נסיכי ההדר
נסיכי ההדר

נסיכי ההדר

ד"ר  יחיעם ויץ

מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית

 

לנדאו ובגין, מרידור ונתניהו ואחרים, בני המנהיגים של חרות, התייחסו לפוליטיקה כאל עבודה חשובה. הפוליטיקה היתה בעיניהם הכלי העיקרי לשינוי השלטון ולקידום האידיאלים הנשגבים של הוריהם, שלא כמו בני המנהיגים של מפלגת העבודה, שהעדיפו הגשמה מחוץ לזירה הפוליטית

 

בשנים הראשונות של המדינה, שנות החמישים ושנות השישים, לא היתה כמעט בפוליטיקה הישראלית התופעה ששמה "בנים של..". עד ראשית שנות השבעים היו רק שלושה "בנים של" בכנסת.

הראשון היה משה דיין, בנו של שמואל דיין, עסקן ותיק בתנועת המושבים, שייצג אותה בכנסת שנים רבות. משה דיין נבחר לכנסת הרביעית, ב1959-, אחרי שפרש מתפקיד הרמטכ"ל בינואר 1958. השני היה שמואל תמיר, בנה של בת-שבע כצנלסון, שהיתה נציגה של הציונים הכללים בכנסת השנייה. תמיר היה בן משפחה מכובדת ומרתקת: השתייכו אליה אישים מהממסד המפא"י, כמו הזוג רחל (כצנלסון) וזלמן שז"ר (רובשוב), לימים נשיא המדינה, ואברהם ניסן (כצלנסון), מראשי הוועד הלאומי, מהחתומים על מגילת העצמאות וציר ישראל בסקנדינביה, ומהאופוזיציה הימנית הרדיקלית: הפובליציסט קלמן כצנלסון, שכתב את הספר "המהפכה האשכנזית" שעורר סערה בשנות השישים ו"הנסיך השחור", יוסף כצנלסון שהיה מראשי ההעפלה הרוויזיוניסטית בפולין. מעטים יודעים שתמיר היה בנה של חברת הכנסת. 

השלישי היה האלוף אהרן רמז, הראשון בכנסת שהיה "בן של..".  הוא היה בנו של דוד רמז, מראשי תנועת העבודה והיישוב, מי שהיה מזכיר ההסתדרות אחרי בן-גוריון, יו"ר הוועד הלאומי וחבר בממשלות הראשונות, עד מותו בקיץ 1951. אהרון רמז, שמת ב1994-, הוא דמות עתירת זכויות. הוא היה המפקד הראשון של חיל האוויר (1950-1949) ואף כי כיהן זמן קצר בתפקידו, גיבש את דפוסי החיל הצעיר. עזר ויצמן, פקודו בחיל האוויר, כתב בספרו "לך שמים, לך ארץ" ש"תחת פיקודו לא ידע חיל-האוויר את חיי היומיום ואת חיי השעה, אבל ידע ללא ספק חיי-עולם".

בשנות השישים היה רמז המייסד והמנהל הראשון של מש"ב (מחלקת לשיתוף בינלאומי) במשרד החוץ. המחלקה העניקה סיוע חינוכי וחקלאי למדינות באסיה ובאפריקה. אחר כך מונה לשגריר בחצר סנט-ג'יימס, בתקופת הרולד וילסון ומלחמת ששת הימים. רמז נבחר לכנסת השלישית ב1955-, ואחרי כשנתיים התפטר. היתה זו אפיזודה קלה בביוגרפיה המפוארת שלו.

 

                                          *

 

סיפורו של רמז מעיד ש"צעירי מפא"י", בני דורו של רמז (הוא נולד ב1919-), התייחסו לפוליטיקה בהסתייגות ואפילו בבוז. הם ראו בה זירה משנית לזירות עשייה בצבא, בהתיישבות ואפילו בדיפלומטיה. יחד עם רמז, התפטרו מהכנסת השלישית שני "צעירים", אהוד אבריאל ושלמה הלל, ממניעים דומים לאלה של רמז. הם בחרו לפעול במסגרת "ממשית" יותר מהרשות המחוקקת. אבריאל נשלח להיות שגריר בגאנה והלל היה שגריר בגיניאה.

ראוי לציין שאיש מבני המנהיגים של תנועת העבודה, היישוב והמדינה, לא עסק בפוליטיקה. כמה מבני המנהיגות הגיעו לעמדות מכובדות בתחומים אחרים. אביעזר, בנו של מאיר יערי, "האדמו"ר ממרחביה", היה אלוף בצה"ל; יוספל'ה, בנו של יצחק טבנקין, המנהיג של הקיבוץ-המאוחד, היה המפקד הנערץ של חטיבת הראל במלחמת השחרור; נועה, הבת הבכורה של לוי אשכול, יצרה את "כתב התנועה" והיתה דמות  נערצה על בני דורה; המשורר חיים גורי הוא בנו של ישראל גורי (גורפינקל), פרלמנטר בולט שכיהן שנים רבות כיו"ר ועדת הכספים. "דינדוש", הסוציולוג והפובליציסט פרופ' דן הורביץ המנוח, היה בנו של "דולק", דוד הורוביץ, דמות בולטת בצמרת הכלכלית של היישוב והמדינה, מעצב הדפוסים של בנק ישראל ונגידו הראשון.

מדובר באנשים בולטים, בנים לאבות מהאליטה הפוליטית והציבורית, אך לא ב"נסיכים". "נסיכים" הם בני פוליטיקאים שהלכו בדרכיהם, בעצם פנייה לפוליטיקה ובהשתייכותם למפלגות של האבות.

הבנים והבנות של דוד בן-גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן, דב יוסף, אבא חושי, גולדה מאיר, קדיש לוז ואחרים כלל לא הגיעו לשדה הפוליטי, אף כי נשמו, אכלו ושתו פוליטיקה בבית אבא (או אמא). אבל היה חריג אחד, דוגמה משונה. פרופ' יאיר שפרינצק, בנו של יוסף, יו"ר הכנסת הראשון ומנהיג בולט של הזרם המתון במפא"י, נבחר לכנסת ה11- ב1988-, ברשימת מולדת הקיצונית, בהיותו בן 77. יש להניח שאביו היה מתהפך לקברו ב"חלקת ראשי האומה" בהר הרצל.

יש צד נוסף להעדר "נסיכים" במפלגת העבודה. בשנים האחרונות הגיעו לצמרת המפלגה הזאת בנים של מנהיגי מפלגות אחרות. שני אנשים מרכזיים בצמרת המפלגה הם עדות לכך. הראשון הוא אברהם בורג, בנו של המנהיג הוותיק של מפד"ל, יוסף בורג, שבתקופתו פרשה מ"הברית ההיסטורית" עם מפא"י והיתה לבת-הברית של הליכוד. השני הוא אפרים סנה, בנו מנהיג בכיר במק"י, בתקופה שהמפלגה הזאת היתה מצורעת ומנודה. בספרו "באחריות", סנה מדגיש את העבר הביטחוני של אביו ומתעלם מעברו האנטי-ציוני. אפשר להניח שהחלטת סנה להתגייס לשירות קבע בצה"ל ולהצטרף ל"זרם המרכזי" במפלגה העבודה קשורות בצל הכבד שהטיל אביו. סברה אפשרית היא רצונו להשלים את צעדי אביו. קודם שהאב, משה סנה, מת במארס 1972, הוא התקרב באיטיות ללב הקונסנזוס, אחרי שנים במדבר הפוליטי.

דוגמה הפוכה היא זו של יוסי שריד. הוא נולד בלב ממסד מפא"י: אביו, המחנך יעקב שניידר (שריד), היה מראשי "זרם העובדים". אחר כך כיהן כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, בימי זלמן ארן (בשנים 1970-1967), האב הרוחני של יוסי (יחד עם פנחס ספיר; בראיון שנתן שריד ל"על המשמר", בספטמבר 1980, הוא סיפר בגאווה שהיה בין המעטים שארן הראה להם שירים שכתב בסתר). והנה, שריד, נסיך מתוצרת מפא"י, נעשה למנהיג מפלגה אחרת. הוא עוד דוגמה לכך שאין נסיכים במפא"י; או לכל היותר, שיש רק נסיכים גולים.

יש שתי דמויות מרכזיות בגלריה של מפלגת העבודה שניתן להגדירן "נסיכים": יעל דיין ועוזי ברעם. דיין היא דור שלישי בצמרת המפלגה והיא היחידה בכנסת שגם סבה היה ח"כ. ברעם הוא בנו של משה, איש מרכזי במנגנון מפא"י במשך שנים רבות. יש דמיון מפתיע בין המסלולים הציבוריים של האב והבן. בסיס הכוח של השניים היה בירושלים: במשך עשור שנים היה משה מזכיר מועצת פועלי ירושלים; עוזי היה מזכיר מחוז ירושלים של המערך. שניהם הגיעו משם לכנסת: משה לכנסת הרביעית ב1959-, ועוזי לכנסת התשיעית ב -1977. שניהם היו פרלמנטרים בולטים, שניהם כיהנו שנים רבות בכנסת: משה 18 שנים ועוזי 24 שנים; שניהם שרתו בממשלת רבין - משה בראשונה, כשר העבודה (1974-1977) ועוזי בשנייה, כשר התיירות.

ועם זאת, יעל דיין ועוזי ברעם הם היוצאים מן הכלל. ברעם אף היה תקופה מסוימת אנטי נסיך. בשנת 1969, במערכת הבחירות לכנסת השביעית, הוא היה אמור להיכלל ברשימת המערך לכנסת. ברעם כיהן אז כיו"ר חוג הצעירים. אך ראש הממשלה גולדה מאיר פסלה אותו על הסף, בטענה שלא ייתכן ששני  "ברעמים" יופיעו ברשימה לכנסת. זה היה כמובן תירוץ - היא הכירה את העמדות היוניות של ברעם הצעיר.

יש כמה סיבות להעדר נסיכים בעבודה. סיבה אחת היא המודעות העמוקה למחיר הקשה ששילמו מנהיגים ובני משפחותיהם בעד הכבוד והרצון להנהיג ציבור. דוגמה לכך היא התיאור שתיאר הביוגרף של דוד בן-גוריון, שבתי טבת, את שנות גידולו של עמוס, בנו של ב"ג:

"כל התנהגותו [של עמוס, י"ו] לא היתה אלא קריאה נואשת לתשומת-לב ולקירבה. שכן, ככל שהיה יפה, 'ראש פתוח', וגם שובב ורב חן, ואפילו חביב כאשר עלה מלפניו רצון, גדל פרא. את בית-ספר והלימודים תיעב ובבית הפליא מכותיו באחיותיו. על קנאתו בהן יעיד זכרונו - השגוי רק במקצת - שמעולם לא זכה למתנה מאביו, ושמעולם - ובכך דייק - לא חגגו לו יום-הולדת, אפילו בר-מצווה".

סיבה נוספת היתה שהבנים רצו להגשים את הרעיון הציוני בערוצים שונים מערוצי אבותיו: דרך הקיבוץ או דרך ההגשמה הלא פוליטית. דוגמה ליחס האבות להגשמה לא פוליטית היה יחסו של ראש הממשלה השני, משה שרת, לשאיפותיו של בנו הצעיר, חיים. על רצונו להקדיש את זמנו להצלת יהודי מזרח אירופה, כתב שרת ביומנו:

"לבו כמה לעלילת גבורה והסתכנות. צרתו היא כי איחר להיוולד ולהתבגר ולכן החמיץ את הבריגדה, את ההעפלה, את מלחמת השחרור. ההצלה במזרח מוכרחה להיות נחלתו. והרי עניין משפחתי הוא. גם אני שותף לעניין - הרי שגם מקומו יכירנו בתחום זה". יחסו החם לעובדה שבנו היה חבר קיבוץ חמדיה בבקעת בית-שאן, עלה בהערת אגב. כשחזר לתל-אביב אחרי שחגג את סדר הפסח בקיבוץ בנו, הוא רשם ביומנו: "בדרך, בין תנומות, חשבתי מה דהים היו חיינו בארץ אלמלא אגדת הקיבוץ".

 

                                         *

 

בצד השני, במחנה הימין, פני הדברים היו שונים - והפוכים. תופעה מרכזית שמאפיינת את תנועת החרות היתה "הנסיכים", בנים לראשי האצ"ל ומייסדי התנועה, שמילאו תפקיד ניכר בהנהגתה. אין זו תופעה מקרית, אלא דבר מה המסביר דינמיקה עמוקה בתנועה. הנסיך הראשון היה ערי ז'בוטינסקי, בנו היחיד של זאב ולדימיר, מחולל התנועה הרוויזיוניסטית ונביאה. ז'בוטינסקי הצעיר היה בן מלך שהיה לנסיך המורד. בנעוריו היה פעיל מרכזי בתנועה, נציב בית"ר בארץ ישראל. בחלק השני של שנות השלושים היה פעיל מרכזי בהעפלה הרוויזיוניסטית. אחרי מות אביו, ב1940-, הוא נסע לארה"ב, פעל למען הקמת צבא עברי והיה ממקימי "תנועת ברגסון", ועד החירום להצלת היהודים באירופה. ב48-', אחרי הקמת המדינה, חזר ארצה, הצטרף לתנועת החרות, שקמה באותה שנה, וב1949- נבחר ל"אסיפה המכוננת", הכנסת הראשונה, מטעם התנועה. בכנסת הוא הפגין את עמדותיו האנטי-קלריקלית באורח נחרץ. במזנון הכנסת דרש בתוקף כוס קפה בחלב אחרי ארוחה בשרית.

 שנה אחר כך הוא היה בין מייסדי "סיעת למרחב", יחד עם הלל קוק, שמת השנה, ועם "נסיך מורד" נוסף, שמואל תמיר. הסיעה היתה פלג רדיקלי שחלק על דרכו של המנהיג מנחם בגין  ואף עירער על מנהיגותו. חילוקי הדעות בין ראשי "המרחב" לבגין עמוקים: הם היו אנטי-דתיים וניאו-כנעניים. המחלוקת הביאה לכך שז'בוטנסקי פרש מהסיעה בכנסת והקים סיעה עצמאית. בתום הקדנציה, ב1951-, הוא פרש לחלוטין מהפוליטיקה ופתח בקריירה של פרופסור בטכניון.

סיפורו של ערי ז'בוטינסקי מרתק ומחכים. מצד אחד, הוא היה נסיך אולטימטיבי בתנועה שמקום המנהיג בעולמה הערכי והנפשי מרכזי; מצד אחר, דחו אותו. אחת הסיבות לכך היה רצונו של בגין לסלקו ממרכז הבמה. הוא ורק הוא, יורש רוחני ומטאפיסי, יכול לייצג את ז'בוטינסקי עלי אדמות; לא יורשו הגשמי, יוצא חלציו של הנביא. 

בשנות השבעים, ומיוחד בשנות השמונים, עלתה תופעת "הנסיכים" ופרחה בתנועה הזאת. הראשון היה אהוד אולמרט. הוא נולד וגדל ביישוב בית"ר  - נחלת-ז'בוטינסקי, ליד בנימינה  - במשפחה בולטת בתנועה. אביו, מרדכי, היה הדמות המרכזית בהתיישבות הבית"רית וח"כ במשך כמה שנים. לקראת הבחירות לכנסת החמישית הדיחו אותו ראשי התנועה, בראשות מנחם בגין, מהרשימה.  ההדחה הזאת צרבה הרבה שנים את נפשו של אהוד הצעיר. שעת נקמתו באה בקיץ 1966, בוועידה השמינית של התנועה, שהתכנסה בצל כישלון גח"ל בבחירות לכנסת השישית. יהושע אופיר מספר איך קם אהוד אולמרט, שהיה בן 21 שנים וסטודנט באוניברסיטה העברית, בעת הוויכוח הכללי, וטען בלהט ש"בגין הוביל עד עכשיו את התנועה מאופוזיציה לשלטון, אך לא הצליח להובילה לשלטון, ועליו להוציא מזה את המסקנות ולהתפטר יחד עם הנהלת התנועה".

 דברי אולמרט חוללו סערה, הטחת דברים כאלה ביו"ר התנועה היתה כמעט חילול הקודש, אך רבים הבינו לנפשו. נכתב שאולמרט לא היה מסוגל לעצור ברוחו "מפני שאביו, מרדכי אולמרט, היה פגוע. אחרי קדנציה אחת בכנסת, הורחק ממנה על-ידי הנהגת התנועה". הטענה שמרדכי כיהן בכנסת קדנציה אחת אינה מדויקת. הוא כיהן שתי קדנציות, בכנסת השלישית והרביעית (1955 עד 1961). אחר כך הצטרף אהוד אולמרט ל"מרכז החופשי", בראשות שמואל תמיר, והיה לנושא הכלים שלו. בשנת 1974 הוא נבחר לכנסת השמינית מטעם הסיעה הזאת, שהיתה חטיבה בליכוד, והוא בן 28 שנים, צעיר הנבחרים לכנסת בכל שנות המדינה, להוציא "נסיך" מיוחד, משה נסים, בנו של יצחק, הרב הראשי הספרדי. נסים היה בן 24 שנים כשנבחר לכנסת הרביעית, בשנת 1959, מטעם הציונים הכלליים.

שנים רבות אחר כך, ב -1984, שב אולמרט לתנועת החרות, במסגרת "סיעת לעם" הווירטואלית. הוא הצטרף לקולגות נסיכי תנועת החרות וסגר מעגל שנפתח "בשם האב" - המרד נגד בגין.

אך הנסיך הראשון "האמיתי" של התנועה היה אריה נאור, מזכיר ממשלת בגין בשנים 1977 עד 1982. בהיררכיה הסמויה בתנועה היה נאור נסיך רם מעלה  מבנימין זאב בגין. נאור הוא בנה של אסתר רזיאל-נאור, חברת כנסת מטעם חרות, מהכנסת הראשונה עד הכנסת השביעית (1949 עד 1973). ייחוסו היה עוד גדול מזה: הוא האחיין של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, שנשלח על-ידי המודיעין הבריטי לעיראק ונהרג שם במאי 1941. במורשת התנועה, עבר הנס מז'בוטנסקי לרזיאל, וממנו למנחם בגין.

שיקולי בגין למנות את נאור הלא-מוכר אז למזכיר הממשלה לא ידועים, אך ברור שהעובדה שהיה בן אחת "המשפחות הלוחמות" המכובדות שיחקה בשיקולי בגין. נאור תיאר את  הקשרים ההדוקים בינו ומשפחתו לבין בגין. בספרו, שמעיד על תקופת בגין כראש ממשלה, נאור סיפר על פגישתם הראשונה.

בגין ביקר אז את סבו וסבתו של אריה, הורי דוד, מרדכי ובלומה רזיאל,  בביתם ב -1948, זמן קצר אחרי הקמת המדינה. בעת הביקור סבתו קראה לו וביקשה ממנו לעלות מיד לבית. באותה עת הוא התגורר עם הוריו בבית הזקנים. אחרי שהוא עלה, נושף ומזיע, ראה בסלון הקטן גבר צעיר יחסית, משופם ומשוקף. אריה, אז בן שבע, הסתכל בזר ארוכות וסבתו אמרה לנכדה: "תכיר בבקשה את מפקד הארגון הצבאי הלאומי". בגין הושיט לו יד, ומפי אריה יצאה קריאה התפעלות: "יא-א-א!". בגין, מצדו, צבט את לחיי אריה וחיבק אותו. בתיאור הזה ניכרים יחסי קירבה ששיחקו תפקיד לא מבוטל בשיקולי בגין.

כשנאור התפטר מתפקידו, מינה בגין למזכיר הממשלה בן אחר של "המשפחה  הלוחמת": דן, בנו של אליהו מרידור. אליהו מרידור היה מפקד האצ"ל בירושלים וח"כ מטעם תנועת החרות. למרות מעמדו הבכיר באצ"ל הוא נבחר רק לכנסת הרביעית, בשנת 1959, וישב תמיד בספסלים האחוריים. ברשימה לכנסת הוא היה מספר 16 מתוך 17 שנבחרו. באוקטובר 1966 הוא מת, בן 52. בחייו, הוא התחבב בקלות על חברים ויריבים כאחד, רבים אהבו אותו והתייחסו אליו כאל חבר נפש. רבים הסכימו עם יוחנן בדר, שכתב עליו: "ידידי היקר...אחת הדמויות האצילות ביותר שזכיתי לפגוש בדרך חיי".

כמו אריה נאור, שהיה עורך חדשות ב"קול ישראל", בגין לקח את דן מרידור מ"הצאן" ומשח אותו למלוכה. מרידור הצעיר, בן 35, היה עורך-דין פרטי, שותף במשרד שהשאיר אביו, וחבר בכמה פורומים מפלגתיים וציבוריים. הוא היה חבר מרכז של תנועת החרות אך במידה רבה, אלמוני בציבור הרחב. למה בחר בו בגין לתפקיד הרגיש? הסיבה העיקרית, אם כי לא היחידה, היא שמרידור היה "בן יקיר" מדור ההמשך של התנועה.

כתבה שהתפרסמה ימים מספר לפני היכנסו לתפקידו, מעידה על כך. נאמר בה שכבר בשנת 1970 עלה שמו בוועידת התנועה. בנאום שנשא בגין הוא ציין בגאווה את "שמותיהם של כמה מבני הדור של המפלגה...גם שמו של דן מרידור".  מנחם בגין החליט לבנות דור מנהיגות חדש של "מקורבי המלכות" -  צאצאי "המשפחה הלוחמת".

 

                                         *

 

התופעה התעצמה בשנות השמונים. לכנסת ה11- (1984) ולכנסת ה12- (1988) נבחרה מטעם תנועת החרות שורת "נסיכים". בשנת 1984 נבחרו שניים, דן מרידור, שהתפטר מתפקיד מזכיר הממשלה, וד"ר עוזי, בנו של חיים לנדאו, הידוע בכינויו המחתרתי "גונדר אברהם". לנדאו היה מראשי האצ"ל ותנועת החרות. הוא היה ראש מטה האצ"ל וממייסדי התנועה, יד ימינו של בגין בארגון התנועה, ח"כ משנת 1949 עד 1977, וחבר ממשלה. לנדאו היה ידוע בקנאותו, בלשונו הבוטה ואף הגסה, ובנאמנותו ל"מנהיג", מנחם בגין. אף כי כיהן שנים רבות בכנסת, לא השאיר את רישומו בה. מי שזוכר, זוכר אותו רק ממערכון של "ניקוי ראש" בטלוויזיה: דובי גל חיקה אותו ואמר, "אני חבר הכנסת חיים לנדאו, לא השופט".
עוזי לנדאו היה הנציג הראשון של בני ראשי התנועה. אחרי ארבע שנים, ב1988-, נבחר לכנסת הנסיך האולטימטיבי: בנימין זאב בגין, בנו של המייסד והמנהיג. בגין הצעיר, שנבחר כשאביו ספון בביתו ברחוב צמח בירושלים, היה "עוף מוזר" בזירה הפוליטית. היה ברור שאינו משתוקק  להבלי השלטון, כיבודים, נוחיות ושררה. ללשכה, למכונית שרד ולקשרים הוא התייחס בבוז פטריצי. היה לו מסלול אקדמי, הוא היה דוקטור לגיאולוגיה. עלתה אם כן השאלה, מה הוא מחפש בפוליטיקה? ובכן, תחושתו היתה שרק הוא מסוגל להרים בגאון את נס הרעיונות והערכים של אביו. הוא מעולם לא ניפנף בזה, אך זו היתה הסיבה העיקרית שעזב את האקדמיה ונכנס לשדה הקוצים הפוליטי.

אבל אפשר להציג גם שאלה אחרת: מדוע קיבלו אותו חברי הליכוד בזרועות פתוחות? בבחירות הפנימיות במרכז חרות (זה היה לפני "ליכוד הליכוד") הוא זכה במקום גבוה, ב"שביעייה" הראשונה. התשובה לשאלה הזאת ברורה במידה רבה  מאליה: הוא יורש העצר.

יחד אתו נבחרו לכנסת עוד שני "נסיכים": צחי הנגבי ובנימין נתניהו. הנגבי הוא בנה של גאולה כהן, קריינית תחנת המחתרת של לח"י. בשנות החמישים היא כתבה רשימות בביטאון הימני-רדיקלי "סולם למלכות ישראל", בעריכת ישראל אלדד (שייב). ב1974- נבחרה לכנסת השמינית, במשבצת הנשית, במקום אסתר רזיאל-נאור. אחרי אישור הסכם קמפ-דייוויד, "הסכם הקלון" לדעתה, הוציאה את עצמה מבית חם, מסיעה שהיתה הגדולה בקואליציה, למדבר הפוליטי. בשנת 1980 היתה ממייסדי "התחייה", התחנה האחרונה במסלולה הפוליטי.

המסלול של בנה הפוך. אחרי קריירה אלימה למדי בהסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והפגנה תקשורתית בפינוי ימית באפריל 1982, הוא נחת ללשכת שר התחבורה כרל"ש של חיים קורפו המתון והסולידי. משם עבר ללשכת ראש הממשלה, כרל"ש של יצחק שמיר, מפקדה של אמו בלח"י. המרחק משם לכורסה במליאת היה קצר. את מקומו כראש הלשכה תפס "נסיך" אחר: יוסי, בנו של אב"א אחימאיר. יוסי אחימאיר כיהן גם כח"כ מטעם הליכוד בשנים 1995 עד 1996.

סיפורו של הנסיך נתניהו מזכיר את סיפורו של אהוד אולמרט  אך שונה ממנו. בן-ציון נתניהו, אביו של בנימין, היה רוויזיוניסט ותיק, מראשי התנועה בארה"ב בתקופת מלחמת העולם השנייה. היו לו קשרים הדוקים עם משלחת האצ"ל שם. כשחזר ארצה, לא הצליח ל"התברג" בצמרת חרות. הסוציולוג יונתן שפירא המנוח תיאר בספרו על התנועה את נטישת האינטלקטואלים שלה. "סירובו של בגין להתייעץ עמם ולשתפם בהחלטות הוא שהביא בסופו של דבר לנטישת רבים מהם את הפעילות המפלגתית", קבע. בן-ציון נתניהו היה אחד הנוטשים. נתניהו נקט דרך שונה מזו של אולמרט. הוא רצה להראות לעולם שהוא מסוגל להגיע למקום שבו דחו את אביו, והצליח.

ממשלת נתניהו היתה דוגמה קיצוניות לכך - יותר ממחצית שרי הליכוד בממשלה היו "נסיכים" (נתניהו עצמו, שר האוצר דן מרידור, שר המדע בני בגין, שר המשפטים צחי הנגבי ושרת התקשורת לימור לבנת, בתה של שולמית, "הזמרת של המתחרות", ושל עזריאל, לוחם בלח"י).  מהדוגמה הזאת ניתן להסיק שלא מדובר בצירוף מקרים. זו תופעה שהיא חלק מהתרבות הפוליטית של תנועת החרות והמרקם הנפשי שלה.      

 

                                          *

 

יש כמה הסברים אפשריים לתופעה הזאת. אחד מהם מתמצה במלה אחת: "משפחתיות". חברי האצ"ל ומפקדיו, ואחר כך חברי וראשי תנועת החרות, ראו את עצמם כקשורים בקשרי רעות, אהבה ואפילו בקשר-דם,  מטאפורי כמובן. גם בתנועה הרוויזיוניסטית עצמה היה לתחושה הזאת תפקיד: להדגיש את ההיררכיה הפנימית. ראשי האצ"ל השתמשו בה לציון ההבדל המכריע בין חברי המחתרת לרוויזיוניסטים "סתם". על זה דיבר דן מרידור בשיחותיו עם ישעיהו בן-פורת: "לא כל הרביזיוניסטים שייכים  ל'משפחה הלוחמת'. היו גם כאלה שלא לחמו ולא היו במתחרת. לכן, בתנועת החרות היו גם גוונים שונים. ה'משפחה הלוחמת' היתה הגרעין, הבסיס, של תנועת החרות".

מנחם בגין, מפקד מחתרת ומנהיג פוליטי, השתמש תדיר במלים ובמושגים מן ההקשר המשפחי. "אתם, אחי, בני המשפחה הלוחמת", פנה לחברי האצ"ל בנאום שהוא נשא ברדיו יום אחרי הקמת המדינה, ובו הכריז על הקמת תנועת החרות. ההרגשה הזאת הביאה לכך שצאצאי ה"משפחה" הזאת קיבלו כמעט בטבעיות את המשימה ללכת בעקבות ההורים.

הסבר אחר מתמצה במושג אחר: "הגשמה". כמו בתנועת העבודה, גם בתנועה הרוויזיוניסטית היה למושג הזה תפקיד חשוב, אך שונה לחלוטין. המשמעות המרכזית שלו היתה עשייה ציבורית וחיים פוליטיים. היו שני טעמים לחיבור ההדוק בין המושג הגשמה לפוליטיקה. הטעם הראשון היה, שהתנועה לא התייחסה כלל להגשמה התיישבותית, אף כי בית"ר ייסדה כמה מושבים. דרך ההתיישבות אצלה לא היתה דרך המלך. הטעם השני היה ההרגשה, שהתנועה היא במידה רבה המשך של המחתרת. הרי השם הרשמי של התנועה במשך השנים הראשונות היה "תנועת החרות מייסודו של ארגון הצבאי הלאומי". השם הזה לא היה סתמי, הוא העיד על תחושה בסיסית של ראשי התנועה, שהפוליטיקה היא המשך עבודת המחתרת באמצעים אחרים. 

בשנים הרבות באופוזיציה התעצמה התחושה הזו. נכון, תנועת החרות היתה מפלגה פוליטית לגיטימית שראשיה יושבים בפרלמנט והיא לוקחת חלק חשוב במשחק הפוליטי, "האופוזיציה הראשית של הוד מעלתו". אך מתחת לכסות הפורמלית, ראשי התנועה התייחסו ל"משטר בן-גוריון" כאל "משטר זר" ואפילו "שלטון זר". אפשר הציג לא מעט דוגמאות ליחס הזה. למשל, אחרי שמועצת המדינה הזמנית חקקה את הפקודה למניעת הטרור, טען בגין שהפקודה הופכת את מדינתנו למושבה בריטית. או כאשר הממשלה הזמנית הפכה את בית הכלא בעכו ל"מחנה ריכוז" לאסירים עבריים, היא עשתה את המקום הזה, כדברי בגין, "מסמל השעבוד הבריטי לסמל הרודנות העברית".

באוקטובר 1951, אחרי כינון הממשלה השלישית, הסתיים מאמר המערכת ב"חרות" בשם "ממשלת החבלה", במלים אלו: "עתה ברור לכולם מה טיבו של משטר מפא"י, מה יחסו לצרכיה של המדינה ותפקידיו ההיסטוריים של העם: התנכרות מוחלטת ונכונות להקריבם ובלבד שיישמר במלוא ההיקף המשטר של המפלגה, יתרונותיה, חייה על חשבון המדינה והעם. ועל  בהירות זו יש לברך. ממשלה זו, שאין לה תמיכה בעם, שתיאלץ להישען בקיומה הפרלמנטרי על גורמים לא-יהודים". כמה חודשים אחר כך, בימי הוויכוח המר על השילומים מגרמניה, נכתבו ב"חרות" דברים קשים וחמורים בהרבה.

מהדוגמאות הללו עולה תמונה ברורה: עבודת הפוליטיקה היתה עבודת קודש, כמו עבודת המחתרת.

הבנים של ראשי התנועה לא התייחסו לפוליטיקה כאל עבודה בזויה. הם ראו עצמם כדור שהלפיד הועבר אליו מידי האבות לוחמי המחתרת, שעמדו בחזית הקדמית בתקופת "הכובש הבריטי" ובתקופת המדינה. הפוליטיקה היתה בעיניהם הכלי העיקרי לשינוי השלטון והחברה ולקידום האידיאלים הנשגבים של האבות. הם ניסו ללכת בדרכי ההורים ולהגשים את הרעיונות שלהם. אפשר אפוא להחליף את המושג "הגשמה" במושג מחייב יותר: ייעוד.

אין להבין את הדינמיקה הפנימית של המחנה  שמחזיק היום בשלטון בלי להבין את התופעה הזאת: הנסיכים.

 

 

מקורות:

 

יוסי אחימאיר (עורך), הנסיך השחור – יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות ה- 30, תל-אביב 1983 .     

עזר וייצמן, לך שמים, לך ארץ, תל-אביב 1975 , עמ' 99 .

יוחנן בדר, הכנסת ואני, ירושלים 1979

אפרים סנה, באחריות – ישראל בעולם  שאחרי שנת 2000 , תל-אביב 1996 .

שבתי טבת, קנאת דוד (ג') – הקרקע הבוערת, ירושלים ותל-אביב 1987, עמ' 261 .

משה שרת, יומן אישי, 26 באוקטובר 1953 , תל-אביב 1978, כרך א', עמ' 82 – 83 ; 17 באפריל 1954 , כרך ב', עמ' 471 .

יהושע אופיר, ספר העובד הלאומי (ב') – שנות המדינה, תל-אביב [ל.ת.], עמ' 435 .

אריה נאור, בגין בשלטון - עדות אישית, עמ' 7– 8.

מרידור נוסף לממשלה,  מעריב, 29 במרץ 1982 .

יונתן שפירא, לשלטון בחרתנו – דרכה של תנועת חרות – הסבר סוציולוג-פוליטי, תל-אביב 1989, עמ' 85.

שייקה בן-פורת, שיחות עם דן מרידור, תל-אביב 1998 , עמ' 40 .

דבר המפקד של האצ"ל, ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948 ), הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל - כרך ה', תל-אביב 1999, עמ' 121 .

יחיעם ויץ, תנועת החרות נגד השילומים מגרמניה, בתוך: עדי אופיר (עורך), חמישים לארבעים ושמונה –  גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, ירושלים 1999, עמ' 99 – 111 .

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד