהים" שבהן, נאסרה על הנשים כל פעילות דתית משמעותית המאפשרת להן ביטוי כסובייקט, או אפילו קירבה בלבד אל הסובייקט הפרדיגמטי. במקום זאת הודגש שוב ושוב מצבן כקניין גמור, נשלט ובעל פשר מיני בלבד של הגבר העליון. על מעמדן זה כסובייקט בת-חורין קרובה לאלוהים הן יוצאות עתה למאבק.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד