זוגיות בדרך לשוויון
זוגיות בדרך לשוויון

זוגיות בדרך לשוויון

זיוית אברמסון

פסיכולוגית, מטפלת משפחה, זוגיות ומין

 

זוגיות היא תחום שבו לא הוגשם עדיין במלואו השוויון החברתי, כי היא משימת החיים הקשה ביותר. כשהטמעת השוויון תהיה מלאה, יידעו בני זוג שיש ערך שווה לרצונות כל אחד מהם, ושבקבלת החלטות יש להביא בחשבון כל רצון, יהיה צודק או לא, יהיה בעליו חלש או חזק, גבר או אשה, חכם או טיפש

 

 

כשהגיע האלף השני לקצו נשאלו רבים מה לדעתם היתה התגלית, או ההתפתחות החשובה ביותר באלף השנים האחרונות. נדמה לי שהבחירה הנפוצה היתה המצאת הדפוס. אחרים הציעו את אבק השרפה, ורבים הצביעו כמובן על אלברט איינשטיין והפיזיקה שלו. אני מבקשת להציע "מועמדת" אחרת למקום הראשון: האמנה האומרת שכל בני האדם חופשיים ושווים.

במאתיים השנה שחלפו מאז נוסח הרעיון, נאבקים עמו כולם. אלה שתופסים עצמם כעליונים מתקשים לוותר על זכויות יתר, ומתרצים בדרך כלל רק לאחר שנפגעו קשות; גם אלה שתופסים עצמם כנחותים לא מוותרים בקלות על הזכות להיות תלויים ולהתחמק מאחריות לחייהם. אבל אי אפשר לטעות בכיוון. ברור לגמרי שהכל הולך לקראת מודעות לשוויון בין בני אדם וחתירה להגשמתו בכל תחומי החיים.

העבדות בוטלה, זכויות היתר של הלבנים בדרום אפריקה נעלמו, רודנות נחשבת מגונה בקהילה הבינלאומית. הילדים, שהיו בין האוכלוסיות המדוכאות ביותר, זכו במעמד של בעלי זכויות (מה שידוע לכל הורה ששמע את ילדו אומר עוד בגיל הגן "זכותי!") ומעמד הנשים הולך ומשתנה.

בתחילת המאה העשרים חי בווינה אלפרד אדלר, רופא, פסיכולוג והוגה דעות, שהוסיף נדבך חשוב להתפתחות רעיון השוויון החברתי בין בני אדם (וכאן אנו כבר נוגעים ישירות בעניין הזוגיות). הוא אמר כי רק מי שמבין באמת שהוא שווה לכל אחד אחר - יחידים וקבוצות המודעים לרעיון ומטמיעים אותו ומנהלים את חייהם לפיו - יכול לחיות בהרמוניה עם בני האדם, לעבוד בשיתוף פעולה, להגיע להישגים וליהנות מן החיים.

לא מדובר פה ברעיון פילוסופי מופשט, אמר אדלר, אלא בכלל מועיל ושימושי. כלל שהוא המפתח האמיתי והחשוב מכל לאושר, שבני האדם (ובכללם זוגות) כה נכספים אליו. מי שאינו מאמץ כלל זה, מי שחש שהוא שווה יותר מחברו (או בן זוגו), ועל אחת כמה וכמה מי שחש שהוא שווה פחות, לעולם לא יידע שלווה והנאה.

ה"נחות" ישאף תמיד למעלה, יחפש דרכים לפגוע ב"עליון" ולהורידו. בסופו של דבר עם מדוכא ימרוד, העובד המנוצל ינקום, העני והרעב יפגע בעשיר ובשבע. הילד שמנסים לשלוט בו ימצא דרך להפוך את סדר הדברים. האשה, שהמסורת והגבר מנסים לדחוק אותה מטה, תרים ראש, תבטא באופן כלשהו את כעסה, תמצא דרך לבטא את התסכול. המדכא והמדוכא לעולם לא יידעו חיים טובים.

הזוגיות של היום מתמודדת בראש ובראשונה עם סוגיית השוויון וכל מה שנגזר ממנה. הזוגיות מצויה עכשיו אי שם באמצע הדרך, בין אי שוויון בין המינים לשוויון. בתחילתה של הדרך הזאת, עליונות הגבר וזכויות היתר שלו, והנחיתות של האשה והעדר הזכויות שלה, היו מובנים מאליהם. בסופה של הדרך הזאת יהיה השוויון המלא בין בני הזוג מובן מאליו. לשני הצדדים יהיה מובן, באופן העמוק ביותר, שהם שווים וששניהם ראויים לכבוד. אז תהיה הזוגיות מוסד של אהבה, חברות ותמיכה, פרגון ושיתוף פעולה; אז תהיה ביטוי ל"לא טוב היות האדם לבדו"; אז יירד סוף סוף שיעור הגירושין, הגבוה כל כך היום. אבל אנחנו כאמור רק באמצע הדרך. עד אז נדע הרבה מאוד ייסורים ומכשולים.

אין זוג היכול להתחמק מהתמודדות עם סוגיית השוויון בין המינים. מדובר בתהליך ארוך שאין לדעת אם אלה החיים היום יזכו לראות את קצו. כל דור מתקדם בהשוואה לזה שלפניו, והנכדים שלנו אולי יגעו בדבר האמיתי. ואם לא הם, אז נכדיהם.

ייתכן שזוגיות תהיה התחום האחרון שבו יוגשם במלואו השוויון החברתי, כי היא משימת החיים הקשה ביותר; משימה שאין לה סוף. מהעבודה חוזרים הביתה, לחברים אפשר להגיד שלום עד לפגישה הבאה, אבל זוגיות חולקים בדרך כלל עשרים וארבע שעות הנפרטות לענייני כסף ואוכל, מין וילדים, חברה ובילוי, בית, רכוש. כאן, אומרים אדלר ודרייקורס (תלמידו החשוב ביותר), כאן נדרשת הרמה הגבוהה ביותר של אינטרס חברתי. זהו מושג מרכזי בתיאוריה של אדלר, שמשמעותו רגש אחווה ושותפות עם הזולת, ושנגזר ישירות מן ההכרה בשוויון החברתי.

לאמונה באי-שוויון קורא אדלר "השקפת עולם אנכית". לפי השקפה זו, בני האדם מסודרים במדורג. ההיגיון של היחיד אומר בערך כך: אם אני לא למעלה, מעליך, אני למטה ואתה מעלי; עם זה אני לא יכול לחיות, לכן עלי לחתור מעלה ולדחוף אותך למטה. ככל שאנשים חדורים יותר בתפיסת עולם זו, תקשה עליהם בניית זוגיות הרמונית ומשביעת רצון.

 

                                            *

 

ההתמודדות של זוגות עם בעיית השוויון אינה נעשית במישור פילוסופי. זוגות עוסקים בה בלי הרף בלי שיהיו מודעים לכך, כמו שגיבורו של מולייר דיבר פרוזה ולא ידע זאת. המישורים העיקריים שבהם באה ההתמודדות הזאת לידי ביטוי הם:

 תהליכי קבלת החלטות.

 חלוקת התפקידים.

 דרכי התקשורת.

איך בא עקרון השוויון לידי מימוש בתהליכי קבלת ההחלטות? כשבני זוג ישנים באותו חדר, אחד רוצה חלון פתוח והאחר חלון סגור, איך מחליטים? כשאחד רוצה לבלות את השבת אצל ההורים (הוריו כמובן) והאחר רוצה להישאר בבית, איך מחליטים? כשאחד חושב שהגיע הזמן לחדש את הרהיטים בסלון והאחר חושב שהם עדיין מצוינים, או שחבל להשקיע בחדשים כל עוד הילדים קטנים ומטפסים עליהם, איך מחליטים?

כשההנחה (הלא מודעת) היא שקיימים הבדלי דרגות בין אנשים (ולכן גם בין בני זוג), המסקנה המובנת מאליה היא, שהחלטות הן של בעל הדרגה הגבוהה יותר. ומיהו בעל הדרגה הגבוהה יותר? יש דרכים רבות להחליט. בחברות רבות שרירה וקיימת האמונה בעליונות הגבר, ומכאן גם ההסכמה שהחלטות מתקבלות לפי רצונו. לזוגות שרק בהכרתם מאמינים בשוויון, אבל לא חווים אותו בתחום הרגשי, פני הדברים מורכבים יותר. אנשים כאלה יוצרים סולמות דירוג משלהם. ומספר האפשרויות לדירוג הוא אינסופי. נזכיר רק כמה מהם.

עיקרון אחד הוא עקרון הכוח. קובע מי שחזק יותר. למרות אי התקינות הפוליטית של אמונה זו, היא נטועה בלבם של רבים, המשתלטים באמצעות כוח פיזי או נכנעים לו. גברים המנסים להחזיר אליהם בכוח אשה שאינה רוצה בהם עוד הם גברים שהשתמשו בכוחם או באיום להשתמש בו גם בשנות נישואיהם. קבלת החלטות בחיי זוג כזה מבוססת על ההנחה שבעל הכוח הוא העליון. האשה, הנתפסת בדרך כלל כקרבן חסר אונים, שותפה בעצם להנחה הזאת כאשר היא נכנעת לכוח.

בניסיון להפסיק שימוש בכוח בין בני זוג, לגרום לכך שגבר לא יכה או ירצח את אשתו, כמעט תמיד מושם הדגש על אשמת הגברים ועל הצורך בחינוכם. כדאי אולי להדגיש לא פחות את חינוכן של הנשים, שלא לקבל את הכוח פיזי כמנחה להתנהגות. לא רק שעליהן להסתלק מגבר אחרי הפעם הראשונה (או לכל המאוחר השנייה, אם לאחר הפעם הראשונה הלך לטיפול) שהוא מכה, אלא שאסור לקבל החלטה ולפעול לפי רצונו מחשש שישתמש בכוחו. מותר כמובן לקבל החלטה ולפעול לפי רצונו מתוך התחשבות בו ומתוך רצון לשמחו, אבל זו החלטה שונה לחלוטין, שמקורה בבחירה חופשית של שווה. בחברת שווים אין לבעל כוח זכויות יתר והחלש אינו מעוט זכויות.

מעניין ההבדל בין תפיסת השוויון בזוגיות לבין זו שבתחום הפוליטי. בתחום הפוליטי לא עולה היום על דעת איש לאפשר למי ששריריו חזקים יותר להטיל יותר פתקים בקלפי ובכך להשפיע יותר על קבלת ההחלטות.

מספר עצום של זוגות, המאמינים לכאורה בשוויון ערך האדם, תופסים "צדק" כמעניק עליונות לבעליו, ומקבלים החלטות על פי הכלל: "עושים מה שרוצה ה'צודק'. כלל זה מסבך ומקשה את החיים. ראשית, מי קובע מי צודק? אפילו שופטים בעלי ניסיון, המסתמכים על ספרי חוקים, חלוקים לא פעם בדעתם בדבר ההחלטה הצודקת. שנית, וזה העיקר, ההנחה שהמשפחה תנהג לפי רצון הצודק מביאה את בני הזוג (ובמשך הזמן גם את הילדים) לכך שהם מעבירים את ימיהם בוויכוחים.

הצצה בחיי זוגות כאלה מגלה שככל שהם מאמינים יותר בחשיבות הצדק, מתרבים הוויכוחים ביניהם. הוויכוחים לעולם לא מסתיימים בהסכמה (שהרי הצדק הוא כה סובייקטיבי) וכל אחד נותר בדעתו, שרצונו הוא שצריך להיעשות. למשל: בן זוג אחד רוצה שהם יהיו מוכנים מוקדם כשהם יוצאים לביקור, והאחר חושב שבזמן שנותר אפשר להספיק לעשות עוד כמה דברים בבית, ואין צורך לעמוד לבושים ומצוחצחים חצי שעה מראש. הראשון מסביר שהם תמיד מאחרים ושאנשים בוודאי מבקרים אותם על כך, ושבכלל זה לא מנומס וגם לא הגיוני מפני שצריך להביא בחשבון שיהיה פקק, וכו' וכו'. האחר משיב שרק נדמה לו שכולם שמים לב, למעשה כשהם נוהגים לפי רצונו הם תמיד באים ראשונים וזה מביך מאוד, וחוץ מזה מתי יוכל לגמור את העבודה, הרי כשיחזרו יהיה מאוחר וכו' וכו'. כל אחד מנסה לשכנע שהוא "צודק", מפני שבני הזוג שותפים להנחה שצריך לעשות "מה שצודק".

הם היו חוסכים את הוויכוח אילו החליפו הנחה זו בהסכמה שלדעתו ולרצונו של כל אחד מהם משקל שווה (כמו בבחירות לכנסת). אילו עשו זאת הם גם היו מתבטאים אחרת. האחד היה אומר: "אני מבקש מאוד שנהיה מוכנים מוקדם, כי זה עושה לי הרגשה טובה, וכשאנחנו יוצאים ברגע האחרון אני נכנס למתח". האחר היה אומר: "כשאני יוצא לפני שגמרתי כל מה שיש לי לעשות זה מקלקל לי את ההנאה, כי אני חושב כל הזמן על מה שעוד יש לי לעשות בבית כשנחזור".

בקבלת החלטה משותפת, מעמדה של שוויון מלא, הם היו מביאים בחשבון את הצרכים של שניהם ומחפשים דרך לנהוג באופן שיאפשר לשניהם להרגיש טוב. בצורת ההתבטאות ובפתרון אפשרי נדון כשנגיע לפרק העוסק בדרכי התקשורת.

דרך גרועה במיוחד להניח בידי אחד הצדדים את השליטה בהחלטות היא מתן עליונות וקדימה לרצונו של הסובל יותר. "אתה יודע כמה קשה עבדתי היום? גם הילדים וגם הכביסה וגם הלכתי לעבודה ועוד הייתי צריך להביא את אמא שלי לרופא, וכל זה עם כאבי גב איומים. אז עכשיו תכין אתה ארוחת ערב". והאחר: "את בכלל לא מבינה מה זה להילחץ במשרד יום שלם ולהרוג את עצמי בשביל כל גרוש, כדי שלכם יהיה מה שאתם רוצים".

כל אחד מרגיש לפעמים שהוא סובל ומבקש התחשבות. ההנחה שסבל מביא עמו זכויות מתבטאת בהתנהגות שחוזרת על עצמה ובשימוש קבוע במצוקות, חוליים ואומללות, כנימוק לדרישה שייעשה רצונו של הסובל. יצירת עליונות מדומה באמצעות סבל מקורה בדרך כלל במסירות ההורים, שהתייחסו בחרדת יתר למשאלות הילד כשהיה חולה, או עצוב, או סבל. במצבים כאלה הם נתנו לרצונו עדיפות על פני הרצון אחיו. המסקנה שעלול להסיק מכך הילד מזיקה במיוחד, מפני שהא עשוי ליצור לעצמו בקביעות, באופן לא מודע, סבל, ולשווק אותו בכל פעם שהוא רוצה שמבוקשו ייתן לו. כשבן זוג מאמין ב"רמת הסבל כבסיס לדירוג" הוא נכנע לרצונו של  "המסכן", אבל נוטר טינה בלבו...

במקרים רבים נתונה העליונות, ועמה ההחלטות, בידי מי מבני הזוג שמפחד פחות מכעס או מדחייה. מי שחוששים מדחייה או מהגרסה ה"קלה" שלה, הכעס, מי ששביעות רצון הזולת היא תנאי להרגשת הביטחון שלו, נוטה לוותר על רצונותיו, למחוק אותם ולעתים קרובות אף לא לדעת אותם, ולהכפיף את ההחלטות לרצונו של מי שמעוניין פחות (לפעמים רק לכאורה) בזוגיות. במקרים כאלה מדובר בחוסר שוויון על רקע יחסי בני הזוג. 

אדם עשוי לפעמים להחליף זוגיות שבה הוא נכנע בגלל פחד מדחייה, בזוגיות שבה הצד האחר נכנע בגלל פחד מדחייה. המשותף לשתי מערכות היחסים הוא ההנחה שבכל זוג יש צד עליון ושולט, והוא זה המעוניין פחות. אשה שהניחה לגבר להתעלל בה נפשית ועשתה תמיד את רצונו מחשש שיעזוב אותה, נישאת  (אחרי שאכן נעזבה), לגבר שהיא יכולה להתעלל בו מפני שהוא חושש שתעזוב אותו.  במקרים אחרים, אדם החושש מדחייה בוחר שוב ושוב בבני זוג שהוא אינו בוטח בהם, והיררכיית הזוגית שלו נותרת קבועה.

יש דוגמאות רבות אחרות, והמשותף לכולן הוא ההנחה של חוסר השוויון. כאשר הטמעת השוויון החברתי בין בני אדם תהיה מלאה, יידעו בני זוג שיש ערך שווה לרצונות כל אחד מהם, ושבקבלת החלטות יש להביא בחשבון כל רצון ומשאלה באותה המידה, יהיו צודקים או לא, הגיוניים או לא , נכונים או לא; יהיה המבקש חלש או חזק, גבר או אשה, חכם או טיפש, חרוץ או עצלן, אומלל או מאושר.

 

                                              *

 

כאשר מניחים שגבר ניחן בעליונות על האשה משום שהוא גבר, חלוקת התפקידים ברורה וידועה. הגבר עובד מחוץ לבית, מביא את הכסף הדרוש לפרנסת המשפחה, מנהל את הכספים, מתווה את הדרך הרוחנית ואת עקרונות המוסר במשפחה, מבלה את זמנו החופשי כרצונו; האשה נותנת לו ולילדים שירותים ואין לה חלק בהחלטות חשובות.

בימינו, קבוצות חברתיות רבות אמנם דוחות דירוג לפי מין, אך לעתים קרובות השוויון החברתי אינו מתממש במלואו, ומתקיימות שיטות דירוג שונות. בין בני זוג המאמינים בדירוג, רוצה כל אחד להיות מדורג גבוה יותר. כל אחד לוקח לעצמו את התפקידים שיש לו בהם עליונות. העליונות יכולה להתבטא בביצוע טוב או יעיל יותר, בעדיפות ידע, בעדיפות בהצלחה או ביוקרה, וכו'.

קו אופייני לחלוקה תחרותית הוא שאיש מבני הזוג אינו מעוניין בתחומי עיסוקו של האחר (שבהם אין לו עליונות), ואיש אינו מאפשר לאחר כניסה לתחומים שלו (מחשש שעליונותו תועמד בספק). למשל: היא מבשלת והוא, כך היא נוהגת לומר, "לא יודע להכין כוס תה". אם ינסה את כוחו במטבח כשהיא בחוץ לארץ, ויצליח להכין משהו לעצמו ולילדים ויספר לה כשתחזור, היא תאמר: "גם כן בישול!". היא לא תוותר על עליונותה בבישול, ותשתדל למנוע ממנו כניסה לטריטוריה שלה.

הוא, מצדו, לא ירצה לחדור לשם, מפני שבתחום זה הוא לא "יותר". לצאת לעבודה ולהרוויח כסף, זו הטריטוריה שלו. וכשהיא יוצאת לעבודה חשוב לו להזכיר לה לעתים קרובות, ש"במה שאת מרוויחה אנחנו אפילו לא יכולים להחזיק את העוזרת". אם הקניות הן תפקיד שלה והוא יקנה, יהיה חשוב לה להדגיש אלו מצרכים יקרים או מיותרים הביא; ובמה שקשור לטיפול בכספים הוא יאהב להזכיר בחיבה, ש"היא לא יודעת מה זה צ'ק". חלוקת תפקידים תחרותית מתבטאת בנוקשות בלתי נחוצה לצרכים השוטפים והמשתנים של משפחה.

בסוף הדרך, כאשר בני זוג יידעו שהם שווים ולא יהיה להם צורך "להיות יותר", להצטיין בהשוואה לאחר ולנצחו בתחרות, תהיה חלוקת התפקידים על בסיס שונה. קודם כל, תהיה יותר גמישות. דברים אמנם ייעשו בידי הצד היעיל יותר, אבל לא תמיד. יובאו בחשבון חשק רגעי או נטייה (היא שונאת לרחוץ כלים, לו זה לא משנה), נסיבות משתנות (הוא מובטל והיא יכולה עכשיו להרוויח, אז היא יוצאת לעבודה והוא מנקה ומסדר את הבית ומטפל בילדים), הצרכים המיידיים (היא צריכה להגיש עבודה לאוניברסיטה והוא יכול להסתלק מהמשרד מוקדם), מצבים (הוא קצת מדוכא, היא לוקחת את היוזמה למין ומשתדלת לעורר ולגרות אותו).

  כשנקודת המוצא היא שוויון, מתקיים שיתוף פעולה של ממש. כל אחד מבני הזוג יכול לסמוך על האחר שיתפקד כמיטב יכולתו בכל תחום שבו יתעוררו רצון וצורך. לכל אחד יחס של כבוד לאחר, ומכאן הידיעה שהוא לא לבד עם משימות החיים.

 

                                              *

 

נהוג לחשוב שתקשורת בין בני זוג היא עניין של טכניקה שצריך פשוט ללמוד אותה. אמנם, יש עקרונות טכניים בתקשורת זוגית טובה, אבל הם לא ייושמו אם לא יתאימו למטרות בני הזוג. כשמניחים העדר שוויון, וכל אחד מבני הזוג שואף "להיות יותר", התקשורת היא כלי ראשון במעלה להשגת תחושת עליונות. הדובר ינסה תמיד להעלות את ערכו מחד גיסא, ולהוריד את ערך זולתו מאידך גיסא. 

הדבר ניכר בהפרה שיטתית של  עקרונות התקשורת הנכונה. ראשית, אין הקשבה, ואם יש, היא מתמקדת בחיפוש הטעויות והפרצות בדברי הזולת, כדי להפריך ולבטל אותם, לזלזל בהם ולהוכיח שהם לא לעניין, לא צודקים, מבוססים על חוסר ידע, על חוסר מוסר, על חוסר יכולת. טון הדיבור הוא מתנשא, מתנצח,  "צודק", "יודע", בטוח, תוקפני. משפטים כמו: "את/ה לא מקשיב/ה", "את/ה לא מבינ/ה", "זה לא הגיוני", "איך את/ה יכול/ה להגיד דבר כזה?", "את/ה לא בסדר", וגם: "את/ה מדבר/ת שטויות" נפוצים מאוד בתקשורת תחרותית. הסיבה לכך היא שהרצון "להיות יותר" נגזר כולו מתפיסה עצמית ביחס לזולת. להיות יותר פירושו להיות יותר מהאחר, שהוא לענייננו בן או בת הזוג. לכן ניסיונותיו של אדם לטפס בסולם החשיבות/הצדק/החכמה וכו' נעשים מתוך מאמץ להוריד את האחר.

עקרונות התקשורת השוויונית והבונה שונים לחלוטין. מהנחת השוויון החברתי נובע כבוד לעצמי וגם לזולת. כל הדעות, כל הרצונות, כל המחשבות והאמונות, לגיטימיים. אין צורך לעסוק בדירוגם ויש פנאי (ממשי ונפשי) לעסוק בפשטות בחיפוש אחר פתרון לבעיות.

בתקשורת טובה מציג כל אחד את נקודת מבטו, רגשותיו ורצונותיו, ועוסק פחות באחר. תקשורת תחרותית מאופיינת בשימוש בגוף שני. לעומתה, משפטי תקשורת שוויונית מתחילים ב"אני". אופייני להם השימוש בגוף ראשון. אדם מציג את מחשבותיו ואת רגשותיו. שני הצדדים ערים לכך שעל אלה אין סיבה להתווכח. מקבלים אותם כנתון. המקשיב עושה זאת מרצון לדעת מה הדובר חושב, מרגיש ורוצה. כשהאחד מסיים את דבריו, האחר מציג את רגשותיו, מחשבותיו ורצונותיו. כל אחד מדבר בשם עצמו בלבד, מציג את עניינו. לאחר שכל צד שמע, הבין וקיבל את נקודת המבט של האחר ומשאלותיו, מועלים פתרונות אפשריים. 

נחזור לזוג שפגשנו קודם לכן, זה שבו האחד רצה להקדים ולצאת והאחר רצה להספיק עוד משהו בבית. הם יכולים לפתור את הבעיה בכך שהאחד יתגייס לעזור לאחר בביצוע המטלות שהוא חושב שעליו להספיק לעשות. אם זה בלתי אפשרי, הוא יכול לעזור בתכנון שונה של הזמן, כדי שהאחר יוכל להקדיש לעניינו את מחצית השעה לפני שהם יוצאים. אם האחר יסכים לצאת מוקדם, הוא יעשה זאת לא מפני שזולתו "צודק", אלא מפני שהוא מתחשב בכך שחשוב לבן זוגו לצאת מוקדם.

כשבני הזוג באמת יודעים שהם שווים זה לזה ושכל אחד ראוי לכבוד זולתו ללא תנאי, הם מוצאים פתרון לכל בעיה באמצעות תקשורת טובה. הם מחלקים תפקידים לפי הצורך ומקבלים החלטות שמתאימות לשניהם.

הנה כי כן, שוויון חברתי אינו רק רעיון פילוסופי נעלה, הוא גם שימושי כדרך לחיים טובים. אבל אם כך, למה קשה לנו כל כך לחיות לפיו?

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד